ספר פרדס רמונים
פרק שביעי:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
פרק שביעי: כדי להכנס בפשר דברי הרשב"י צריך לדעת ענין השערים האלה אל הבינה מה ענינם. ונאמר כי יחס הבינה אל האצילות כלו ר"ל ז' ספירות אחרונות, כיחס האם עם הבנים. וכן בסבת הענין הזה היא נקראת אם הבנים והספי' התחתונות בנים אליה כמבואר הענין הזה בתיקונים ויתבאר בשער ערכי הכנויים. אמנם היחס הזה אינה לבד על היותה חופפת עליהם באשר היא האם אלא גם ירמוז שכמו שהאם מתעברת מהטיפה ההיא והולידה והצמיחה והמציאה מתחלת הישות עד גבול הטבעי לצאת לאויר העולם, כן הבינה קבלה הספי' והולידם והצמיחם והמציאם מציאות מתגלה להאצילם אל מקומם. אמנם תשתנה המשל מהנמשל בקצת. כי בהמשל האם הטבעית אחר לידתה ההויה המתהוית בבטנה תשאר היא ריקנית מן המציאיות ההוא, משא"כ באם המאצלת הרוחניות שאחר לידתה את הבנים ישארו שם מציאותם הדק כקודם לידתה. והענין הזה מוכרח מעצמו והוא מעלה באצילות האלקיית כאשר יתבאר בשער הבא. והנה יצא לנו מהקדמה
הזאת היות שרשי האצילות כלו בבינה במציאות דק. עוד נתבאר בדברי הרשב"י שאין מציאות האצילות הנעלם בה כמציאותו עתה המתגלה אלא בפנים אחרות. כי המציאות כאן הגיע עד המלכות שהיא השביעית לקצוות. אמנם בבטן האם הם נכללות בה' לבד והם גדולה גבורה תפארת נצח הוד לבד, כי היסוד והמלכות הם מיוחדות בת"ת בספירה אחת. וכן באר הרשב"י בזהר מקומות רבים. והנה נמצא כי אין למעלה בבינה כי אם חמשה ספירות. ומלכות ויסוד הוא התפשטות הת"ת שנתפשט אחר אצילותו. ולכן האותיות הפשוטות שהם ך' ם' ן' ף' ץ' הם נעלמות בבינה. ואין ספק שהם רמז אל הספירות החמשה הנעלמות שם, כי הם חוץ למנין הכ"ב כפופות. שתחלת האותיות הם מחסד כי כן נתבאר בזהר פ' תרומה (דף קנ"ט.) וחמשה אותיות אלה הם מהכפופות אלא שהם פשוטות בעבור היותם רומזות במקום גבוה אל מציאות הנעלם. ואין יחס הדרוש הזה הנה. והנה נמצא כי לשערי הבינה שהם מקורות אל הספי' המתגלות הם
שתי בחינות. בחינה ראשונה הוא בבחינת היותן מיוחדות יחוד גמור ואז נכללות בחמש והיינו שנתייחד המלכות עם הת"ת ע"י היסוד. ואז ודאי המקורות נפתחים ברחמים גמורים ומשפיעים שפעם בסוד קבלתם מכל שלש ראשונות מתוך עמקי האי"ן. וכאשר אין יחוד אלא הם שבעה אז ישפיעו ולא השפעה נעלמת אלא מכח השפע שבהם. ולזה נמצאו שערי הבינה בשני בחינות. בחינה ראשונה הוא בהיות הקצוות נכללים ואז שעריה הם נכללים שכל אחד כלול מעשר. יען שהיות הספי' כלולות משבע היא מהבינה לבדה. והיותן כלולות מעשר הוא מצד החכמה ולמעלה. וכאשר הם בסוד היחוד מתגלה הכתר והחכמה עליהם להשפיע והם נכללות מעשר והם נ' חמשה פעמים עשר. תפארת ומלכות ויסוד הם אחדות מיוחד והם נכללו כלם בעשר לבד וזהו מעלתן ביחודן לעצם אחד. וכאשר אין יחוד אז לא ישפיעו השרשים שפעם אלא מפאת עצמם דהיינו שפע הבינה א"כ אינם נכללות אלא בשבעה והם ז' פעמים ז' הם תשעה וארבעים.
