ספר פרדס רמונים
שער יז פרק א
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שער יז פרק א שער י"ז הוא שער ירך יעקב: הנרצה בשער הזה לבאר ענין זר הנמצא בזהר בענין הנצח שהיה אל השמאל וכאשר נגע בכף ירך יעקב נפגם הנצח ואח"כ נהפך אל הימין. והדברים זרים תכלית הזרות וצריכים ביאור יפה וזה יהיה העסק בשער הזה: פרק ראשון: בפרק זה נערוך דברי הרשב"י בדרוש הזה ונעורר עליו מה שיאות להבנת דבריו וז"ל (בפ' בראשית דכ"א ע"ב) והוא צולע על ירכו, דא איהו נצח ישראל. על ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה דלא אתנבי מתמן ב"נ עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר, כדין אתתקן דרגא דא דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב בממנא דעשו ונגע בכף ירכו. כד אתא לגבי דיעקב נטיל תוקפא מההוא פנות ערב בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה ולא יכיל ליה. וירא כי כו' ויגע בכף ירכו, ונטיל תוקפא דדינא מתמן, בגין דירכא איהו לבר מגופא. דיעקב גופא הוה וגופיה הוה כליל ברזא דתרין דרגין ברזא דאתקרי אדם. דכיון
דנטיל תוקפא לבר מגופא מיד ותקע כף ירך יעקב. ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועל דא נצח ישראל כתיב ביה כי לא אדם הוא. יהושע אתנבי מהודו של משה שנאמר ונתת מהודך עליו, הוד דא דרגא חמשאה, נצח ירכא שמאלא דיעקב. ובג"כ אתא דוד וכליל ליה בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח, ימינך נצח לא כתיב אלא בימינך. מ"ט אתחלש ירכא דיעקב, בגין דאתקרב ביה סטר מסאבא ונקיט תוקפא מניה ואתעכב עד שמואל. ועל דא אתא [לאדכרא דדא הוא ירכא דישראל דכתיב וגם נצח ישראל). וע"ד כל מלוי הוה בדינא בשירותא ובסופא. ותו קב"ה הוה כליל ליה לבתר בהוד. אימתי, לבתר דמשח מלכין. וע"ד הוה שקיל שמואל כמשה ואהרן, מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא אוף איהו לתתא כגוונא דאינון תרין סטרי. ומאן אינון נצח והוד, כגוונא דמשה ואהרן דלעילא. וכלהו דרגין אחידן דא בדא דכתיב משה ואהרן בכהניו וכו'. דהא שית סטרין אתכלילו ונהירין דא בדא עכ"ל. ויש
לדקדק במאמר הזה. א' כי הכריח כי הירך הזה הוא הנצח לפי שכתיב ירכו ולא ירכיו, ואין זה הכרח אלא שלא נוכל לומר שיהיו שניהם נצח והוד אבל להכריח שיהיה נצח ולא הוד אין כאן ראייה דאדרבה עליו נאמר שיהיה הוד שגם בו יצדק ירכו. ב' אמרו דרגא רביעאה ללא צורך, כי מאחר שאמר הירך הוא נצח מה צורך להודיענו שהוא רביעאה לחסד ומי לא ידע בכל אלה. ג' אעיקרא דדינא פירכא, דאינה אלא חמשית מאחר שהיא ירכא שמאלא כדמסיק א"כ היא חמישית ולא רביעית. ד' אריכות לשונו דלא אתנבי מתמן וכו' וע"ד כתיב וגם נצח ישראל. מאי ראיה, דאדרבה איפכא משמע. ה' מה שאמר יהושע אתנבי מהודו של משה וכו'. ומה הכרח מיהושע דלמא אע"ג דיהושע לא אתנבי מתמן אחרים נתנבאו. ועוד יתור לשונו באמרו מהודו של משה לימא מהוד סתם. ו' אמרו ודא דרגא חמישאה כו'. וכי עד עתה לא ידענא שהוד חמישית, ומה גם אחר שכבר אמר למעלה שנצח רביעית ודאי שהוד חמישית. ז' אומרו מ"ט
אתחלש כבר ביארו למעלה במה שאמר ונטיל תוקפא דדינא מתמן וכו', ונמצא לפ"ז שאין מקום לא לשאלה ולא לתשובה. ח' אמרו ותו קב"ה הוה כליל ליה לבתר בהוד. אמאן קא מהדר. אי למאי דקאמר וע"ד כל מלוי הוו בדינא וכו', קשייא כי לשון ותו הוא להוסיף מאי ותו היינו הא. ט' אומרו משה ואהרן לעילא שמואל לתתא. מאי לעילא ומאי לתתא. כי נבואת שמואל מנצח והוד והיינו דרגא דמשה ואהרן כדמשמע לפום ריהטא דשמעתא. זה מה שראינו להתעורר בלשון המאמר. בזולת שהענין הזה בעצמו קשה משתי סבות. הא' כי מי נתן סמאל למעלה בקדושה עד שפגם בספירה, וכי סמאל אינו שרו של עשו והשרים למטה ממט"ט הם כי שר כל צבאות מעלה הוא מט"ט. ועוד בספי' אין לו שייכות, כי הספירות אינם מושגים אפי' למלאכים הקדושים כל שכן לבלתי קדושים לשנוכל לומר שפגם סמאל בספי' ודבר זה ודאי בלתי מתקבל. ועל הכל מאחר שאלו הספירות נאצלו על הסדר שכתבנו למעלה ונודע היות סדרן
כי החסד ענף החכמה ונצח ענף החסד, א"כ מאי ס"ד למימר דנצח הוה לשמאלא וכי אפשר לומר כך, הא ודאי תימא. ועוד דאיפכא פי' הרשב"י בספר ר"מ (פינחס דף רמ"ג.) וז"ל וישכם אברהם בבקר בריש שעתא קדמאה בסוף השחר נצח יעקב, דתמן למנצח על אילת השחר, לנטלא נוקמא מסמאל דנגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד, דביה אתמר נתנני שוממה כל היום דו"ה, הו"ד כו' עכ"ל. ועוד בתיקונים (בתז"ח דף קט"ו) וז"ל חק"ב טנ"ע דא הוד, ביה שם שם לו חק ומשפט וגו', דהוד אתקשר בגבורה ונצח בחסד, ואתמר בהוד נתנני שוממה כל היום דוה. ביה אסתכל בחורבנא דמקדשא וכמה קטולין דאתקטלו לנטלא נוקמי מאומין דעלמא, וביה אתמר והוא צולע על ירכו עכ"ל. והנה מכל אלו המאמרים נראה בפי' שעיקר הפגם היה בהוד שנעשה דו"ה, ועליו נאמר והוא צולע על ירכו ולא על הנצח. וכדי לבאר הדרוש הזה היטיב נייחד לו פרק בפ"ע:
שער יז פרק ב פרק שני: לבאר המאמר הטיב צריך שנקדים ב' הקדמות. הא' שלא יחשוב המעיין שיהיו הקליפות נכנסות תוך האצילות כאשר חשבו רבים מהמקובלים בדורנו. ואם היות שפשוטי הדברים יחייבו הענין צריך להבינם ולכוננם. והענין הוא כי בהכנס צעקת הצוררים הנקראים אחרים שהם חוץ (לישיבה) [ליצירה] ואינם נכנסים לחזות בנועם ה' ויצעקו בחוץ בחובותם ועונותם של ישראל ואומרים הללו עובדי ע"ז והללו כו' הללו מגלי עריות וכו'. והנה אז יעשן אף ה' וקנאתו ובמקום אשר יאמר עמי אתם יאמר להם לא עמי ח"ו וחרה אף ה'. ובמקום שהיה ראוי שישפע שפע רב ורחמים במדות, ח"ו מתעורר כח הדין וסיגי הזהב יושפעו אל החצונים והדין נגמר. וזהו כניסתם אל תוך הקדושה ולא ממש שיכנסו, אלא תביעתם ולימודם חובות על שונאיהם של ישראל וכניסת צעקתם שם להעלות חמה ולעורר דין לנקום נקם ענין זה נקרא כניסתם אל תוך הקדושה. ולא לבד השפעת הדין, אלא שאז במקום שהדין מתעורר פני הרחמים
מסתלקים, והחשך והדין גובר, והמדה ההיא [אשר עונות התחתונים תלוין בה. מעסיס רמונים] נפגמת עד נטילת נקמה מהענין ההיא. ואז יתגלו הרחמים ויאירו מקום החשך וברבוי המים יכבה האש ואין העולם נתון בדין. ובזולת זה המקום ההוא פגום, והוא חשך בהסתר פני הרחמים ממנו, והוא פועל הדין. והנה בפעולת הדין אין ספק שתהיה המדה ההיא ראש לשועלים כי היא מוכרחת להשפיעם הדין לחבל כרם ה' צבאות בית ישראל ח"ו והדין הנשפע להם הוא מזונם שהוא סיגי זהב. והוא סוד דם הנדות [וזוהמא שהטיל נחש בחוה] וזהו הפגם שנפגמת המדה ע"י העונות וזהו כח הקליפה לפגום בשרשים העליונים, ולא שיהיה להם כניסה לשם. וכמו שעוד נאריך בביאור הענין הזה בשער התמורות: הקדמה ב' כבר בארנו בשער המכריעים גודל שלימות ההכרעה ומעלתה. והנה לסבה זו כאשר גזרה חכמתו שיהיה הת"ת מכריע בין החסד והגבורה. עוד הוסיף להרבות השלום שיהיה הנצח עם היותו ענף החסד יונק מצד הגבורה, וההוד עם היותו ענף הגבורה יהיה יונק מצד החסד.
ובזה נמזגו הדין והחסד המזגה חזקה, עד היות הדין והחסד ענין א' להם. כיצד, באה הגבורה להשפיע דין משפעת בנצח והנצח ענף החסד ובטבעו החסד מוזג הדין ההוא מזיגה יפה עד שנמתק הדין. בא ההוד לפעול הדין משפיע עליה החסד שפעו עד שנמתק דינה ונעתק אל צד החסד. וכאשר נרצה להעריך גודל ההמזגה הזאת נדענה מתוך דברי דהמע"ה באמרו (תהלים קלב ט) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו כמבואר בשער י' ולא ט' בפ"ג. והנה נודע כי ענין הנטיה אל הימין או אל השמאל הוא ע"י ההשפעה הנשפע בהמדות. המשל בזה בהיות השפעת הדין גוברת ביסוד יקרא שמאלי ודאי וכאשר יגבר עליו השפעת הרחמים נקרא ימיני. כי עיקר ימין ושמאל הוא הפעולה, שאין ימין ושמאל ממש בעליונים כמבואר בשער מהות והנהגה. ולכן כאשר היה הנצח יונק מן הגבורה בסוד ההמזגה הנז' לעיל היה ודאי שמאלי. מפני שעם היותו ענף החסד, השפע הנשפע בו הוא היה דין, והוא היה ממתיק הדין ומחלשו
כדי שלא יפעול בכח. וכן כאשר היתה ההוד יונקת מן הימין היתה ימינית, כיון שפעולתה בסוד החסד. ועם היות שהיא ענף הגבורה עכ"ז היה בידה לפעול החסד ההוא בהמזגה יפה בינונית. וכאשר גברה ההשפעה בהוד בכח הדין חזרה אל יסודה להיותה דין. ולכן קודם היתה נקראת הוד שעניינה ה' בינה ו' ת"ת ד' מלכות, הנה הורה על סדר המדרגות על היחוד בסוד ההויה ביושר סוד הזכר והרחמים לפי שהיתה נטייתה אל החסד. אמנם כאשר באה ה' כדמות ד' להורות על מציאותה מצד הדין שהיא ענף הגבורה כדפי'. וכאשר נטתה אל צד הגבורה מכל וכל, נעשתה דו"ה. שהוא סוד אור החוזר אור המתהפך שהוא דין. ד' על ו' ושתיהם על ה' להפך להורות על תוקף הדין ומה גם בהיותה ד' דלה ועניה. ובשתי הקדמות האלה אין ספק שנתתרצו הספקות שנסתפקנו שלהי פ"ק. כי ענין מה שאמר נצח שמאלי והוד ימיני הוא בסוד המזגה כדפי'. ומה שנאמר והוא צולע על ירכו בהו"ד מפני שאח"כ נשפע
הדין אליה כדרכה. עתה נמצאת לפי האמת הצליעה בהוד. שהנצח נתקן במה שחזר להיות יונק מן הימין, אבל ההוד נהפך למשחית מאחר שנשפעת מהדין עתה אחר הצליעה. ואחר שבארנו הקדמות האלה בפרק זה נבא לבאר לשון המאמר הנזכר: שער יז פרק ג פרק שלישי: והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל. פי' יעקב הוא בחי' הת"ת והוא נמשל אל הגוף וכמו שהגוף יש לו מעמידים והם השוקים, כן השוקים העליונים נקראים מעמידי הגוף העליון כמבואר ברוב דברי הרשב"י. והנה מצד הפגם אשר נבאר כביכול הת"ת צולע על ירכו. כמו שכאשר יפגם הירך בגוף האדם התחתון יקרה לו מקרה הצליעה כן כביכול אל פגם העליון מתייחס לו הצליעה. ועם היות שנצח והוד הנז' תרי פלגי דגופא פי' שוים לכאורה, עכ"ז לעולם הנצח למעלה מהוד. ועם היות שלא יתיישב הענין זה בירכים ממש כן נאמר ממראה מתניו ולמעלה ופי' הרשב"י בתקונים (בהקדמה דף ו') שהוא נצח. וממראה מתניו ולמטה הוא
הוד. [לז] ולעולם ניחס הנצח על ההוד. ולכן מאחר שאה"כ והוא צולע על ירכו משמע על ירכו ממש ואיזו היא הירך שהת"ת עליו ממש הוי אומר זה הנצח. שאין לומר שיהיה ההוד מאחר שאמר על ירכו על ממש כדפי'. ומפני שהיה באפשרות לומר שיהיו שתיהם, ירכו הוד, על ירכו הנצח. לזה אמר ירכו ולא ירכיו. כאומר שאם היה כן היה ראוי שיאמר ירכיו שהוא מבואר ואין בו אריכות. ומדלא קאמר הכי משמע דירך חד הוי. ולדקדק ענין אמרו על, אמר דא דרגא רביעאה. או אפשר שנדקדק כן מאמרו ירכו בכנוי אליו ואיזו היא שיתיחס יותר הוי אומר זה נצח מפני שהיא דרגא רביעאה נאצלת מן השלישית שהיא הת"ת ולכן זה יתייחס אליו ולא ההוד. עוד אפשר שכוון באמרו דרגא רביעא, שלא נחשוב עם היות שנאמר שהיה אל השמאל שמא אז היתה חמשית וההוד עליה מדרגה ד', לזה אמר דא דרגא רביעאה כי עם היות שהיתה שמאלית לא סרה מהיות רביעית לעולם כדפי'. ולהכריח מציאות הפגם בשרשים הנכבדים
אמר דלא אתנבי מתמן בר נש עד דאתא שמואל. והמגלה אל הענין הזה היא שלא נזכר זה בכל ספרי נביאים עד הנה. ועליה כתיב וגם נצח ישראל כו' וזהו ראיה שהנצח היה נפגם כאשר נבאר. כדין אתתקן. פי' כאשר בא שמואל אז נתקן הנצח שהיה חלוש ע"י הפגם וענין הפגם יתבאר. כד אתא לגבי דיעקב נטל תוקפא וכו'. הנה שרו של עשו רצה לקנטר על יעקב ולהשפיע דין מהגבורה לעורר כחות הדין מפני כמה סבות אם בטול תורה אם מנשואי ב' אחיות, ורצה להשפיע הדין מפנות ערב שהם הדין והחושך שביצחק היא הגבורה ששם אחוזתו כי משם יניקת אש של גיהנם כדפי' בשער הגוונים ונקראים הכחות ההם שבגבורה פנות ערב בסוד גוון חושך. ויעקב הוה אתכליל ביה כו'. פי' כי הת"ת הוא המכריע הגבורה לצד החסד ולכן לא עלה בידו להשפיע דין מן הגבורה אל הת"ת. ולכן לא יכול ל"ו לת"ת לוא"ו שביעקב. וזהו ויעקב הוה אתכליל בסוד שנקרא שמים אש ומים והוא מטה האש לצד המים
כדפי' בשער המכריעין. ויגע בכף ירכו נטיל תוקפא דדינא מתמן פי' מצד הנצח השפיע כח הדין החזק. והטעם שעלה בידו הוא מפני שעם היות שהם ג"כ מעמידי הגוף עכ"ז הוא נגע בהם בבחי' שאינם נכללים בגוף וז"ש דהא ירכא לבר מגופא. ועוד בבחינת הירכיים שיש שם יניקה אל החצונים משם וזהו רמז הקשר היוצא לחוץ. ועם היות שנאמר בכיוצא בזה בזהר פ' ויצא (דף קנ"ד.) וכל אחוריהם ביתה, סוף סוף אחור הוי וליה ביה חולקא קצת ומה גם כשגורם העון ולכן ביה נטיל ומשם נשפע. ומפני שקשה שסוף סוף הרי הת"ת נכלל בשש קצוות וא"כ כמו שלא יכול לו בצד הזרוע היה ראוי שלא יוכל בצד הירך. לזה אמר שאין יעקב מרכבה בסוד כללות הששה קצוות, שזהו סוד המרכבה בסוד הדעת שהוא ו' כולל ו' קצוות. אבל לענין זה מרע"ה הוא מרכבה כמבואר בשער י' ולא ט', אבל יעקב אינו מרכבה כ"א בבחי' הת"ת שנק' אדם שהוא ימין ושמאל כלולים בקו האמצעי. וזהו אד"ם, כאמרו (יחזקאל
א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כו' ופני נשר כו' [לח]. נמצא שפני אדם אינם כוללים אלא ימין ושמאל. ושעור הלשון דיעקב גופא הוה. פי' שהיה מרכבה אל הת"ת בבחינת הגוף והיא הבחינה הראשונה החצונה, כי משה מלגאו יעקב מלבר דא מגופא ודא מנשמת' כמבואר בשע' הנז'. והגוף אינו כולל אלא תרין דרגין ברזא דאקרי אדם כדפי' שהיא כללות ימין ושמאל. כיון דנטל תוקפא כו' מיד ותקע כו' פי' השפיע דין ונפגם המקום ההוא כדפי'. ולא אתנבי ב"נ. פי' בסבת הפגם לא היתה נתקנת להתראות מראותיה אל הנביאים עד שבא שמואל. ולא ששמואל תקן כל הענין כי עדיין הפגם במקומו היה עומד כי לא נתקן עד כמה כאשר נבאר. אמנם נתקן קצת לנבואה. ועכ"ז אמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם פי' אינו חוזר בדינו מפני הפגם הנזכר אלא שכיון שדן את שאול להעבירו ממלך בתוקף הדין שוב אינו מתנחם דהיינו שישפע עליו רחמים כדי לתקן הדין.
והטעם כי לא אדם הוא פי' שאינו ענף מתגלה מהת"ת הנקרא אדם כדי שיתנחם ויגולו הרחמים על הדין. יהושע אתנבא מהודו של משה. רצה להכריח מכאן שהנצח היא שנפגמה, ואמר הלא תראה שיהושע היה תחת משה במדרגה וא"כ אחר שמשה היה בת"ת יהושע שהוא למטה ממנו היה [ראוי שתהיה] נבואתו מנצח מדרגה ד' מאחר שמדרגת מרע"ה בת"ת מדרגה ג' אלא שהיתה פגומה כדפי'. נצח ירכא שמאלא כו'. הוקשה לו מהפסוק שאמר נעימות בימינך נצח נראה שהנצח אל הימין הפך דעתו. לזה אמר שאדרבא משם ראיה שהיה אל השמאל אלא שדוד תקנו והפכו אל הימין. והכריח כן ממה שאמר הכתוב נעימות בימינך ולא אמר ימינך נראה שהוא תפלה שיהיה נצח אל הימין. מ"ט אתחלש וכו'. אינה שאלה שכבר פירש למעלה, אלא הרדפת לשון. מ"ט אתחלש משום דאתקרב ביה וכו' כדפי' בהקדמה הא', וזו היא סבה שנפגם א"כ בא לתקן עצמו ולטהר דינו ולכן א"א להנחם. וע"ד כל מלוי הוי בדינא כו'. פי' בשירותא
בעובדא דעלי ובניו, ובסופו בענין שאול. ותו קב"ה וכו'. פי' בזולת שהיה נטהר ע"י הדין שהיה משפיע על הצדיקים האלה (היינו בני עלי ושאול וביתו) במקום יעקב, גם קב"ה שהוא בינה היה כולל אותו בהוד כדי שיטהר ויתבטל הדין ההוא. ועל דא שקול שמואל וכו' פי' להיות שכלל נצח בהוד נמצא שמואל אוחז בימין ושמאל דהיינו ב' בחינות נצח והוד והוא שקול כמשה שהיה לוי בגבורה ואהרן כהן איש החסד והיינו לעילא פי' למעלה מנצח והוד. ושמואל לתתא בנצח והוד עצמם. דהא שית סטרין כו' נהירין דא בדא וכו'. הוקשה לו שזה אינו שקול אלא אדרבא תחתיהם מקבל משניהם כי הוא בהוד כלול בנצח ומרע"ה ואהרן בחסד וגבורה. לז"א דהא שית סטרין כו', ואחר שאלו מאירות באלו אם כן מה לי נצח ומה לי חסד ומה לי גבורה ומה לי הוד הכל אחד מיוחד. ושמואל שהיה אחוז בנצח והוד נמצא שקול כמשה ואהרן. ע"כ פי' המאמר, ונתתרץ הענין הזה על מתכונותו. ואחר שפי' המאמר הזה נבא עתה לבאר מאמר א' שלכאורה מנגד לזה: שער יז פרק ד