פירוש הרמק לספר יצירה
קטע 10
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
אבל קו"ף עם היותה מתקנת הדין קצת מצד מה שהיא באה מן השמאל אל הימין, עם כל זה בהיותה משפעת היא מושכת גם כן שפע הימין אל השמאל קצת אל סטרי טהרה. וזהו פשיטות ר' של קו"ף שהיא באה עד כנגד האמצע ועוד להמשיך השפע במזיגת דין, ועם כל זה רובו דין אל התחתונים כדפרישית. ואף החצונים נכללים בה בסוד השמאל שהוא גבורה, וזהו רגל קו"ף דאחידא בשמאלא ומשיך לתתא חוץ מן האות שמורה חוץ ממקום טבעה והקדושה. ובזה הרגל תלויים אף אותם שאינם קדושים עם קדושים, כפי סדר השתלשלות מדרגה אחר מדרגה עד השפל של המדרגות. ומטעם זה יש קצת דמיון בבחינה זו אל הוא"ו עם הקו"ף, ועם כל זה וא"ו עולה למעלה: ומילואם וא"ו קו"ף, וצירופם וא"ף קו"ו, וקפא"ו ו', פו"ק וא"ו, וכמוהם רבים: הששי ז"צ. כבר פירשו בזוהר כי הזי"ן ענינה י' על ו', ויו"ד איהי שכינתא, ו' בעלה, והיא עטרה בראש בעלה, ולא בעלה ממש אלא יסוד, דהיינו וא"ו זעירא, וכן פירשו
בתיקונים. ואולם היא על בעלה בסוד שלש בחינות שיש בו, האחד בחינת הימין שמקבלת מן הימין, והשני בחינת השמאל שמקבלת מן השמאל, והשלישי בחינת האמצע. וזהו סוד ויס"ע ויב"א וי"ט דסלקין תלתא ווי"ן י"ח, והיינו יסוד שנקרא ח"י, והם ח"י ברכות לראש צדיק. ולכך היא עטרה עליו בסוד כתר כהונה אל הימין וכתר מלכות אל השמאל וכתר תורה באמצע, והיינו שלשה עוקצים שיש אל ראש הזי"ן, והרביעי כתר שם טוב עולה על גביהן והיינו סוד העלם היסוד בכתר, ומשם יש לו בחינה דקה רביעית כענין הדעת אל הת"ת, ואף תמן רכיבת, והוא כתר שם טוב שהוא על הכל. וכן בבחינות אלו להפך הם אל הצדיק, כי צדיק הוא סוד י' יסוד על נו"ן שהיא מלכות, ומה דהות תמן לעילא עטרה היא לתתא אתר בית מותבא ליה, ולכך היא נ' נפילה תחת רגלוהי, ולכך לו צורת י' דקמיט בגוייהו שלשה בחינות הנזכרות שהיו למעלה בבחינת וא"ו, דהיינו פשיט לון לעילא לסלקא לה, והכא קמיט
לון לתתא לנחתא עלה השפע משלשה בחינות. וכן היא נו"ן מקבלת משלשה שבו שלשה שבה, והיינו נ' שיש בה י' בראשה נגד החסד, וגופיה ו' נגד הת"ת, ומושבה נגד הגבורה, והם שלשה בחינות נגד שלשה. נמצא זי"ן וצד"י ענין אחד להם, ומפני מעלת הזי"ן על הצד"י כדפרישית לכך זי"ן על צד"י: ומילואם זי"ן צד"י, וצירופם זיי"ן צ"ד, ציד"י ז"ן, ז"ד ציי"ן, די"ץ זי"ן, ציי"ד ז"ן: השביעי ח"פ. שתי אותיות אלו קרובות במספר כנודע, וגם שכנות שזו לחי"ך וזו לפ"ה. אמנם חי"ת ימצא בה שהיא אכסדרא, וה"א גם כן אכסדרא אמנם ה' היא פתוחה משני מקומות, וזו אינה פתוחה אלא ממקום אחד, מורה על צד המעלה סתום שאין בו השגה כלל, ולכך היא מבוי שאינו מפולש שאין הדעת עולה משם ולמעלה. והטעם שהיא בינה שמינית ודאי ובה סוד חכמה וסוד חיים, ואין לעלות למעלה ממנה. ועניינה היות הדעת שהוא הת"ת למעלה סוגר ואוחז תרין עטרין דאבא ואימא, ולכך בזוית ימין שם יש עובי מורה על אבא לגבי חסד,