ובזה יצא לנו אור גדול במה שראוי לשאול למה כשהם שבעה הם תשעה וארבעים ונעלם שער החמשים וכשהם חמש הם חמשים שלמים ולא נעלם שער הנ'. והענין שפי' הרשב"י בתקונים ששער החמשים היא הבינה כדכתבנו בפ"ה כי ה' מן מט"ה הוא ה' עילאה שער החמשים. ובמ"א בתיקונים (תקונא כ"ב דף ס"ז) פי' שכ"ע הוא שער החמשים. וז"ל כ"ע דא איהו שלימא דחמשין שערי בינה, ודא איהו דלא אתייהב למשה דעליה אתמר נתיב לא ידעו עיט עכ"ל. הורה בפי' כי שער החמשים הוא כתר. ולא פליגי כי שלשה ראשונות הם מיוחדות ובפרט שאמר שהוא נתיב לא ידעו עיט, ופירש בשער הנתיבות היות הנתיב הזה מקום שיתיחד בו החכמה עם הכתר ובו יחוד החכמה עם הבינה כאשר הוכחנו שם פ"ג בנתיב א' מדברי הרשב"י ע"ה. וא"כ נמצא שזה מורה דוקא על היותן מיוחדות. וכאשר הספי' למטה הם מיוחדות ישפיע המקור משפע עמקי האי"ן. שבהיות היחוד ומלכות בתפארת הוא יחוד החכמ"ה והבינ"ה כמבואר בשער
מהות והנהגה. לכן ישפיעו מסוד יחודם ויתגלה שער הנעלם, ואז הוא חמשים שערים שלמים מתגלים בספי'. אמנם כאשר אין יחוד למטה אז אין יחוד למעלה ולא יתגלה שער החמשים ואינם נכללים אלא בשבעה מפאת הבינה לבדה מפני שאינה מתיחדת למעלה בחכמה ובכתר. ובזה נתפשרו דברי הרשב"י והם מסכימות אל ענין אחד. ואגב אורחין נתבאר ענין שער החמשים והעלמו וגילויו. ועתה רצוננו לגלות ענין מתמיה נמצא בתיקונים [לג] ז"ל תשעה וארבעים אתוון דיחודא דאינון כ"ה אתוון דשית תיבין דאינון שמע ישראל וגו'. דאיהו עמודא דאמצעיתא. וכ"ד אתוון דצדיק דאיהו וא"ו זעירא כליל שית תיבין דברוך שם כבוד וכו' דבהון כ"ד אתוון וכו' עכ"ל. והנה קשה הרבה למה יגרע הצדיק אות אחת שהוא שער אחד. ואין לומר שמה שחסר שער אחד הוא שער החמשים שאינו מתגלה אלא לעיתים כדפי'. מפני שהענין לעיל הזה הוא פסוקי היחוד וא"כ היה ראוי שיהיו חמשים שערים שלמים כדפי'.
ועוד שאחר שמה שחסר הוא שער החמשים היה ראוי שיחסר בתפארת שהוא העליון על היסוד ששער חמשים מעולה מכל השערים הוא. לכן נאמר שהענין הוא שהחמשים שערים הם בה' ספי' שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד ושער החמשים מתגלה מפני היחוד כי בפסוקי היחוד עסקינן. אבל הת"ת מקבל י' מהגדולה וי' מהגבורה וה' מכתר חכמה בינה גדולה גבורה שבתפארת הרי כ"ה בתפארת ומקבל אותם התפארת להשפיעם ליסוד שהוא כ"ל שישפיעם להכלה שהיא המלכות בסוד היחוד. ויסוד מקבל י' מנצח וי' מהו"ד וד' מהת"ת. כיצד נצח הוד יסוד מלכות כי תפארת שבת"ת מקבל כ"ה עליונים. ואינו במנין העליונים כי הוא המקבל אותם ואינו במנין התחתונים כי אין יסוד מקבל אותו אלא ביחוד הקב"ה להשפיע לכלה כדפי'. לכן הם כ"ה בתפארת וכ"ד ביסוד ולעולם שער החמשים מתגלה ואין חסר דבר מהחמשים כדפי'. והנה בזה נשלם הפרק הזה ונשלם השער הזה. ועוד הוסיפו המפרשים לבאר החמשים
שערים במענה אליהו. ומפני שאין מתישב אצלינו לא רצינו להעתיקו ודי לנו בזה עד יבא מורה צדק. בריך רחמנא דסייען: שער יד פרק א שער ארבעה עשר הוא שער המציאות: הנרצה בשער הזה הוא לבאר ענין מציאיות הספירות כי עם היותן עשר לבד להם מציאיות לפנים ממציאיות. ועוד לבאר מציאיות ידועים לספירות כאשר נתבאר בזהר ובתיקונים בעזרת ה':
