ספר עץ חיים
שער לט דרוש ז
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער לט דרוש ז והנה נודע כי זו"ן כשמזדוגין יחד זה ניתן מ"ד והיא נותנת מ"נ ונודע מ"ש רז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וגם ארז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה גם נודע מ"ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו שדי חד רוחא בגווה ופירוש הדברים הם כך שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא ע"י ז"א ונודע שב' עטרין הם בדעת ונקרא חו"ג והם שם מ"ה וב"ן ואע"פ שבהיות הנוקבא אב"א עם ז"א אינה יכולה להתתקן וליעשות פרצוף אם לא ע"י שנותנין לה עטרא דגבורות שהם הה"ג עכ"ז אינה לוקחת הה"ג עצמן רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז"א שהרי ה"ג ירדו אחר כלות החסדים ועמדו ביסוד דז"א ומשם עברה הארתן אל הנוקבא אך הגבורות עצמן א"א שתקבלם אם לא ע"י זווג ממש בביאה ראשונה דבעל עמה ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו וניתנין ביסוד שלה ואלו נשארין בה תמיד שם והם חיותה והם נקרא נפש המלכות ולפי שעצמותה שלה לא נעשה רק
מהארה שלהם בלבד לכן עדיין לא היתה ראויה לילד כי אין האשה ראויה לילד אא"כ תהיה שלימה שאם היא חסרה אינה יולדת. ואמנם כל השלימות אינו אלא עד שיהיה בה כל הה"ג עם אלו ששהם שם ב"ן הנ"ל כי זה ממש נפש של הנוקבא כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמו ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא ואין נפש זה של הנוקבא העליונה נותן בה עד ביאה ראשונה דבעלה עמה ואז נותן בה הנפש הזו ועי"כ נשאר נפשה הזאת ביסוד שלה ושם ב"ן הזה הוא המעלה אח"כ כל המ"ן דשאר הזווגים דמאז ואילך. וזה הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי ביאה ראשונה עושה אותה כלי לקבל טפת הזרע ואחר שקבלה הכלי ההוא בביאה ראשונה אז משם ואילך תתעבר ותקבל טפת הזרע בזווגים אחרים ושם ב"ן הזה שהוא הנפש שלה שהם הה"ג עצמן כנ"ל הם נשארים תמיד שם ביסוד שלה
לששורש כדמיון השאור אל העיסה וזהו ענין רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה. והנה כאשר רוצין זו"ן להזדווג יחד מאז ואילך הנה נודע שאין שום זווג בעולם לזו"ן אם לא שיקדים להם בתחלה זווג או"א וטעם הדבר שאלו ב' עטרין הנ"ל שלקחו זו"ן לצורך עצמן וגופם אבל לחדש מחדש בנים אחרים אינן יכולים לא לא שיקחו התוספת ההוא מאביהם מלמעלה מאו"א וגם או"א לוקחין מהיותר למעלה עד המאציל עליון שהוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף משא"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה נמצא שאין זווג בעולם של זו"ן כלל אא"כ יהיה הזווג ההוא נמשך מלמעלה עד א"ס. וז"ס כוונת יחוד ק"ש באמתותה שכבר נודע שהוא בחי' זווג או"א כדי לתת להם מוחין חדשים לזו"נ בניהם כדי שיוכלו להזדווג גם הם להוליד בנים אחרים וצריך לכוין בק"ש ולהשלים כל הזווגים עד א"ס כי ז"א יקבל מאו"א ואו"א מא"א וא"א מעתיק יומין כו' עד א"ס. ואנו בעונותינו לא נמסר
לנו תשלים ענין זה אצלינו, נמצא כי אע"פ שכבר לקחו זו"נ בתחלת אצילות הב' עטרין שהם תכלית ועיקר הזווג כנודע כי אין קישוי אלא לדעת בסוד ואדם ידע את חוה אשתו וידע אלקנה, עכ"ז בכל פעם שצריכין להזדווג הם צריכין ליקח מחדש ולחדש אותן הב' עטרין משרשם העליון כמ"ש, והוא דוגמת האדם שממה שהוא אוכל מתרבה המוח שלו ויכול להזריע ולשמש ואם לא יאכל הנה בפעם או בפעמיים אשר יזריע יחסר ממנו מוחו וימות נמצא שבכל זווג וזווג דזו"ן קדם אליו הזווג דאו"א ונותנין להם ב' עטרין מחדש ומהם יכולין להזדווג זה נותן החסדים וזו נותנת הגבורות והנה מאלו עטרין החדשים מהם נעשה הולד עצמו. ואמנם כאשר באים אלו הב' עטרין אינה יכולה הנקבה להעלות מ"נ אלו שהם הגבורות החדשים אם לא ע"י גבורות הראשונים הנקרא נפש הנוקבא שם ב"ן כנ"ל והשורש לכל המ"נ אלו החדשים הם אותן ב' עטרין קדמאין שלקחו בעת אצילות בזווג הראשון והם נשארין שם
קיימין תמיד לעולם וכאשר באים המ"נ החדשים אינם יכולין לעלות אם לא ע"י אותן גבורות הראשונים הנ"ל. והנה נתבאר היטב ענין זה ושמור כלל זה בידך שאותן ראשונים הנ"ל נקרא רוחא דשדי בגווה בזווגא קדמאה והם נפש המלכות והוא שם ב"ן דההי"ן והם הכלי והרוח המעלה מ"נ אבל המ"נ בעצמו הם אלו הגבורות החדשים שמהם עצמן בחבור חסדים הזכרים החדשים מהם נעשה הולד עצמו:
שער לט דרוש ח ונבאר עתה (מה) ענין ההוא רוחא דשדי בגווה ומה הוא משמש אל מ"ן החדש כי בארנו שהוא כדמיון שאור אל העיסה. דע שהנשמה עצמה שהוא הולד הנוצר מזווג ההוא הם החו"ג החדשים שהזכר נותן ה"ח ביסוד הנוקבא ושם הם מתחברים עם הגבורות החדשים שבה ואז שניהן מצטיירין יחד ונעשים נשמה אחד אמנם אין לך נשמה שאינה צריכה להתלבש וכמ"ש הסבא דמשפטים ע"פ בבגדו בה וע"פ שארה כסותה ועונתה. והנה ב' כיסוים יש לנשמה הזאת הנעשית מחבור דחו"ג החדשים כסוי א' נמשך לה מן האב וכסוי ב' נמשך לה מן האם והענין שהחסדים בצאתן מן הזכר מתלבשים תחלה עם החסדים הראשונים שיש בזכר דוגמת ההוא רוחא דשביק בגווה בנוקבא שהם ה"ג הראשונים. וז"ש בסבא דמשפטים שלבוש של הנשמה נקרא אלוה שהוא סוד החסדים הנקרא א"ל וזהו ג"כ משארז"ל אור א' דמעשה בראשית היה צופה בו האדם מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לע"ל פי' הענין שאינו יוצא אלא ע"י לבוש הנ"ל וכעד"ז
