ספר עץ הדעת טוב
קטע 79
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
כל ימי נזרו תער וכו' כל ימי הזירו על נפש מת לא יבא לרמוז כי היין הוא עצמו עיקר הנזירו' להזיר ממנו ואח"ז כל ימי הזירו פירוש מן היין הנ"ל ראוי לו כי תער לא יעבור וכו' כנ"ל. האמנם אחר שהקדים פסוק מיין ושכר יזיר לרמוז אל הנ"ל חזר בפסוק השני והתחיל באומרו כל ימי נזרו מכל אשר יצא וכו' כי גם בענין היין ראוי להזכיר ענין אסורו בהשווא' א' בשיעור המשך כל ימי נזרו ע"ד התגלח' והטומא'. והנה לא רצה לכלול כל אסורי היין ביחד מיין ושכר וחומץ ומשר' ענבי' וענבי' לחים ויבשי' יזיר כי רצה להודיע מה שביארנו והוא כי אין נזירו' אלא מן היין כי הוא הגורם אל היצה"ר משא"כ בחומץ ובענבי' ובמשר' הענבי' טרם יתחזק לטעם היין וז"א מיין ושכר לבדם יזיר כי בהם יפול לשון נזירו' ממש ולעשו' סייג לזה ראוי שירחיק אף מו החומץ וכו' וז"ש חומץ יין וכו' כמשז"ל לך לך אמרין נזירא סחור לכרמא לא תקרב עם היות כי אין חשש חיזוק גירוי
היצה"ר באלו. ויען היות )היות( הזה כליל מכמה הרחקו' הזכירם ע"ד מדריג' לא זו אף זו כמו שיתבאר. ותחל' הזכיר החומץ אשר כבר נכנס במדריג' היין אלא שלקה. אח"כ הזכיר משרת ענבים כי גה הם דומין אל היין בהתחלתו יותר מאכיל' הענבי' עצמן כמו שהן האמנם עדיין לא נכנסו במדריג' יין כמו החומץ ואח"כ הזכיר הענבי' כמו שהן רחוקין מן היין לגמרי כי זה שתיה וזה אכילה וגם בהם עצמן התחיל בלחים הראויים לסחוט מהם היין ואח"כ היבשי' שאין יין ראוי לסחוט מהם כמו שהן לולא ע"י שריה במים כנודע. ואחר שביאר מציאו' הנזירו' בעצמו ממה הוא חזר לכלול הכל יחד וגם ביאור המשך זמן אסורם וז"ש כל ימי נזרו מכל אשר יצא מגפן היין וכו' שהם כל הפרטיים הנ"ל. גם רצה לתרץ כי היינו אומרי' דא"כ נעשה סייג יותר גדול כי העלין והלולבים יהיו אסורי' ע"ד הנז' סחור סחור לכרמא לא תקרב לזה בא להודיע כי אינו כן כי הגפן עצמה שהם העלין והלולבין מותרים.