ובזוית שמאל אימא לגבי גבורה, ונחית לון לתתא הני תרין עטרין. והסוד יו"ה ברא בין אבא ואימא, ומשיך מתמן אותם העטרות הנעלמות בתוכן, ומשם נמשכות דרך הקוים להשקות הספירות. והיינו נמי י' שיורד על נצח וה' שיורד על הוד: אמנם פ"ה לה בחינה זו גם כן כדפרישית, אבל לא בדרך זה אלא ד' היא הבינה ומושכת אליה היו"ד עם סוד הדעת הקושר שתיהם יחד, ומשם הכ' שבה מושכת אותה דרך הימין וגם אל השמאל בסיבוב ענין הפ"א שהוא מן הבינה אל החסד ואל הנצח, ומשם אל השמאל אל הגבורה הוד. והיינו המשך שלשה קוים של (הכ') [הפ'] ולא בדומה ממש אל החי"ת. לכך חי"ת גובר על פ"ה: ומילואם חי"ת פ"ה, וצירופם פ"ת הח"י, הפ"ת ח"י, ח"פ ית"ה, וכיוצא רבים: השמיני ט"ע. הטי"ת היא מורה אל סוד האצילות כולו בכלל, וזה במה שיורד אל נקודת העוקץ השמור בתוכו יורה על הדק הנעלם המחיה העולמות כולם, והוא כסא אל המאציל, ולכך נכנס בפנימיות האות להורות שאין יכולת בכל הנקרא במציאות אם לא על ידי סבה זו שהוא
על כל ובתוך הכל, והכל שואבים ממנה החיים, והוא למעלה ולמטה ומצדה ימצא הכל. זהו סוד המשך האות אל האורך והרוחב סוד המדות, ונקודה זו כמרכז בתוך העגולה, כי היא הנותן מדה לכל המדות כרצון המאציל. ואולם למטה מנקודה זאת סוד תשעה נקודות שהם סוד מרכבה אל הנקבה כדפירש הרשב"י ע"ה בסתרי אותיות, והיינו ט'. ולהיות אותיות מאל"ף ועד תי"ו טי"ת מרכבה ליו"ד, לכך יו"ד היא מצויירת ראש לכל האות בצדה השני, מורה אל היות המאציל הזה קודם לנאצליו ומאוחר לנאצליו. והנה בהתפשט למעלה הנקודה הנעלמת כזה, יורה על קדימתו לכל, ובהיותו למטה יורה על חיותו לכל, ובהיות ראש לסוף היו"ד ואינו בראש יו"ד כזה, יורה כי בסוף הנאצלים הוא גם כן, שהוא הנותן סוף לכל סוף והוא ראשון והוא אחרון. גם כן יורה כי המדות עצמם הם זו למטה מזו, אמנם בבחינת מאצילם כלם שוים למטה, ראש בסוף סוף בראש כחשיכה כאורה. גם כן יורה כי על ידי הספירות
נקשרות נעוץ סופם בתחלתם ותחלתם בסופם, וזהו קשר אות זה ראשו בסופו וסופו בראשו: אמנם בעי"ן יש קצת מעניינים אלו, שהוא הרמז אל השגחת העין העליון בעין התחתון בסוד כי עין בעין יראו, והיינו סוד ההשגחה שאין הסתר והעלם אליה לעולם, והיינו עינא דאריך דלית ליה גבינין מורה שאם רגע אחד השגחתו יסתלק יספו כלם כרגע, ובהשגחתו מחיה הכל ומעמיד הכל. וזהו סוד צד ימין שבעין שהוא למעלה ויורד למטה, ועין שמאלי שהוא סוד הזעיר הוא תלוי בו כקמיע בזרוע, כתינוק בחיק אביו, כן אריך אנפין סובל הכל ומחיה הכל וזן הכל בכח מאצילו כדפרישית. ואפילו תחתונים למטה משבע הנאצלים, דהיינו מה שיורד העין למטה משבע, שנית כלם אינם עומדים אלא בכחו הגדול, וזה משך העין למטה אפילו בשמאל. וזהו שאמרו בתיקונים וקב"ה נהיר בעשר ספירות דאצילות ובעשר דבריאה ובעשר כתות דמלאכין ובעשר גלגלי רקיעין. ולכך אותיות אלו קרובות זו אל זו, ועם כל
זה ט' גובר בלי ספק: ומילואם טי"ת עי"ן, וצירופם נט"ע ית"י, תטענ"י י', תט"ע יי"ן, וכמוהם רבים: התשיעי י"ס. אין ספק שהיו"ד היא נקודת חכמה, והיא תקרא נקודה כי כמו שהנקודה ראש לכל כנודע, כן החכמה ראש לכל הספירות. וכמו שהנקודה יסוד לכל מוסד אם עגולה או איזה דבר שיהיה מן החכמה יסוד ממה שנכנס בגדר יש. אמנם קדם אליה האין והוא הכתר, לכך היא מורה באצבע אל הכתר הקודמת. וממנה נמשך כל העגולה וכל מציאות הספירות, לכך היא מראה בעוקץ למטה כאלו אומרת זה שלמעלה ממני נתן בי כח להתאצל ולהתהוות זה שלמטה ממני. והנה מן היו"ד שהיא נקודה יתפשט ההיכל שהוא בינה, ובינה זו היא היכל בת חמשה ה"א שבה, ועל ידי הנקודה שבתוכה היא עולה ששה דהיינו ס' ששים כיצד עשר פעמים ה' הם חמשים, וי' עצמ' הם ששים, והיינו סוד עגולה סתומה, כי הנקודה בהיכלה, ולכך היא סותמת הכל ואינה פתוחה אלא אחר התעלם הנקודה ממנה, כענין הנקבה שאינה מוציאה
התולדות מצדה אלא בהסתלק הזכר מעליה, וכן בינה אינה פותחת אסיריה ביתה אם לא בהסתלק החכמה. אחרי כן היא בחינת מ', ואחרי כן ה', ופותחת ומראה האצילות שבתוכה לחוץ, וזהו ס' שהיא סתומה. והדרך הנכון י' היא סתומה מכל צד, וסמ"ך היא פתוחה מבפנים וסתומה מבחוץ קרובה אל היו"ד בבחינה אחת, ולכך הם קרובות זו לזו י' ס'. ויו"ד דקה ונעלמת יותר ולכך היא גוברת על סמ"ך: ומילואם יו"ד סמ"ך, וצירופם וסמ"ך י"ד, סמ"ך יד"ו, ס"ך מיד"ו, כי"ס דמ"ו, וכמוהם רבים: העשירי כ"נ. אלו האותיות הפכיות זו מזו ממש שהרי כ' כתר ונ' נפילה, האמנם כ"ף יורה על סוד המלכות שהיא כ"ף אחת עשרה זהב מלאה קטרת, והיא בשמאל למטה גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה, וימינא אחיד בה וסליק לה לעילא לאתר דלא שליט בה עינא. וזה סוד שהיא נמשכת עשר מלמעלה למטה, ולכך היא בשפל המדרגות, ובסילוקה היא עולה עד הכתר להיותה שם כתר, והיינו עשר ממטה למעלה שהוא עשרים. וזהו סוד כתר יתנו לך ה' אלהינו דהיינו
