{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-20","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":20,"title":"שער ה פרק ב","hebrewTitle":"שער ה פרק ב","segments":[{"index":1,"he":"שער ה פרק ב\nפרק שני: \nוז\"ל הרשב\"י ע\"ה בתקונים (תקונא ס\"ט דף ק\"ב ע\"ב) פתחי לי ביומא קדמאה דאיהו ימינא \nדעליה אתמר פותח את ידיך כו' ידיך יודיך דא יו\"ד דאיהו לימינא. אחותי ביומא תניינא \nדתמן ה\"א. יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. שראשי נמלא טל ביומא רביעאה דאיהו כללא \nדיו\"ד ה\"א וא\"ו דאיהו חושבן ט\"ל, ודא גופא וברית דחשבינן חד בחושבן דאיהו וא\"ו \nדסלקין אח\"ד. ו' עילאה עמודא דאמצעיתא ו' תתאה צדיק. א' אחזי על תרווייהו דאינון \nחד. קווצותי אילין שית קצוות דאינון ה\"א שית פירקין דכלילין בתרי שוקין דאינון יום \nחמישי ויום ששי דעלייהו אתמר שוקיו עמודי שש. רסיסי לילה דא שכינתא תתאה כללא דיו\"ד \nה\"א וא\"ו ה\"א ואמאי אתקרי לילה דאיהי ליל שבת ליל שמורים איהי ודאי לידוד ע\"כ. והנה \nהורה במאמר הזה בפי' היות היסוד סמוך אל ת\"ת למעלה מנצח והוד, וזה ודאי דוחק גדול \nוהפך דעתו הגדול ברוב המאמרים. ונבאר לשונו ומתוכו יתוקן הכל ב\"ה. פתחי לי וכו', \n"},{"index":2,"he":"למעלה מן המאמר הזה ביאר כי הת\"ת בעל השכינה שהוא הדוד הדופק לפתח חשוקתו ואמר כי \nהוא בא כלול משש קצוות שהן ששת ימי בראשית. ועתה הוא מבאר ענין כלולתו בהן וביאורו \nבכתוב. ואמר כי כונת פתחי לי הוא בחסד שהוא הימין והוא יום ראשון כמפורסם. ומפני \nשלכאורה אין יחס הפתיחה אל החסד אלא אדרבא שם הקמיצא והסתימא כענין קמץ שהוא בחסד \nומקרא מלא הוא וקמץ הכהן. לכן הכריח הענין בפסוק פותח את ידיך ומלת ידיך ר\"ל יודי\"ך \nדהיינו יו\"ד מורה על מציאות הפתיחה היותה במקום היו\"ד דהיינו בחסד בסוד החכמה הנותן \nמשכנה עליה כדפי' רז\"ל (ב\"ב דף כ\"ה) הרוצה להחכים ידרים. וענין וקמץ הכהן יתבאר \nבשער הנקודות. אחותי ביומא תניינא פי' הגבורה שהוא יום שני כמפורסם. ומפני שהוקשה \nלו כי אין מלת אחותי מורה אל מציאות הגבורה כלל לכן ביאר ואמר דתמן ה\"א פי' כי \nבגבורה משכן הבינה היא ה\"א ראשונה של שם. ומפני היות מציאות הת\"ת ע\"י הבינה כענין \n"},{"index":3,"he":"שנתבאר כונן שמים בתבונה (משלי ג יט) ומשם המלכות נקרא ה\"א כאשר יתבאר ב\"ה, לכן אמר \nכי אחר שמשכן הבינה שהיא ה' בגבורה ומשם המלכות ה\"א ומשם כונן שמים בתבונה שהיא \nהבינה א\"כ נמצאו מצד הגבורה בסוד הבינה ת\"ת ומלכות אחים. ולכן מצד הגבורה קראה \nאחותו. והנה עתה יתיחס מלת אחותי בסוד הגבורה. יונתי ביומא תליתאה דתמן וא\"ו, פי' \nהיא נקראת יונה מצד הת\"ת בעצמו שהוא יום ג' כנודע. ולהבין יחס יונתי אל הת\"ת צריכים \nאנו אל מה שבאר במקום אחר (תקונא ו' דף