הגבורות החדשים של הנוקבא קודם שהעלו בחי' מ"נ לקבל טפת דכורא הם מתלבשות תחלה תוך הגברות הראשונים שהם ההוא רוחא דשביק בגווה ועי"ז יש בהם כח לעלות והבן זה מאד כי ז"ס מ"ש שזה הרוחא מעלה מ"נ ואל תתמה לומר שהרי זה הרוח הוא גדול מכל אלו החדשים ואיך יעשה לבוש אליהם כי אדרבא הוא בבחי' נשר המגינה על בניה בסוד יפרוש כנפיו וגו' כמ"ש ע"פ יומם יצוה ה' חסדו שכל האורות מתלבשים בחסד ראשון לשומרן מן החצונים כי הוא גבוה ואין החצונים יכולין ליגע בו וזש"ה אמרתי לעולם חסד יבנה. ואח"כ יצא הולד בגוף א' שלם מחו"ג החדשים ויוצא מלובש ג"כ במלבוש א' הנעשה מב' כיסוים שהוא בלבוש החסדים הראשונים דז"א ובלבוש הגבורות הראשונים דנוקבא. ואמנם ודאי שה"ח וה"ג החדשים אינם לוקחין כל ההוא רוחא דחסדים שבגוויה וכל ההוא רוחא גבורות דב"ן דאטיל בנוקבא אמנם בכל זווג וזווג אין לך ולד בעולם שאינו לוקח מעט מאותו רוח הנ"ל נמצא שהבן
הראשון הוא בחי' מ"ן החדשים עצמן הוא לוקח עמו מעט מההוא רוחא דביה וכדי לעשות לבוש כנ"ל ואחריו בא בן הב' שהוא החו"ג אחרים חדשים ג"כ וגם הוא לוקח מההוא רוחא קדמאה דבו ובה לצורך מלבוש הנ"ל וכעד"ז עד תשלום כל הבנים שיולדת האשה וכאשר נשלם ונגמר ההוא רוחא ואין בה עוד ליתן כי לא נשאר בה רק חיות של האשה עצמה שהוא נפש אליה כנ"ל אז אינה יולדת עוד (מ) [א] ואם היתה יולדת היתה מתה בלדתה בסוד ויהי בצאת נפשה כי מתה כי בנימין לקח אותו החלק עצמו הנשאר באמו שהוא הנפש שלה ממש ובלדתה אותו יצאה נפשה ממש ואז מתה והבן זה. ודע שמזה הרוח קדמאה נמשך בה אורח נשים וז"ס חדל להיות לשרה אורח כנשים כי אורח בא מהגבורות כנ"ל והם אותן גבורות הראשונים הנקרא רוחא דשדי בגווה וכאשר ילדה כל הבנים וכל א' לקח חלקו משם ונשלם ההוא רוחא אז נפסק האורח ואין האשה יולדת כי אם אין שאור אין עיסה. ונבאר עתה ענין ההוא רוחא הנקרא שם ב"ן
ומהיכן נמשך דע כי גם היסוד דאמא עלאה יש בה שם ב"ן א' והוא ההוא רוחא דשביק בה אבא ובהכרח הוא שיהיה כלול מב' רוחין כדי שיהיה בה כח להוליד זכרים ונקבות וע"כ נקרא ההוא רוחא ב"ן כי ב"ן הוא גימ' ב' הויות כנגד כח הזכר והנקבה הוי"ה א' לזכר והוי"ה א' לנקבה וכאשר מתחברים אלו ב' הויות יחד נעשה הוי"ה א' במילוי ההי"ן ובו ניכרין ב' הויות כי פשוט של הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה והמילוי הם ה' אותיות ודהו"ה וכשתחבר ב' אותיות ו"ד יהיה אות י' נמצא כי ה' אותיות דמילוי זה הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה א' ממש בצורתה באותיותיה ואין הפרש בה רק באות הי' שנחלקה ונעשית ו"ד אך שאר אותיות אין בהם שינוי. והנה כאשר יצא הז"א מבטן אמא לקח ההוא רוחא דביסוד אמא להתלבש בו נשמתו ע"ד שבארנו לעיל לכן נקרא ז"א בן בבחי' זו לפי שהוא לוקח אותו הב"ן שיש באמא ובהיותו בבחי' דכורא לקח ב' עטרין כנודע לכן לוקח ב' הויות אלו דכלילין בההוא רוחא
ונקרא ז"א ב"ן לפי שלוקח שניהם שהם ב' הויות דב"ן ומ"ה אלא ששניהם ביחד נקרא ב"ן כי כל עצמן הם בחי' מ"נ רק שנרשמין בהם ב' הכחות של מ"ה וב"ן כדי שיוכל לילד זכרים ונקבות ואחר כך בעת הזווג דביאה ראשונה נחלקים ואז ז"א לוקח הוי"ה א' והב' נותנה לנוקבא בעת זווג כנ"ל וגם בזו הוי"ה נכללין שניהן ע"ד הנ"ל ונקרא שם ב"ן. ונחזור לבאר יותר ענין זה שהרי בינה אמא עלאה יש בה הוי"ה א' וה' תתאה שלה נחלקת לציור ד"ו כנודע והם בחי' ב' בניה זו"ן לכן באות ה' תתאה שם נתון זה הב"ן של ההי"ן הנ"ל במקום מ"ן שלה ובחי' ב"ן זה הוא סוד הז"א הנקרא ב"ן כנ"ל והוא בחי' ב' הויות שהם ציור אות ד"ו עצמה שהוא זו"ן אך עיקר הב"ן שלה הוא ז"א כנ"ל: [הגהה - עיין בשה"פ דכ"ה ע"ד פרשה וירא בסוף דרוש מ"ן שכתב מוהרח"ו ז"ל וז"ל אמר חיים הכותב ענין הוי"ה דב"ן שבנוקבא כולל ב' הויו"ת יובן במה שנודע כי בהיות הה"ג ביסוד דדכורא אז ג"כ בחי' עליונה המתפשטת מחסד עד הוד דז"א הנה שם נמתקו עם החסדים
וענין המיתוק הוא שנכללים עמהם ונמצא כי בהנתן הגברות בנוקבא הם מחוברים עם האורות החסדים כנלע"ד ע"כ: והנה כן יש ג"כ בנוקבא תתאה דז"א הוי"ה א' וה' תתאה שלה של זו הנוקבא הנקרא רחל שהיא אחרונה שבאצילות יש בה צורת ד"ו והוא שם ב"ן דההי"ן וזהו הב"ן הוא סוד בנימין והוא סוד מטטרו"ן לכן שופרי דבנימין הוא מעין שופרי דרחל אמו שהוא מטטרו"ן הנער בנה של רחל אחרונה שבאצילות והנה מט"ט זו הוא בחי' ז"א של בריאה לכן יש בו ו' אותיות נגד ו"ק דז"א דאצילות ונוקבא שלו הוא דוגמת רחל נוקבא דז"א דאצילות ויש בה ג"כ שם ב"ן והוא סוד סנדלפון וכן הוא הענין בכל הנקבות בההי"ן שבהן בכל מדרגתן. ובזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה וכיון שיצאה נפשה וניתן
בבנימין כשנולד לכן מתה וזהו ויהי בצאת נפשה כי מתה. ואמנם טעם הנ"ל שכבר נודע היות לאה תופסת בישראל העליון ז' מדות שהיא כנגד הבינה אם ז' הבנים אך רחל היא אחרונה ואין בה רק בחי' צדיק דעייל בה שהוא יוסף וצדיק דנפיק מינה והוא בנימין כנזכר פרשה ויצא ד' קנ"ה כי לאה בהיותה למעלה אינה נוגעת בבריאה בעולם הפירוד אבל רחל היא תחתונה ומה היא יולדת לתתא יולדת בעולם הפירוד והמות שהוא מבריאה ולמטה שבו כתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים לכן קראו אמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין שאע"פ שהוא בסוד הבן הצדיק דנפיק אל הבריאה אינו בן אוני רק בן ימין שהוא עדיין באצילות כמ"ש בע"ה:
שער לט דרוש ט ועתה נבאר ענין זווג דנשיקין הנה כבר נת"ל בדרוש ג' איך יש ב' מיני זווגים הא' הוא זווג העליון רוחני ונקרא זווג דנשיקין והב' הוא זווג תחתון גופני דיסוד ביסוד וב' הזווגים האלו הם נעשים למעלה ואין זווג בעולם שלא יקדים אליו זווג העליון דנשיקין והנה ענין זווג זה נרמז בפ' תרומה דקמ"ו על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דלית רחימו דדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיקה וכו' נשיקו דרחימותא אתפשט לד' רוחין כו' ומאן איהו אהבה כו'. ובמ"ש כאן יתבאר לך פי' המאמר הזה שם ותחלה צריך שתדע שיש חילוק בין מ"נ של זווג תחתון אל הנשיקין כי המ"נ הם בחינת א' שהדכורא נותן בה מ"ד והיא מעלת מ"נ אבל הנשיקין הם כפולים לכן נעשה מהם ארבע רוחין והם תרין דדכורא ותרין דנוקבא שהם מתערבין של זה בזה ושל זה בזה כמ"ש בע"ה. ונבאר תחלה מה הוא ענין הנשיקין והוא שהזווג תחתון נקרא זווג גופני ויש בו ממשות שהוא טפת הזרע ובפרט עם מ"ש במ"א שטפת
החסדים שהזכר מזריע אינה נמשכת ממוח הדעת עצמו רק מאותו התפשטות של ה"ח המתפשטים בו"ק, ומיעוטן הם אותן הבאים מדעת עצמו ואלו י' טפין שזרק יוסף מבין צפרני ידיו כנזכר אצלינו ונמצא שזווג התחתון עיקר והוא מז"ת אבל זווג העליון דנשיקין הוא מהג' העליונים שבו שמזדווגים עם ג"ר שבה כמ"ש בע"ה והענין שכל נשיקה הוא מבחי' הבל הפה היוצא מן הריאה אל הגרון שהוא בינה כנודע שכל הז' הבלים מבינה שהיא הגרון נפקו נמצא שכחם הוא מז"ת אמנם אותו אור שהיה נמשך מאותן הג"ר שבראש אל הגוף קודם שיכנסו בפנימיות הגוף שבז"ת יוצא דרך פה לחוץ בסוד הבל וכנגדן ז' תיבות בפסוק ישקני מנשיקות פיהו וגו' וביאור הדבר שהנה חו"ב דז"א הם דוגמת או"א ממש והם מזדווגים בסיום ג"ר ע"י הדעת המחברם ואמנם סוד חיבור זה הוא בתוך הפה כנודע אצלינו שהחיך הוא חכמה והגרון הוא אמא והלשון הוא הדעת המזווגן ושם מזדווגים יחד וכבר נתבאר זה במ"א
והנה אע"פ שאלו הם הזכר והנקבה הכל נקרא הבל א' בלבד והוא שהנה הכל הוא בז"א עצמו וגם שהם או"א כחדא נפקין ומכ"ש חו"ב דז"א דכולם נחשבים בחי' זכר ועד"ז יש גם כן בפה הנקבה בחו"ב שלה ואלו הם תרין רוחין א' זכר ואחד נקבה וכמ"ש פרשה תרומה דלית רחימו בדביקותא רוחא ברוחא בר נשיקו שהנה זווג התחתון הוא אתדבקותא גופא בגופא גופני בסוד טפת זרע כנ"ל אך זווג זה הוא רוחניות בלבד רוחא ברוחא שהם רוחא דהבל הפה דיליה בהבל רוחא דפה דילה. ועתה נבאר איך כל א' מאלו התרין רוחין נחלק לשנים כמ"ש בפ' תרומה ד' רוחין אינון בנשיקה וכל חד וחד כלול בחבריה כו' פי' שהזווג התחתון אינו נכפל הנ"ל שהרי הוא נותן מ"ד והיא מ"נ אבל כאן הוא הזווג כפול שכמו שהזכר נושק פה הנוקבא גם היא נושקת פה הזכר. ונמצא שבנשיקות הזכר יש בו ב' בחי' א' הוא ההבל עצמו שנמשך ע"י הנשיקה והוא שורש ההבל עצמו והב' מה שנתערב עם ההבל של הנוקבא תוך פיה ונעשה בחי'
נקבה ושרשו הוא זכר וכעד"ז הנשיקות הנוק' אל הזכר שהרי כשנושקת אותו בהכרח נשאר בה שורש הבל של הנשיקה והב' מה שנתערב עם הבל של הזכר שניתן בו מפי הנוקבא אליו ונעשה בחי' זכר ושרשו היא נוקבא והרי נתבאר ענין ד' רוחין דאית בנשיקין וראה והבן עתה שכמו שבזווג תחתון הראשון מכולם שהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי כנ"ל בדרוש המ"נ שנתבאר שהניח בה ההוא רוחא לעשותה כלי לצורך זווגים אחרים שיהיו אח"כ מאז ולהלאה כן הזווג דנשיקין הראשונים שהיה בעולם כאשר נאצלו זו"ן ונזדווגו יחד בבחי' נשיקין נתן זכר מיסוד שלו העליון שהוא הלשון שבפיו חד רוחא לתוך היסוד שלה העליון הניתן בפי הנקבה וההוא רוחא קדמאה של אותן הנשיקין קדמאין נשאר בנקבה תמיד שם ביסוד אשר בפיה לצורך הזווגים השאר שיבאו משם ולהלאה כדמיחון מה שמשמש ההוא רוחא דיסוד התחתון שבה לצורך שאר הזווגים שיבאו משם ולהלאה והבן זה היטב ונמצא שיש כאן תרין רוחין אחד
רוחא דז"א דעאיל בפה הנקבה אשר שרשו זכר ונהפך לנוקבא בתוך פיה ויש חד רוחא דנוקבא דעאל בפי זכר אשר שרשו נקבה ונהפך לזכר ואמנם בשניהם יש בחי' נקבה ואלו הם בחי' יצחק שנאמר בו לשרה והנה בן לשרה אשתך כנזכר בזוהר ובחי' חבקוק שנאמר בו את חובקת בן כנזכר. והנה אלו הבנים יצחק וחבקוק היו מבחי' אלו התרין רוחין דנשיקין קדמאין כמ"ש במקומו, [הגהה - צמח ונראה לע"ד דיצחק וחבקוק הם מן הנשיקין ויוצאין ונגמרו ע"י זווג תחתון: אמנם משאר הנשיקין שהיה אח"כ משם ולהלאה מכולם נעשין אז נשמות תחתונים או מלאכים כמ"ש. [הגהה - אמר הכותב חיים צ"ע שבדרוש הג' ביארנו שהיה באו"א שבעה זווגים דנשיקין וזווג הראשון שבכולם שעדיין לא הובררו זו"ן נראה מכאן שהוא ע"ד הנ"ל כאן שהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי (דנשיקין) וא"כ איך נאמר שם שמהנשיקין קדמאין לעולם הם המלאכים ולא נשמות וכא נאמר שהם יצחק וחבקוק גם צ"ע ששם אמר שלא היה זווג תחתון כלל
בנשיקין קדמאין והזווג הראשון התחתון היה בעיבור א' דז"א וכאן בארנו שבין באמא בין (במלכות) הניח ב' רוחא בביאה קדמאה שאינה לצורך עיבור כלל ומשם יצא בנימין והרי שהיה זוג תחתון וגם בנשיקין קדמאין וצ"ע: והנה נתבאר בענין כוונת אמן של הקדיש שיש בו הג' בחי' והם חיבוק ונישוק וזווג ולעולם הנקבה היא מתעוררת תחלה והתעוררות הזה היא בעת החיבוק שהוא קודם הנשיקה והזווג ועל כן אז בתחלה היא קודמת לחבק את הזכר ואח"כ הזכר מחבק את הנוקבא ואח"כ באו הנשיקין ואז כיון שכבר היא הקדימה התעוררות בענין החיבוק כנזכר אז אין הנקבה מעוררת תחלה אמנם יש ב' בחי' בענין הנשיקין הא' הוא שכיון שהיא התחילה התעוררות על ידי החיבוק אם כן עתה הוא יתחיל הנשיקין תחלה ואח"כ תישק היא אותו ויש בחי' נשיקין ואז הם נשיקין שוין שכאשר הוא מתעורר לנשק אותה היא ג"כ מתעוררת ביחד לנשק אותו. ונלע"ד עם הנ"ל בדרוש ג' שבארנו שיש נשיקין קדמאין אל הזווג התחתון ויש נשיקין
שניים שנעשים בהת הזווג עצמו וא"כ אלו שהם קודם הזווג צריך שהוא יתעורר תחלה כיון שהיא נתעוררת תחלה בחיבוק ואחר ששניהם קדמו זו בחיבוק וזה בנישוק אז שניהם שוין בזווג תחתון ונשיקותיהם הם שוים כנלע"ד: