ספר פרדס רמונים
שער כה פרק ז
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער כה פרק ז פרק שביעי: נחזור לבאור המאמר שהיינו בו ואינון קליפין וכו'. עיקר כונתינו בפ' זה בביאור שאר המאמר הזה הוא על ענין שאלה עצומה נופלת בדרוש הזה. כי המובן מתוך המאמר הזה וממאמרים אחרים רבים נראה שהקליפות הם ג' מלבד אותה הדקה שהיא קול דממה דקה כמו שנבאר. ולמעלה בפ"ד בארנו בפי בשם הרשב"י ע"ה ושאר המפרשים כי הקליפות הם י' כנגד י' ספירות מפורשות ידועות בשם. וקשה דידיה אדידיה, כי במ"א אמר שהם י' ובמקום א' אמר שהם ג' או ד'. ובתירוץ שאלה זו צריך שנדע כי הקליפות הם לפני הקדושה כקוף לפני בני אדם וכמו שהקוף לפני האדם עושה כל מעשה האדם דרך לעג רוצה להדמות ואינו נדמה. כן הטומאה והקליפה עושה כמעשה הקדושה, אם בענין הנשמות אם בענין הפעולות אם בענין הגוונים. וכמו שהאצילות נכלל בג' קוים קו החסד קו הרחמים וקו הדין כמו שהארכנו בשער מהות והנהגה בסופו, כן הטומאה נכללת בחס"ד די"ן ורחמים. לא חסד חסד ממש אלא חסד הוא
כתרגום של חרפה שהוא חסודא. והרחמים רחמי רשעים אכזרי. והדין אין צריך לביאור כי הוא רצועה בישא להלקות הרשעים, ועוד שהוא עוות הדין כדפי' בזוהר (חדש דף ק"י ע"ב) במדרש איכה בפסוק (קהלת יב ג) והתעוותו אנשי החיל ויתבאר ענין דינם עוד בהיכלות. וכן בענין הגוונים לבן משם לבן הארמי ומשם זקן וכסיל זקן אשמאי. וכן ירוק סימן לעביר' הדרוקן. וכן אדום מן האדום האדום הזה. ושלשה הגוונים האלה נגד שלשה גוונים קדושים שבקשת וענין זה ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא ל"ז דע"ח.) ז"ל ג' קליפין אינון בערלה לקבל תלת קליפין דאגוזא ועלייהו אתמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך. תהו קו ירוק קליפה קדמאה, בהו קליפה תניינא, חשך קליפה תליתאה. ותלת אילין דא על גב דא לקבל תלת גונים דעינא דאתמר בהון ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. לקבלייהו תלת גוונין דקשת דבהון נהרא בת עין דאיהי נקודה אות ברית. עלה אתמר וראיתיה לזכור
ברית עולם וכו' אימתי לבתר דמתעברין תלת קליפין בישין מינה. ובזמנא דאיהי מתלבשא באילין קליפין איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחורת וכו' עכ"ל. הנה בפי' כי ג' קליפות אלה הם נגד ג' גווני העין וכבר ביארנו למעלה בשער המציאיות בשם הרשב"י כי ג' גווני העין הם ג' אבות וכן בארנו בערך שבת בשער ערכי הכנויים. וכן אמר שהם ג' גווני הקשת וג' גווני הקשת הם נגד ג' אבות שהם אבות לחס"ד די"ן ורחמי"ם, אדו"ם לב"ן ירו"ק. ומטעם שהם נגד חד"ר לכן ביטולם וגידועם [ח] הוא על ידם. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא י"ח דף ל"ד ע"ב) וז"ל וברי עד די אלין קליפין דאגוזא מתעברין ומתחברין בתקיע"ה ושברים ותרועה. שברים דבהון שבר תשבר מצבותיהם דאינון קליפין דאגוזא, ובתרועה תרועם בשבט ברזל, ובתקיעה והוקע אותם לה' נגד השמש עכ"ל. וכבר נתבאר בשער השמות ובשערים הקודמים כי תקיעה תרועה שברים הם נגד ג' אבות חסד דין
ורחמים ובארנו גם כן בשער ערכי הכנויים. ובזה ניתרצה שאלתינו כי הם עשר ונכללים בג' כדפי'. אמנם צריך לדקדק כי אחר שהם נכללים בג' שהם נגד ג' אבות למה הם הפך סדר הקדושה כי בקדושה הם לבן חסד ראשונה ואח"כ ירוק באמצע נגד הת"ת והאדום לשמאל נגד הגבורה, ובהערלה הם להפך כי ראשונה היא קליפה ירוקה ואחריה לבנה ואחריה חשך ואש שהכל א'. וביאר הסדר הזה הרשב"י ע"ה בתיקונים (שם למעלה מזה) וז"ל וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון דא קו תהו קליפה ירוקה דאגוזא דאיהו קו ירוק. ענן גדול קליפה תניינא חיוורא דאגוזא ודא בוהו. ואש מתלקחת קליפה תליתאה דאגוזא [ודא חשך. ונוגה לו סביב דא קליפה ד' דאגוזא דאיהו] אתאחדא במוחא ומתוכה כעין החשמל דא מוחא עכ"ל. והנה ביאר בפי' כי הראשונה ירוקה והשנייה לבנה והג' היא חשך ואש. ונראה לתרץ במה שביאר הרשב"י ע"ה בפ' ויבדל אלדים בין האור ובין החושך (בראשית א) ובפ' הבדלו מתוך העדה
הזאת (במדבר טז כא) כי הטומאה והקליפה אינה רוצה בהכרעה ולפיכך נבדלו קרח ועדתו שלא רצו בהכרעתו של מרע"ה ונפלו לגיהנם ורמזנו ענין זה בשערים הקודמים. ומטעם זה אין הקו הירוק המכריע הוא הקו האמצעי באמצע בין הקליפה הלבנה והאדומה להורות כי הם שרש התגר והקטטה ואין ביניהם שלום כלל ועקר. וקדמה הירוקה כי כיון שנדחית מבין שני הקצוות נטה כלפי החסדים והחרפות כדרך הקדושה אלא שנטה מכל וכל ולא הכריע ביניהם. כי הלבנה תכלית הקושי והאדומה רפה מציאותה ואם היא קשת ההפרדה והחילוק כי היא נדבקת עמה תכלית הדיבוק כאשר נבאר בעה"ו ונמצאו שני הקצוות יחד והאמצעי דחוי לחוץ כדפי'. ונחזור לענין המאמר לפי שג' קליפות הם נגד ג' אבות שהם ג' חיות המרכבה ולכן הם קליפות לחיות שבמטטרון. ואמר כי הם ג' קליפות מפורשות בשמות. הראשונה תהו קו ירוק רוח סערה ביחזקאל ורוח חזק באליהו. וכבר נודע כי הרוח הוא המכריע בין האש ובין המים
בצד הקדושה. ובטומאה דחו אותו לחוץ ונטה לצד החסד והחרפות כדפי'. הב' בהו אבנים מפולמות ופי' מפולמות חזקות כן פי' בערוך בע' מפולם אבנים מפולמות בריאים לחים וחזקים וכן היא קליפה קשה מכלם כי הקליפות הם הפך הקדושה והם לחים שופעות מים הם מי המרים המאררים. וכן נקרא רעש וענן גדול וכו' כן הענן מצד המים בחסד וכן הענן הזה טמא במקום טהור. והשלישית אש וחשך כי כבר מפורסם כי האש שבצד הטומאה הוא חשוך כי השחור אדום הוא אלא שלקה כדפי' בשער הגוונים. ותחת ג' קליפות אלו, היא קליפה מתקרבת אל המוח המתקרבת אל הקדושה שהוא באויר [והיא קלי' נוגה] והיא כמעט קדושה כמו שנבאר בשער היכלות הקליפות והיא חלוקה רביעית והוא מה שבין טהור לטמא שהוא בינוני וברור הוא. אמנם יש לתמוה שאין אויר באגוז בין הקליפה דקה למוח אבל הוא קודם לקליפה הדקה. ואין זה ספק כי האויר שאנו אומרים היא האויר שיש קצת כשתבדל זו מזו ר"ל הקליפה הדקה