סילוק המלכות להיותה כתר מלמטה ממקומה שמאלית נוטה אל השמאל גבורה, משם באה דרך הוד ויסוד אל הנצח, והוא ק"ו אשר למטה, ומנצח עולה דרך ת"ת וגדולה שבימין אל החכמה וזהו קו הימין, והיינו יתנו לך ה' שהוא חכמה, ואחרי כן בא אל הבינה וזהו אלהינו. ולכך קו אל הימין אל השמאל. ואחרי כן היא נאחזת בכתר בכח אבא ואימא, וזהו עוקץ שעולה להיותה כתר, דהיינו בחינת אימא בכתר: אמנם נו"ן יש בה הירידה ולא העליה, ולכך היא י' למעלה ונמשך מדרך הימין למטה בשמאל, ושם היא מדרגה עשירית ואינה עולה להיותה כתר כמו כ'. אמנם יש לה דרך להתעלות בהיות האור מתרבה בה עד שתוכל להאיר ממטה למעלה, וזהו בהיותה מלאה שפע מבעלה במילואה כזה נו"ן, שאז בעלה וא"ו מעלה אותה אל הכתר אימא עילאה, ושם היא נו"ן פשוטה, ואז במילואה קרובה אל הכ' ולכך יתייחסו שתיהן, וכ"ף לעולם גוברת: ומילואם נו"ן כ"ף, וצירופם פ"ן וכ"ן, פנ"ו כ"ן, כנ"ו פ"ן:
האחד עשר ל"מ. האותיות האלה שכנות וקרובות במאד מאד, כי ל' ירצה סוד הדעת המתעלה אל הכתר ושם יונק השפע, וראשו יורה על קבלתה מחכמה ובינה, ולכך יש לה ראש למעלה בסוד היו"ד, ויורד למטה בסוד הדעת, שהוא יונק משתיהן. ואחרי כן הוא משפיע למטה בסוד כ"ף שהיא מלכות כף אחת וכו', והיינו סוד יהו"ה, י"ה בראשה, ו' פשיטות צוארה, גופה למטה ה'. ובסוד זה ממש למטה מ', אלא שמורה אבא על ברתא אימא על ברא, בסוד ה' בחכמה יסד ארץ. הנה גוף המ' בצד שמאל על ו' שהוא בת"ת יש בו ראש והוא אימא, והגוף עצמה בימין שהיא כמו כף יש לה ראש והיא אבא. והיינו י' לגבי ה', ו' לגבי ה', בסוד יהה"ו. וזה צירוף אחד מצירופי ה' הטובים. ולכך ל' שהוא השם ביושר גובר על מ', וקרובות זו לזו מאד: ומילואם למ"ד מ"ם, וצירופם מלמ"ד מ', ממלמ"ד, מלמד"ם, וכמוהם רבים. ובזה נתבארה זאת האלפא ביתא בס"ד: (יד) א"ג ד"ת ה"ש ו"ר ז"ק ח"ץ ט"פ י"ע כ"ס ל"נ ב"מ:
האחד א"ג. נודע בענין האל"ף שבה יחוד זכר ונקבה דהיינו י' תחת ו', ואחר ייחודה היא זוכה ועולה להיותה עטרה על ראשו וזה יו"ד על וא"ו. ואין ספק שאין לה יחוד עם בעלה אלא ביסוד. ולענין שתי בחינות אלו אל המלכות עם הת"ת הם אצלינו פירוש אוזר ישראל בגבורה, כי ישראל הוא תפארת, האזו"ר הוא הדבק אל מתני איש היא המלכות, ומצד בחינתה למטה היא נקראת גבורה שהיא יונקת מצד הדין, ולכך היא בצד שמאלית כי מצד הגבורה הוא המיעוט ורדתה למטה. או ירצה שמצד הגבורה היא מיוחדת עם בעלה, כי משם התעוררות הזווג כדפירשו בתיקונים יצר הרע לעילא איהי גבורה. ולעניין הבחינה השנית שהיא עטרה על בעלה אומרים עוטר ישראל בתפארה, בפאר לא אמרינן אלא בתפאר"ה, דהיינו מלכות בהיותה למעלה עטרה מפוארת על ראשו. וזהו סוד אל"ף שיש בה בחינת עטרה ובחינת שרפרף תחת רגליו. והוא"ו האמצעית הוא הת"ת, ולמטה יו"ד תחתונה רגלה ארוכה קצת לכלול שם היסוד
שעל ידו היחוד: אמנם גימ"ל גם כן יכלול שתי בחינות אלו, בחינת היותה עטרה היינו ראש גימ"ל שהיא כמו יו"ד על וא"ו, אמנם אינה בצד ימין כיו"ד של אל"ף, אלא בצד שמאל קצת מפני שהיא עטרה עליו מסטרא דאימא לא מסטרא דאבא אל"ף. ואחרי כן נמשכת וא"ו בקומה זקופה להורות לה בחינה למטה, ועם כל זה בחינתה בצד ימין, והיינו עוקץ למטה מהגימ"ל והיא בצד ימין, והיא תחת בעלה ממש, והיסוד הוא הנמשך מהימין אל השמאל למעלה ממנה למטה מבעלה, ובחינה זו הוא היסוד מצד ימין ונטיל לשמאלא וכדפירשו בתיקונים. ונמצאו אל"ף גימ"ל שוים בקצת, ועם כל זה אל"ף על גימ"ל: ומילואם אל"ף גימ"ל, י"ם פל"ג א"ל, יפל"ג מא"ל, יפג"ל אל"ם, ג"ם א"ל לפ"י, אל"י פלג"ם, אלי"ל פג"ם, אלפ"י גמ"ל, וכמוהם רבים: השנית ד"ת. נודע ענין דל"ת שיש לה קרן זוית, ואותו קרן הרמז בו אל היו"ד בלי ספק וכן פירש הרשב"י ע"ה. והוא פושט הנהר שהיא בינה הנה והנה אל הימין והשמאל, ואותו
עצם החכמה כלילת בגוה, נמצאת בד' כלילין כחדא חכמה ובינה עם חסד וגבורה, והיינו שהיא עולה ארבעה נגד ארבע מדות אלו. והנה ת' היא כוללת ארבעה אבל לא בדרך זה, כי ר' שבה הם חסד וגבורה, והחכמה נסתלקה שאינה שם בעצם. אמנם הת"ת היא בה אבל בשמאל, והיא ממטה למעלה בסוד י' שהיא הרביעית שהיא רגל ת' ותשכב מרגלותיו, ושם אחוזים קצת החצונים. ומפני זה דל"ת למעלה מת' בלי ספק: ומילואם דל"ת תי"ו, וצירופם יו"ד לת"ת, לתת"ו י"ד, ת"ת ליד"ו, ל"י תוד(ו)"ת, דתו"ת ל"י, תולי"ד ת', ת"ל ידו"ת: השלישי ה"ש. אלו הם קרובות במאד מאד בצורתם ועניינם, שהם שלשה ווי"ן בה' ושלשה ווי"ן בש', וכן בתיקונים מייחס שי"ן בבינה או במלכות במקום ה', אמנם ישתנו שה' הוא סוד אילן מלמעלה למטה, לכך שורש האילן א', והוא יו"ד שבקרן זוית, ומשם מתפשטין הענפים אל הימין ואל השמאל והאמצע. אמנם שי"ן מתפשטין הענפים משלשה מקורות שהם שלשה
ראשים, והבטתם אל מקום אחד הפך ה', ולזה ה' על שי"ן: ומילואם ה"א שי"ן, וצירופם ה"ן אי"ש, הי"ן א"ש, אי"ן ש"ה, נ"א יש"ה, וכמוהם רבים: הרביעי ו"ר. ענין וא"ו פירשנו לעיל שהוא סוד נטייתו אל השמאל הפיכת פניו לגבי אימא. וכן ענין ר' ממש, ועוד הוסיפה עליה שהיא בעצם רודפת אחר השמאל שנתפשטו פני הוא"ו בעצם עד הבינה, לכך היא נקראת רי"ש שיש בה משמעות רא"ש מצד הדין היפה, ור"ש ועונ"י מצד הדין. וכן וא"ו פעמים מטה האלהי"ם מצד הדין להכות לרשע כדי רשעתו במספר, פעמים מטה כלפי חסד. ולכך הם שוים, והוא"ו על רי"ש שהיא עדיפא מינה ודאי: ומילואם וא"ו ר"ש, וצירופם וראש"ו, ראש"ו ו', ושר"ו א', ש"ר וא"ו, שא"ו ו"ר, רו"ו א"ש, וכמוהם רבים: החמישי ז"ק. כבר פירשנו כמה פעמים כי הזי"ן הוא ברתא דמלכא דאחידא בהדא, כלי זין נגד החצונים כדי לבטל הקליפות, ולכך היו"ד היא אבן דאתגזרת וכו' וא"ו זעירא דקמיטת
גרמה מעלייהו שלא להשפיעם בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ולא כן קו"ף שאינה יכולה להשמר מהם, מחמת שאין ראשה י' אלא רי"ש שהיא בחסד ובדין כנודע, לכך היא וא"ו משוכה מקבלת מצד יניקת' ומשפיע' מחלקם מן השמאל, וזהו פשיטות רגל קו"ף בהם. ולכך הם דומים בקצת, אלא שזי"ן היא יפה מקו"ף ולכך היא על קו"ף: ומילואם זי"ן קו"ף, וצירופם זק"ף נו"י, נזקו"ף י', ק"י נזו"ף, נז"ק פי"ו, פו"ק זי"ן, וכמוהם רבים: הששי ח"צ. ואולם כבר פירשנו לעיל ענין חי"ת שהיא סוד חטוטרת שבו הסתלקות הדעת מעלה מעלה, והתפשטות הימין והשמאל מטה מטה להמשיך השפע, וכדפרישית סימן י"ב. ופירשנו לעיל עוד היות צד"י הפך מזה, שבה יניקת מן הימין אל היו"ד האחד שהוא יסוד, ויניקת השמאל אל היו"ד השנית שהיא סוכת דוד הנופלת, זה אל הימין וזה אל השמאל. ואין ספק שהם מתייחסים זה תחת זה לקבל זה מזה, כזה , ולכך קרובות זו לזו והם זו למטה מזו
כראוי להם: ומילואם חי"ת צד"י, וצירופם חצי"ת י"ד, תח"צ יד"י, דח"י צי"ת, ח"י תצי"ד: השביעי ט"פ. כבר פירשנו לעיל ענין הטי"ת היותה רמז אל סוד חיות הכל מתפשט בנאצליו וזולתו אין להם קייום והעמדה, כדפרישית בסימן י"ג. וגם פ"ה יורה ענין זה, כי הוא כ' סוד עשר ממטה למעלה ועשר מלמעלה למטה. וסוד הכנס י' לתוכם מורה על התפשטות הכתר עם החכמה, והרוכב עליהן אל תוך העשר הנעוצין סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. וזה בסוד שלשה ראשין שהם אי"ן סו"ף כת"ר חכמ"ה שפירש הרשב"י בשעת פטירתו, ופי' בשערים הקודמים מקומות רבים. ועם כל זה טי"ת יורה בעצם על הסוד הזה, ולכך היא גוברת על פ"ה: ומילואם טי"ת פ"ה, וצירופם טיפ"ת ה', טפ"ת י"ה, ת' טיפ"ה, וכמוהם רבים: השמיני י"ע. כבר פירשנו לעיל כי היו"ד לה שלשה ראשין, האחד חכמה והשני בינה, והיינו ימין ושמאל, והשלישי דעת, בזולת העוקץ העליון. ואפשר שזה הוא שלשה יו"דין שביו"ד,
וכן נראה בקצת מקומות מהתקונים. והסוד הזה נעלם במקור שהוא יו"ד חכמה. אמנם בעי"ן שהוא התפשטות האור מתגלה ענין זה, וזהו עי"ן לה שני ראשין שהם חכמה ותבונה, ומתפשטים ענפיהם עד דעת, ודעת הוא יוצא מחכמה ובא אל הבינה. וזהו נטיית רגל עי"ן מן הימין אל השמאל. ומאימא מתפשט לכל להשפיעם ולהמשיכם. וזהו סוד י' שהיא עי"ן, ולכך קרובות זו לזו. ועם כל זה י' רכיב על עי"ן, שהיא למעלה ממנו: ומילואם יו"ד עי"ן, וצירופם ידעונ"י, י"ד עונ"י, ידעונ"י, ענ"י יד"ו, עד"י נו"י, עו"ד יי"ן, וכמוהם רבים: התשיעי כ"ס. כבר פירשנו כי כ' היא כתר בינה, והסוד עשר ממטה למעלה וכו'. ונודע כי הסמ"ך קרוב לעי"ן זה שיש בה צורת כ', ועוד סתימו דעגולה המורה בבינה גם כן שהיא סתומה. אמנם אין בין סמ"ך לכ"ף אלא שהסמ"ך סתומה והכ"ף פתוחה, לכך הם קרובות זו לזו. וכ"ף שהיא פתוחה ומורה המשכה למעלה מכ"ף. והם מתייחסות: ומילואם כ"ף סמ"ך, וצירופם פ"ס מכ"ך, פ"ך מס"ך, מכ"ף ס"ך, כ"ס כפ"ם, וכמוהם רבים:
העשירי ל"נ. אין ספק שהלמ"ד יורה על הת"ת שהוא וא"ו על מלכות שהיא ר' יורה על היותה עניה ודלה שהיא לשון רש כדפרישית, והוא"ו שעליה מעמידה שלא תפול. ועם כל זה אינו נותן בה אלא מצד שמאל, ולכך היא עם כל זה דלה קצת. ונ' היא סוכת דוד הנופלת, ולולא ראש נו"ן שהיא בימין מקבלת מחסד וחכמה, היתה נופלת מכל וכל. נמצאו למ"ד ונו"ן קרובות זו לזו, ועם כל זה למ"ד טובה מנו"ן (שהיא בימין מקבלת מחסד וחכמה), שאע"פ שהיא דלה עם כל זה אינה נופלת כמו נו"ן. לכך למ"ד על נו"ן: ומילואם למ"ד נו"ן, וצירופם לנ"ו דמ"ן, למדנ"ו נ', מו"ל ננ"ד, נמו"ל נ"ד: האחד עשר ב"מ. כבר פירשנו לעיל בעניין ב' עניינים רבים, ואין ספק שיורה על הבינה. וגם מ' בבינה, ואולם ב' יורה על פתיחה להשפיע בעצם בסוד שלשה קוים שהם חסד וגבורה ת"ת כדפרישית, ואולם מ' גם כן כוללת בעצמותה שלשה אלה, אלא שהת"ת סוגר פתח הבינה ופותח בה מעט, ואפילו מעט זה הוא בסוד השמאל וכדפרישית לעיל, ולכך הם שוות זו לזו
בקצת. וכמו שיש בבי"ת רמז לחכמה ובינה עליהן בסוד עוקצים עליונים, כן אל המ"ם למעלה ממנה כמין שני חוטמין שהם רמז אל חכמה ובינה, ולכך הם קרובות זו לזו. ועם כל זה בי"ת היא טובה ממ"ם ורוכבת עליה: ומילואם בי"ת מ"ם, וצירופם בתמי"ם, ב"ת מי"ם, י"ם בת"ם, וכמוהם רבים: ובזה נתבארה זאת האלפא ביתא בס"ד. וראיתי שמשלשה אלו יתבארו הכל בס"ד, לכך ראיתי שלא להאריך בהם עוד: (טו) צופה וממר ועושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד, וסימן לדבר כ"ב חפצים וגוף אחד. [סליק פירקא]: צופה. ירצה כעניין שקלן דקאמר לעיל, והכוונה שהקב"ה היה צופה ורואה הדבר הנרצה להבראות על תכונת הקיום, והיה רואה שיתייחס אל אבר פלו' אות פלו' מצורף בעניין כך, ואחרי כן ממירו כפי הראוי באלפא ביתות הראוייות כדי שבכח התמורה יצא הבריאה ההיא או האבר ההוא אל שלימותה כראוי: ואמר ועושה את כל היצור וכו' - מפני שימשך לפי דבריו שהקב"ה ברא כל בריה ובריה בפני
עצמה, וכן לאדם הראשון כל אבר ואבר בפני עצמו, וכן אל העולם בחלקיו כל חלק וחלק בפני עצמו, וזה יורה ח"ו מבלתי יכולת ה' להמציאו כאחד. ועוד דכתיב הפך לזה שאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו אני ה', לכך אמר כי ענין אומרנו לקמן באות פלו' עשה פלו' והמירו וכיוצא, הוא אל האדם הגשמי, כי להקב"ה אמת שנמלך לבריאת עולם באותיות כ"ב, וזהו שאמר צופה - כדרך צפיית קודם העשות כל, אבל בעת העשיה עושה את כל היצור וכו'. ומפני שהדבור אל האדם אינו כדבור הרוחני, כי הדבור הגשמי כאשר ירצה לדבר מלה אי אפשר להוציאה בבת אחת בלי שיתנועע האבר הגשמי אל הדבור אות אחר אות, כזה - דב"ר, תחלה יתנועע הלשון ואחרי כן השפה ואחרי כן השניים, והם שלשה תנועות גשמיות זו אחר זו. אמנם הדבור הרוחני אינו כן אלא עשר דברות במלה אחת בבת אחת במבטא אחת הוציא הקב"ה, וכן פירשו רבותינו ז"ל. ומטעם זה האדם כשירצה לברוא השמים וכיוצא בהם יעמוד
זמן עד יתנועע הלשון מלה אחר מלה בסוד גלגול האותיות, ומפני שאין הדבור אחד כן היצור אינו אחד. אמנם הקב"ה אינו כן אלא עושה את כל הדבור שם אחד, שיצאו כ"ב אותיות וגלגולם וצרופם ותמורתם בבת אחת וברגע אחד, וכן היצור יעמוד כרגע. וזהו שאמר היצור והדבור שם אחד - כאלו כלו לא היה אלא שם אחד יוצא במבטא אחד: וסימן לדבר כ"ב חפצים וכו'. הוקשה לו שאם כן היה ראוי שיהיו הבריות כולם אחד ובלתי נפרדות למינים הרבה, כי אחר שכלם יצאו בשם אחד וברצון אחד ובמבטא אחד אם כן למה היו נפרדות. לזה אמר וסימן לדבר כ"ב חפצים וגוף אחד - הענין כי הנפש תחפוץ לדבר כך וכך ולשמוע כך וכך ולראות כך וכך ולאכול כך וכך ולפעול כך וכך, הרי כח אחדיי בנפש ובידה לפעול כל חפציה ברגע, שהרי היא חפצה בכל ואינה פועלת אלא בחפץ, ועם כל זה אותם החפצים אינם בגוף אלא אחד שראשונה תפעול חפץ זה ואחרי כן חפץ זה. ואפילו בחפץ עצמו
תתחלק לרגעים, כאלו תאמר האדם ברצונו לדבר כך וכך, הרי ברצונו כל הדבור הוא מיוחד, ואחרי כן בצאתו באבר הגשמי תתחלק לחלקים קודם אות פלו' ואחרי כן אות פלו' הרי מלה אחת, ואחרי כן מלה אחר מלה. והכל היה חפץ שלם בנפש, אמנם מפני שאין לו אלא גוף אחד אינה פועלת אלא פעולה אחת. ואם היה אל הנפש שני גופים היה באפשר לה לפעול שני פעולות יחד, והראיה על זה מהעינים שהם שתים והיא רואה בשתיהם יותר מהאחד, וכן האזנים, מורה היות הגריעות מהגשם לא מהרוחני. וכן הענין בבריאה העליונה שהיה בכחו להמציאם כאחד וברגע ובשם אחד, אמנם הם נפרדים מצד עצמם. או ירצה שהם כ"ב חפצים - דהיינו כ"ב אבני חפץ שהם כ"ב אותיות, והם גוף אחד - דהיינו העולם או גלגל או ל"ב שהם גוף אחד וכ"ב חפצים המציאוהו, מורה שבבת אחת הוציא כל האותיות. וראשון עיקר. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: