ספר הזוהר
קטע 44
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
צבאות יעץ ומי יפר, דא איהו רזא סתימא, ותו כד קודשא בריך הוא אומי אומאה, לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא, דהא לית פתגמא דקיימא קמי תיובתא, ועל כלא מכפר קודשא בריך הוא, כד עבדין תיובתא שלימתא), קודשא בריך הוא מקבל, דכתיב (ירמיה כב כד) חי אני נאם יהו"ה כי אם יהיה כניהו וגו', וכתיב (שם ל) כתבו את האיש הזה ערירי וגו', ובתר דתב בתיובתא, כתיב (ד"ה א ג יז) ובני יכניה אסיר שאלתיאל בנו, מכאן דתשובה מתבר כמה גזרין ודינין, וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית מאן דקיימא קמי דתיובתא. ועל דא כתיב (ישעיה סו כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, אשר פשעו בי לא כתיב, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאתבא ולאתנחמא על מה דעבדו, אבל כיון דאתנחמו, הא מקבל לון קודשא בריך הוא, בגין כך בר נש דא אף על גב דפשע ביה, ופגים באתרא דלא אצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה וחס עליה, דהא קודשא בריך הוא
זוהר חלק ב דף קו/ב מלא רחמין איהו, ואתמלי רחמין על כל עובדוי, כמה דאת אמר (תהלים קמה ט) ורחמיו על כל מעשיו, אפילו על בעירי ועופי מאטון רחמוי, אי עלייהו מאטון רחמוי, כל שכן על בני נשא דידעין ואשתמודעאן לשבחא למאריהון, דרחמוי מאטון עלייהו ושראן עלייהו, ועל דא אמר דוד, (שם קיט קנו) רחמיך רבים יהו"ה כמשפטיך חייני. אי על חייבין מאטון רחמוי, כל שכן על זכאין, אלא מאן בעי אסוותא, אינון מארי כאבין, ומאן אינון מארי כאבין, אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא, ורחמי דקודשא בריך הוא (רחמין) עלייהו, דלא יהון שביקין מניה, ואיהו דלא יסתלק מנייהו, ויתובון לקבליה, כד מקרב קודשא בריך הוא, בימינא מקרב, וכד דחי, בשמאלא דחי, ובשעתא דדחי, ימינא מקרב, מסטרא דא דחי ומסטרא דא מקרב, וקודשא בריך הוא לא שביק רחמוי מנייהו. תא חזי מה כתיב, (ישעיה נז יז) וילך שובב בדרך לבו, וכתיב בתריה, דרכיו ראיתי וארפאהו, ואנחהו, ואשלם נחומים
לו ולאבליו, וילך שובב, אף על גב דחייבין עבדין כל מה דעבדין בזדון, דאזלין בארחא דלבייהו, ואחרנין עבדין בהו התראה, ולא בעאן לצייתא לון, בשעתא דתבין בתיובתא, ונטלין ארחא טבא דתיובתא, הא אסוותא זמינא לקבלייהו. השתא אית לאסתכלא, אי על חייא אמר קרא, או על מתייא אמר קרא, דהא רישא קרא לאו איהו סיפא, וסיפא לאו איהו רישא, רישא דקרא אחזי על חייא, וסופיה אחזי על מתייא, אלא קרא (ס"א רישא דקרא) אמר, בעוד דבר נש איהו בחיוי, והכי הוא, וילך שובב בדרך לבו, בגין דיצר הרע דביה תקיף, ואתתקף ביה, ועל דא אזיל שובב ולא בעי לאתבא בתיובתא, קודשא בריך הוא חמי ארחוי דקא אזלין בביש בלא תועלתא, אמר קודשא בריך הוא אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הדא הוא דכתיב דרכיו ראיתי (וארפאהו) דקא אזלין בחשוכא, אנא בעי למיהב ליה אסוותא, הדא הוא דכתיב וארפאהו, קודשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחי דתיובתא, ואסוותא לנשמתיה, ואנחהו,