כ\"ג) וז\"ל אימא עלאה מקננא בכרסייא בתלת \nספירן עלאין. עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרון. אימא תתאה מקננא באופן \nדאתמר ביה (יחזקאל א טו) והנה אופן אחד בארץ. ועוד שכינתא מסטרא דכורסייא אתקריאת \nנשר ומסטרא דנער יונה ומסטרא דאופן צפור עכ\"ל לענייננו. ולא נטריח עצמנו בבאור \nהמאמר הזה כי יתבאר ביאור רחב בשער אבי\"ע. והיוצא לנו מדבריו אל כונתו כי שכינה \n"},{"index":4,"he":"נקרא יונה מסטרא דנער להיות ת\"ת כלול משש קצות שוכן שם. ומטעם זה אמר בנדון שלפנינו \nיונתי מסטרא דיומא תליתאה שהוא הת\"ת, ואמר דתמן וא\"ו הכונה לבאר על היותו כולל שש \nקצות כי הוא הנרצה בוא\"ו. ואפשר לומר כי טעם אמרו בגדולה דתמן יו\"ד ובגבורה דתמן \nה\"א ובת\"ת דתמן וא\"ו, הצעה אל כונתו למטה על פסוק שאמר (שה\"ש ה ב) שראשי נמלא ט\"ל \nשהוא יומא רביעאה דהיינו יסו\"ד שענין ט\"ל הוא כללות יו\"ד ה\"א וא\"ו להורות שהוכרח \nלמנות היסוד סמוך אל גג\"ת שהן ט\"ל והוא כי היסוד מלא משפע ט\"ל דאיהו יה\"ו גג\"ת, \nנמלא ט\"ל ביומא רביעאה הכונה על יסוד כמו שבארנו. כללא דיו\"ד ה\"א וא\"ו, הכונה כי שם \nיושפע שפע של שלשה אבות שהן ג' אותיות יה\"ו והוא נקרא כ\"ל ג\"כ על שם שהוא כולל הכל. \nולזה אמר דאיהו כללא פי' כלל ג' אותיות שהן ג' אבות. ודא גוף וברית דחשבינן וכו'. \nהוקשה לו מה שקשה לנו בדברי רב שרירא ז\"ל כי היה לו לומר תחלה נצח והוד ואח\"כ יסוד \n"},{"index":5,"he":"ולמה שנה הסדר. לזה תירץ שכיון שגוף וברית שהם ת\"ת ויסוד הן חשובין כאחד א\"כ ראוי \nלאמרו אחר הת\"ת. והכונה כי כאשר נאצל הת\"ת נעלם בתוכו היסוד והיה היסוד מתגלה קצת \nבמציאות נחמד. ומטעם זה יוצדק עליו אצילות שביעי. ויצדק עליו שהוא תשיעי או עשירי \nמפני ששם הגיע האצילות והוא היה סוף כל ונתגלה אחר נצח והוד גלוי עצמי המגלה אותו \nבעצם ולא במציאות דק כמו שהוא בת\"ת. והיינו כדמפרש ואזיל חד בחשבן כו' דסלקין אחד. \nהכונה הת\"ת וא\"ו והיסוד משך הוא\"ו א\"כ שניהן יחד הן וא\"ו ועולין אחד כי הן גוף אחד \nואח\"כ פי' עוד ראיה אחת כי הן שני ווי\"ן עלאה ותתאה וא\"ו במילואה הן שני ווי\"ן וא' \nבאמצע. הכונה ליחדם שהן אחד וכלם ענין אחד. ואמרנו אחד ליחדם, הכונה לפי שלא יתיחדו \nשתי מדות שלא יתחדש בין שתיהן מציאות מיוחד המייחדם ר\"ל ענין בחינה אמצעית שבין \nשתיהן שע\"י אותה בחינה מתיחדות וזו הבחי' אמצעית ממנם בעצם. לא מהעליונות לפי שהיא \n"},{"index":6,"he":"נגלית ממנה, ולא מהתחתונה שהיא נעלמת ממנה. אבל היא בחי' המתמצעת בין שתיהם ונקרא \nהבחינה הזאת אל\"ף מפני שבה כח היחוד ליחד שתי המדות האלה. ויש לבחינה זו לנו ראייה \nמספר הזוהר פ' אחרי (דע\"ד ע\"ב) בענין או\"י ו\"י הו\"י שאמר שם בענין שנסתלק ו' וראש \nצדיק יעוין במקומו ויתבאר אלינו בספר אור יקר. ונחזור לענין המאמר כי מפני שני \nהטעמים שאמר אין ראוי להפריד היסוד מן הת\"ת לפיכך ראוי שיהיה הת\"ת יום שלישי והיסוד \nאחריו יום רביעי. קווצותי וכו' פי' שיש קצוות שהן בנצח והוד. וביארם במ\"א בזוהר \n(ויחי דרמ\"א) ואמר שם נצח נצחים הוד הודות. והכונה על ג' בחינות אשר בכל א' מהם \nהאמצעי הוא הנצח האמיתי' והשנים הקיצונות נקראו נצחים הן השתי בחינות הקצוות הבחינה \nאשר לנצח מצד החסד והוא בערך מה שמקבלת ממנה והבחינה הג' והיא בערך מה שמשפיע. ואלה \nהשתי בחינות אינם בעצם הנצח אלא בחינת נטפלות אליה. ועצם הנצח היא הבחינה האמצעיות \n"},{"index":7,"he":"והקיצונות הן נצח במקרה לא בעצם כאמצעיות. וכן על דרך זה בהוד. וכבר בארנו ענין שלש \nבחינות אלה בשער אם הא\"ס הוא הכתר פ\"ז יעוין שם. דעלייהו אתמר שוקיו עמודי שש. \nהוקשה לו כי כמו שיש נצח נצחים הוד הודות גם כן יש חסד חסדים גבורה גבורות כמו שבאר \nבזוהר פ' ויצא (דף קנ\"ה.) בענין שנים עשר שבטי ישראל וכל אחוריהם ביתה, וא\"כ לפי\"ז \nנמצא שכבר ימצא שש קצוות בגדולה וגבורה לזה אמר כי הקצוות שהן בנצח והוד הם יותר \nמפורסמים בפסוק באמרו שוקיו עמודי שש. רסיסי לילה דא שכינתא וכו', כי היא כוללת כל \nמה שלמעלה כנודע. ואמאי אתקרי לילה, אין הכונה לשאול למה נקרא לילה כי ברור הוא \nשהיא מדת לילה ולילה לעולם כנוי אל הדין כמבואר בערכי הכנויים. אמנם כוונת השאלה \nהוא לפי שמשמעות הפסוק שעתה קול דודה דופק לפתח ביתה להתחבק עם חשוקתו כנראה שעדיין \nלא נזדווג עמה. ואנן קיימא לן עפ\"י הזוהר שלא נקראת לילה כי אם לאחר קבלתה מהזכר \n"},{"index":8,"he":"ויחודה עמו. וז\"ל בזוהר פרשת בא (דף ל\"ח ע\"ב) תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה. נער \nכתיב. מ\"ט, משום דכל זמן דלא קבילת זכר אתקריאת נער מדקבילת דכר אתקרי נערה. אוף \nהכי ליל עד לא קבילת דכר. ואף על גב דכתיב ביה שמורים, דכר הוה זמין להתחבר עמה. \nובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב (שמות יב מב) הוא הלילה הזה לה' שמורים. שמורים דכר \nונוקבא. ובג\"כ כתיב הוא הלילה הזה. ובתר דאשתכחו דכר ונוקבא לית לשבחא אלא לדכורא \nעכ\"ל. ולכאורה נראה דבר הזה הפך הסברא כי מן הראוי היה שבעוד שלא קבלה הזכר שנקרא \nלה לילה להורות על הנקבות וכאשר קבלה הזכר תקרא ליל המורה זכרות, וכן נער נערה. אבל \nהענין יובן במה שארז\"ל (סנהדרין דף כ\"ב) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. \nועניין עשיית הנקבה כלי הוא ע\"י זכר והאות המורה ענין עשיית הכלי הוא הה\"א ולכן \nכאשר קבלה הזכר נקראת לילה בה\"א רמז אל היותה עשויה כלי כנקבה לקבל על ידי בעלה. \n"},{"index":9,"he":"ואז לזכר שיתחבר עמה בעלה ועשאה כלי נקראת לילה. והענין הוא כי ה\"א שבמלכות הוא רמז \nלג' ווי\"ן שהן חסד דין רחמים. ויש חלוק גדול בין ה\"א עלאה לה\"א תתאה כי ג' ווי\"ן \nשבה\"א תתאה הן נצח הוד יסוד, וג' ווי\"ן שבה\"א עלאה הן גדולה גבורה ת\"ת. והיחוד ת\"ת \nעם המלכות על ידי האבר הקדוש שהוא היסוד ותרין ביעין דדכורא שהן נצח והוד. והנה \nבעוד שלא קבלה הזכר שהוא המשלח אליה הדורון להתקשט בג' ווי\"ן אלה כדי שיהיה בה משכן \nעליה בעת הזווג נקראת ליל או נער או צדק וכיוצא בהן המורה שעדיין לא קבלה עליה אור \nהזכר והיא חסרת הקשוט שהיא הה\"א שהן שלשה ווין. אבל כאשר קבלה עליה אבר הזכר אז \nמאירים בה שלשה אורות אלו שהם נצח הוד יסוד ומצטיירים בה קשוטים נאים והם צורת ה\"א \nשהיא שלשה ווי\"ן כזה ה. ואין הכונה כד קבילת עלה דכורא שיתייחד יחוד הזווג ממש, אלא \nההזמנה וההכנה אל הזווג הוא ענין קבלת עליה דכורא הנזכר הנה. דהיינו שדוכין וארוסין \n"},{"index":10,"he":"שקבלה עליה שם הבעל. והיינו קבלתה קודם הזווג מן הימין ומן השמאל בסוד שמאלו תחת \nלראשי (שה\"ש ב ו) כמו שנרחיב הביאור בשער מהות וההנהגה ובשער פרטי השמות. ואז בציור \nצורת הה\"א דהיינו ג' ווי\"ן נעשית ודאי כלי דהיינו בית קבול לקבל מציאות שלש הספירות \nבעצמן שהן נצח הוד יסוד שהן שוכנים בעת הזווג בה ממש במציאות הה\"א שהיא מציאות שלשה \nווי\"ן שבה כדפי'. ועתה לפי\"ז הוקשה לו כי היה לו לומר קווצותי רסיסי ליל כאשר אמרנו \nשעדיין לא נזדווג עמה. לזה תקן ואמר דאיהי ליל שבת ליל שמורים, הכונה כי הוא ליל \nשבת שהוא זמן עונתה וליל שמורים שהכונה שמורה לבעלה לה' וא\"כ כיון שהיא לפתח תקוה \nראוי שתקרא לילה כיון שכבר הגיע זמנה והיא מקושטת כי אין מלת לילה רמז אל יחוד ממש \nויחוד עצמי. אמנם לילה פי' ליל ה' דהיינו ליל שהיא המלכות בסוד תוקף הדין נעשה כבר \nלילה שפי' שהאיר אותה הזכר וקשט אותה בסוד הה\"א שהם חסד דין רחמים לבן אדום ירוק \n"},{"index":11,"he":"סוד ג' ווי\"ן הנזכרים לעיל. ולפי האמת כי זה אינו יחוד אלא קישוט, כי על ג' גוונים \nאלו פי' בענין הקשת בפ' נח (ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם וראיתיה ככלה המתקשטת \nלבעלה בגוונין ואז לזכור ברית דהוא היחוד. הרי בפירוש שמציאות אור הה\"א שהיא ג' \nגוונים ואלו הג' ווי\"ן אינם אלא קישוט ואעפ\"י שאמר מדקבילת עלה דכורא אתקריאת נערה. \nלפי שאין גוונין אלו אליה אלא מצד הזכר כדפי' ולא מפני שיהיה אז ממש יחוד שלם כי \nא\"כ היה ראוי שתקרא בשם הזכר או מלה המורה בעצם על הזכר לא לילה ונערה שלפי האמת \nעקר הה\"א בנקבה אלא ודאי כדפי' שאין עיקר היחוד בענין זה ועקרו הוא אחד שהוא נקרא \nלילה שהוא הקישוט והיותה נקרא לילה הרמז אל קשוטיה והיא יושבת ומצפה לחתנה מתי יבא \nהחדרה להתיחד. וזה שאמר ליל שמורים הוא ודאי לה' פירוש כי היותה נקרא לילה פירוש \nליל הממתנת לבעלה שאינה חסר הקישוט אלא מצפה לבעלה. וענין הכתוב ליל שמורים הוא לה' \n"},{"index":12,"he":"הוא הלילה הזה לה'. פי' ליל שמורים וכו' שהוא ענין היותה יושבת ומצפה שזהו לשון \nשמורים הוא הלילה וכו'. ונמצא כי לילה בה\"א וליל שמורים הוא לה' הכל ענין אחד. וזה \nשבאר הכתוב ליל שמורים הוא לידוד הוא הלילה וכו'. ואמרו רסיסי לילה הכונה כל אלו \nהאיברים שהם הימים מלאים שפע ורב טוב שהן טפת הזרע הראוי ללילה ואחר כך פתחי לי \nוכו' ע\"כ. והנה נשלמה כונתינו במאמר הזה, ונתבאר בו כי כבר יוצדק היות היסוד אחר \nהת\"ת קודם אל נצח והוד וזה במקרה לא בטבע כי היותו מורגל הוא תשיעי. וטעם שנוי \nהמנהג במאמר הזה באר הרשב\"י ע\"ה בלשונו באמרו גוף וברית חשבינן חד וכיון שכוונת \nהכתוב לענין היחוד והזווג לכן יחד התפארת והיסוד שהן גוף וברית המתיחדים יחד אל \nהזווג. וכבר נוכל לדקדק קצת מזה מדברי הגאון באמרו אצילות שביעי ברית עולם והסי' \nצדק יקראהו לרגליו. וכי נעלם מהגאון שהיסוד נקרא יסוד ומקרא מלא הוא וצדיק יסוד \n"},{"index":13,"he":"עולם. אלא הכונה לבאר יחוד המלכות עם יסוד שהיא הנקרא צדק אחוזה ברגלו של היסוד \nלהיותה מתחברת אל הת\"ת ולכן הקדימו להורות אל מציאותו הקדום אל הנצחים. ואל מציאותו \nאחר הנצחים כוון באמרו אצילות ששי עמוד האמצעי והסי' הן אמת חפצת בטוחות. וכי נתעלם \nמהגאון הפסוק תתן אמת ליעקב כי הוא היותר מפורסם. אלא לבאר לנו איך הוא מיוחד אל \nהטוחות שהן נצח והוד, וכוונת הכתוב הן אמת שהוא ת\"ת חפצת משפיע חפץ ושובע בטוחות \nשהן נצח והוד. וגדול כח הגאון שכוון לבאר לנו שני ענינים בדבור אחד, והנה נתבאר \nענין הקדימה, ועוד נדבר בפרקים הבאים. וכלל הדברים הוא כי האצילות הוא נאצל אחד \nלאחד. כי כתר האציל חכמה וחכמה האציל וכו' עד אצילות המלכות. והיא סברה נכונה \nומוסכמת מן הכתובים ומן הסברא ומדברי התנא הקדוש הרשב\"י ומדברי הגאון: \n \n"},{"index":14,"he":"שער ה פרק ג\nפרק שלישי: \nהכונה בפרק זה לבאר סברא אחרת מנגדת לזה. והוא קבלת מורי ורבי החסיד כמהר\"ר יוסף \nקארו נר\"ו וז\"ל. הא אתינא לאודעא לך קושטא דמלתא ורזא דרזין אלו למנדע. דכד סליק \nרעוא דרעוין עתיקא דעתיקין א\"ס למברי עלמין. בטש מניה חד בטישו ונהיר חד נהירו \nדאיהו כליל תלת. וכדאמרי רבנן ונקודה חדא איהי כלילא תלת. אורכא ורוחבא ועומקא. \nוהכי ההוא נהירו הוה חד וכלילן ביה תלת \"אינון כתר חכמה בינה. לבתר כל חד מהני תלת \nבטש מיניה נהירו חד דאיהו כליל תרי. חכמה בטיש מיניה נהירו חד דאיהו כליל תרין \nדאיהו חסד ונצח ועם חכמה גופא הוה תלת. ובינה נמי בטיש מיניה נהירו חד דאיהו כליל \nתרי דאיהו גבורה הוד ועם בינה גופא הוה תלת. וכתר בטיש מיניה חד נהירו דאיהו כליל \nתלת דאינהו תפארת יסוד מלכות. דבגין דאיהו קריב טפי לא\"ס ודמי ליה דהא נמי איהו \nנעלם טובא כגוונא דא\"ס, מש\"ה בנהירו דאפיק כלילן תלת כגוונא דא\"ס. והשתא מגו דכח\"ב \n"},{"index":15,"he":"הוה חד נהירו ומלכות נפיק מכתר ואברהם מן חכמה הוו כאלו נפקו תרווייהו מאתר חד. \nומשום הכי קאמר אברהם עלה (בראשית כ יב) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי \nוהא אשתלימו להון ע\"ס אילין. עכ\"ל תאר צדקותו וחסידותו. וכלל דבריו כי החכמה האצילה \nח\"ן ובינה האצילה ג\"ה וכתר תי\"מ. והנה הענין הזה מוכרח מן הסברא. כי מאחר שהחסד הוא \nמטבעו חסד איך אפשר שתהיה גבורה נאצלה ממנו בהיות הגבורה דין ואש חזק. וכן איך אפשר \nכי בהיות גבורה דין ואש חזק תהיה עילה אל התפארת שהוא רחמים. זה בלתי אפשר שנאמר \nשתהה פעולת העלול הפך פעולת העילה. אלא בהכרח נאמר כי החכמה שיסודה חסד הוא עילה \nלח\"ן שפעולותם חסד בשרשם שהוא חסד. וכן ג\"ה שהם דין יסודם הבינה שמשם הדינין מתערין \nכמו שנרחיב הביאור בענייני הדרושים האלה בשער מהות וההנהגה. ולכן נדרש בפרקי דרבי \nאליעזר בעשרה מאמרות נברא העולם ובשלשה נכללו בחכמה ובתבונה ובדעת. הורה על שעם \n"},{"index":16,"he":"היותם עשר נכללות בשלשה, שהן חכמה שרש קו החסד, ותבונה שרש קו הדין, ודעת שרש קו \nהרחמים. וטעם אמרו דעת ולא כתר, נרחיב ביאורה בשער הנזכר. כל זה מורה על חוזק דעת \nמורי היותו צודק ואמיתי. אבל קשה במקצת כי בזוהר נדרש, מיא אעדו חשוכא, וראיה (שם \nכה יט) אברהם הוליד את יצחק, ר\"ל כי גבורה עלולה מחסד וזה דוחק גדול. ולכאורה הפך \nהסברא. וכן ג\"כ דרשו בספר הבהיר המים הרו וילדו אפילה. מורה כי עלת וסבת הגבורה \nשהיא האפלה היה החסד שהן המים. וכמה קשה ענין זה להולמו כי היא הפך הסברא כדפירשנו. \nכי איך אפשר שהדין יהיה עלול מחסד. ועוד כי הרשב\"י ע\"ה פי' הפך זה באמרו כי דינין \nמתערין מסטרא דבינה כמו שנבאר בשער הנזכר מורה כי עילת הגבורה היא הבינה ומשם דינים \nוהיא סבתה. ובזולת שתי הדעות האלה שהצגנו בענין האצילות, עוד דעת ג' והוא דעת \nהרשב\"י ע\"ה והוא מבואר במקומות הרבה שהכתר האציל החכמה והחכמה האצילה הבינה והבינה \n"},{"index":17,"he":"האצילה כל הבנין יחד. וזה נתבאר מהמאמר שהעתקנו בשער עצמות וכלים פ\"ז. וכן מוסכם \nבכמה מקומות כי נטיעות האצי' היו בבינה ומשם נשתלו למטה אל מקום אצילותן. ובדרך זה \nדרך ג\"כ כמה פעמים בכמה מקומות. ולכאורה נראה היות דעת זה מוסכם ברוב דברי הרשב\"י \nע\"ה. ולהכריח הסברא הזאת אין צורך כי היא מפורסמת הרבה. ועתה אל מי ננוס לעזרה ומי \nיפיס לנו בין ג' הדעות ששלשתם דברי הרשב\"י ע\"ה ועל מי מכלם נשען לאמר זה הדרך הישר \nנלך בה. וכאשר לחצנו הדעות האלה, נאמר אין לנו מקום להפטר מלתקן דעות האלה על \nמתכונתם עד בלי השאיר לנו פקפוק לא קטן ולא גדול. ומהאל נשאל העזר: \n \nשער ה פרק ד\n"}]}