פרק ראשון: ענין המציאיות בחכמה הזאת הוא מפתח שמשתמשים בו בכמה משערי החכמה הזאת. והענין שאין דברי הקדושה והאצילות והרוחניות הדק כענייני העולם השפל הזה הגשמי כי ענייני הגוף להיותם מוגשמים פחותי הערך כאשר ירצה האדם לפעול פעולה באיזה דבר מזולתו מהגשמיים א"א לאדם לפעול הפעולה ההיא הנרצת אליו אם לא שיתבטלו קודם כל המציאות הגוף הקודמים אל הגשמיים ההם כדי שיתהפכו אל הדבר הנרצה בו. המשל בזה ברצות האדם להמציא אליו בגד ללבוש הנה יגזוז הצמר או השער מהבעל חי ההוא. והנה לפי האמת הצמר נקנה לו פעולה משונה מכשהיתה והבעל חי נשאר משולל וערום ובחוסר כל. הנה שנתבטלה מציאות ראשון כאשר בא להתפעל אל מציאות זולתו. אח"כ עוד ילבן הצמר ההוא והנה אחר ליבונה לא ישאר מציאות הראשון אשר היה לה בהיותה בגיזה כי הגשם הראשון חלף הלך לו ונקנה אליה מציאות יפה ונבחר מהראשון והוא מציאות הצמר הזך המלובן. וכאשר יטוו הצמר ההוא לא
ישאר בה מציאותה הראשון כי כבר נהפך אל דבר יותר משובח והוא המטווה. וכאשר יארוגו הבגד הנה לא ישאר מציאות המטווה כי ע"י המלאכה פשט צורתו הראשונה ולבש צורה יותר מתוקנת. ועל הדרך הזה כפי שיתרבו המלאכות יתפשטו הצורות ויתבטלו ויעברו והיו כלא היו וצורותיו הראשונות לא תזכרנה. והנה הענין הזה במקרה הגופים. אבל דברי הקדושה והרוחניות והאצילות הפך לענין הזה שאין אלו מקריו ואע"פ שיתפשטו מיני הנאצלים והרוחניים וילבשו צורה יותר מתגלות מכמו שהיו קודם התפשטותם, לא מפני זה יתבטלו מציאותם הראשונים ח"ו אלא אדרבה יתרבו הדברים עד לאין תכלית מתעלות עד לאין קץ. ואף אם יתחלף הדק הרוחני אל מציאות יותר מתגלה עכ"ז מציאותו הראשון לא יזוז ממקומו ולא יפקד מושבו. עוד נשתנתה הרוחניות בענין זה מן הגופני כי הגופני וכל מציאותיו המתחדשים הם בעלוי אל הקודמות בפרט בפעולות המתכוננות בבני אדם, כי כל עוד שיתפעל
יתקרב אל הנרצה וזהו שבחו. ואין כן הרוחני אלא אדרבא כל עוד שיתגלה, המציאות הקודם הוא עיקר ושרש אל מציאיותיו המתחדש והמתאצל. והשרש שואב משרשו ושרשו משרשו לפי רבוי המציאיות עד שזה תלוי בזה וזה תלוי בזה עד הקודם אל כלם. וכל עוד שיעלו הם משובחים קרובים אל המקור והשורש האמיתי שהיא שרש כל השרשים ומקור כל המציאיות מלך מלכי המלכים. וראייה אל ענין המציאות הוא מכלי המקדש ותשמישי קדושה כי אם יחליפום בחדשים הראשונים נגנזים כי עדיין קדושתם בהם עומדים כי נשאר בהם קדושה דקה ורוחניות ומציאותו במקומו עומד וענין הקדושה הנשארת בהם דקה מן הדקה עד שאין העין יכולה לשפוט בהם כלל. ואף אם לא יהיה הראיה דומה אל הנמשל מכל וכל מפני ששם הקודם עקר אל המתאצל כדפריש' ואין זה במשל, כי ודאי יותר משובחים הם תשמישי קדושה העומדים לשרת מאותם שכבר נתבטלו. (על) [עם] כל זה הדין דין אמת ואף אם לא ידמו בכל והטעם שתשמישי
קדושה הם גופניים וברוחני אין לנו השגה להמשילו. ומן הטעם הזה דרשו רז"ל (מגילה דף כ"ח) והשימותי את מקדשיכם, אע"פ שהם שוממים בקדושתם הם עומדים. לפי ששרתה שכינה שם נשאר בהם דבר קדושה שאין העין יכולה להשיגו אלא בעין השכל על פי תורתינו הקדושה. וע"פ הדברים האלה היה הענין בספירות כי כאשר עלה הרצון לפניו להאצילם הנה נצטיירו מציאיות הצחצחות הדקות הנעלמות כפי שביארנו בארוכה בשער הצחצחות. וממציאות הדק ההוא נשתלשלו המדרגות עד הגילוי מחשביי ושם ג"כ נצטיירו מציאיות שני. ואמרנו שני, מפני שאין לחקור מה שבין אין סוף לכתר כלל אלא שהם בדקות באין סוף והם מתאצלות בכתר הוא שקראנו מציאות גלוי מחשביי. והדקות שבאין סוף ממשיך שפע אל השרשים הדקים שבכתר. וכן נתאצלו מציאיות ממדרגה למדרגה. וכל עוד שיתקרבו אל המאציל הם נקראים פנים וכל עוד שיתרחקו נקראים אחוריים ולכן כמה פנים לפנים הנוראים וכמה אחוריים לאחוריים [דלאו]
נראים כי אין הספירה עצם אחד שלא ישפוט בו כי אם ענין אחד. אמנם בכל ספירה וספירה כמה מציאיות כמה עולמות כמה עניינים שאין השכל יכול להשיגם. נתגלה עניינם בתורה ואין שכל אדם יכול להקיפם כי איך אפשר שעלול מעלול קטן שבקטנים יוכל להקיף סבת סבתו ולא סבת סבתו לבד אלא יורד מסבה למסובב עד לאין תכלית. אלא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל והרגילם בתורתו כו'. ועכ"ז אין מי שיורד לעומק א' מסודותיה לרוב העלמ' אם לא מעט האור הזה היוצא מבין בדקי וסדקי השער כעובי המחט והם דברי האלדיי הקדוש רשב"י ע"ה, והוא הורה לנו הענין הזה בתיקונים (תז"ח דף קי"ט ע"ב) וז"ל וכמה אינון ספירן פנימיים וכמה ספירן אחוריים ואינון דא על גב דא הה"ד כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ובגינייהו אתמר כמה פנים לפנים הנוראים וכמה אחוריים לאחוריים דלאו נראין. ואינון פנימים אלין יו"ד ה"י וי"ו ה"י יו"ד ה"י וא"ו ה"י יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
אחוריים אינון י' י"ה יה"ו יהו"ה, א' א"ה אה"י אהי"ה וכו' עכ"ל. עם היות שנתבאר המאמר הזה במקומו ביאור אורך בס' אור יקר חלק ב', עכ"ז מתוכו יצא לנו אור גדול אל המכוון היות לספירות כמה בחינות ועניינים ומציאיות אשר אין הדעת יכול לכוללם לסבה הנזכר. ובזולת זה יש עוד בחינות בספירות לפי הבחי' אשר נרצה להבחינן והיא נקראת כך ובחינה זו תקרא כך והיינו מציאיות השמות המתיחסים לכל ספי' וספי' כי רבים הם כאשר נבאר בשער ערכי הכנויים. וביאר אותה רשב"י במקומות רבים. וז"ל בתיקונים (תקונא נו דף פ"ז) ה"ה אינון אשה ובתה כלה וחמותה כפום ענפין [דאילנא הכי אתקריאו] עכ"ל. והכונה שהבינה שהיא ה' ראשונה של שם והמלכות שהיא ה' אחרונה של שם לפעמים יקראו אשה ובתה ולפעמים כלה וחמותה. והוקשה לו למה ישתנו שמותם להיותם נקראים לפעמים כך ולפעמים כך. ותירץ שאין זה מן הדוחק כי לפי ענפיהם כן ישתנו שמותם. והכונה לפי שנוי
בחינתם כמו שיתבאר בשער הנז'. וזהו פתח ומבוא גדול בחכמה הזאת. ויש כמה חילוקים אחרים יתבארו בפרקים בפ"ע: שער יד פרק ב