מאי ואנחהו, כמה דאת אמר (שמות לב לד) לך נחה את העם, אנהיג ליה קודשא בריך הוא בארח מישר, כמאן דאתקיף בידא דאחרא ואפקיה מגו חשוכא. ואשלם נחומים לו ולאבליו, הא אתחזי דמיתא איהו, (אלא) אין ודאי מיתא איהו, וקיימא בחיין, דהואיל (ס"א אלא ודאי חי איהו וקיימא בחיין, והואיל) ואיהו רשע מית אקרי, מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא, דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה, פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה וחד משמאליה, כד אזיל בר נש בארח מישר אינון חדאן ביה, ואתקיפו עמיה בחדוה, ומכרזן קמיה ואמרין הבו יקר לדיוקנא דמלכא, וכד אזיל בארח עקימו, אינון מתאבלן עליה ומתעברן מניה, כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא ואנהיג ליה בארח מישר, כדין כתיב ואשלם נחומים לו ולאבליו, ואשלם נחומים לו בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא, ועל מה דעבד השתא ותב בתיובתא, ובתר כן
ולאבליו, אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה הא ודאי נחומים לכל סטרין. והשתא איהו חי ודאי, חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנסת ישראל תשובה אוף הכי אקרי, ואיהו בעל תשובה אקרי, וקדמאי אמרו בעל תשובה ממש, ועל דא אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד (בו) במקום שבעלי תשובה עומדים. דוד מלכא אמר, (תהלים נא ו) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו', לך לבדך, מאי לך לבדך, אלא בגין דאית חובין דחטי בר נש לקודשא בריך הוא ולבני נשא, ואית חובין דחטא לבני נשא ולא לקודשא בריך הוא, ואית חובין דחטי לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא (אחרא), דוד מלכא חב לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא. ואי תימא הא
זוהר חלק ב דף קז/א חב ההוא חובא דבת שבע, ותנינן מאן דאתי על ערוה (אתתא ברעותא) אסרה על בעלה, וחב לחבריה וחב לקודשא בריך הוא, לאו הכי הוא, דההוא דאת אמר בהיתרא הוה, ודוד דיליה נקט, וגט הוה לה מבעלה עד לא יהך לקרבא, דהכי הוה מנהגא דכל ישראל, דיהבין גט זמן לאתתיה כל דנפיק חילא, וכן עבד אוריה לבת שבע, ולבתר דעבר זמן והות פטורה לכלא, נטל לה דוד, ובהיתרא עבד כל מה דעבד, דאלמלא לאו הכי ובאסורא הוה, לא שבקה קודשא בריך הוא לגביה, והיינו דכתיב לסהדותא, (ש"ב יב כד) וינחם דוד את בת שבע אשתו, סהדותא דאשתו היא, ודאי אשתו ובת זוגו הות, דאזדמנת לגביה מיומא דאתברי עלמא, (ורזא דמלתא, מלכותא דלעילא דאיהו אתעביד רגלא רביעאה למרכבתא עלאה, ואתקרי בת שבע, על אבן אחת שבעה עינים), הא סהדותא דלא חב דוד חובה דבת שבע כדקאמרן. ומה היא חובה דחב (אלא) לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לאחרא, דקטל לאוריה בחרב בני עמון, ולא קטליה איהו
בשעתא דאמר ליה ואדני יואב, דהא דוד הוה רבון עליה (ועל יואב), וקרא אוכח דכתיב (שם ב כג ח) אלה שמות הגבורים אשר לדוד, ולא אשר ליואב, ולא קטליה ההיא שעתא, וקטליה בחרב בני עמון. וקרא אמר ולא נמצא אתו דבר (מ"א טו ה) רק בדבר אוריה החתי, רק למעוטי קא אתי, בדבר אוריה, ולא באוריה, וקודשא בריך הוא אמר, (ש"ב יב ט) ואותו הרגת בחרב בני עמון, וכל חרב בני עמון הוה חקיק ביה חויא עקים דיוקנא דדרקון, ואיהו ע"ז דלהון, אמר קודשא בריך הוא, יהבת חילא לההוא שקוץ, (ד"א דכיון דחרב בני עמון אתגבר ההיא שעתא על אוריה, כמה תוקפא תקיף ההוא חויא עקימא), בגין דבשעתא דקטלו בני עמון לאוריה, וסגיאין מבני ישראל עמיה, ואתגבר בההיא שעתא חרב בני עמון, כמה תוקפא אתתקף ההיא ע"ז שקוץ. ואי תימא אוריה לא הוה זכאי כיון דכתיב עליה אוריה החתי, לאו הכי, זכאה הוה, אלא דשמא דאתריה הוה חתי, כמה דאת אמר (שופטים יא א) ויפתח הגלעדי,
על שום אתריה אתקרי הכי, ועל דא בדבר אוריה החתי, דשקוץ בני עמון אתגבר על מחנה אלהי"ם, דמשריתא דדוד דיוקנא ממש דלעילא הוו, ובההוא שעתא דפגים דוד משריתא דא, פגים לעילא משריתא אחרא, ועל דא אמר דוד (תהלים נא ו) לך לבדך חטאתי, לבדך, ולא לאחרא, דא הוה ההוא חובה דחב לגביה, ודא הוא בדבר אוריה, ודא הוא בחרב בני עמון. כתיב (ד"ה ב טז ט) כי יהו"ה עיניו משוטטות בכל הארץ, אלין נוקבין, וכתיב (זכריה ד י) עיני יהו"ה המה משוטטים, אלין דכורין, והא ידיען אינון, דוד אמר (תהלים נא ו) והרע בעיניך עשיתי, בעיניך, לפני עיניך מבעי ליה, אלא מאי בעינך, אמר דוד בההוא אתר דחבנא בעיניך הוה, דהוינא ידע דהא עיניך הוו זמינין וקיימן קמאי, ולא חשבנא לון, הרי חובא דחבנא ועבדנא באן אתר הוה בעיניך. למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ולא יהא לי פתחון פה למימר קמך, תא חזי כל אומנא כד מליל, באומנותיה מליל, דוד בדיחא דמלכא
הוה, ואף על גב דהוה בצערא, כיון דהוה קמי מלכא תב לבדיחותיה כמה דהוה, בגין לבדחא למלכא, אמר, מארי דעלמא, אנא אמינא (שם כו ב) בחנני יהו"ה ונסני, ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך, הא חבנא למען תצדק בדברך, ויהא מילך קשוט, דאלמלא לא חבנא יהא מלה דילי קשוט, ויהא מילך בריקניא, השתא דחבנא בגין דלהוי מילך קשוט, יהיבנא אתר לצדקא מילך, בגין כך עבידנא למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, אהדר דוד לאומנותיה, ואמר גו צעריה מלין דבדיחותא למלכא. תנינן, לאו דוד אתחזי לההוא עובדא, דהא איהו אמר (שם קט כב) ולבי חלל בקרבי, (אנקיד חלל, כבר הוה חלל
זוהר חלק ב דף קז/ב בקרבי), הכי הוא, אבל אמר דוד, בלבא אית תרין היכלין, בחד דמא ובחד רוחא, ההוא חד דמלייא דמא, ביה דיורא ליצר הרע, ולבי לאו הכי, דהא ריקן איהו, ולא יהבית דיורא לדמא בישא לשכנא ביה יצר הרע, ולבי ודאי חלל איהו בלא דיורא (ד"א דמא) בישא, וכיון דהכי הוא לא אתחזי דוד לההוא חובא דחב, אלא בגין למיהב פתיחו דפומא לחייביא, דיימרון דוד מלכא חב ותב בתיובתא ומחל ליה קודשא בריך הוא, כל שכן שאר בני נשא, ועל דא אמר (תהלים נא טו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. וכתיב (ש"ב טו ל) ודוד עלה במעלה הזיתים, עולה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף, ראש לו חפוי ויחף אמאי, אלא נזוף הוה, עבד גרמיה נזוף לקבלא עונשא, ועמא הוו רחיקין מניה ארבע אמות, זכאה עבדא דהכי פלח למאריה, ואשתמודע בחוביה לאתבא מניה בתיובתא שלימתא. תא חזי, יתיר הוה מה דעבד ליה שמעי בן גרא, מכל עקתין דעברו עליה עד ההוא יומא, ולא אתיב
דוד לקבליה מלה, דהכי הוה יאות ליה, ובדא אתכפרו חובוי, השתא אית לאסתכלא, שמעי תלמיד חכם הוה, וחכמתא סגיאה הות ביה, אמאי נפיק לגבי דוד, ועבד ליה כל מה דעבד, אלא מאתר אחרא הוה מלה, ואעיל ליה בלביה מלה דא, וכל דא לתועלתא דדוד, דהא ההוא דעבד ליה שמעי, גרמא ליה למיתב בתיובתא שלימתא, ותבר לביה בתבירו סגי, ואושיד דמעין סגיאין מגו לביה קדם קודשא בריך הוא, ועל דא אמר (שם טז י) כי יהו"ה אמר לו קלל, ידע דהא מאתר עלאה אחרא נחת מלה. תרין פקודין פקיד דוד לשלמה בריה, חד דיואב וחד דשמעי, עם שאר פקודין דפקיד ליה, דיואב דכתיב (מ"א ב ה) וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה, מלה סתימא הוה, דאפילו שלמה לא הוה ליה למנדע, (ולא ידע) אלא בגין דידעו (ליה) אחרנין אתגלי לשלמה, ועל דא אמר, וגם אתה ידעת וגו', מה דלא אתחזי לך למנדע. דשמעי כתיב (שם ח) והנה עמך שמעי בן גרא, מאי והנה עמך, זמין הוא עמך תדיר,
רבו הוה, ובגין כך לא אמר על יואב והנה עמך יואב, אבל שמעי דא דאשתכח עמיה תדיר, אמר והנה עמך. (שם לו) וישלח המלך ויקרא לשמעי, ויאמר בנה לך בית בירושלם, אן הוא חכמתא דשלמה מלכא בהאי, אלא כלא בחכמתא עבד, ולכל סטרין אשגח, דהא חכים הוה שמעי, ואמר שלמה בעינא דיסגי אורייתא בארעא על ידוי דשמעי, ולא יפוק לבר. תו מלה אחרא אשגח שלמה בחכמתא, דכתיב (ש"ב טז ה) יוצא יצוא ומקלל, מאי יוצא יצוא תרי זמני, ויצא ויקלל סגי (ליה), אלא חד יציאה דנפק מבי מדרשא לגבי דוד, וחד יציאה דנפק מירושלם לגבי עבדוי דמית עלוי, יציאה חדא לגבי מלכא, ויציאה תניינא לגבי עבדין, וכל דא חמא שלמה ואשגח ברוח קודשא ההוא יציאה תניינא, ועל דא אמר (שם לז) והיה ביום צאתך, ידע דביציאה ימות. ועפר בעפר (ש"ב טז יג) מהו, אמר שלמה, לגבי אבא בעפר הוה, לגבי שמעי במיא, דכתיב (מ"א ב לז) והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, עפר התם, והכא מיא,
תרווייהו דן שלמה למהוי עפר ומיא כסוטה, למאן דאסטין ארחא לגבי אבוי. כתיב (שם ח) והוא קללני קללה נמרצת, וכתיב (שם) ואשבע לו ביהו"ה לאמר אם אמיתך בחרב, מאי בחרב, וכי שמעי טפשא הוה, דאילו הכי אומי ליה, דלא יימא בחרב לא, אבל בחנית או בגירא אין. אלא תרין מלין הכא, חד אמר ינוקא בריה דנונא רבא, ההוא
זוהר חלק ב דף קח/א דקשקשוי סלקין לרום עננין, אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה אפיק חרבא דיליה דתמן הוה חקיק שמא גליפא, ותמן אומי, וכך עבד לשמעי, דכתיב ואשבע לו ביהו"ה לאמר אם אמיתך בחרב, במאי הוה אומאה דא, בחרב, (ס"א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי), בחרב אומי. ומלה אחרא דן שלמה, אמר בקללה אתא לגבי אבא, במלין, הא מלין לגביה, ובשם המפורש קטליה ולא בחרב, ובגין דא עבד שלמה הכי. השתא אית לאסתכלא, דכיון דאומי ליה דוד אמאי קטליה, דאתחזי דהא אומאה דא בעלילה הוה, דהא לבא ופומא לא הוו כחדא, אלא ודאי דוד לא קטליה, והא ידיעא כל שייפין דגופא מקבלין כלא, ולבא לא מקבלא אפילו כחוטא דנימא דשערא, דוד מלכא לבא הוה, וקביל מה דלא אתחזי ליה לקבלא, ובגין כך (מ"א ב ט) וידעת את אשר תעשה לו כתיב, ותו דהא אילנא גרים למהוי נטיר ונוקם כחויא. כתיב (תהלים נא יח) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהי"ם רוח נשברה לב נשבר
ונדכה אלהי"ם לא תבזה, כי לא תחפוץ זבח, וכי לא בעי קודשא בריך הוא דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא דיקרבון ויתכפר להו חובייהו, אלא דוד לקמי שמא דאלהי"ם אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהי"ם אלא לשמא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א, דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין לא מקרבין קרבנא, דכתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, ליהו"ה ולא לשמא דאלהי"ם, וכי תקריב קרבן מנחה ליהו"ה, זבח תודה ליהו"ה, זבח שלמים ליהו"ה. ובגין כך כיון דדוד מלכא לגבי אלהי"ם אמר, אצטריך למכתב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, דהא לשמא דא לא מקרבין אלא רוח נשברה, דכתיב זבחי אלהי"ם רוח נשברה, קרבנא דאלהי"ם עציבו ותבירו דלבא. ובגין כך מאן דחלם חלמא בישא עציבו אצטריך לאחזאה, דהא במדת אלהי"ם קיימא, וזבח דמדת דינא עציבו אצטריך ורוח נשברה, וההוא עציבו מסתייה לחלמא בישא, ולא שלטא דינא עלוי, דהא זבח דאתחזי למדת
דינא אקריב קמיה. לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה, מאי לא תבזה, מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה, אין, היינו לב דאיהו גאה לב בגסות רוחא, היינו לב דאיהו בוזה, אבל לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם, מאי הטיבה, אתחזי דהא טיבו אית בה, והשתא הטיבה על ההוא טיבו, ודאי הכי הוא, דהא מן יומא דקודשא בריך הוא אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא, עד כען ההוא הטבה דרצון לא שרייא על ההוא בנין, ועל דא לא אשתכלל, דהא בשעתא דרצון דלעילא יתער, ייטיב וידליק נהורין דההוא בנין וההוא עבידתא, דאפילו מלאכין דלעילא לא ייכלון לאסתכלא בההוא בי מקדשא, ולא בההוא בנין, וכדין בי מקדשא וכל עובדא אשתכלל. תבנה חומות ירושלם, וכי מן יומא דאשתדל בבנין בי מקדשא עד כען לא בנה לון, אי חומות ירושלם עד כען לא בנה, בי מקדשא על אחת כמה וכמה, אלא קודשא בריך הוא כל עובדוי לאו כעובדי דבני נשא, בני נשא כד בנו בי
מקדשא לתתא בקדמיתא עבדו שורי קרתא, ולבסוף עבדו בי מקדשא, שורי קרתא בקדמיתא בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא, קודשא בריך הוא לאו הכי, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף כד יחית ליה משמיא ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושלם, דאינון שורין דקרתא, ועל דא אמר דוד ע"ה (תהלים נא כ) היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה
זוהר חלק ב דף קח/ב חומות ירושלם. הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר ולבתר מוחא דלגו, והכא לאו הכי, תא חזי כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא, ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא, כיון דאתרבי זרקין ליה לבר, (איוב כז יז) ויכין רשע, וצדיק ילבש, וזרקין לההיא קליפה, ומברכין לצדיקא דעלמא. אבל הכא בבניינא דבי מקדשא, דסטרא בישא יתעבר מעלמא, לא אצטריך, דהא מוחא וקליפה דיליה הוי, אקדים מוחא דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם, ההיא חומה דלבר דאיהי קליפה, דיליה היא ממש, דכתיב (זכריה ב ט) ואני אהיה לה נאם יהו"ה חומת אש סביב, אני ולא סטרא בישא. ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא, ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא, עמין עעכו"ם דאינון קליפה אקדימו, דכתיב
(בראשית לו לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל, וזמין קודשא בריך הוא לאקדמא מוחא בלא קליפה, דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה, מוחא אקדים לקליפה, ואף על גב דמוחא יקום בלא קליפה, מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה, בגין (שם) דכל אוכליו יאשמו, רעה תבא אליהם נאם יהו"ה. בההוא זמנא (תהלים נא כא) אז תחפץ זבחי צדק, בגין דהא כדין יתחבר כלא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוניה, וכדין קרבנא להוי שלים ליהו"ה אלהי"ם, דהשתא אלהי"ם לא אתחבר לקרבנא, דאלמלא אתחבר ביה, כמה אלהי"ם יסלקון אודנין לאתחברא תמן, אבל בההוא זמנא (שם פו י) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהי"ם לבדך, ואין אלהי"ם אחרא. ובההוא זמנא כתיב, (דברים לב לח) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי, (ראו עתה) ראו כי אני אני הוא סגי, מאי עתה, אלא דלא הוה קדם לכן, וההוא זמנא ליהוי, אמר קודשא