אמנם אינו נאסר אלא בכל היוצא והנולד מהם שהם הפירו' שהם הענבי' בעצמה ודי לנו בהרחק' זו כי ענין הענבי' בעצמן כל בחינותיהם ראוי לאסור והוא מנקוד' פנימיו' שלהם שאינ' רק פסול' והם החרצנים ועד זג שהם הקליפ' החיצונ' אע"פ שאינם ראויין לאכול וזה מפני האוכל עצמו אשר בין שניהה מחרצני' ועד זג והוא אוכל הענבי' עצמו אשר ממנו נעשה היין משא"כ בעלין כי אין מהם נמשך שום יין וזהו שרמז באומרו מגפן היין ולא אמר מן הגפן כי טעם האיסור אינו אלא בדומ' אל היין שהוא מחרצני' ועד זג אשר שם מושב היין וז"ש מחרצני' ועד זג ולא אמר ענבי' סתם הכולל הכל חרצני' וזג ואוכל ויין: כל ימי נדר נזרו וכו' כבר נתבאר כי התער נמשך מחמת הנזירו' שהוא מן היין בלבד אשר בו כתיב כל ימי נזרו כי מן היין הוא ניזור אבל בתער כתיב נדר נזרו כי איננו הנזירו' עצמו רק שהוא בכלל הנדר אשר עיקרו הוא היין הנקרא נזירו' ועל כן נתלה התער ביין
שהוא העיקר וז"ש עד מלאת הימי' אשר יזיר לה' כי זה מיותר רק נכתב לרמוז אל הנ"ל כי התער תלוי ביין אשר הוא עיקר ימי נזרו אשר יזיר לה' ולא כתיב אשר ינדור להזיר לה'. ומכיוון שאינו עיקר הנזירו' א"כ למה נאסר לז"א קדוש יהי' גדל וכו' כי הנודר מן היין ראוי הוא שתחול עליו הקדוש' שלשי' ימי נזרו כמנין יהי"ה וז"ש קדוש יהי' והיכן מרכב הקדוש' הנה הוא בפרע שער ראשו כל זמן שלא נחתך כנודע כי האדם עץ השדה העליון הוא וע"כ שרשם הם שערו' ראשו נשרשי' למעל' כלפי שדה העליון של תפוחי' ואין ראוי לכרות השרשי' ההם. ואחר השראת הקדוש' עליו ראוי הוא שלא יטמא למתים וז"ש כל ימי הזירו לה' וכו' כי גם זה איננו עיקר הנזירו' עצמו כנ"ל ולכן לא אמר נזרו רק הזירו פועל יוצא כי כיון אשר הזיר עצמו מן היין לשם שמים לה' כנ"ל ולא לצורך עצמו וזה יורה היותו מגדל פרע להשראת הקדוש' כנ"ל א"כ ראוי הוא שלא יטמא למת וע"כ שינה פה להזכיר מלת
לה' הוא ענין השרא' הקדוש' עליו כנ"ל ורצה להודיע ענין אומרו לה' מה ענינו וביארו באומרו אח"כ כי נזר אלהיו על ראשו הוא ענין גדל פרע כי משם נמשך ענין מניעתו מן הטומא'. וירמוז אל הנ"ל כי בגדלו פרע הוא כתר ונזר נמשך מן אלהיו על ראשו להורו' כי משם נשרש כענין שרשי האילן כנ"ל: כל ימי נזרו וכו' מכיון שנתבאר שעיקר הנזירו' איננו אלא מן היין היינו אומרי' כי כאשר יארע שנטמא באונס יביא קרבן טומא' אך לא יסתור הנזירו' כיון שלא שתה יין לזה חזר לכלול שלשתם כל ימי נזרו קדוש הוא לה' כי כיון ששלשת' קשורי' יחד אשר ע"י שלשתן נקרא קדוש לה' א"כ. וכי ימות עליו וכו' ונקמא הוסר' הקדוש' מעליו וראוי שהימי' הראשוני' יפלו ויחזור למנות ימי נזרו. ועוד דייק יותר באומרו כל ימי כי לא נאמר א"כ די לו במה שיום הטומא' עצמו יפול אך לא שאר הימי' לז"א כל ימי נזרו כלומר בהיות כל ימי נזרו בהשווא' אחת כמנין קדוש יהי"ה סתם נזירו' שלשי' יום אז קדוש הוא לה'
ובהחסר אחד מהם כל הימי' הראשוני' יפלו: ועל דרך רמז נוכל לתת עוד טעם פנימי אל כל הנ"ל וגם בו יתבאר קשר הפרשיו' האלה והוא כי הנה למעל' אמר איש איש כי תשטה אשתו וכו'. והענין כי מקרה זה קרה אל האדם ואשתו חוה בהיותם בגן עדן כי כאשר הסית הנחש אל חוה והטעימ' מעץ הדעת הוא גפן היין אשר נותן באדם דעת טוב ורע אם לטוב הנה אמר רבא חמרא וריחני פיקחין ונקרא עץ הדעת טוב וכאשר ירבה לשתותו להשתכר אדרבה יש לו דעת רע וחסרון השכל ומשליך עצמו באשפות וכיוצא ועי"כ גם היא סחטה ענבים והשקתה את בעלה אדם ועי"כ בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כמשז"ל. הרי כי היות חוה שותה יין וגם אדם בעלה זה גרם שבא נחש על חוה וסטתה מבטל' אדם ולא קינא את אשתו ועון זה גרם מות לו ולכל הדורות ואלו לא הי' רק אכילת עץ הדעת לא הי' ראוי לעונש הזה הגדול והבן זה וע"כ לא כתיב אדם כי תשטה וכו' שלא להזכיר עונו רק איש אשר הוא איש צדיק ולא כאדם שכאשר חטאת אשתו לא קינא אותה וזה
כפל אומרו איש איש. ועי"כ ונקה האיש מעון והאשה ההיא לבדה תשא את עונה ולא כאדם ששטתה אשתו והיא נשא את עונה ומת גם הוא. והנה כל זה גרם לאדם שתיית היין שלא נטה דעתו לקנא אותה ע"כ התיקון הוא שיזיר עצמו מן היין וישתנה שמו מן אדם לאיש וז"ש איש כי יפליא עצמו מעץ הדעת אדם הראשון שנטה אחר הנחש אלהי' אחרי' ועתה ידור נדר נזיר להזיר עצמו מן הנחש ויחזור להדבק עצמו בה' כי הוא אלהי אמת ולכן מיין ושכר יזיר שהוא עיקר העון, אך לפי שהתחלת הפיתוי הי' לפי שנכנס הנחש אצל חוה כזקן שואל חומץ וסוד הדבר הוא כי החומץ הוא היוצא מן היין הנהפך מטבעו החזק ונתרפה עד קצה האחרון ורצה להתחיל לדבר לה אם יש לה חומץ שאין בו נזק כנ"ל ועי"כ חשיב שאם היין עצמה נאסר לה מהיכן יהי' לה חומץ אם אין יין אין חומץ ומזה נמשך עוד להטיב היין בעיניה כי נחמד העץ להשכיל ועי"כ נתפתית ועי"כ גם חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ולפי שהיין ההוא
לא הי' חזק כי סחטה ענבים ולשעתו שתתה ולכן כל משרת ענבים הרפה בטבעו כיין מגיתו לא ישתה ויען לא המתינ' עד ירדו שמרי היין למטה רק תיכף אחר סחיטת' הענבים בידיה שתתה עם שמריו שהם גוף הענבים עצמן לכן גם ענבים עצמן לחים ויבשים לא יאכל. והנה ע"י עון עץ הדעת וניאוף חוה גרמה שתתעטף את ראשה כאבל ותגדל פרע ראשה לעולם כמקוללת בארור מפי הגבורה וטתה תער לא יעבור על ראשו לא מחמת בזיון כמו חוה רק אדרבא לכבוד ולתפאר' כי נזר אלקיו על ראשו. והנה שער האשה טמא והוא ערוה אך זה קדוש יהי'. ומכלל סוף הקללות הוא המות לכן בזה על נפש מת לא יבא ולא יטמא בו כי כבר הוא הביא טומאת המת בעולם ולכן יתרחק עתה ממנו. ולפי שכל זה היתה ע"י הקלל' שנתקללו מפי הגבור' ועתה תחול עליו הברכ' כנ"ל על סמיכת פרש' ברכת. כהנים לפ' סוטה ולפי שיעקב הנקרא ישראל שופרי' מעין שופרי' דאדם כי בו נתגלגל ואז יצא מן הקללה ונכנס לברכה כמו
שביארנו בפ' תולדו' כי זהו טעם קבלות יעקב הברכו' ע"י רמאות וע"ש לזה הקדים דבר אל בני ישראל כי ראויים בזה להדמות אל ישראל אביהם להתברך ולא להתקלל ח"ו. וז"ש ג"כ בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל: וידבר וכו' כה תברכו וכו'. י"ל שני פעמים לאמר שבזה הפסוק מה עניינם ואף אם הראשון יתיישב כפירוש רז"ל לאמר לאחרים לאהרן ובניו. הנה לאמר השני אינו מתיישב ואם כוונתו לאמר לישראל הברכו' כבר נאמר כה תברכו את בני ישראל. ב' גם מאי כה תברכו והל"ל ברכו את בני ישראל ואמרו להם יברכך וכו'. ג' גם דהל"ל דבר אל אהרן ובניו מאי ואל בניו. ד' גם דעדיין לא הזהירם על הברכות כדי שיזהירם על סדר שלהם. והל"ל ברכו את בני ישראל וכה תאמרו להם ה' גם דהל"ל אמרו להם ולא אמור להם. ו' גם כי ישמרך חוזר לשמירת גופם ולא לשמירת נכסיהם וא"כ יקדים וישמרך אל ויברכך. ז' גם פי' ברכות אלו מזולתן. ח' גם דהל"ל ויזכירו את שמי ולא ושמו ט' גם למי חוזר ואני אברכם לכהנים או
לישראל: י' גם סמיכות פרשת כהנים לפ' נזיר: והענין הנה ענין הסמיכות סוטה ונזיר נתבאר למעלה בכמה אופנים ועוד יש לאמר כי היינו יכולין לאמר כי אין זה נוהג אלא בבית המקדש קיים ויש כהן גדול דוגמת אהרן וכהן הדיוט דוגמת בניו ולז"א ואל בניו בהפסק ואל כלומר אף אחר החורבן שלא יש אהרן ובניו רק בניו בלבדם נוהגת מצוה זו וז"ש כה תברכו כלומר כמו שתברכו בזמן שיש כה"ג הנקרא אהרן כה תברכו כשאין שם אלא ואל בניו וכמו כן כמו שכשבהמ"ק קיים נאסרו לשתו' יין קודם ברכת כהנים כמ"ש יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם וכו' כלומר שיש בניך אתך שאתה כה"ג וזהו בזמן שמתקיים בבואכם וכו' כן אחר החורבן כה תברכו ג"כ כמשפט הזה שהוא בלתי יין וסמך בזה אל פרש' נזיר שגם אתם תזירו עצמכם מן היין וז"ש לאמר כלומר מה שאמרתי ואל בניו בלשון הפסק כנ"ל הוא להודיע ולאמר להם כה תברכו ע"ד הנ"ל. עוד יש לאמר שהרגיש בדבריו כי הרי לשון יברכך הוא ברכתו ית, ואיך אומר כה תברכו שנראה
שהם המברכיה הול"ל כה תאמרו ולז"א דבר וכו' לאמר כלומר מה שצויתך שתדבר אל אהרן כה תברכו במשמע שהם המברכי' הוא מה שאני עתיד לאמר לבסוף ושמו את שמי וכו' והי' ראוי לאמר ויזכירו אלא לרמוז כי בפועל גמור הם ממשיכים את שמי הנ"ל בברכות אלו ומשימין אותו על בני ישראל ואין לך ברכה גדולה מזו כי השם הנ"ל הוא מקור הברכות א"כ הכהנים עצמן הם המברכים אמנם אני המברך כמ"ש יברכך ה' וז"ש ואני אברכם. עוד י"ל במה שאמר ושמו ירמוז אל נשיאות כפי הכהנים שלא הוזכר פה אלא בפסוק וישא אהרן את ידיו ויברכם והודיענו כי זה נוהג תמיד בכהנים כי נושאין כפיהם בדוכן גבוהים על ראשי בני ישראל והיא שימה ממש על בני ישראל. ועי"כ ואני אברכם. וכבר ידעת כי שם הוי"ה במלואו הן יו"ד אותיו' כמספר יו"ד אצבעו' הידים וז"ש ושמו את שמי שם "י. גם ירמוז כי ג' הויו"ת פשוטו' יש בברכת כהנים שבהן י"ב אותיו' כמספר בני ישראל סבא י"ב שבטים וז"ש
ושמו את שמי בני ישראל ועוד יש לאמר דבר אל וכו' כי כשיש אהרן ובניו שהוא כשבהמ"ק קיים כה תברכו ממש בשם הוי"ה ובהזכר' השם בפה ובאמיר'. וז"ש אמור להם ולא יספיק במחשב' אבל אחר החורבן או בגבולין שאין שם אהרן שהוא הכהן הגדול אז ושמו את שמי שהוא שם אדנו' הנרמז במלת את ולא שמי ממש זה שמי לעלם כתיב אלא וזה זכרי שם אדנו' לדור ודור ואז ואני שהוא עצמותי שהוא שם הוי"ה אברכם ע"י מחשבתם בו ולא באמור להם אמיר' ממש כנ"ל. והנה בענין לאמר הראשון נוכל לפרש כי אפשר שיתמה משה ויפלא בענין זה איך ברכת כהן הדיוט ועם הארץ גורמ' המשכ' ברכ' על בנח ישראל כולם אפילו גדולים כמשה עצמו ויהושע וזולתם ולכן הוצרך השי"ת להודיע למשה תחל' סוד הזה איך אין ברכ' עליונ' נמשכ' לישראל אלא. ע"י הכהן איש החסד כמ"ש כשמן הטוב וכו' זקן אהרן וכו' וכתיב כי שם צוה ה' את הברכ' כנודע בארוכ' לחכמי האמ' ומ"ש וידבר ה' אל משה דברי
סוד ענין הברכ' איך נמשכה ע"י הכהנים: והקדמ' זו הית' לסיבת צווי זה שהי' רוצה לאמר' לי דבר אל אהרן וכו' כה תברכו וכו' שהוא פלא. בעיני משה כנ"ל. ועוד י"ל במ"ש אמור להם שארז"ל שישראל יאמרו ויקרו לכהנים מלה במלה סדר יברכך וכו' והכהן אומרו אח"כ לישראל וז"ש אמור ולא אמרו דהוי קאי לכהנים עצמם שהם יאמרו, והענין במ"ש כי יש להפליא איך יש יכולת לכהנים לברך את ישראל ועוד קושיא אחר' כי הנה הכהנים עצמן לא זכו להתברך ולז"א אמור להם יברכך וכו' כי כאשר ישראל מקרא את הכהן מלה במלה יברכך וכו' גורם המשכת ברכה לישראל אל הכהן עצמו ואמר שנתברך הכהן אז חוזר ואומר יברכך וכנ"ל לבני ישראל לברכם אחר שכבר נתברך הוא על ידי המקרא כנ"ל וז"ש אח"כ ושמו הכהנים את שמי על בני ישראל כשאומרין להם יברכך וכו' ולא תאמר כי הכהנים עצמן לא נתברכו כי הנה ואני אברכם בתחל' ע"י המקרא אותם כנ"ל באמור להם יברכך וכו':
ועתה בפ' הברכו' עצמן יברכך וכו' ירצה כי ג' דברים הה צורך הגוף וז"ש בכל לבבך' וצורך הממון בכל מאודך. וצורך הנפש ובכל נפשך. והשתים הראשונים הם בעוה"ז והשלישי' בעוה"ב, והתחיל בראשונ' העקרי' שהוא בעוה"ז ואמר יברכך ד' שתחול ברכתו עליך ממש בגופך בעניני החיים והבריאו' וישמרך מהפכם שהם חולאי הגוף' ושאר יסורין הטפיל' אליה, השניה בעוה"ז הוא הממון וז"ש יאר ה' פניו אליך שהיא השגחתו ית' בהארת פניו אליך לשמחך בעושר ונכסים המסירים דאג' ומביאין שמח' והאר' פנים וכמ"ש ההוא' מטרוניתא לר"י בר אלעאי פניך דומים למלוי' בריבי' ומגדלי חזירים ולז"א אליך ולא לך כי הממון אינו לעצמותו של אדם ואף אם אינך כ"כ. ראוי ויחונך במתנ' חנם כמשז"ל על וחנותי את אשר אחון. השלישי' היא בעוה"ב ענין הנפש ואמר ישא ד' פניו אליך וכו' כלומר יסלק חרון אפו מעליך על חטאיך כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
וכפי' רש"י יכבוש כעסו. או יהי' כפירוש התרגום יקבל שכינתי' לוותך ואח"כ יוליכך עמו לג"ע ומקום מנוחתך ויאמר לך יבא שלום ינוחו על משכבותם וז"ש וישם לך שלום. או ירצה כי ג' זמנים באים על האדם הלא הם כי בתחל' צריך האדם להכין לו מלאכ' או סחור' שירויח מזונו כדי שיהי' פנוי ללמוד תורה כמשז"ל וכל תורה שאין עמם מלאכ' סופה בטיל' וכו' וכתיב הכן בחוץ מלאכתיך וכו' וכמ"ש אביי הרב' עשו כר"י ועלת' בידם וכו'. זז"ש יברכך ה' בממון רב וכמ"ש ברכת ה' היא תעשיר. וכתיב יצו ה' את הברכ' באסמיך והודיע כי גם יהי' נשמר מכל פגעים וחלאים רעים המטרידין האדם מללמוד וז"ש וישמרך. ועי"כ יוכל לעסוק בתור' ואז יאר ה' פניו אליך בתור' הנקראת ותורה אור וכתיב חכמת אדם תאיר פניו ולא יאמר בו במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי וכו' וכמ"ש ומגלין לו רזי תורה בגילוי גמור ואגב 'אורחי' רמז כי נבין כל ע' פנים שבתור' וז"ש פניו. ובאמת כי למעל'
מזו צריך שיהי' מתנת חנם בתורת חן וז"ש ויחונך כמ"ש יותן אל משה ככלותו וכתיב כי ד' יתן חכמ' וכו': ואחר שלמד כל צרכו יזכה למדריג' הג' והוא כי כל בני דורו יזונו בזכותו כמ"ש כל העולה ניזון בשביל חנינא בני וכו' ואף אם יש בהם חטאים הקב"ה נושא פנים לדורו כמ"ש ז"ל על זקן ונשוא פנים כגון ר' חנינא ור' אבהו שנושאין פנים לדורם בזכותם. וז"ש ישא ה' פניו אליך כלומר בעבורך ולכן לא נאמר לך אלא אליך וגם ע"ד הפשט יסלק חרון אף מישראל בעבורך ואדרבא וישם על ישראל שלום לך בעבורך כמ"ש על או יחזק במעוזי שלום יעשה לי וכו' בפמליא של מעלה וכו'. גם רמז במ"ש ואל בניו לאמר כה תברכו כלומר כי כמו שאהרן נתמלא זקנו כמ"ש זקן אהרן ואז בירך ברכת כהנים לבדו כך אל בניו צריך שיתמלא זקנם אם הם יחידים וז"ש לאמר וכו' כלומר הכוונה באל בניו לאמר. לאמר להם כי כה תברכו בניו כדמיון אהרן אביהם במילוי זקן:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת בהעלותך: בהעלתך וכו'. נודע כי ביום ר"ח ניסן הי' יום השמיני למילואים ואז הוקם המשכן ובו ביום ויקרא ה' אל משה וידבר ה' אליו וכו'. ואז נמשח אהרן ובניו ונתכהן. ואז התחיל להקרי' הקרבנות ולהדליק המנור' וכו'. כי בז' ימים של המילואים משה שמש בכהונ' במקום אהרן ובו ביום נצטוו הנשיאים להקרי' חנוכת המזבח ובו ביום התחיל נחשון בן עמינדב. ובזה נבוא אל הביאור ובראשונה נבאר סמיכות הפרשיות כי הנה למעל' אמר זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל ואח"כ כתיב ובבא משה אל אהל מועד וכו' עם שאין זה מקומו. והענין כי לא כל המדריגות שוות כי כללות ישראל הושוו בקרבנותיהם תמידין ומוספין של כל השנ' ויד כולן שוה בו מחצית השקל לגולגולת. מדריג' ב' הם הנשיאים אשר נצטוו בקרבנות חנוכת המזבח זז"ש זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל. למעל' מהם מדריג' ג' אהרן. כי ישראל או הנשיאים נדמו אל מביאי המנח'
אל המלך והוא מקבל' מהם ומרא' להה פנים שוחקות ואמנם עדיין אינם במדריג' שיכינו הם עצמם את המנח' ויביאוה לפני המלך אלא אהרן משרתו פקיד על ביתו ואמנם אף גם אהרן