Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר פרדס רמונים

שער ג פרק ז

קטע 12 מתוך 156

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

שער ג פרק ז פרק שביעי: קודם שנכנס בביאור המאמר הזה צריכין אנו להקדים הקדמה אחת בקצרה ויאריך ביאורה בספר או"ר יק"ר בפירוש האידרא בע"ה. והענין הוא שעם היות עשר ספירות נאצלות והם לבושים אל אור השגחת הנהגתו כמו שנבאר בשער עצמות וכלים בע"ה, עכ"ז הוא מתלבש בכתר ושם היכל השגחתו ואורו והוא המתדבק ומתאחד במאציל תכלית הדיבוק והיחוד עד שיהיה אסור להאריך הדבור בענין זה. והנה ע"י הכתר העלם מציאותו העלם ראשון. ולפ"ז הוכרח העלם הכתר עד שאין מציאותו ממש מתגלה בשאר הספי' ולא יגלה בהם וכמו שלא יוכללו ממציאות המאציל כן אינן נכללות מהכתר אלא שהכתר שופע שפעו בכח המאציל בספי' ע"י הדעת שיתבאר בע"ה. ולרוב העלם הכתר לא נקראהו תחלת האצילות מפני שאינו תחלת האצילות המתגלה אלינו אלא החכמה ומחכמה ולמטה הם כללות הספירות מעשר באמצעות הדעת המשלים. ולא שהדעת היא ספירה, אמנם היא בחינה משלמת כללות הספירות להיותם כלולות מעשר מחכמה

2

ולמטה כמו שנרחיב הביאור בספר הנזכר. וידענו היות ענין זה מבהיל לב המתחילים בחכמת הקבלה ואין הדברים מתישבים אליהם עד שיבאו אל המקום שיעדנו אל הדרוש הזה ואז יפתחו שערי אורה. והנה אצילות הכתר נקרא אריך אנפין והוא העלם ראשון אל המאציל. העלם ב' הוא זעיר אנפין והוא כולל כל ח' ספירות שהם מחכמה עד יסוד וזהו סוד העלם שני אל המאציל. העלם ג' הוא נקרא נוקבא דזעיר אנפין והוא המלכות. וסוד ג' העלמים אלה הם מתבארים באדרא בפטירת הרשב"י ע"ה כאשר יתרחב לנו הביאור שם. ועכ"ז יהיו הדברים האלה נגד המעיין ואל יתריס כנגדם וישק שפתיו ויאמר אם קבלה נקבל כי מקום ביאורם יעדנו אל הספר הנזכר בעה"ו. ועוד צריכין אנו להקדים הקדמה קבלנוה ממורינו ורבינו הר"ר שלמה נר"ו, שכל ספירה וספירה תבחן בג' בחינות. בחינה ראשונה בערך מה שמקבלת, ושנייה בערך עצמותה, שלישית בערך מה שמשפעת. המשל בזה בחכמה שהוא הנדון שלפנינו יש לה בחינה

3

ראשונה בערך שמשתוות אל הכתר שבבחינה זו היא מקבלת ומאירה ממנה ובחי' זו היא דקותה ורוחניותה עליונה במעלה יותר מבחינת עצמותה להיות שנצטרף אליה הכתר עליון. ויש לה בחי' שניה והיא בחינת עצמותה אשר היא תכונתה אשר הוא האור המאיר בעצמותה בלי שיצטרף אליה שום ספי' אחרת זולתה. ויש לה בחי' ג' היא בחינת שהיא משתווית בה אל הבינה כדי להשפיע לה משפעה. והנה הבחינה הזאת אינה דקה ורוחניות כשני בחי' הראשונות מטעם שנצטרף אליה מדה התחתונה שהיא למטה ממנה. ולאו דוקא הבינה אלא ה"ה החסד ושאר הספי' היונקות ממנה. ועוד צריכים אנו להקדים בענין המאמר הזה בכללו כי המאמר הזה נדרש בפרשת האזינו בשעת פטירת הרשב"י ע"ה אחר שהפליג לדבר בענין הכתר והעלמו ושבו תלוי כל עיקר האצילות. אח"כ התחיל לומר במציאות האצילות המתגלה ואמר כי מצד שהכתר אינו מתגלה לכן תחלת כל אברי עתיקא קדישא תחלתם הם החכמה וענין ג' מוחין שהם כנגד ג'

