ספר עץ הדעת טוב
קטע 103
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
דבר גרוע מן הלחם ויודיענו השגחתו ית' כי אפי' במה שהוא גרוע מן הלחם ניזון האדם ולא שיאכילם את המן שהוא יותר חשוב מהלחם לאין קץ גם מאי על כל מוצא פי ה' הל"ל על כל מה שברא ה' גם אומרו שני פעמים האדם האדם ללא צורך גם מלת לבדו אינו מתיישב ומשמע כי לבדו אינו מחיה רק אחר שישתתף עם מאכל אחר וזה אינו כי הרי המן לבדו בלא לחם הי' מחיי' לישראל והל"ל לא בלבד על הלחם יחי' וכו', והענין כי בעוה"ז לא על הלחם לבדו יחי' האדם הגופני רק בהשתתפו עם הברכות והמצות הנעשית בו, והם המחייה אותו כגון ברכת הנהנין ותרומות ומעשרות אבל בעוה"ב שהוא אז אדם וגם הי' מתוודה וסומך ידיו טל קרבנו באופן שכולן נתקנין ומתבררין הטוב מן הרע ומתעלין ממדרגה אל מדרגה כי מדומם עולה ונהפך אל צומח וממנו נאכל ונהפך לבעלי חיים והבע"ח נהפכין ונאכלין לאדם ועי"כ כולן מתבררין מהרע אל הטוב. נמצא כי כל אלו הבחינות יש בו חומר
וצורה כי האדם גוף ונשמה והבע"ח יש לו נפש חיי' והצומח נפש הצומחת גם בדומם יש בו קצת צורה המעמדת אותו. ובפרדה ממנה נאמר עליה והארץ כבגד תבלה כי זה יהי' בסוף האלף הששי כי אז יושלם להתברר לגמרי טוב מרע והרע שהיא החומר יכלה לגמרי והכל ישאר טוב ולא רע כלל, גם בזו ההקדמה יתבאר לנו תמיהה גדולה איך יתכן מה שאנו רואים שהנפש אין לה קיום בגוף אלא ע"י המזון החומרי והרי המזון גשמי והנפש רוחנית והענין כי בהיות שהאדם כלול מחומר ומן הד' צורות שהם הדוממת והצומחת והמתנונעת והמדברת כנ"ל כאשר אוכל המאכל ההיא המורכב מחומר וצורתו אז חומר האדם ניזון וגדל מן החומר אשר באותו מאכל וצורת האדם נגדלת ע"י מה שמברר ולוקח את הצורה אשר בזה המאכל. כי אם הוא בע"ח אז ג' חלקי צורות שבאדם זולת חלקי הנפש העליונה המדברת כולן נזונות משם ואמנם כל זה הוא ע"י המזון שהאדם אוכל ע"י ברכת הנהנין שמברך עליהם. והנה בחינת הרוחנית שהיא
הצורה אשר תוך המזון ההיא אם צומח אם חי אם דומם הכל נמשך בו מפיו של השי"ת וכמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם והכוונה כי כאשר השי"ת הוציא מפיו יהי רקיע יהי מאורות וכדומה תיכף ההבל ההוא היוצא מפיו ית' הי' מתלבש תוך החומר ונעשה צור' פלוני' או פלוני' ע"ד שהי' בבריאת האדם כי האומרו נעשה אדם אז ויפח באפיו וכו' מכח המאמר היוצא אז מפיו ית'. הכלל העולה מכל הנ"ל כי הלחם כלול מחומר ומצורתו הנקראת נפש הצומחת אשר בו הנקראת מוצא פי ה' שיצאתה מפיו בעת שאמר תדשא הארץ דשא עשב וכו' ונמצא כי אותה הנפש הצומחת אשר בתוך הלחם איננה מפרנסת את חומר הלחם וגם חומר הלחם בהיותו נבדו אינו התדם בהיותה לבדה כי אם בהיותה מחוברת עם מפרנס כי אם בהיותו מחובר לצורתו וז"ש כי לא על הלחם לבדו שהוא ענין חומר שלו יחי' האדם כמו שחושבין הפתאים לכן הודיעך במה שהאכילך את המן שהוא לחם ממש אלא שאינו חומרי רק רוחני
כבחינת הנפש הצומחת אשר בתוך הלחם החומרי כי הרי לרוב רוחניותו לא הי' מתברר ממנו שום פסולת אלא הי' נבלע באברים ועם היותו בבחינת מוצא פי ה' לבד הי' זן ומפרנס וממנו תלמוד לכל המאכלים והלחם כי לא על. החומר לבד יחי' האדם כי אם לסיבת הרוחניות שבו הנקרא מוצא פי ה' כנ"ל. והנה בכל הנ"ל יתבאר איך היסורין אשר עברו עליהם במדבר מאהבה היו. ונתרצת השאלה הנ"ל בפסוק וזכרת. את כל הדרך וכו'. וזהו שסיים ואמר וידעת עם לבבך כי כאשר יוסר איש את בנו מאהבה כך ה' אלקיך מייסרך וכל תכליתו ית' אדרבה היא כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה כמ"ש תורה וא"י ועולם הבא ע"י יסורין הם באים וכדכתיב וידעת וכו' וסמיך לי כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה. א"כ אל תתמה במה שאמרתי לך כל המצוה וכו' למען תחיון ובאתם וירשתם וכו' ואל תתמהו מהיסורין שהבאתי עליכם במדבר כי אדרב' אל טובתכם נתכוונתי להביאכם אל ארץ טובה וכו':
שמע ישראל אתה עובר היום וכו' הנה כל מקום שאומר שמע הוא לשון בינה ודעת כנודע' כמו הלב שומע ונתתי לעבדיך לב שומע והענין כי עתה אשר ישראל נכנסין לארץ וכוונתו ית' למסור להם הארץ כאסוף ביצים עזובות אולי לא יכירו כי מאת ה' היתה זאת אבל יאמרו אחת משלש האחד כי מלכי כנען חלשים ותשי כח הב' כי גם יהי' גבורים הנה גבורת ישראל גדלה מאוד וע"כ יוכלו להם הג' כי אף אם ידעו כי הדבר להיפך וישראל הם החלשים ומלכי כנען הם הגבורים ומאת ה' היחה זאת עדיין יאמרו לולא אנו צדיקים לא גבר עלינו חסדו ית' וראויין הי' לנצחון הגדול הזה, לכן הציע ואמר שמע ישראל בשום שכל להבין אמרי בינה ותראו כי כל הג' האופנים העולות על רוחכם הבל המה ואין זה רק חסד גדול מאתו ית' במתנת חנם. וכמו שיתבאר וזה החלו אתה עובר היום וכו" ירצה יען שאתה הוא העובר ואני לא אוכל לעבור כי כך נגזר עלי למענכם ולא תמצאו איש מודיעכם. האמת כמוני מתיירא אני
פן יעלו על לבבכם מחשבות אשר לא כן לזה מעתה אני מציל אתכם מאלו הדעות הנפסדות ובתחלה אביא לכם ראי' למופת הלא הוא כי בטרם כל תראון האות הגדול כי אתה עצמך ברגליך עובר את הירדן עצמו בהיותו מלא ע"כ גדותיו כל ימי קציר ז"א היום כי הם התחלת ימי קציר ונקרע הירדן מלפניכם מלפני אלקי יעקב ומזה תראו כי כל המלחמות שיהי' אח"כ הם מידו ית' הנלחם לכם ועוד כי הרי איך עובר כדי להלחם עמהם בידך וזרועך רק לבא לרשת אותם דרך ירושה בלי טורח וכמ"ש למעלה כי תאמר וכו' איכה אוכל להורישם וכו' ונתנם ה' אלקיך לפניך והמם וכו' וכן לא תיראום כי ה' אלקיכם הוא הנלחם לכם וכמו שיבא אח"כ הוא יכניעם והוא ישמידם וכו' וכמו שהי' בימי יהושע שאמר שמש בגבעון דום והושלך עליהם אבני אלגביש משמים וכאלה רבות ובראותכ' כי מאליהם נופלים נתבטלו שתי המחשבות הראשונות ואדרבה הוא להיפך כי מלכי כנען מלבד שהם גוים רבים שבעי' אומות
ואתם גוי אחד לבד וז"ש גוים וכו' ממך וכו' גם הם גדולים במספר כי כל אומה היא גדולה ממך בכמות גם עצומים בגבורה יותר ממך, ולא עוד אלא כי הנה כל שבעים אומות יש נהם שרים בשמים והאומות האלו שהם בנקודת הישוב בארץ אשר עיני ה' אלקיך בה הם שרים יותר גדולים מכל השבעים שרים בשמים וז"ש ערים גדולות והבצרון שלהם הוא בשמים כי כחם ומבצרם הוא מכח השרים שלהם שיושבים בשמים כמו שהוכחנו שהדבר כן הוא מוכרח להיות שליטתם בארץ הקדושה גם העם התחתון בני כנען הם עצמם גבורים בני ענקים משונים בגבהם ובקומתן ובגבורתן מכל שאר האומות. וענין זה לא נסתר הוא ממך כי אתה בעצמך ידעת כי שלחתם המרגלים וראו בני הענקים וכמ"ש ושם ראינו בני הענק ונהי בעינינו כחגבים. וגם שמעת מי מכל השבעי' אומות יתייצב לפני בני ענק א"כ מכל אלו הראיות הברורות וידעת היום כי שתי מחשבות הראשונות נתבטלו. ואינו כן רק כי ה' אלקיך הוא העובר לפניך לא
עמך יחד כדי שלא תתיירא בראותך את הענקים אלא לפניך עובר ומשמיד ומכניע אותם כדי שכאשר אתה תעבור אחריו ית' הורשתם ואבדת' מהר בסוד קמחא טחינא טחנת. והכנעה זו לשרים גס לעמים אשר תחתיה' וז"ש הוא ישמידם אל השרים שבשמי' וכיון שנפל עוזר וכשול עזור והוא יכניעם את הכנעני' אשר בארץ. ויען הדבר זר איך ישמיד את השרים הרוחני' אשר הם בשמים אש לוהט וכמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט לזה הקדים ואמר אש אוכלת ר"ל כי אש המלאכים הוא למטה מאש השכינה שהוא אש תוכלת שאר כל האשים. וכמ"ש בספר הזוהר פרשת צו כי כשהקב"ה רוצה להפיל שר איזה אומה מעבירה בנהר דינור אש אוכלה ונשרף שם ובזה יובן איך גם המלאכים נשרפים עם היות שהם רוחניים. והודיע בכלל דבריו כי כל האומות אלהיהם הם עבדים אל הש"י אבל ישראל זכותם כי אלקיכם הוא ה' שם הוי"ה אלקי האלקים אשר ברא כל העולמות ובידו להמית ולהחיות להקי' ולהשפיל וז"ש כי ה'
אלקיך הוא העובר וכו' כי להיות שה' הוא אלקיך לכן יש בו יכולת לשהוא ישמידם את השרים והוא יכניעם את האומות מה שאין בכל אלהי העמי' אלילי': אל מאמר וכו' אחר שנתבטלו שתי המחשבות הראשונות והכריח כי ה' אלקיכם הוא העובר וכו' א"כ תתחזק המחשבה השלישית בדעתם והוא כי בראותם איך המלחמה הזאת שלא כדרך טבע העולם כי הרי ה' אלקיך הודף אותם מפניך טרם תכנס אתה כדי שאפי' פחד בעלמא איך יכול לעמוד בקשרי המלחמה וגם כי אינה טבעית רק כאדם גבור הרודף קש ותבן ברוח שפתיו א"כ ודאי כי לולא צדקתי וזכותי הגדולה לא נעשו לי נסים גדולי' כאלה אין הדבר כך וז"ש אל תאמר בלבבך וכו' בהי.ותך רואה בהדוף אותם פתאום שלא בדרך טבע וגם הוא מלפניך כנ"ל א"כ בצדקתי הביאני ה' וכו' ואמנם וודאי כי לא סכלים הם לומר בפיהם שבח עצמם כי יהללך זר ולא פיך אבל האזהרה הוא שבלבבך אל תאמר כן כי יחשב לכם כאלו אמרתם בפיכם. וז"ש שנית
לאמר בצדקתי וכו': או ירצה באשר יעיר דהל"ל אל תאמר בצדקתי הביאני ה' כי לא בצדקתך וכו' כי ברשעת הגוים וכו' ולמה בתחלה כתב שניהם אל תאמר בצדקתי וברשעת כי ובצדקתי ניחא שלא יאמר אבל וברשע' הגוים מאי איכפת לן בכך, והענין כי פשוט הוא שלא יאמרו בצדקתם לבד הביאם כי הרי כתיב מפורש ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה. הרי כי בדור הרביעי יושלם עון האמורי ומפני כך יוכלו וישובו הנה אבל ירכיבו שתי סבות יחד ויאמרו כי שתיהן גורמות אם צדקתם ואם רשעת הגוים. וז"ש אל תאמר וכו' בצדקתי וכו' וגם ברשעת הגוים וכו'. דע כי אינו כך אלא ברשעת הגוים לבד ולא בצדקתך כלל אפילו בשיתוף הטענה האחרת וז"ש ג"כ הגוים האלה שהוא הדור הרביעי שאמרתי לאברה' לכן ה' אלקיך מורישם מפניך, ויוכל ליישב זה הדרך עם הדרך הראשון והוא כי בלבבך תאמר הטעם האחד בלבד ותתלה הכל בזכותך ובצדקתך בראותך בהדוף אותם מלפניך ותאמר אמירה א' כי בצדקתך לבדה
הוא וזה לב' סבות אם להיותו ה' אלקיך ואתה עמו לכן הדפם ואם בראותך שהוא מלפניך כנ"ל א"כ בצדקתך הוא אבל אל השומעים לא תאמר כך אבל אל הפחות תצרף שתי הסבות יחד וז"ש לאמר בצדקתי וכו' וברשעת הגוים וכו' כי לאמר ירצה לאחרים ולא בלבבך וכיון שאמיתת מה שאתה חושב אינו רק שבצדקתך לבד הוא כי טעם וברשעת הגוים אינו אלא מפני השומעים לכן איני מבטל מה שאתה אומר בפיך שלא ברצונך רק מה שאמרת בלבבך שהוא האמת העולה ברוחך. דע שאינו כן כי לא בצדקתך וכו' ובמ"ש כי אם ברשעת הגוים הרס ובטל גם מה שהוציא בשפתיו והוציא שתי הסבות ולכן שלל ואמר כי אם ברשעת הגוים וכו' כלומר בטענה זאת לבדה ולא בשיתוף אל בצדקתך הביאני וכו' באופן שבטל המחשבה בלב ומה שהוציא בשפתיו ג"כ, ובכלל דבריו ביאר הסיבה שהכריחם לחשוב כי שתי הטענות הנ"ל הוצרכו לזה אמר בצדקתי וכו' ירצה אם הטענה הוא מפני רשעתם של הגוים הנה יורישם מן הארץ ולא
יתננה לנו ואם הוא מפני צדקתינו יתן לנו את הארץ ולא יורישם ויכניעם ויאבד כל זכר למו כמ"ש לא תחי' כל נשמה ויכול ליתן בלבם שיפנו לארץ אחרת כאשר עשה הגרגשי שפנה והלך לארץ אפריקא או על הפחות יניחם לעבדים תחת ידינו לא להדפם מפנינו להסירם מנגד ענינו להמית אותם כולם אלא וודאי ששני הטענות יצטרכו טענ' בצדקתי היתה לשהביאנו לרשת את הארץ הזאת אף אם לא ימות אותם וטענת ברשעת הגוים הוא להורישם הם עצמם מלפנינו במחיית שמם לגמרי כי נתמלא סאתם. ולז"א דע לך כי אין הדבר כן. כי הטענה הראשונה שאמרת לא בצדקתך אתה בא לרשת וכו' רק הטענה האחרת כי ברשעתם מורישם מפניך הוא אמת אבל ענין ביאתכם אל הארץ לרשת אותה אינה בצדקתכם רק ולמען הקים וכו' ובאומרו ולמען הקים וכו' רמז בכלל דבריו מה שבארנו לחזק טענת וברשעת הגוים כי כך נשבע אל האבות ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלה עון האמורי עד הנה כנראה כי בסאסאה
בשלחה יריבנה ברשעתם: וידעת וכו' טענת בצדקתי הביאני מורכבת משני אופנים. אם שנאמר כי צדקתם מרובה וחזקה וע"כ הספיקה לשהם עצמם יבואו בכח ידם לרשת דרך ירושה את הארץ כיורש הבא מכח אביו דבין לרשת את נחלתו. או אם נחלישנה ונאמר כי צדקתם חלושה הוא ותספיק לשהש"י ברצונו נותנה להם דרך מתנה ולא בחוזק משפט ירושה וגם שהוא הנותנה להם ולא הם באים לקחתה בחוזק יד ולכן בתחלה הרס הראשונה היותר חזקה ולכן הגדיל באומרו לא בצדקתך וגם הזכיר ביושר לבבך שני יצריך שהי' צדיקי' גמורים ויצה"ר אין בהם כלל. ועי"כ אתה הוא בא בחוזק יד מכח צדקחך הגדולה וגם שהוא לרשת בדין ירושה כנ"ל. ועתה חזר להרוס גם השנית החלושה ולכן לא זכר בה וביושר לבבך וז"ש וידעת וכו' כי אפי' ענין זה הקלוש אינו כי אפי' תחשוב שאתם צדיקים בינונים ולא גמוריה וכפי זה אין אתה בא לרשת אותה ירושה לקחתה בזרוע נטויה רק ה' אלקיך הוא נותנה לך מדעתו ולא אתה הוא הבא כנ"ל וכיון שכן
תהי' נתינת חסד כי אפי' שהוא נתינה נותנה לכם בעין יפה לרשתה בכח ירושה דעו לכם כי אפי' בינונים אינכם אלא אדרבה כי עם קשה עורף אתה שהוא קצה האחרון א"כ נתאמת כי עובת ביאתכם אל הארץ היינו רק בזכות אבותיכם כמ"ש ולמען הקיה וכו', ונפי שנוכל להקשות אם אפי' אינם בכלל בינונים א"כ שלא כדין עשית להנחילם את הארץ לכן נתן יפוי לשון ולא אמר כי עם רע אתה ח"ו שאם כך הי' לא הי' מנחילם את הארץ אבל אנשים צדיקים הם רק שהם עם קשה עורף קשים וחזקים להאמין עד שתתחזקו באמונ' ואז וודאי שתהיו צדיקים גמורים וראוי הוא מעתה שתוריש את הארץ כיון שלבסוף תהיו חזקים באמונה בתכלית, והביא ראי' אל היותם קשה עורף ולכן סמך אחר זה ואמר זכור אל תשכח וכו' כלומר אין ספק שהעם הבא להאמין באלהות מה שלא היה מאמין בתחלה מחויב הוא לבחון ולנסות אם הענין כך כי אם יאמין דרך טפשות גם יניח את אמונתו ויקח אמונה אחרת בכל
יום האמנם אתם לא כך עשיתם אלא אף שראית' אותו' ומופתי' במצרים המבהילי' את כל העולם והאמנת' בו לא נחה אמונתכ' כלל והרי למן היום אשר יצאתם מארץ מצרים ועד היום הזה תמיד ממרים הייתם לבקש נסיונות היש ה' בקרבכ' אם אין. ולא די שלא תספיק לכם אותות מצרים היותר מכשפים שבעולם כי גם ובחורב אשר שמעת' שם קול אלקים חיים מדבר עמכם שאין בעולם אות ומופת גדול מזה ועכ"ז אח"כ בחורב שם הקצפתם את ה' וכו' ולהורות זה אמר הקצפתם ולא אמר ממרים הייתם כי מה שלא האמינו ביציאת מצרים עדיין הש"י לא קצף עליהם אך בחורב שהוא אות שאין בו שום דופי ופקפוק כלל ועכ"ז לא האמנתם אז הקצפת' את ה' ומפני כך ביקש להשמיד אתכם. והנה בבחי' אחת לא הי' זה כ"כ אשם כי הייתם רגילים במצרים בעבודות זרות לכן חזרתם לעבוד את העגל כי הוא דבר של אמונה ושל בעלי שכל. וברט כפי מה שנתבאר אצלינו שהעגל אינה ע"ז רק מנהיג תמורת משה החמנם חחר
שטרחתי ג"פ ארבעים ארבעים יום עד אשר מחל להם הקב"ה כאשר יבא בכתובים הבאים עוד חזרתם לחטוא חטאות מכוערים של עמי הארץ בעלי תאוות ומאכל כבהמות נדמו וזה רק מעוון העגל וז"ש ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה וכו'. א"כ הרי כי עם קשה עורף אתה כנ"ל: ארץ אשר אבניה ברזל וכו' אם תסרס מלת אבני"ה יהי' בנאי"ה גם ר"ת "אבניה "ברזל "ומהרריה "תחצוב אבו"ת. גם נוטריקון ברז"ל הוא בלהה רחל זלפה לאה. והכוונה לספר גדולות שבח הארץ כי הנה בנאיה הבנים אותה ומקיימים בנינה הוא זכות אבות אדם ואברהם יצחק ויעקב וזכות ד' אמהות ר"ת ברז"ל אשר כולם נקברים במערת המכפלה אשר בארץ כנען הזו: סליק פרשת עקב:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ראה: ראה וכו' הנה הברכה והקללה האלו הם כדמיון קבלת ישראל פעם אחרת את התורה והמצו' עליהם והנה הי' ראוי שיתחיל הפרשה מן והי' כי יביאך וכו' אצל אלוני מורה את הברכה וכו' והקללה וכו' כל התחלה זו נראה שלא לצורך. ואמנם אפשר הי' להקשות על מה זה נכרתו ברית ברכות וקללות אלו בהר גריזים ועיבל אחר כניסתם וגם שלא מפי משה והלא יותר טוב לתת את הברכה ואת הקללה כאן בארץ מואב קודם שיכנסו וטרם שימות משה ע"ה אולי אח"כ יתחרטו ולא ירצו לקבלם, .לזה הציע כי הדבר הזה נאמר גם נישנה כי ראה שאנכי משה הוא הנותן לפניכם ברכה וקללה וגם כי הוא היום רם שתכנסו לארץ וכבר מכאן נכנסתם בקבלות ברכות וקללות אלו ואח"כ פעם שנית והי' כי יביאך וכו' אחר שתכנסו לארץ והנתינה אם אינה על ידי רק אתה ישראל ונתת את הברכה וכו' ואת הקללה וכו', וענין אומרו ראה בלשון יחיד ולפניכם בלשון רבים וכן אח"כ עשה כך והי' כי יביאך וכו' ונתת
וכו' בלשון יחיד ואח"כ כי אתם עוברים לשון רבים הענין הוא כי מפרשת פנחס נודע למשה ענין יהושוע כמ"ש יפקוד ה' איש על העדה ואליו בא הציווי הזה ראה אתה יהושוע כי כמו שאנכי נותן לפניכם אתה ישראל ברכה וקללה היום הזה טרם תכנסו לארץ כן' אתה יהושע כאשר יביאך ה' וכו' תעשה כמוני כי אז ונתת אתה את הברכה על הר גריזים אחר שתכנסו כי אתה תהי' הרועה ובאומרו אשר' אתה בא שמה ירמוז אל משז"ל על כי הוא יעבור' והוא ינחיל אם אין יהושע עיקר הוא מהנמנע שינחלו ישראל את הארץ וז"א אתה עצמך בא שמה לרשתה לישראל וכוונת הכתוב לתת טעם, למה תלה הביאה בו לבדו כמ"ש והי' כי יביאך'