ספר עץ הדעת טוב
קטע 26
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
מעולם. ז' כי בתחלה לא חששו אלא למיתת הנער כמ"ש ועזב את אביו ומת ומכאן ואילך הניח טענת הנער ולא חשש אלא למיתת הזקן כמ"ש והורדתם את שיבתי וכו' וכן והורידו עבדיך וכו' וכן פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי וכו'. ח' ייתור סיפור כל ענין ויהי כי עלינו וכו' ויאמר אבינו וכו' ונאמר לא נוכל וכו' הכל מיותר ללא צורך. ט' כפל אומ' ועתה כבואי והנער איננו אתנו וחזר ואמר והיה כראותו כי וכו' ויספיק אומ' ועתה כבואי והנער איננו אתנו ומת והורידו עבדיך וכו'. י' כי באביהם אמר ברעה שאולה ובהם נאמר ביגון שאולה. י"א אומ' ועתה ישב נא עבדך וכו' איך נפקותא זו יוצאת מכח הטענה הנז'. י"ב מה טעם נתינת קולו בבכי עד כי וישמעו מצרים וכו' טרם יתודע אל אחיו. י"ג כפל אומ' אני יוסף וכו' וחזר ואמר אני יוסף אחיכם וכו' ולא עוד אלא שנכפל הענין במלות שונות. י"ד מה הוצרך לשאול העוד אבי חי אחר שכבר למעלה אמר השלום אביכם הזקן וכו'.
ט"ו דהל"ל אל תפחדו ואל תיראו ומאי אל תעצבו ואל יחר. ט"ז למה נכפלו הדברים כ"כ פעמים כי למחיה שלחני וישלחני אלקים ועתה לא אתם שלחתם וכו': והביאור כי הנה יהודה ראה בדברי יוסף שאינם כדרך בני אדם והכל בערמה לקחת את הנער. א' במוצאו דברי יוסף ודברי האיש אשר על ביתו כולם בנויים על יסוד א' וכולם הם בעצה אחת לקחת את הנער כי כן אמרו שניהם אשר ימצא אתו יהיה לי עבד ואתם וכו' ואין זה אלא שנוסדו יחד על הדבר הזה. ב' כי גם מתחלה כל דברי יוסף הי' חי פרעה כי אם בבוא אחיכם הקטן וכתיב ואת אחיכם הקטן תביאו אלי. ג' ענין מציאת כספם בפי אמתחותיהם פעם ופעמיים וזה שלא בדרך טבע וכמ"ש הוא עצמו אלקיכה נתן לכם מטמון )בפי( וכו'. ד' ענין הגביע כי בראות כספו בפי אמתחותיהן ואח"כ מצאו שם גם את הגביע אינו ע"י בנימין ולולא לא אירע בתחלה ענין הכסף אפשר שיתיישב בדעתם כי בנימין גנבו. ה' כי יוסף לא קרוב שלהם הי' אף לא אוהב וריע כדי לעשות עמהם חסידות הגדול הזה לקחת נער קטן א'
ולפטור את עשרה גבורים כמותם עם היות שכפי הדין הם עצמן אמרו בפיהם וגם אנחנו נהיה לעבדים ויותר טוב לו לפטור כולם ויהי' נחשב לו לצדקה. והנה כל דברים אלו ברורים כשמש כי כל כוונתו ליקח את הנער בערמות ותחבולות ולכן נלאה נשוא מלהתווכח אתו והוא מלא ערמות ולכן בחר להתווכח בגלוי ולהודיעו כי מבין הוא כל תחבולותיו ולכן שישיבהו תשובת אמת ולא בדרך רמאות כבתחלה. עוד שנית רצה לדבר דברי פיוסים ותחנונים שיתרכך לבו וירחם עליהם האמנם מפני אימת מלכות לא דיבר בגלוי לגמרי רק דיבר דברים שמתוכם יבין יוסף ויכיר כי כבר יהודה ידע והכיר תחבולותיו ולכן ויגש אליו ואמר ידבר נא באזני אדוני מפני הכבוד שלא ירגישו העומדים שם ויכוח הזה המגלה ערמות יוסף, וע"י כך יחר אפו בו כי מגלה קלונו אל העומדים שם וז"ש ידבר נא וכו' יראה ידבר נא עבדך דבר ויכוח א' כדי שמתוכו יכנס באזני אדוני דבר א' מסוים שיש בלבי ואין רצוני לדבר הדבר
ההוא בגלוי משום אל יחר אפך בעבדך אם אגלהו. וא"ת והרי אפשר שלא אבין אני את הדבר ההוא הפרטי לז"א כי כמוך וכו' יראה כי הלא ראינו בעיניך כי איש כמוך הוא אשר עלה לגדולה כפרטה עצמו וזה לא היה רק מרוב החכמה והתבונה שנמצא בך וכמ"ש אין נבון וחכם כמוך וע"כ אתה ת.היה על ביתו וכו' ומכ"ש שתבין את דברי שאני הדיוט א' כיון שהבנת דברי החלום את אשר האלקים עושה, או יראה א"ת במה ידעת כי כל דברי הי' בערמה ואולי בתומי אני מדבר לז"א כי כמוך וכו' ע"ד שפירשתי כי כיון שלא עלית לגדולה אלא מחמת רוב התבונה אשר בך מכל האדם א"כ כל מעשיך כולם הם בתבונה ובערמה ולא בתמימות כשאר בני אדם: או ירמוז קצת ע"ד רז"ל ואל יחר אפך בי לפי שאני מדבר אליך קשית כי אע"פ שאתה רואה אותי עתה כי אני עבדך משועבד לך וז"ש בעבדך אינו כך כי כ"כ אני כמוך וז"ש כי כמוך, כלומר כי אני כמוך לפי שאין אתה פרעה המלך עצמו רק אתה כפרעה ר"ל משנה שלו ותחת ידו
וכן אני משנה ליעקב אבי בארץ כנען ואינו כ"כ פחיתות אליך אם אני אדבר עמך קשות ובפרט שהוא בהסתר ולא בגלוי כנז'. או יראה הנה השאלה שאני שואל ממך ע"ד בנימין שלא תקחנו לעבד אע"פ שכפי הדין כבר הוא עבדך לפי שגנב את הגביע עכ"ז קטנה מאד הוא וראוי שלא תחזיר פני ריקם ואל יחר אפך בי למה אני מפציר כ"כ בענין בנימין שכבר הוא עבדך כפי הדין ולמה אני רוצה להפקיעו מתחת ידך וז"ש ואל יחר אפך בסיבת היות בנימין עבדך כבר כי הרי כמוך כפרעה חשוב אתה כמלך מושל בכל העולם ואין ראוי להקפיד כ"כ בשביל עבד קטן. או יראה קרוב לזה ואל יחר אפך בי לומר כי הרי בנימין נתחייב מן הדין להיות לי עבד וז"ש בעבדך והנה גזירת מצרים ששום עבד לא יצא לחירות כלל ואיך אתה מפציר בי להעבירני על דת ולזה טען כי כמוך כפרעה יראה כי הלא בנימין ג"כ דומה כמוך כי גם 'אתה היית עבד ואח"כ עלית להיות מלך כפרעה יכ"ש עתה שאיני שואל ממך רק שתוציאנו
לחירות בלבד: אדוני וכו' התחיל לסדר ויכוח דבריו לשיבין מתוכם כי כל כוונתו היתה ליקח את הנער כנ"ל ואמר אדוני וכו' יראה אע"פ ששאלתך הראשונה היתה מרגלים אתם כל עיקר שאלתך זו היתה לאמר שאלה אחרת והיא היש לכם אב וכו' וז"ש שאל לאמר היש וכו' וזה כי לא יעלה בדעת כי טענת מרגלים אתם המחוייבים מיתה תתבטל במה שנביא לך אחינו הקטן כי אין זה מספיק להוכיח כי לא מרגלים אנחנו אלא ודאי כי שאלת מרגלים אתם היתה לשנודיע לך כי יש לנו אב או אח וכמו שנת' אצלנו בפסוק ויתנכר אליהם ויאמר וכו' ובפרט כי חשובתינו הראשונה לומר כולנו בני איש אחד ואי אפשר שאב אחד יכניס בסכנה לכל בניו היתה מספקת ולא חידשנו עוד בתשובה השנית ויאמרו שנים עשר וכו' רק והנה הקטן את אבינו ובזה נתפייסת תיכף ואמרת בזאת תבחנו וכו' כי אם בבוא אחיכם וכו'. ונאמר וכו' אע"פ שאמרנו והאחד איננו פשוט הוא שכוונתינו לומר שמת ממש שאם פי' הוא שנאבד היה לך לתפסינו
בדברים כי זו ראי' שהיה מרגל ושם תפסוהו ולא ידעתם מה נעשה בו ואין אנו כ"כ פתאים לדבר כזה וכוונתי לומר כי כמו שאתה נתנהגת ברמאות גם אנחנו ידענו כונתך ודברנו טענות להרחיק דעתך מדבר זה הלא הוא כי אמרנו לך כי האב זקן מאד והנער עצמו אינו נער רק ילד קטן וגם כי הוא בן זקונים אשר בטבעו להיות חלוש מאד כנודע בחכמת הטבע ונוסף על זה כי אחיו מת ויותר הוא לבדו מן אותה האם החביבה לאבינו והשטן מקטרג בבני אותה האם כי כבר אחיו מת ולא נותר ממנה כי אם הוא וכמו שאמו היתה אהובתו גם לו ואביו אהבו מצד עצמו נוסף על אהבת אמו וכפי זה יש סכנה אם אל האב אם אל הילד והוא נמנע להביאו כללי ולא פנית לכל הסיבות הנז' והכרחתנו להורידו 'אליך וז"ש ותאמר וכו' הורידוהו אלי ומכיון שאמרנו שיש סכנת נפשות בדבר הפצרת להביאו ואמרת וזאת עשו וחיו וכן ולא תמותו ולא עוד אלא שאמרת את האלקים אני ירא ואיני רוצה שתמותו ולכן הביאו
את אחיכם, ואם אתה ירא אלקים למה אתה חושש על חיינו ולא לסכנת אבינו הזקן והילד הקטן אלא ודאי שכוונתך להבטיחנו כי תשים טינך עליו לטובה נהצילו מכל נזק ופגע רע וז"ש ואשימה עיני עליו וע"י כן יוסר גם צרת אבינו הזקן ביודעו כי תשים מלך כמוך עיניך לטובה עליו, והנה עתה לא די שאינך מציל אותו מיד אחר אלא אתה בעצמך רוצה להרע לו להשתעבד בו כעבד כמ"ש הוא יהיה לי עבד: ונאמר וכו' אמרנו טענה ממוצעת הסובלת ב' פירושים והוא לא יוכל הנער נר' תליית הרעה בנער וחזרנו לומר ועזב את אביו ומת יורה שהוא רעה אל אביו לומר כי מלת ומת היא חוזרת אל הנער או אל אביו כי שניהם בסכנה וכאילו אמר ומת אחד משניהם ואע"פ שלא אמרו כך מובן הוא במה שאמרנו כי האב זקן והילד קטן כלו' ולפי זה לא יוכל הנער לעזוב את אביו וממילא משמע כי אם עזב את אביו ומת ועם כל התחנונים האלה נתאכזרת עלינו בכעס ואמרת אם לא ירד אחיכם וכו':
גם אפשר ירמוז בדבריהם כי היות ששני דברים אמרו להנצל מטענת מרגלים הא' יש לנו אב זקן והב' וילד זקונים והיה לך להשיב באלו תבחנו בבוא אביכה ואחיכם כי אם הוא מפני רחמים כ"כ היה ראוי לרחם על הילד הקטן כמו על האב הזקן וראינו כי מעולם לא נתרצית כי אם בבוא אחיכם בלבד וכמ"ש בזאת תבחנו כלו' בזאת ביאת אחיכם ולא בביאת אביכם וכל זה יורה היותך חפץ לקחת את הנער: ויהי כי עלינו וכו'. סיפרו לו ג"כ את כל הקורות אתם עם אביהם כדי שיתרכך לבו מעט וירחם עליהם כמו שביארנו למעלה כי גם זו היתה כוונתו של יהודה במ"ש ויגש אליו וכו' וסיפרו כי לא המתינו עד תום הלחם אלא תיכף כי עלינו קודם שנתיישב בביתינו ונגד לו ולכן לא אמר ויהי כי באנו ולא הועיל כלום, וזה נרמז באו' ויאמר אבינו שובו וכו' כלומר והמתננו עד תום הלחם עד כי הוצרך אבינו לחלות פנינו שנשוב לשבור בר ולא חשש למיתת הרעב מרוב תשוקתו בנער וכל זה יורה כי היה סכנת נפשות כנ"ל, ואף גם אז כי אזל
הלחם לא נתרצה עד כי דברנו אליו בלשון שלילה כי היא מהנמנע וז"ש ולא נוכל לרדת כלל ולחזק הענין התחיל בל' שלילה ולא נוכל לרדת ואח"כ חזרו לומר התנאי אם יש אחינו וירדנו ועוד חזרנו לבסוף בלשון שלילה כי לא נוכל וכו': או יראה ונאמר כבר עתה לא נוכל לרדת כי עבר זמן רב שלא ירדנו וגם אם נוריד הנער לא יתרצה כי יאמר הנחתם לשמעון אחיכם במאסר כל זה הזמן וגם לא חששתם להשיב תשובה כלל עד כי צר לכם חוסר לחם אבל עכ"ז נכניס עצמינו בספק ואם יש אתנו אחינו הקען וירדנו לפי שזה ספק אבל הבחינה האחרת והיא לראות את פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו זה ודאי מהנמנע כי לא נוכל לראות וכו', ועדיין לא נתרצה לשלחו וזלגו עיניו דמעות בדבר' תחתונים ובסיפור צרותיו באורך וז"ש אתם ידעתם וכו' יראה אעפ"י שלא היה בדעתי לדבר דברים אלו כי מחשיב אני את בני רחל יותר מכם מפני כבודכם האמנם לפי שכבר אתם ידעתם מעצמיכם ענין זה לא אחוש לגלותו הלא הוא כי אשתי האמיתית רחל עיקרה של בית שנים
בלבד ילדה והם הבנים אשר לי בפרטות וז"ש ג"כ לי ר"ל לבדו יחידי וכמו שית' במ"ש ולקחתם גם את זה וכו': ויצא הא' היותר מיוחד שעליו נאמר ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר וכו' יצא מאתי ולא הרחיק נדוד למרחוק ותיכף קרהו אסון והלואי אם נפל בחולי מעינוי הדרך ומת אמנם לא נודע ממנו דבר כלל הלואי שכיון שנטרף ראיתיו בעיני לקוברו כי הלא גם את זה ספק הוא אצלי כי הלא ואומר אני אך טרוף טורף ולא מפני שאח"כ ראיתיו כי לא ראיתיו עד הנה ולא זכיתי לקוברו ולראותו מת או טורף. וא"כ גם כי את זה תקחוהו אתם בידיכם עמכה ואיננו יוצא יחידי כמו הראשון כמ"ש ויצא האחד שפי' יחידי כנ"ל עכ"ז וקרהו אסון כי אתחזק סכנתא בבני האשה ההיא וזהו ג"כ מ"ש גם את זה לרבות כי גם זה שאינו יחידי וקרהו אסון. וכפי פי' הב' במלת הא' שר"ל המיוחד באהבה וחבה ואמר כי אם הראשון המיוחד באהבה וגם כי מעצמו יצא ועכ"ז לא ראיתיו מכ"ש גם את זה בנימין שאינו מיוחד
לי באהבה וטפל הוא אל הראשון ועוד כי אתם לוקחים אותו בהכרח במאמר מלך מצרים על ידי מחלוקת כי ודאי שיקרהו אסון שלא תחושו אליו וגם אם תחושו הנה מלך מצרים יקחנו בזרוע, אם כך תעשו והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי שרוי בלא אשה ר"ל בת זוגתו העיקרית שרוי בלא עובה ומכ"ש אם תמות היא וגם בניה ששרוי ברעה ולא תפרד ממנו הרעה אפי' עד רדתו שאולה וכל דברים אלו השומעם בלי ספק יכמרו רחמיו מאד וראוי לך לרחם עליו, והגם כי אין אתה מאמין בתורתינו כנז' שרוי בלא אשה וכו' לפחות ראוי לך להודות כי והיה בראותו וכו' ירד ביגון שאולה אף אם אינו ברעה ממש כדברי אבינו לפחות יגון גדול יהיה בלבו על זה:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויחי: ויחי יעקב וכו'. בס' הזוהר אמרו כי כמנין ויח"י היו ימי שלות של יעקב י"ז שנים משנולד יוסף עד שנמכר וי"ז שבארץ מצרים. ויש לעורר למה הודיע כמה חי במצרים ודי כשיודיע כללות כמה ימי חייו קמ"ז שנים כבשאר כל האבות. ועוד כי עדיין עתה לא היה חולה עד אח"כ כמ"ש ויהי אחר הדברים וכו' ולמה הזכירו מעתה אל נא תקברני במצרים. ואם יצחק אמר לעשו הנה נא זקנתי וכו' ועתה שא נא וכו' אף כי לא הי' חולה היה לפי שהגיע לימי אבותיו קרוב לחמש שנים כמשז"ל אך יעקב עדיין היה רחוק מאד מימי אבותיו על הפחות ימתין עד שיגיע להם, ומכח ב' חקירות אלו תפול קושיא בכתוב באו' ויקרבו ימי ישראל וכו' וכי מהיכן ידע שקרבו ימיו אשר מסיבה זו ויקרא לבניו וכו' והרי לא הגיע לימי אבותיו וגם לא חלה. ובאמת שהיינו יכולין לתרץ כפי משז"ל על הנה אביך חולה שהיה דבר חדש שעד אז לא חלה אדם בעולם אלא הוא וכיון שהיו מתים פתאום בלי חולי לא היה
יודע עת מותו ולכן ויקרא לבנו ליוסף וכו' אך עדיין קשה שימתין עד שיגיע לימי אבותיו כנז'. גם קושיא זו היא יותר עצומה למעלה במ"ש ימי שני מגורי ק"ל שנה ולא השיגו את ימי חיי אבותי ומי הגיד לו שימות אז ולא ישיג לימי אבותיו ואולי יאריך ימים וישיג יותר ויותר, ואם על אותה שעה עצמה היה אומר א"פ ממה היה מצטער ואו' ולא השיגו וכו' מכיון שהיה אז בחור ורך בשנים, גם ענין סמיכת הפרשיות ובפרט היותם בתכלית הדביקות עד שהיתה פרשה זו סתומה כמשז"ל: והענין כי הפרשה עצמה הרגישה הקושיא שהקשינו בפרשה הקודמת ולא השיגו את ימי וכו' גם קושיא אחרת מה טעם יעקב בחיר שבאבות ואדרבה היה ימיו הרבה מועטין מימי אבותיו ולא עוד אלא שכל ימיו היה בצער כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי וכו', וז"ל ויחי יעקב וכו' כלומר לא היה חיים טובים של שלוה ליעקב הבחיר שבאבות רק אלו י"ז שנים שחי בארץ מצרים כנז' בפרשה שקדמה וישב ישראל וכו', כי בפ' וישב יעקב ביקש לישב בשלוה וקפץ
עליו רוגזו של יוסף ולכן נק' בשם יעקב אבל כאן וישב ישראל בארץ מצרים ונק' בשה ישראל ושררה לפי שביקש ונתקיימה בידו כמ"ש ויפרו וירבו מאד וכו', וזאת הישיבה נק' חיי יעקב של שלוה והיה י"ז שנים בלבד וכל ימיו היה בצער. ועוד אחרת ענין קצרות ימיו כי ויהי ימי יעקב וכו' קמ"ז שנים ולא הגיע לאורך ימי אבותיו, ומכל זה יבא האדם להסתפק אולי לא היה צדיק כאבותיו ח"ו ובא הכתוב להודיע כי לא כן הוא ח"ו אלא ויקרבו ימי ישראל למות כמו שית', נמצא כי היתה פרשה זו סחומה להסמך אל הראשונה לשתי סבות, אם לתרץ: ענין ולא השיגו ימי שני אבותיו וכו', ואם לענין וישב ישראל בארץ מצרים וכו', ואלו לבד היו חיי יעקב ויחי יעקב וכו', ב' קושיות חזקות אלו יתורצו במ"ש ויקרבו ימי וכו' כאשר נבאר מה שייך קריבת הימים ואדרבה רחוקם מן האדם הם סיבת המיתה, אך ירמוז אל מ"ש בס' הזוהר פ' וישב כי אף שאמרנו ששבעים שנה שחי דוד המלך ניתנו לו מאדם הראשון
הנה ב' האבות שהם גלגולי אדם הראשון וגם יוסף הוצרכו לחזור וליתנה לדוד, כי יצחק חי ק"פ שנה שיעורו האמיתי ולא נתן כלום, ואברהם חי קע"ה ונתן ה' שנים לדוד, ויעקב חי קמ"ז ונתן כ"ח שנים לתשלום קע"ה כאברהם, ויוסף חי ק"י ונחן לדוד ל"ז שנים לתשלום קמ"ז של יעקב, הרי שבעים באופן שימי ישראל הם מרצונם קרבו לו המיתה שימות מהרה בן קמ"ז שנים לתת הכ"ח לדוד ולא מפני חטא ח"ו נתקצרו ימיו וז"ש ויקרבו ימי ישראל למות ולא חטאותיו קרבו לו המיתה, וזהו הטעם הזר"קא. והסגול"תא שעל ויקרבו ימי ישראל למות כי הוא. מרצונו זרק הכ"ח שנים למרחוק לדוד המלך וישכב. עם אבותיו בחיר שבהם כענין ג' נקודות הסגולתא אברהם ויצחק שוים ויעקב נח על גביהם, ודע כי יצחק לא נתן לו מאומה לפי שמת בן ל"ז שנים בעת העקידה ופרחה נשמתו ונכנסה אחרת כמ"ש בס' הזוהר על הטעם למה לא כתיב יצחק יצחק שני פעמים כאברהם ויעקב ופרץ ומשה ושמוואל, כי ב' נשמות
יש לכל צדיק כנז' בפ' נח ואם ליצחק עצמו הוצרכו שנים וחיים מנשמתו החדשה איך יתן חיים אל דוד ולכן נכנס תמורתו יוסף ונתן לדוד ל"ז שנים כנגד ל"ז שני חיי יצחק קודם העקידה והענין כי נוטל חיים מן תפארת ונותנן ליצחק שהוא הגבורה ולדוד שהוא המלכות דלית לה מגרמה כלום, ולהיות יוסף מכריע הוא קרוב ליצחק שהיא אותיות ק"ץ ח"י ויוסף הוא יסוד קץ הת"ת וסויומו ונק' ח"י בסוד הצדיק הנק' ח"י ובסוד אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. ובזה תבין מ"ש ויקרא לבנו ליוסף כי הוא בנו המיוחד לו יסוד סיום הת"ת, והודיעו ענין הזה שביארנו' כי זה שהיה מצוהו מעתה אל נא תקברני במצרים היה לפי שקרבו ימיו למות וגם הודיעו שלא יחשדהו שנתקצרו ימיו מפני החטא אלא ברצונו נתן כ"ח שנים לדוד ושגם הוא יוסף יתן לו ל"ז שנים כי אין בכל בניו נק' בנו בעצם כמוהו וז"ש לבנו ליוסף ולא אמר ויקרא ליוסף, וע"ד הפשט יתן טעם למה לא מצוה כן לכל בניו יחד
ונתן ב' טעמים וזה, כי ביוסף היה ב' טעמים אם שהיה בנו ואם שהיה יוסף מלך ויש בידו לקיים דברו ולא כן אחיו, ולזה לא אמר לבנו יוסף לרמוז שהם ב' טעמים הא' לבנו לסיבת היות בנו והב' ליוסף לסיבת היותו יוסף מלך אף אם לא היה בנו, ואחר שנשבע לו יוסף