4

עליונות ביען שהכתר הוא נעלם כאשר באר שם. אמר בכללות המאמר הזה כי מציאות ג' מוחות הנכללות בחכמה שבכתר הם ג' ספי' ובאים שתי בחינותיה במקום שתי הספי' שהם כתר ובינה ונמצאת בחינת הדעת שבחכמה במקום הכתר בעצמו כדמפרש ואזיל. ומאחר שבא לבאר ענין ג' מוחות שבאריך אנפין אגב אורחיה הורה לנו סדר יניקת המעלות ר"ל ג' אבות שהם גדולה גבורה תפארת יונקים מג' מוחות כי הא' מהם ר"ל ענין הדעת כאשר יתבאר והוא במקום הכתר ומשם יניקתם ר"ל מג' בחינות אלה. ומג' אבות יניקת ג' ענפים שהם נצח הוד יסוד. ועתה יובן ענין יניקת הספירות מג' לג' עם היות שהכתר הוא נעלם. ועתה נבא בביאור לשון המאמר בע"ה. אתר דשרותא אשתכח, פירוש מקום התגלות האצילות והיותו נמצא אלינו ר"ל כי אע"פ שתחלת האצילות הוא מכ"ע שהוא אריך אנפין עכ"ז הוא נעלם ואינו מתגלה לרוב העלמו ותחלת התגלות דאצילות הוא מז"א שתחלתו החכמה והוא נק' שירותא לפי שהוא תחלת הגלוי

5

ואמר כי אצילותה ומציאותה במציאות הוא מאריך אנפין שהוא הכתר. וז"ש אתר דשרותא אשתכח פי' מקום שהחכמה נאצלה ונמצאת ונגלית הוא מעתיקא קדישא ר"ל כתר אריך אנפין הנקרא ע"ק. ולשון עתיקא מורה על הקדימה כאשר הורה בפסוק (דניאל ז ט) ועתיק יומין. ונקרא קדישא כי שם מקור הקדושות כולן, או ירצה כי קדוש פי' נבדל ונעלה והוא קדש בערך ז"א הנאצל בגלוי. ועוד לפי שיש ב' זקנים, זקן זה שקנה חכמה, ויש בסטרא אחרא זקן אשמאי כנודע בסוד לבן הארמי. לכן קראו זקן הקדוש פי' בסוד הקדושה ובשמחתו לא יתערב זר. דאתנהיר ממזלא, פי' כי שרותא הזאת שאמר אינה מאירה מצד עצם הכתר כי הוא נעלם תכלית ההעלם אלא מצד בחי' מתגלת שבו שהוא סוד דיקנא דע"ק דיקנא דא"א והיא נקראת מזלא. והוא סוד בחינת הבינה שבכתר כאשר יתבאר בספר הנז'. ונקראת בחינה זו בכתר בשם מזל להורות על בחינה המשפעת שבכ"ע שהוא משפיע בה בז"א כי אותה בחי' יקרא

6

מזל מלשון יזל מים מדליו (במדבר כד ז). ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד טו). והכוונה עתה אעפ"י שהכתר היה נאצל, תחלת התגלות האצי' הוא בחכמה בבחינת קבלתה מכ"ע. ונמצא לפ"ז כי בחינת דיקנא שבכתר משפיע בבחינה ראשונה דז"א שהיא חכמה וזהו הנרצה באומרו דאתנהיר ממזלא וכן הדרך כי בחי' אחרונה של זו משפעת בראשונה ובחינה ראשונה של חכמה היא תחלת ההתגלות. הוא נהירו דחכמתא דאתפשטא לל"ב עיבר. קודם פירושו צריכין אנו להקדים כי ב' חכמות הן ועליהם נאמר (משלי א כ) חכמות בחוץ תרונה. וכדפי' הרשב"י ע"ה באידרא והם חכמה נעלמת שבכתר והיא מוחא דא"א וזו נקראת מוחא סתימאה שאינה נפתחת אפי' אל הבינה ונתיבותיה לא נודעו. וזו נקרא מוחא דשקיט על דורדייה שאינו מתפשט כלל כמו שפי' שם הרשב"י ע"ה. אמנם מוחא דזעיר אנפין היא חכמה הנאצלת היא מתפשטת ומתגלית מצד נתיבותיה המתפשטים ממנה אל הבינה. ולא שהיא נגלית ממש אלא שאינה נעלמת כהעלם

7

החכמה העליונה שבכתר. והרחבנו פי' ענין זה בפי' האדרא בספר הנזכר. והנה אצילות החכמה המתגלית היא מהחכמה הנעלמה. ועתה בזה אמר כי השרותא הנזכר היא החכמה ומפני שהן שתי חכמות כדפירש' אמר דהיינו אותה החכמה המתגלית המתפשטת לל"ב, משא"כ החכמה הנעלמת כדפי'. ואמר ונפקין מההוא מוחא, פי' כי החכמה הזאת ול"ב נתיבותיה הם מתאצלים ונמצאין מהחכמה הנעלמה שבכתר שהיא מוחא דעתיקא קדישא מוחא דאריך אנפין. והוכרח לומר כן שלא נטעה לומר שהחכמה הזאת נאצלת מעצם הכתר, שא"כ נמצא שעצם הכתר מתגלה וזה אינו כמו שהפליג שם בהעלמו. לכן אמר כי מוצאה ואצילותה הוא מחכמה שבכתר. ואית דגרסי מההוא סתימאה והכוונה על החכמה הסתומה שבכתר, ועכ"ז היותר נכון מההוא מוחא והכונה מוחא דאריך אנפין. ואפשר היות הגרסא האמיתית מההוא מוחא סתימאה והכל ענין אחד. וסוד מנהירו דביה. הכוונה על החסד שבתוך החכמה שבתוך הכתר ודבר זה מבואר ומוכרח באדרא

8

כמו שנבאר בספר אור יקר בשער ז' סימן ט"ו. ומה דעתיקא קדישא נהיר וכו'. הוקשה לו לפי דבריו תרתי. חדא אחר שאין אצילות החכמה מהכתר כדפי' אלא מבחינת החכמה הנעלמת א"כ מאי קאמר דשרותא אשתכח מע"ק כדפי' לעיל. ולזה תירץ ומה דע"ק נהיר כו' דא היא. פי' מה שכל עצם הכתר מתגלה אינו אלא זאת. ואחר שאין לכתר גלוי אחר אלא החכמה ראוי שניחס אצילותה אליו. שוב הוקשה לו שנית למה אמר שהחכמה הוא שרותא שהרי לפי האמת הכתר וכל תקוניו הם ראשית לכל הנאצלים. ותירץ כי אין הכוונה באמרו שרותא ראשית הנאצלים אלא ראשית גלויים והכתר אינו מתגלה וז"ש ושרותא ממה דאתגלייא הוה פי' החכמה הזאת כדפי'. ואתעבידא לתלת רישין, הכונה אל ג' בחינות אשר האחד כנגד הכתר הוא הדעת ב' כנגד חכמה ג' כנגד בינה, והן ג' מוחות כי לעולם מוח הוא בחכמה כדמוכח בזהר ולכן המוח נעשה ג' רישין בג' חללין כדמוכח שם באידרא. ורישא חדא כליל, פי' כי שלשתם הם

9

בחכמה נגד ג' בחינותיה הכלולות יחד והיא נקרא גולגלתא כדפי'. ואינון תלת מתפשטין בז"א, הוא כללות האצילות עד המלכות. ובערך א"א וקשוטיו ותיקוניו נקרא הכל ז"א. וענין התפשטו בזעיר אנפין מפרש לקמיה. ומאילין נהרין כלא, פי' ג' קוין שהן גג"ת וכן נה"י והן חסד דין רחמים וכדמסיק. והענין כי אין יניקתם ממש מכתר לרוב העלמו אם לא ע"י בחינה הזאת שהוא מוחא דז"א כדפי'. והן ג' שרשים חכמה שורש אל החסד דעת שרש אל הרחמים בינה שורש אל הדין. ואתגליף האי חכמתא כו', הכוונה לבאר סדר ג' מוחות בזעיר אנפין היותם ג' ראשים דכלולין כחד כדפי'. ואמר כי החכמה הכלולה מג' ראשים היא בעצמה נתגלה ונתחקקה והאצילה הבינה מתוך הבחי' השלישית ולכן אמר בבחינה זו ואפיק מה שלא נאמר כן בכל שאר הבחינות. ואפיק חד נהרא פירוש הבינה שהוא הנהר והוא יוצא מעדן שהוא החכמה וענין יוצא היינו לישנא דאפיק דקאמר שהוא אצילותה להשקות את הגן שהם ז'