מהמוח. או נאמר שכאשר היא לחה שנוחה להתפרק כמו שביאר המאמר אז יש הבדל קצת בין זו לזו. או גם נאמר כי באגוז נדבק הקליפה הדקה אל המוח לקרבתה ג"כ אל הקדושה. איך שיהיה האויר שהוא התהום הוא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה מהג' הקודמות ועל הג' נאמר לא ברוח ה' לא ברעש ה' לא באש ה' אמנם בקול דממה דקה נאמר בה ה'. וזהו ונוגה לו סביב ומתוכה כעין חשמל כי הקליפה הזאת הרביעית מתקרבת אל הקדושה ביותר ע"כ לפעמים אין הרשב"י ע"ה מזכיר אותה עם הג' ואין נכללת בי' הטומאות כלל. ולזה בנטע האילן אמר הכתוב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים כי לעולם הקליפה קודמת לפרי אמנם בשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. כי כמו שפטר חמור קדוש כי אסור להשתמש בו וצריך פדיון וזהו מטעם כי בהיותו בכור נתקרב אל הקדושה ואם לא יפדהו צריך עריפה כדי שלא יגביר עליו כח הקליפה ונמצא מתפרש ממקום הקדושה כן הפרי של שנה
הרביעית הוא קדוש וצריך פדיון. והנה פטר החמור אע"פ שיתן אותו הבעלים לכהן אין הכהן יכול להשתמש בו אם לא יפדה אותו בשה אבל נטע רבעי אם ירצה יאכל הפרי בעצמו בירושלים או יפדהו ואוכל דמיו בירושלים כדין כל מעשר שני. והטעם כי החמור הוא חלק הטומאה ממש וחלקו חזק לכך צריך פדיון. ואעפ"י שיהיה ביד כהן עדין יש ספק שלא יצא לתרבות רעה, ואפי' ביד כהן שהוא הימין צריך פדיון. אבל נטע רבעי בהיותו אוכל אותו בירושלים שאין שם קליפה לא דקה ולא גסה כלל די ובזה ברור לנו שלא יצא מקדושתו אבל אם ירצה לאכול אותו בגבולין צריך פדיון שאין כח הקדושה מתחזק כל כך בגבולים כמו בירושלים ששם מקום החשמל ולכן נוגה יהיה לו סביב ולא יצא לחוץ. ע"כ. והנה נשלם הפרק הזה ונכלל השער הזה בס"ד:
שער היכלות הקליפות שהוא שער כ"ו: כבר רמזנו למעלה כי הקליפות האלה הם דומים בענינם אל האצילות כקוף לפני בני האדם ולכן כמו שיש בקדושה ד' היכלות שהם משכן ולבוש אל י' ספירות כן בטומאה הם ז' היכלות שהם לבוש אל עשר מדרגות. ולא שידמו ממש כי למעלה מהיכל שביעי בקליפות אין טומאה כלל ואין כן בקדושה כי למעלה מהיכל ו' כמה וכמה מדרגות הכסא כדפי':
שער כו פרק א פרק ראשון: בהיכל ראשון יהוא הנקרא בור והבור רק וכל הבא ליכנס בו אין לו סומך שיאחז בידו שלא יפול אלא כלם דוחין אותו שיפול בתוכו. בהיכל זה ממונה א' ושמו דומה והוא עומד כאן בהיכל הזה ועומד בפתח היכל ראשון מהקדושה מבחוץ עם כמה מלאכי חבלה לאחוז בנשמות שדוחה המלאך הקדוש טהריא"ל, כדפי' בשער היכלות הקדושה בפ"א. ותחת הממונה הזה דומ"ה יש ממונה אחר ושמו פתו"ת ותחת ידו כמה אלף ורבוא מלאכי חבלה והוא עומד לפתות בני אדם מדרך טובה להביט בניאוף ובזנות, כשמו כן פעולתו. וכל מלאכי חבלה שעמו הולכים לפני בני אדם להיות עיניהם אל העבירה והממונה זה נקרא ג"כ סרסרים (נ"א סרסורי"ה] כי הוא סרסור העבירה. והממונה הזה עומד על הקבר בזמן שהגוף נדון ושובר עיניו מפני שהטה אחרי עצתו. כי כן דרך הקליפה להשטין למטה ועולה ומקטרג למעלה ויורד ונוטל נשמתו וכל הנמשך אחריו נוטל הוא עצמו נקמתו ממנו. לפנים בהיכל זה כמה נחשים ועקרבים הנושכים
הנשמה כשהיא נכנסת שם. ועל כל ההיכל הזה יש ממונה א' ושמו גמגימ"א [נ"א גמגומ"א] והוא אדום כוורד והוא עומד להשטין כשתפלתו של אדם נדחית מהיכל א' של קדושה כדפי' בשער היכלות פ"א. וכאשר זה מקבל התפלה ההיא הנדחית, עולה עמה עד היכל ז' של קליפה ומשם מלמד עליו חובה ומזכיר עונותיו. וזש"ה (איוב א) ויבא גם השטן בתוכם ג"ם הוא שם השטן שהוא גמגימ"א [נ"א גמגומ"א]. ממונים לאחוז בכל מיני דברי ניבול או דבר פגם שמוציא האדם בשפתיו ושומרים אותו וכאשר האדם אח"כ מוציא מפיו דברי קדושה כמו דברי תורה או תפלה אז מטמאים את [נ"א נטמאים אותם] הדברים הקדושים בטומאה ההיא שהוציא מפיו קודם לכן, ואז כביכול תשש כח קדושה ואז אוי לו אוי לנפשו של החוטא ההוא. עוד בהיכל הזה על כל אלו הממונים ממונה אחד ושמו (טפסריני"א) נ"א ספסיריט"א ותחת ידו כמה מלאכי חבלה והם ממונים על כל אותם הדברים שאדם זורק בכעס מידו ולוקחים הדבר
ההוא ומעלים אותו למעלה ואומרים זה קרבן של פלוני שהקריב אלינו ומכריזים ווי לפלוני שזנה אחרי אלהי נכר ובת קול יוצאות שנית ואומרת אוי להם כי נדדו ממנו וההיכל הזה נק' שטן בור: שער כו פרק ב פרק שני: בהיכל שני והוא הנקרא שח"ת והוא טמא והוא חשך. בהיכל הזה ג' פתחים לג' צדדים. בפתח אחד עומד ממונה אחד ושמו עסטירי"א ותחת ידו כמה אלפים ורבואות ממונים על אותם שהם מוציאים שכבת זרע לבטלה שאינם רואים פני שכינה ואלו באים ומטמאים אותם בעולם הזה ואחר כך כשנשמתו יוצאת אלו אוחזים אותו ומכניסים אותו להיות נדון בהם ואלו נקראים שכבת זרע רותחת ואלו לוקחים חימום העבירה והזרע ומעלים אותו למעלה וגורם להיות ח"ו ברית קדש נכנע [נ"א נכנס] תחת הקליפות. בפתח שני יש ממונה אחד ושמו טסקיפ"ה והוא ממונה על כל אותם הבאים על הבהמות או על העריות החמורות שבתורה ותחת ידו כמה אלפים ורבואות מלאכי חבלה ודרכם עם האיש הזה כדרך אותם אשר אמרנו למעלה. בהיכל הזה יש
ממונה אחד ובידו כוס [נ"א ששמו כו"ס] התרעלה וכל אותם הרוגי ב"ד שנהרגו ושתו כוס התרעלה בעולם הזה נצולו מכוס תרעלת עולם הבא. ואיזהו כוס התרעלה, בצאת הנשמה מהגוף הממונה הזה [שבידו] כוס התרעלה אוחז בו ומשקהו כוס תרעלה ובכוס ג' טפות הא' חצ"ץ והאחד מר ממות והאחד קובעת. ובהיכל הזה עומד ממונה אחד ושמו ניאציריא"ל וממנו יוצאין הג' טפות שאמרנו ונכנסות בכוס התרעלה ומשם משקין אותו ביום המות והם הג' טפות שבחרב של מלאך המות שאמרו רז"ל (במס' ע"ז ד"כ ע"ב). בפתח ג' יש ממונה אחד ושמו סנגדיא"ל והוא ממונה על כל אותם המכניסים ומטמאים ברית קודש בבת אל נכר. וכל אותם המטמאים עצמם בנכריות כאן הם מצטיירים צורות הנשים אשר טמאו עצמן בממונה הזה ובכמה אלף ממונים אשר תחת ידו. ובצאת נשמתו מטמאין אותה בצורה ההיא ונקשרת עצמה בהיכל הזה וז"ש רז"ל (במס' סוטה דף ג') ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה, לשכב אצלה בעה"ז
להיות עמה לעה"ב. בתוך ההיכל הזה רוח א' טמא ובו תלויים כל הכשופים וכל מיני נחושים וכלם תלויים בטומאת זרע רותח וזה היה חכמת בלעם הרשע שהיה מטמא עצמו באתונו ואז היה מצליח בכשופיו. ועל זה נקרא ההיכל הזה שח"ת טמא כי טמא הוא וטמא יקרא. תחת הרוח העליון הטמא הזה יש בהיכל הזה עוד רוח טמא ושמו סרטי"א וכמה אלף ורבואות מלאכי חבלה תחתיו והם מזומנים בשעה שיורד החלום מצד הקדושה הרוח הזה וכל מלאכי חבלה שעמו יורדים עם החלום ההוא ומתערבים עמו ומודיעים לאיש ההוא דברי שקר דברי התול עם החלום הצודק וכן ארז"ל (ברכות דף נ"ה) כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים. ומצד ההיכל הזה יוצאים שני רוחות מתהפכים לפעמים אנשים לפעמים נשים וכאשר נוסעים רוחות טמאים עליונים מצד נסיעתן מתהוים השנים להבים ושלהובים והולכים ומתפשטים בעולם ומתראים לבני אדם בחלום כדמות נשים יפות ומטמאים אותם בקרי וכל זה
הוא לנמשך אחרי דבריהם ומושך במעשיו את רוחם עליו וזהו שהזהירה התורה ונשמרת מכל דבר רע כדפירשו רז"ל (במס' כתובות דף מ"ו) שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה ח"ו. וכענין הזה פי' בזוהר פרשת תרומה (דף ק"ל.) וז"ל חד ממנא קיימא לההוא סטרא על ההוא נוקבא דצפון בכל אינון חבילי טהירין סנוגי"ריא שמיה. ובשעתא דההוא תננא עקים אורחיה וסליק, האי ממנא ושתין אלף רבוא משריין אחרנין כולהו מתעתדן לקבלא ליה ולאתזנא מניה וקיימן בההוא נוקבא ועאלין בחד פתחא דאקרי קר"י ודא איהו רזא דכתיב (ויקרא כו) ואם תלכו עמי קרי וגו' וכתיב והלכתי עמכם בחמת קרי בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי. ואלין אינון דמשטטי בליליא. ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא לאתחזאה לעילא אלין נפקין ומקטרגין לון דלא יכלין לסלקא ולאתחזאה לעילא בר אנון חסידין קדישין דאינון בקעין רקיעין ואוירין וסלקין. ואלין חבילי טהירין נפקין ומודעין מלין כדיבין
לבני נשא ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין וחייכאן בהו עד דאושדין זרעא ואקרון מאריהון דקרי בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי גרמו לון. ובשעתא דמתעכלין אמורין ופדרין ההוא תננא הוה רוי לון וזן לון כפום יקרא דלהון הכי מזונא דילהון מה דאתחזי לון ובהאי לא נפקי ולא משטטי בארעא קדישא עכ"ל. ומה שאמר ההוא תננא עקים ביאר אותו למעלה מן הענין ופי' כי בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים לא נצחה הרוח את עמוד העשן אבל בלילה העשן מעצמו היה מתעקם לצד צפון להיות נזונים ממנו אלה בעלי הקרי כדי שלא ישוטטו בארץ ישראל. ובענין בעלי קריין נתבאר עוד בזוהר פרשת בראשית (דף נ"ה.) כי נעמה היא אמן של שדים והיא מזרע של קין ואחריה טעו בני האלדים עז"א ועזא"ל ובני בניה הם המטעים בני האדם בענין חימום ולפעמים גם כן הנשים מתחממות ומתעברות מהן ויולדות שדין ורוחין בישין. ואפשר היות כל הרוחין נתהוין מזה ההיכל להטעות בני אדם
ומתלבשין בצורת בני אדם ע"י נעמה. עוד מפורש שם כי אדה"ר בק"ל שנים שפירש מאשתו קודם שהוליד שת היה מוליד רוחות ושדים שמלאכתם להתעות בני האדם בענין הקרי וצורתם כצורת בני האדם ואינם מתהפכים מצורה לצורה כדרך שאר השדים אלא שאין להם שער בראשם ואפשר הטעם להורות שאין להם שרש למעלה כי השערות מורים בסוד השרשים העליונים כמו שנבאר בשער הנשמה ואפשר שהם כחות מזה ההיכל שנתלבשו ונתהוו על ידי אדם בשנים ההם ופי' שם (דף מ"ז ע"ב) כי אלו הם נקראים נגעי בני אדם: שער כו פרק ג