ספר הזוהר
קטע 41
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
דאתגלי ההיא מלה עד לא תיעול בלבושה, רמאן בה פקיחו דעינא, ואף על גב דמיד אסתים, לא אתאביד מעינייהו (נ"א מינייהו). בכמה דוכתין אזהר קודשא בריך הוא על גיורא, (בגין) דזרעא קדישא יזהרון ביה, ולבתר נפיק מלה סתימא מנרתקה, זוהר חלק ב דף צט/א וכיון דאתגלי, אהדר לנרתקה מיד ואתלבש תמן, כיון דאזהר על גיורא בכל אינון דוכתין, נפק מלה מנרתקה ואתגלי, ואמר (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר, מיד עאלת לנרתקה ואהדרת בלבושה ואתטמרת, דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים, דחשיב קרא דבגין דאתלבש מיד לא הוה מאן דאשגח בה, בהאי נפש הגר ידעת נשמתא קדישא במלין דהאי עלמא ואתהניאת (נ"א ואשתאבת) מנייהו. פתח ההוא סבא ואמר, (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו', ענן דא מאי הוא, אלא דא הוא דכתיב, (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן, תנינן דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה, ובההוא לבושא סליק משה לטורא, ומניה
חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר. אתו אינון חברייא ואשתטחו קמיה דההוא סבא, ובכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע מלין אלין מפומך די לן, אמר ההוא סבא, (אם אחרת יקח לו) חברייא, לאו בגין דא בלחודוי שרינא מלה, דהא סבא כגיני לאו במלה חדא עביד קיש קיש ולא קרי. כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון, ולא חמאן בארח קשוט באורייתא, ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו (נ"א ברחימו) לגבייהו (דבני נשא), ולא בעאן לאתבא רישא, ואף על גב דאמינא דהא אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי, ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודען בה. מתל למה הדבר דומה, לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו, ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה, עבר לתרע ביתה תדיר,
זקיף עינוי לכל סטר, איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר, מה עבדת, פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה, ומיד אתהדרת ואתכסיאת, כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא, לאתערא (ס"א לגביה רחימו) ליה. הכי הוא מלה דאורייתא, לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה, ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא, מה עבדת, גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא, וארמיזת ליה רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת, כל אינון דתמן לא ידעי ולא מסתכלי, אלא איהו בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה, ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת, ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו. תא חזי, ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, (ברגעא) ארמיזת ליה ברמיזו,
אי ידע טב, ואי לא ידע שדרת לגביה וקראת ליה פתי, ואמרת אורייתא לההוא דשדרת לגביה, אמרו לההוא פתי דיקרב הכא, ואשתעי בהדיה, הדא הוא דכתיב (משלי ט ד) מי פתי יסור הנה חסר לב וגו', קריב לגבה, שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא דפרסא ליה, מלין לפום ארחוי, עד דיסתכל זעיר זעיר, ודא הוא דרשה. לבתר תשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה, ודא איהו אגדה, לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין דהוו בלבה טמירין מיומין קדמאין, כדין
זוהר חלק ב דף צט/ב איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי, מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום. אמרה ליה, חמית מלה דרמיזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא, כך וכך רזין הוו, כך וכך הוא, כדין חמי (ס"א דעלאין) דעל אינון מלין לאו לאוספא ולא למגרע מנייהו, וכדין פשטיה דקרא כמה דאיהו, דלאו לאוספא ולא למגרע אפילו את חד, ועל דא בני נשא אצטריכו לאזדהרא, ולמרדף אבתרא דאורייתא, למהוי רחימין דילה כמה דאתמר: תא חזי, אם אחרת יקח לו, גלגולין דמתגלגלן בהאי קרא כמה רברבין ועלאין אינון, דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא, ולא ידעין בני נשא ארחוי דקודשא בריך הוא, והיך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא לבתר דנפקי מהאי עלמא. כמה גלגולין וכמה עובדין סתימין עביד קודשא בריך הוא בהדי כמה נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין
בההוא עלמא דלא עאלין לפרגודא דמלכא, וכמה עלמין אתהפך בהו, ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין, ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין, והיך מתגלגלן נשמתין כאבנא בקוספיתא, כמה דאת אמר (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (והואיל ושרינן לגלאה) השתא אית לגלאה, דהא כל נשמתין מאילנא רברבא ותקיפא, דהוא נהר דנפיק מעדן נפקי, וכל רוחין מאילנא אחרא זעירא נפקין, נשמה מלעילא רוח מלתתא, ומתחברן כחדא כגוונא דדכר ונוקבא, וכד מתחברן כחדא כדין נהרין נהירו עלאה, ובחבורא דתרוייהו אקרי נר, (משלי כ כז) נר יהו"ה נשמת אדם, מהו נ"ר, נשמה רוח, ועל חבורא דתרוייהו כחדא אקרי נר, דכתיב נר יהו"ה נשמת אדם. נשמה ורוח דכר ונוקבא לאנהרא כחדא, ודא בלא דא לא נהרין, ולא אקרי נר, וכד מתחברן כחדא אקרי כלא נר, וכדין אתעטף נשמה ברוח, לקיימא תמן לעילא בהיכלא טמירא, דכתיב (ישעיה נז יז) כי רוח מלפני יעטוף, יתעטף לא
כתיב, אלא יעטוף, מאי טעמא, בגין דנשמות אני עשיתי. תמן בגנתא דלעילא בהיכלא טמירא אתעטף ואתלבש נשמה ברוח כמה דאתחזי, וכיון דבההוא היכלא לא הוי ולא אשתמש אלא ברוח, ונשמה נפש לא אתי לתמן (נ"א מתמן), אלא מתלבש בההוא רוח תמן, וכד נחתא לגו גן עדן דלתתא (בהאי עלמא), אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא, ההוא דנפיק מתמן והוה מתמן, ובכלהו שריא בהאי עלמא ואתלבש בהו. ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא, דלא אתרבי (ס"א דלא אתדכי) ולא אתפשט בהאי עלמא, אזלא בגלגולא ולא אשכח נייחא, אתי בגלגולא בעלמא כאבנא בקוספיתא, עד דישכח ההוא פרוקא דיפרוק ליה, ואייתי ליה בההוא מאנא ממש דהוה איהו אשתמש ביה, ודביק ביה תדיר רוחיה ונפשיה, והות בת זוגיה רוחא ברוחא, וההוא פרוקא בני ליה כמלקדמין. וההוא רוחא דשבק ואתדבק בההוא מאנא לא אתאביד, דהא לית מלה אפילו זעירא בעלמא דלא הוי ליה אתר ודוכתא, לאתטמרא ולאתכנשא תמן, ולא אתאביד לעלמין,
ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מנא תמן הוא, ודא רדיף בתר עקרא ויסודא (נ"א דיליה) דקא נפיק מיניה, ואייתי ליה ובני ליה בדוכתיה, באתר דההוא רוח בת זוגיה דנפקת בהדיה, ואתבני תמן כמלקדמין, ודא איהו בריה חדתא השתא בעלמא, רוחא חדתא וגופא חדתא. ואי תימא, רוח דא, דא הוא מה דהוה, הכי הוא, אבל לא אתבני אלא בגין ההוא רוחא אחרא דקא שבק בההוא מאנא.
זוהר חלק ב דף ק/א הכא אית רזא דרזין, (ס"א רזא דרזין בההוא מאנא): בספרא דחנוך, בניינא דא דאתבני, לא אתבני אלא בההוא רוחא אחרא דשביק תמן בההוא מאנא, וכד שארי לאתבנאה, דא משיך אבתריה דההוא רוח דאזיל ערטילאה, ומשיך ליה לגביה, ותמן תרי רוחות דאינון חד. לבתר, דא איהו רוח, ודא איהו נשמה, ותרווייהו חד, אי זכה לאתרבאה ולמזכי כדקא יאות, תרווייהו אינון חד, לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עלאה. כמה דאית לשאר בני עלמא, רוח דזכאן בהו נשמתין, אינון דקדמן ואחידן בהו, ורוחא אחרא מלעילא, ונשמתא קדישא אתלבשא בהו, אוף הכי נמי, מדיליה ממש אית תרין רוחין, בגין לאתלבשא בהו נשמה עלאה. יהא לדין גופא אחרא, דקא אתבני השתא חדתא, ההוא גופא קדמאה דשבק מה אתעביד מניה, או האי בריקנייא, או האי בריקנייא, לפום סכלתנו דבר נש אשתמע דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא אתאביד, הואיל ולא זכה, אי הכי למגנא אשתדל בפקודי
אורייתא, או אפילו בחד מנייהו, והא אנן ידעינן דאפילו ריקנין שבישראל כלהו מליין מצות כרמון, וגופא דא אף על גב דלא אשתלים לאתרבאה ולמזכי ולמסגי בעלמא, פקודין אחרנין דאורייתא נטר, דלא אתאבידו מניה, וכי למגנא הוו. חברייא חברייא, פקיחו עינייכו, דהא אנא ידענא דהכי אתון סברין וידעין, (נ"א סלקין אדעתין), דכל אינון גופין ציונין אינון בריקנייא, דלא אית לון קיומא לעלמין, לאו הכי, וחס לן לאסתכלא באלין מלין. פתח סבא ואמר, (תהלים קו ב) מי ימלל גבורות יהו"ה ישמיע כל תהלתו, מאן הוא בעלמא דיכיל למללא גבורן דעביד קודשא בריך הוא בעלמא תדיר, ההוא גופא קדמאה דשבק לא אתאביד, וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי, דהא עונשיה סבל בכמה זינין, וקודשא בריך הוא לא מקפח אגרא דשום בריין דברא, בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה, ולא הוה בהו טב לעלמין, ובר מאינון דלא כרעו במודים, דהני קודשא בריך הוא עביד מנייהו
בריין אחרנין, בגין דלא יתבני ההוא גופא בדיוקנא דבר נש, ולא יקום לעלמין. אבל הני לאו הכי, מה עביד קודשא בריך הוא, אי ההוא רוח זכי לאתתקנא בהאי עלמא בההוא גופא אחרא, מה עביד קודשא בריך הוא, ההוא פרוקא דקא פריק ליה, ההוא רוח דיליה דקא אעיל תמן, ושתף וערב בההוא רוח דהוה בההוא מאנא, ודאי לא אתאביד, ומה אתעביד, דהא תלת רוחין תמן (ס"א בההוא גופא אחרא ביה יקום, ומה עביד קודשא בריך הוא, תא חזי, ההוא פרוקא דקא פריק ליה, רוח דיליה הא אעיל תמן, ושביק ושתף וערב בההוא מאנא, וההוא רוחא קדמאה דהוה בההוא מאנא ואתדבק ביה ודאי אשתאר תמן, ולא אתאביד, ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מאנא ואתדבק תמן, הוא רדיף בתר עקרא דיליה ויסודא דיליה דקא נפיק מניה, ואייתי ליה ובני ליה בדוכתיה, באתר דהות בת זוגיה, הא תלת רוחין תמן), חד דהוה בההוא מאנא ואשתאר תמן, וחד ההוא דאתמשך תמן דהוה ערטילאה, וחד ההוא דאעיל תמן
ההוא פרוקא ואתערב בהו, למהוי בתלת רוחין אי אפשר, ומה אתעביד. אלא כך אינון גבורן עלאין דעביד קודשא בריך הוא, ההוא רוחא דעאיל תמן ההוא פרוקא, ביה אתלבש ההיא נשמתא באתר דלבושא דגיורי, (והוא) וההוא רוחא ערטילאה דתב תמן לאתבנאה, להוי לבושא לנשמתא עלאה, וההוא רוח דהוה בקדמיתא דאשתאר בההוא מנא פרח מתמן, וקודשא בריך הוא אזמין ליה אתר בגו רזין כוין דטנרא דבתר כתפוי דגן עדן, ואתטמר תמן, ואסתלק לההוא גופא קדמאה דהוה בקדמיתא, ובההוא רוח יקום ההוא גופא, ודא איהו חד דאינון תרין דקא אמינא (לעילא). אבל ההוא גופא עד דלא יקום, עונשיה סגיא, דהא בגין דלא זכה לאתרבאה, נחתי ליה לגו אדמה דסמיך לארקא, ואתדן תמן, ולבתר סלקין ליה להאי תבל, השתא נחית והשתא סליק, הא סליק והא נחית, לית ליה שכיכו, בר בשבתי וביומין טבין וברישי ירחי. ואלין דמיכין באדמת עפר,
זוהר חלק ב דף ק/ב אדמת מאדמה, עפר מתבל, ועל אלין כתיב (דניאל יב ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם, כל אלין דלא זכו לאתתקנא. אבל אי זכה ההוא רוחא ערטילאה דתב כמלקדמין לאתתקנא, זכאה איהו, דהא ההוא רוחא דאתמר ביה דאתטמר בטנרא, יתתקן בההוא גופא קדמאה, ועל אלין כתיב אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות וגו', כל אינון דלא זכו לאתתקנא. ואלין אינון גבורן עלאין דמלכא עלאה קדישא, ולא אתאביד כלום, אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה, וקודשא בריך הוא עביד מיניה מה דעביד, ואפילו מלה דבר נש, ואפילו קלא לא הוי בריקנייא, ואתר ודוכתא אית להו לכלא. האי דאתבני השתא ונפק לעלמא בריה חדתא, לית ליה בת זוג, ועל דא לא מכריזי עליה, דהא בת זוגיה אתאבידת מניה, בת זוגיה דהות ליה אתעבידת אמיה, ואחוה אבוה. סבא סבא מה עבדת, טב הוה לך שתיקא, סבא סבא הא אמינא דעאלת בימא רבא בלא חבלין ובלא דגלא, מה
תעביד, אי תימא דתסתלק לעילא, לא תיכול, אי תימא דתיחות לתתא, הא עמקא דתהומא רבא, מה תעביד. אי סבא אי סבא, לא אית לך לאהדרא לאחורא, בעדנין אלין לא הוית ולא אתרגילת לאתחלשא בתוקפך, דהא ידעת דבר נש אחרא בכל דרא דא לא עאל בארבא בעמיקא דא דאנת תמן, בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, ואי עאל בימא עמיקא, אשגח בקדמיתא היך יעבר בזמנא חדא וישוטט בימא עד לא ייעול, ואנת סבא לא אשגחת בקדמיתא. השתא סבא הואיל ואנת תמן, לא תחלש בתוקפך, לא תשבוק כל ארחך למשטטא לימינא ולשמאלא, לארכא ולפותייא, לעמקא ולרומא, לא תדחל, סבא סבא אתתקף בתקפך, כמה גברין תקיפין תברת בתקפיהון, וכמה קרבין נצחת, בכה. פתח ואמר (שיר ג יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו, האי קרא אוקמוה והכי הוא, אבל צאינה וראינה, וכי מאן יכיל למחמי במלך שלמה, דהוא מלכא דשלמא דיליה, והא סתים הוא
מכל חילי מרומין דלעילא, בההוא אתר (ישעיה סד ג) דעין לא ראתה אלהי"ם זולתך, ואת אמרת צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, ותו דהא כבוד דיליה, כלהו מלאכי עלאי שאלי ואמרי איה מקום כבודו. אלא מה דאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה כתיב, ולא כתיב ובעטרה, דכל מאן דחמי ההיא עטרה, חמי נעם מלכא דשלמה דיליה. שעטרה לו אמו, הא תנינן קרי לה בת, קרי לה אחות, קרי לה אם, וכלא איהו וכלא הוי, מאן דיסתכל וינדע בהאי, ינדע חכמתא יקירא. השתא מה אעביד, אי אימא רזא סתימא דא לא אצטריך לגלאה, אי לא אימא ישתארון זכאין אלין יתמין מהאי רזא, נפל ההוא סבא על אנפוי ואמר, (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יהו"ה אל אמת. מאנא דהות לתתא, היך יתעביד לעילא, בעלה דהוה לעילא היך יתהפך וליהוי לתתא, בת זוגיה אתעבידת אמיה, תווהא על תווהא, אחוה אבוה, אי אבוה דקדמיתא יפרוק ליה יאות, אבל אחוה דליהוי אבוה, וכי לאו תווהא
איהו דא, עלמא בהפוכא איהו ודאי, עלאין לתתא ותתאין לעילא. אלא (דניאל ב כ) להוא שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא, והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, תא חזי, מאן דשרי בנהורא לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא, אבל קודשא בריך הוא לאו הכי,
זוהר חלק ב דף קא/א ידע מה בחשוכא אף על גב דנהורא עמיה שרא, מגו נהורא מסתכל בחשוכא וידע כל מה דתמן. הכא אית לאקדמא בקדמיתא מלה חדא, דאמרו קדמאי באינון חזוי ליליא, דתנן מאן דאתי על אמיה בחלמא יצפה לבינה, דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא. הכא אית לאסתכלא, אי בגין דאיהי אם יאות, והוה ליה למכתב הכי, דמאן דחמא אמיה בחלמא יזכי לבינה, אבל מאן דאתי על אמיה אמאי, אלא רזא עלאה איהו, בגין דאתהפך וסליק מתתא לעילא, ברא הוה בקדמיתא, כיון דסליק לעילא, אתהפך אילנא ואתעביד איהו מעלמא עלאה, ושליט עלה וזכי לבינה. בקדמיתא כד סליק אינש לתליסר שנין, מה כתיב (תהלים ב ז) יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כדין איהו לתתא מינה, כיון דסליק עלה, האי איהו מעלמא עלאה, דהא אסתלק בדרגא דיוסף, ודא (ס"א ודאי) זכי לבינה. אוף הכי האי מאנא, בקדמיתא איהו הוה בדרגא דיוסף, בעל אילנא תתאה, קיימא ברעותיה ושליט עליה, דהא כל נוקבא בדיוקנא
דנוקבא אילנא תתאה קיימא, כיון דאיהו לא בעא לקיימא בההוא דרגא דיוסף, ולא אתקיים לשמשא ביה ולאפשא בעלמא, ולמעבד תולדין, כדין נחית לתתא ואתעבידת איהי אמיה, וההוא פרוקא ירית ירותא דיוסף דהוה הוא בקדמיתא, ואיהו נחית לתתא. כיון דנחית לתתא, כדין אתקיים ביה יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, אתהפך אילנא, מה דהוה תחותיה ואיהו שליט עליה, אתהדר ושליט ההוא אילנא עליה, ואיהו נחית לתתא, כיון דאיהו נחית לתתא, ההוא דירית ירותא אתר דיוסף, אבוי אקרי, ואבוי הוי ודאי, כלא איהו על תקוניה ודאי כדקא יאות. בקדמיתא הוה מעלמא דדכורא, והא אתעקר מתמן, והשתא איהו מעלמא דנוקבא, ומה דהוה איהו שליט עלה, שלטא איהי עליה, ואתהדר למהוי בעלמא דנוקבא, ועל דא לית ליה בת זוג כלל, ולא מכרזי עליה על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו. וההוא גופא קדמאה דשבק, אלמלא ינדעון ויסתכלון בני עלמא צערא דאית ליה, כד יתעקר
מעלמא דדכורא ואתהדר לעלמא דנוקבא, ינדעון דהא לית צערא בעלמא כההוא צערא. בת זוג לית ליה, דהא לא קיימא באתר דדכורא, לא מכרזי עליה על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא איהו, ואי אית ליה בת זוג, הוי ברחמי, אערע בהדי (נ"א בחד) נוקבא דעד כען לא אית לה בר זוג, ועל דא תנינן דילמא יקדמנו אחר ברחמים, אחר תנן, וכלא איהו על תקוניה. ועל דא כתיב (ויקרא כב יג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה, ובת כהן, הא אוקימנא מלה דא, אלמנה, מההוא גופא קדמאה, וגרושה, דלא עאלת לפרגודא דמלכא, דכל אינון דלא קיימי בעלמא דדכורא לא אית להו ביה חולקא, הוא אשתמיט ואעקר גרמיה מעלמא דדכורא לא אית ליה חולקא ביה, ועל דא איהי גרושה, וזרע אין לה, דאי הוה לה זרע לא אתעקר מניה, ולא הוה נחית לעלמא דנוקבא. ושבה אל בית אביה, מאן בית אביה, דא עלמא דנוקבא, דההוא עלמא בית אביה אקרי, וההוא מאנא דהוה אתתקן