10

נטיעות שהן ז' ימי הבנין כאשר נתבאר. ואעיל ברישא דז"א, היינו מוח ראשון מלמטה למעלה בז"א. ושם אתעביד חד מוחא, ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ירצה התפשטות הבינה מרישא דזעיר בשש ספי' שבז"א דהיינו שנמשך מהראש להשקות הגוף. והכונה שמעצם החכמה מתגלפים במציאותה ואח"כ ממקומה נמשכת להשקות את הגוף דהיינו בנטיעות הגן שהן ו' קצוות שעם הת"ת הנקרא גוף שבו ו' שבשם שזעיר אנפין הוא הת"ת כמו שנאריך ביאורו בס' אור יקר. ואמר שמשם מראש ז"א שבת"ת שהוא כללות ג' ראשונות שבו נמשכת הבינה להשקות שאר הנטיעות שהן ו' קצוות שבו דהיינו גוף כדפי'. תו אתגליף האי חכמתא כו'. היא בחינת החכמה בעצמה. ולא אמר ואפיק מפני שאין אצילות מתחדשות אלא המשכה שהוא התפשטות אורה דרישא דז"א דהיינו בחינת גולגלתא הכוללת שלשתן על ז"א ובה נעשה מוח שני. ההוא נהירו דאתמשך, אפשר היותו מוסב למעלה ואהדר לגבי חכמתא. והיותר נכון שהוא נמשך למטה

11

וירצה ההוא נהירו דאתמשך מניה אלין תרין משיכין דהיינו חכמה הכוללת הבינה והחכמה במציאות חכמה. אתגלפו, פי' נחקקו שתי בחינות אלה לבחינת עצמם שהיא חכמה ובינה ממש. ואין אתגליפו זה כענין גליפו הנזכר למעלה כי למעלה נתגלה להתפשט אל ז"א וכאן אתגליפו אל בחינת עצמם כדפי'. וענין הגליפה וההתראות הזה הוא כדי להתיחד כדי להאציל מוח שלישי כמו שנבאר בע"ה. ואתחברן כחד ע"י חד משיכו וכו'. יען כי לבאר לשון זה צריך לבאר ענין הדעת והוא ענין נכבד מאד וארוך וביאורו יפה לכן ראינו ליחד לו פרק בפני עצמו:

12

שער ג פרק ח פרק שמיני: בו יתבאר ענין הדעת בעזרת חונן הדעת. הדעת הוא הנקרא ת"ת בערך מציאותו העליון הוא מציאות נבחר ויפה. והענין כי הכתר עקרו קו הרחמים עם היות שהוא כולל כל הג' קוים קו חסד וקו רחמים וקו דין. ואין המעיין יכול לעמוד על ענין הזה עד שער מהות והנהגה שבו יתבאר הענין הזה בארוכה בס"ד. והנה מן הכתר נאצל כל קו הרחמים שהוא הת"ת והיסוד והמלכות כאשר יתבאר בשער סדר האצילות בעה"ו. והנה הת"ת לו מציאות נעלם ונבחר בכתר והמציאות ההוא כולל ו' קצוות וכן נתבאר בזוהר פ' פנחס (דף ר"כ ע"ב) בפסוק כל אשר תמצא ידך כו' כי אין מעשה וחשבון וחכמה ודעת וכו' ופירשו ודעת דא איהו רזא דשית סטרין דתליין במחשבה ואקרון עלמא דההיא מחשבה עכ"ל. פי' כי דעת סוד העלם ו"ק למעלה במחשבה פי' שורש הו"ק שהן שש ספירות ששת ימים הכלולים בוא"ו של שם ששרשם הוא נעלם במקור העליון. ואמר שנקרא עלמא דההיא מחשבה. פי' עולם הוא ההיקף דהיינו ששת ימים

13

שהם ימי ההיקף ואלו מפני שהם היקף העליון נקראים עלמא דההוא מחשבה דהיינו כתר וחכמה דהא והא איתנהו לענין הדעת. עוד בס' התיקו' (תקונא כא דף מ"ז) וז"ל בגין דנשמתא איהו נשמת חיים בינה דנטלא מחכמה. נפש מלכות תבונה. רוח ת"ת ואיהו דעת כליל תרווייהו עליה אתמר ובדעת חדרים ימלאו עכ"ל. ופירוש כי הנשמה היא מבינה ונקראת נשמת חיים מפני שמקבלת מחכמה שהוא מקור החיים (קהלת ז יב) וכתיב החכמה תחיה בעליה, וז"ש דנטלא מחכמה. נפש מלכות תבונה, פי' כי המלכות מצד הבינה נקראת תבונה וכן באר הרשב"י ע"ה במקום אחר ויתבאר בשער ערכי הכנויים (בערך תבונה). וכיון לומר זה מפני שמצד הבחינה הזאת היא מתיחדת עם הבינה ע"י ת"ת ומצד זה נקראת היא נפש שהיא מתיחדת עם הנשמה ע"י רוח ת"ת דאיהו דעת. ואפשר שכיון שלעולם דעת מורה יחוד כאשר יתבאר ואמר שרוח דא יחוד הבינה והמלכות ולכן נקרא דעת שהוא כולל שתיהן עליה אתמר ובדעת חדרים

14

ימלאו והוא סוד גדול. וכאן כיון לבאר לנו יחוד הת"ת עם הבינה והכריחו מן הענין הזה כי חדרים הם בבינה והחדרים הם ו' קצוות הנעלמות בבינה והם שרש לשש קצוות שש ספי' הבנין והם בית והיכל וגוף אל הדעת לפי שהדעת נשמה אליהם מפני שהדעת הוא מציאות שש קצות מהחכמה ולמעלה, וכמו שהחכמה זכר נגד הבינה והבינה היכל אל החכמה כן הו"ק חדרים העולים לאלף אלפי אלפים הם היכל הדעת והדעת שורש להם והוא מקור ושרש ונשמה אליהם. ואיך שיהיה למדנו היות מציאות הת"ת נק' דעת והוא כולל שית סיטרין [ג]. עוד נתבאר קצת הענין הזה בר"מ [ד] וז"ל ובגין דתרועה איהו בדעת ואיהו עמודא דאמצעיתא ע"כ. הורה בפי' היות הדעת ת"ת אלא ודאי שיהיה מציאותו העליון כמו שהוכחנו מתוך שאר המאמרים. עוד בר"מ (תצא דף ר"פ ע"ב) וז"ל במראה אליו אתודע. במראה, אימא עלאה אתודע בדעת ב"ן י"ה. בחלום אדבר בו ה' בתראה עכ"ל. ואמר דעת ב"ן י"ה להורות שהוא מציאות

15

הנעלם השוכב בחיק אב ואם שהם י"ה. ולהיות כי עקרו מתפשט בתוך הבינה כדפי' ובדעת חדרים ימלאו לכן צרוף בינה הוא ב"ן י"ה. ואחר שנתעוררנו על ענין הדעת היות מציאותו הנעלם של הת"ת נקדים עוד כי מסגולת הדעת הוא לייחד החכמה והבינה. וכן באר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף צ"ה ע"ב) וז"ל בראשית ב' תרין חכמה ובינה. תליתאה יראת ה' ראשית דעת ובהאי דעת אתמר והאדם ידע את חוה אשתו דלית זווגא אלא בדעת דאיהו עמודא דאמציעותא וכמה דאיהו עמודא דאמציעותא יחוד דאבא ואימא הכי לתתא צדיק יחוד דעמודא דאמציעותא ושכינתא תתאה. וגוף וברית עלייהו אתמר כי אל דעות ה' ותרוייהו עדו"ת דלית עדות פחות מתרוייהו והאי איהו בין (לפנינו איתא והאי בן איהו יחודא דאו"א) אבא ואימא עכ"ל. וזהו פירושו. כונת הרשב"י ע"ה במאמר הזה לבאר כי מלת בראשית כולל ג' ספירות שהם חכמה ובינה ודעת. ופירוש כיצד, כי הב' רומז ב' שהם החכמה והבינה

16

שהם זכר ונקבה מזדווגים על ידי הדעת כדמסיק וז"ש בי"ת תרין וכו'. תליתאה יראת יהו"ה וכו', הכונה כי אותיות ראשית הנשאר מבראשית הוא הדעת. ונקרא ראשית דכתיב (משלי א ז) יראת ה' ראשית דעת והכונה בפסוק לפי דרך פשט הכתוב הוא יראת ה' הוא ראשית לדעת וקודם אליו. אמנם לפי פי' הרשב"י ע"ה הכונה יראת ה' שהיא הבינה ראשית וקודם אליה הוא הדעת כי הדעת ראשית ליראת ה' כאמרם ז"ל (אבות פ"ב) אין בור ירא חטא. ובהאי דעת וכו', הוקשה לו שנאמר כי הדעת שהוא ת"ת לפי האמת שיהיה קודם אל הבינה. והביא ראיה ורצה להכריח הענין ואמר ובהאי דעת וכו'. כבר נתבאר כי אדם הראשון הוא חכמה כמו שנתבאר בשער ערכי הכנויים בערך מה שמו ומה שם בנו. וחוה במקום בינה וע"כ נקראת (בראשית ג כ) אם כל חי. ואמר כי בהאי דעת אתמר (שם ד א) והאדם ידע. כי ידע מלשון דעת דלית זווגא אלא בדעת. שלא נאמר שפי' והאדם ידע פי' ידיעות זווג אבל זווג הזה לא

17

הי' ע"י אמצעי ולז"א דלית זווגא אלא בדעת פי' כי אחר שלשון דעת הוא לשון זווג א"כ הזווג יוכרח היותו ע"י אמצעי כמו הברית המייחד אדם ואשתו ואחר שאין הזווג אלא בדעת נמצא שזווג החכמה והבינה הוא ע"י ת"ת הנקרא דעת. ומפני שלא נטעה לומר שאמת שהזווג והיחוד ע"י הת"ת וסוד הדעת עכ"ז מי יכריחנו לומר שהדעת למעלה מהבינה שזה היה נקודת המרכז שעליה תסוב גלגל המאמר הזה מראשי ועד סופו. לזה אמר וכמה דעמודא דאמצעותא וכו'. וצריך לדקדק כי לפי פשוטן של דברים משמע שכוונתו ללמוד מהת"ת אל היסוד וזהו הפך הסברא, שהיסוד נודע בשערים פעולתו בענין הזווג אמנם הת"ת נתחדש אלינו במאמר הזה, והיאך ילמד מפורש מן הסתום ומלמד ממתלמד. אלא ודאי כונתו להכריח כי הת"ת למעלה מן הבינה, ואמר כמו שמצינו יחוד ע"י ת"ת כן מצינו יחוד ע"י היסוד וכמו שהיסוד למעלה מהמלכות שהיא הנקבה המתייחדת עם הת"ת הזכר על ידו והוא עומד בין שניהם כן בהכרח

18

נדון אל ענין הת"ת שודאי הוא למעלה מהבינה בינה ובין החכמה. וז"ש כמה דאיהו עמודא דאמציעותא יחודא דאבא ואמא כדפי' מהכרח פסוק והאדם ידע, כן מצינו יחוד ע"י הצדיק מהת"ת והמלכות. וכמו שהיסוד בין הת"ת והמלכות ולמעלה מן המלכות, כן הכרח בדעת שהוא ת"ת במציאותו הנעלם שהוא למעלה מהבינה כדי ליחדה עם בעלה שהיא החכמה. ונמצא לפי זה דעת ראשית לבינה כדפי'. ועתה בזה יצדק מלת ראשית בת"ת דהיינו במציאות דעת. ואמר ושכינתא תתא"ה להורות על מציאותה אחר הקטרוג שהיא למטה מהיסוד, שאחר עלייתה אז תהיה למעלה מהיסוד. ואלי ענין יחודה אז נבאר בשער המיעוט בס"ד. וגוף וברית עלייהו אתמר כי אל דעות ה', פירוש רצה להכריח מציאות יחוד חכמה ובינה על ידי הת"ת. כי נאמר שאין יחודם כלל על ידו ונמצא שלעולם שאין הת"ת למעלה מהבינה. לזה אמר גוף וברית דהיינו תפארת ויסוד וכוון לקראם בשם גוף וברית להראות כי כמו שהוא נעלם ומסתתר בתוך הגוף

19

לכן יש כח בגוף ליחד למעלה כמו שפירש בתיקו' שאין יחוד האמיתי אלא על ידי היסוד ואם לאו הוא ערוה לכן אמר גוף וברית עלייהו אתמר כי אל דעו"ת ה'. תרי, דהיינו דעת יסוד ודעת תפארת. הורה שפעולת תפארת והיסוד שוה אל היחוד. וכן בצירוף דעות הוא עדו"ת ואין עדות פחות משנים ולכן בהכרח הם שנים דהיינו תפארת ויסוד. ואחר שהכרחנו שהם שני מעידים מיחדים א"כ הוכרח דהאי איהו בין אבא ואמא דהיינו דעת עליון תפארת. כי יסוד יחודו למטה, דאפכא לא שייך, וכן לומר שהוא למטה משניהם לא שייך לומר כמו שהוכיח, ולכן אמר והאי איהו בין אבא ואימא בין שניהם ממש. או אפשר לפרש בדרך אחרת בגוף וברית, כי כוון להכריח כי לעולם היסוד למעלה מהמלכות כאמרו גוף וברית כמפורסם כי משך הגוף הוא הברית בדברי האלקיי במקומות רבים גוף וברית חשבינן חד וכו' להורות כי אף כאשר יהיה אור הלבנה כאור החמה ותעלה אל מקומה הרמתה ויהיה היסוד העשירי ועל כל

20

זה יהיה אל היסוד בערך הזווג מהלכים ויעלה אל בין שניהם כדמוכח מענין גוף וברית והברית בין איש לאשתו וכמו שיתבאר הענין הזה בשער המיעוט בס"ד. ועלייהו אתמר (ש"א ב ג) כי אל דעות ה'. כוון להכריח ענין זה מאמרו כי אל דעות ה' ודרשו (רז"ל ברכות לג) גדולה דיעה שנתנה בין ב' אותיות שהם ב' שמות, ואם אמת שהיסוד העשירי ואל הזווג מיחד ממכון שבתו, אם כן אין דעה בין שני שמות שהרי אחד משתי הדיעות הוא למטה ואין שם למטה ממנו אלא אדרבה גדול שם שהוא בין שתי דעות אלא מאי אית לך למימר שעולה שם אל היחוד כדפי'. ואמר עוד ותרוייהו עדות וכו' פי' צרוף דעו"ת הוא עדו"ת ואין עדות פחות משנים ובפרט בענין דיני נפשות שצריך שיבאו ויעידו שניהם כאחד ואם לאו אין עדותן מצטרפין וזהו שאמר ולית עדות וכו'. והאי איהו בין אבא ואימא, פירוש מאחר שהכרחנו שהיסוד לעולם אל היחוד בין שתי הספירות המתיחדות א"כ משם נלמד אל הת"ת כי לעולם הוא

21

אל היחוד דעת בין אבא ואימא בין שניהם ממש למעלה מהבינה, ולפיכך נקרא ראשית שהוא ראשית ליראת ה' שהיא הבינה כדפיר': ואחר שנתבאר ענין הדעת כראוי ויחודו בין אבא ואימא נבא לבאר שאר המאמר [מהאדרא] שאנו בביאורו. כי החכמה והבינה שהם תרין משיכין דאתגליפו כמו שפי' בפ' הקודם הם מתחברין פי' מזדווגין ע"י חד משיכו מעמיקא דבירא הוא הדעת הנמשך מהכתר הנק' עומק הבאר והיא הבחי' העליונה שבחכמה וכדי להמשיך הדעת אל המוח הג' הן צריכין להתיחד ע"י משיכו דעמיקא דבירא. והטעם שנקרא כתר עומק הבאר הוא כאלו נאמר מציאות הבאר היא בינה שנקראת באר כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בע"ה, וממנו שופעים מים חיים על ידי החכמה שהם כתליו המעמיקים. ועמקו שהוא תחתיתו שמתוכו שופע המים הוא הכתר. ועל ידי הדעת המתאצל מהכתר ונמשך ממנו אל בין שניהם בעצם החכמה הם מתייחדים ומקבלים זה מזה. ועל ידי הדעת שתי תהומות אלה נבקעים זה מקבל וזה משפיע, ומתאצל בין שניהם מציאות הדעת

22

הנעלם ונמשך אל ראש זעיר אנפין ונעשה מוח ג' כדמפרש ואזיל. ומתמן אתמשיך ועייל בגו גופא. הדעת הזה מתפשט בתוך שש קצוות כי הדעת הם שש עליונות וגוף שש תחתונות והתחתונות גוף ממש אל העליונות והעליונות נשמה אל הספירות הששה תחתונות. ושם ממלא אדרין ואכסדרין כדפי', וענין אדרין ואכסדרין אין זה מקום ביאורו. ואלין נהרין, פירוש אילין ב' בחינות שהם (נגד) חכמה ובינה הם מאירות מכח החכמה הראשונה הקדומה שהיא בחינתה בכתר, וזה שאמר מנהירו דההוא מוחא עילאה סתימאה וכו' פירוש בחינת חכמה שבכתר שהיא מוח עליון ומוח ג' שבאריך אנפין. דאתנהיר במזלא, פירוש שהיא מאירה אותה החכמה העליונה שבתוך הכתר ממש בבחינתו הנקרא מזל שהיא בעתיקא קדישא שהיא חכמה סתימאה כדפי' בפרק הקודם. וכלא דא בדא תליא וכו', פי' הבחינות האלה תלויות בסוד בחינתן בכתר אריך אנפין וכן לענין היניקה כי חיות התחתונות תלוי בעליונות. עד

23

דאשתמודע [דכולא חד], בזה ניכר אחדותן והן מקבילות הלולאות. ועם היות שאנו אומרים אריך אנפין וזעיר אנפין עכ"ז כלא חד, מאחר שאין למעלה אלא בחינות מציאות מה שלמטה. וכלא הוא עתיקא, פי' ג' בחינות האלה הן ג' ראשונות ששלשתן באריך אנפין וממנו נמשכין והכל אחד ולא אתפריש מניה כלום ח"ו. אלין תלת נהורין נהרין לתלת אחרנין, פי' ג' מוחות אלה שהן ג' בחינות ראשונות הן משפיעות לגג"ת כי כן דרך יניקתם גדולה מצד חכמה ממש גבורה מצד הבינה ממש ת"ת בסוד הדעת מצד הבחינה העליונה כתר. ואלו ג' נקראו אבות ונה"י הם כמו בנים בערכם כי כל מה שיש באלו יש באלו אלא אלו הם אבות ואלו בנים אלו ממנן ואלו שליחן כמו שפי' רשב"י ע"ה במקומות הרבה. וכלא נהיר מאתר חד, דהיינו מציאות הכתר בעצמו שבו ג' בחינות אלו נעלמות בסוד א"ק אור צח א"מ כאשר ית' בשער הצחצחות בס"ד. וטעם שלא הזכיר המלכות, מפני שהיא נוקבא וז"א כולל הכל, ולא בא אלא

24

ללמדנו מציאות ג' קווין נמשכין מג' בחינות, קו החסד מבחינת החכמה קו הדין מבחינת בינה קו הרחמים מבחינת הדעת והכתר כדפירשתי לעיל. אבל המלכות היא כוללת ג' בחינת האלה ואין לדבר בה ביחס הדרוש הזה. ובזה נשלם ביאור המאמר. ואגב אורחין למדנו ענין הדעת שאין ענינו כמו שחשב הרש"ט שדימה לעשותו ספירה בפני עצמה ואין הענין כך אלא שהוא מציאות הת"ת הנעלם כדפי' בריש פירקין. וכמו שאין ראוי למנות הספירות בפני עצמן וכמה מציאיות אחרות שיש לספי' בזולת התפארת כמו שיתבאר בשער המציאות בס"ד, כן אין ראוי למנות הדעת לספירה בפני עצמו כלל. ואגב אורחא נתבאר כי אמרו אתר דשרותא אשתכח אין הכונה ששם הוא תחלת האצילות ומנין הספירות כאשר חשב ח"ו. אלא הכתר הוא במנין הספירות. אמנם הכוונה באומרו אתר דשרותא פי' תחלת הגלוי וההשגה כענין שמבאר אותה רוב פעמים בזהר שרותא דקיימא לשאלא אל הבינה וכן שרותא דקיימא לשאלא ולאתבא אל

25

החסד. והכל לענין הגלוי וכמו שפי' הרשב"י ע"ה במאמר האחרון שהעתקנו בפ"ג. והנה בזה נכלל השער המפואר הזה ומהאל נשאל הסליחה והמחילה והכפרה על הכלל ועל הפרט אמן: