{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-39","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":39,"title":"פרק ארבע עשר:","hebrewTitle":"פרק ארבע עשר:","segments":[{"index":1,"he":"פרק ארבע עשר: \nאחר שהצבנו הענין הזה בשני עמודים חזקים דברי האלקיי הרשב\"י, ראינו לתקן קצת מאמרים \nהנראים לכאורה מנגדים לענין זה. ראשונה בזהר פ' ויקרא (דף ד') וז\"ל רבי שמעון אמר \nכלא שפיר, אבל רזא דמלה אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא. אמר ליה רבי אלעזר \nמאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא. אמר ליה יאות שאלתא, דא אתר עילאה דאינון בחדוותא \nבאחדותא דלא מתפרשין לעלמין אלין אקרון רעים הה\"ד ונהר יוצא מעדן. ועדן וההוא נהר \nלא מתפרשין לעלמין ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים אלין \nאינון דלתתא דאקרון דודים לזמנין ידיעאן, והא אוקימנא. ת\"ח, באינון עלאי כתיב בהו \nאכילה בלא שתיה, מ\"ט. מאן דאית לה גרבי דחמרא אכילה בעיא, ובגין דתמן שריא חמרא \nדמנטרא כתיב בהו אכילה, ובאינון תתאי דבעיין שקיו כתיב בהו שתיה, דהא כל נטיעאן \nשקיו בעיין מנחלא דעמיקא. ועל דא באלין אכילה ובאלין שתיה אלין רעים ואלין דודים. \n"},{"index":2,"he":"אמר ליה רבי אלעזר, אתחזי דהא דודים חביבותא אינון, מ\"ט אינון תתאי. אמר ליה, אינון \nדתאיבן דא לדא ולא משתכחי תדיר אקרי דודים, ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין ולא \nמתפרשין דא מן דא אקרון רעים. ועל דא אלין רעים ואלין דודים. ואלין ברעותא באחדותא \nבחדוותא תדיר ואלין בתאובתא לזמנין. ודא הוא שלימותא דכלא, בגין דתתברכא כנסת ישראל \nוכדין חדוותא בכלהו עלמין עכ\"ל. ולכאורה נראה כי החכמה והבינה הם רעים לעילא ולא \nמתפרשן לעלמין. והדודים לתתא שהם תפארת ומלכות יש להם חיבור ויחוד לפרקים. ודבר זה \nמנגד אל ענין היחוד הג' שהכרחנו מתוך דברי הרשב\"י בפרק הקודם. ואין לדחות ולומר \nשענין היחוד הנזכר במאמר זה הוא יחוד השני שהוא בערך השפע המתרבה ושהג\"ר חשובות כא' \nכדפי' בפ' הקודם. שא\"כ מאי אריא דודים שהם תפארת ומלכות דקאמר דתאבין דא לדא ויחודם \nלפרקים, להוי נמי דודים כל ז' ספי' הבנין ואמאי דווקא הקב\"ה ושכינתיה. אלא ודאי זה \n"},{"index":3,"he":"נראה מנגד אל הענין שפי' למעלה. וקודם שנכנס בביאור המאמר הזה נציע הצעה אחת ובה \nיתוקן הכל. כי עם היות שבפרק הקודם אמרנו כי ענין הזווג הוא בחכמה עם הבינה ובת\"ת \nעם המלכות, עכ\"ז אין זווג החכמה עם הבינה כזווג הת\"ת עם המלכות ויש ביניהם חילוק \nגדול. כי זווג התפארת והמלכות היא לפרקים, ר\"ל שעות ידועות כענין שעת העמידה בשים \nשלום כמבואר בדברי הרשב\"י וכמו שיתבאר בספר בפני עצמו אם יגזור ה' בחיים. והנה \nהזיווג ההוא לא תעמוד כל היום וכל הזמן אלא שעה ידועה בזמן קצוב ואחר הזמן ההוא \nישוב כל א' למקומו והמלכות תבא אל מקומה לנהל התחתונים ולרעות עדרי צאנה כי רועה \nהוא. עם היות שתהיה ברוב שלום וברוב שפע לא יהיה השפע הטוב ההוא סבת הזווג כי לא כל \nהיום יחרוש החורש לזרוע אלא ישפיע לה שפע ומזון לה ונערותיה ויתענגו בעונג גדול. \nאבל זרע אדם שהוא הנשמות לא יהיה כי אם בזמנים מחולפים וימים ידועים ושעות מזומנות. \n"},{"index":4,"he":"זהו ענין זוג התפארת והמלכות. אבל זווג החכמה והבינה הוא עומד לעד לעולם לא ישתנה \nאחים ולא יתפרדו. ומה שאנו אומרים שלעולם לא ישתנה ולא יתפרד זווגם, אין הכונה שלא \nיתפרד לעולם. אלא הכונה שאין זווגם כמו זיווג התפארת והמלכות שאפילו בשעת שלום הם \nמתפרדים ומתיחדים מזמן לזמן ואחר התיחדם יתפרדו עד בא זמן חליפתו. והחכמה והבינה לא \nכן אלא לעולם הם אחים ולא יתפרדו כי אם בזמן החרבן שאין שם יחוד בסבת הזמן שלא יבא \nבירושלים של מעלה וכו' כדפי'. ועם הצעה הזאת יובן המאמר הזה. ועתה נכנס בביאורו. \nר\"ש אמר כלא שפיר. הענין הוא שלמעלה מן המאמר הזה דרשו בפסוק באתי לגני וכו' ופירשו \nבו פירושים שונים. והשיב על זה הרשב\"י ע\"ה דכלא שפיר, אבל רזא דמלה. פי' שלא ביארו \nענין דודים ורעים ובא הוא לבארו וכוון להסתיר הסוד וכלל את המרובה במלות קצרות. \nואמרו אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא, ופי' לעילא הכונה על הרעים הידועים \n"},{"index":5,"he":"שהם א\"ב וא\"ם חכמה ובינה, ודודים בן ובת תפארת ומלכות. וג\"כ ר' אלעזר לא נעלם ממנו \nההקדמה זאת כי מודעת היא בכל הארץ לכל באי שער החכמה הזאת. אבל נסתפק בב' דברים. א' \nענין אכילה למעלה ושתייה למטה שהוא הפך הענין כמו שנבאר. ועוד דודים נראה זיווג \nואהבה יותר מרעים, כי רעים לכאורה הוא רעות בעלמא ודודים הוא לשון אהבה וחבה. \nואדרבה יותר צודק שיהי' רעים שאינו כל כך זווג יהי' למטה והדודים שהוא יותר יהי' \nלמעלה מפני שלמעלה לא מתפרשן משא\"כ למטה שמתפרדים כדפי'. והרשב\"י תירץ לשניהם ואמר \nיאות שאלתא כן הוא עקר הגרסא ואית ספרים דגרסין יאות שאלה דא. אפשר שתמה עליו מפני \nהיותו ארי בן ארי ובקי בחדרי החכמה היותו מסתפק אפי' בדברים האלה לרוב דקות שכלם \nועומק פלפולם. והשיב על ראשון ראשון. למה שאמר שהיה ראוי שיאמר דודים לעילא רעים \nלתתא כדפי'. תירץ אתר עילאה דאינון בחדוותא באחדותא דלא מתפרשן וכו', כפל הענין ג' \n"},{"index":6,"he":"פעמים לרמוז אל הג' יחודים. בחדוותא הוא היחוד השני שהוא ההשפעה ששלשתן חשובות כאחד \nכדפי' בפ' הקודם וענין יחודם הוא ברוב שפע ושמחה המיחדת אותם וזהו בחדוותא. ואל \nהיחוד הראשון שהוא יחודם מתחלת אצילותם אמר באחדותא דהיינו יחוד הספירות. ואל היחוד \nהג' שהוא הזווג אמר דלא מתפרשן לעלמין כל ימי היות שלום בעולם כדפי' בהצעה. אלין \nאקרון רעים. פי' מטעם זה שיחודם תכלית היחוד שלעולם אין מתאוין זה לזה נקראים רעים. \nכי כמו שהריעים לא שייך לומר בהם שמתאוין זה לזה כן הספי' האלה עד לעולם מיוחדים \nואין מתאוין זה לזה נקראים רעים, וזהו אמרו אלין אקרון רעים. הה\"ד ונהר יוצא מעדן. \nהוקשה לו כי הפסוק אמר הפך זה שאמר ונהר יוצא מעדן, ופי' ונהר בינה יוצא מעדן חכמה \nכמו שפי' בזוהר פ' משפטים ונעתיק לשונו בשער השמות פי\"א. והנה הכתוב אמר ונהר יוצא \nמעדן פי' הבינה שמתפרדת מחכמה אחר הזווג, וזה מנגד אל מה שאמר דלא מתפרשין לעלמין. \n"},{"index":7,"he":"לזה השיב ואמר אדרבה מהפסוק ראיה, וזה כיון באמרו הה\"ד ונהר יוצא מעדן. ועדן וההוא \nנהר לא מתפרשין לעלמין. פי' דוק שאמר יוצא ולא אמר יצא לשון עבר שמשמע אחר שנתייחדו \nנתפרד יחודם לזה אמר יוצא שהוא הוה שמשמע שלעולם מיוחדים, שלעולם יוצא ממנו ועומד \nבו. וז\"ש ועדן דהיינו חכמה, ונהר דהיינו בינה. כוון הכתוב לומר לנו דלא מתפרשין \nלעלמין. ואשתכחו ברעותא באחדותא בחדוותא. כוון לכפול הלשון לכוין אל שלשת היחודים. \nשאמר ברעותא, היינו היחוד הג' שהוא הזיווג שהוא הרצון הנחמד דהיינו רעותא. ואחדותא, \nהיינו היחוד המיחד אותם מתחלת האצילות הוא היחוד הראשון שאמרנו. וחדוותא, הוא היחוד \nהשני השפע המשמח אלקים ואנשים. ועל האמת כי שלשה אלה אין להם סדר ולא מצאנו לענין \nזה טעם. שתו ושכרו דודים אלין אינון דלתתא וכו'. כיון ליחס שם דודים דוקא באינון \nדלתתא, מפני שיחודם לזמנים ידועים כמו שביאר לבסוף. וזה שאמר דאקרון דודים לזמנין \n"},{"index":8,"he":"ומפני כך לא יתישב בהם אלא שם דודים. והא אוקימנא. אפשר שקדם להם העסק בדרוש זה פעם \nאחרת. או ירצה והא אוקימנא במה שפתח בתחלת דבריו שתו ושכרו דודים לתתא, ואחר שביאר \nענין רעים ממילא משמע טעם דודים ולכן אמר והא אוקימנא. ואחר שישב ענין רעים לעילא \nודודים לתתא בא לישב ענין אכילה ושתייה, ואמר ת\"ח באינון עילאי כתיב בהו אכילה וכו' \nפי' ענין אכילה הוא כנוי אל הדברים המתגלים באצילות כדמיון האכילה דלא שייך אלא \nבדברים העבים והגסים, אבל שתייה יכונה אל הדברים הדקים יותר מן אכילה. לכן הוקשה \nלרבי אלעזר שהיה ראוי שיאמר בחכמה ובינה שהם הרעים שתייה, שהחכמה והבינה הם דקים \nתכלית הדקות ולכן עניינם ופעולתם ושפעם הנשפע אליהם צריך שיכונה בלשון שתייה שהוא \nכנוי אל הדקות כאשר נאות אליהם. אבל התפארת והמלכות שהם יותר נגלים ראוי שיאמר בהם \nאכילה שהוא רמז אל השפע העב והגס שאינו כדקות הקודם כאשר נאות לפי מדרגתם. ולכן \n"},{"index":9,"he":"השיב הרשב\"י ע\"ה כי אדרבה מאן דאית ליה גרבא דחמרא אכילה בעיא וכו'. כי הספי' שהם \nלמעלה בדקות והם הענבים שהיין משומר בהם. ולכן יחודם ושלימותם הוא בהיות הספי' \nהמתפשטות המתגלות למטה שהיא האכילה עולות אליהם אל מציאות הדק. ונמצאו הספירות \nבדקות כוללות גם הספירות אחר גלויים ונמצאו שרשים מתיחדים בענפים על דרך עליית \nהענפים אל מקום השרשים ומזה ימשך אל הדקות העליון תועלת רב שיקבלו רוב שפע וברכה על \nידם כענין שאמרו שכינה בתחתונים צורך גבוה כמו שיתבאר בשער זה. ובאינון תתאי דבעיין \nשקייו וכו'. פי' ובאותם התחתונים שהם ההתפשטות בן ובת שבהם נכלל כל הז' ספירות עקרם \nאכילה היינו התגלות. ולכן צריכין אל התיחדם אל המקורות העליונים הדקים הנעלמים \nבחכמה ובינה כדי שעל ידם יקבלו רב שפע וטוב. ובהיותם מתיחדים במקורם ומקורם בהם \nיקבלו שפע מלמעלה בדקות הנמשל אל שתייה. מפני שג\"כ היה צודק עליהם לשון אכילה שהוא \n"},{"index":10,"he":"השפע אל מדרגתם למטה ולכן ג\"כ היה יכול לומר אכלו רעים ודודים. לכן תירץ ואמר דהא \nכל נטיעאן וכו'. פי' כל הספי' המתפשטות צריכין לקבל השפע מנחלא דעמיקא דהיינו בינה \nמקור המקורות כלם בסוד נטיעה ושתילה שבארנו בשער סדר האצילות פ\"ו ולכן לעולם אל \nהשתייה הם צריכין שהוא העיקר להיותם יונקים מנחלא דעמיקא דהיינו השפע שיהיה נשפע \nלמטה כדקות אשר הוא למעלה ולא יתעבה עם שיהיה נשפע דרך הצינורות, ומפני תועלת הרב \nהזה נאמר שתייה למטה ואכילה למעלה. ועל דא באלין אכילה וכו' פי' עתה במה שאמר \nנתיישב ענין אכילה למעלה ושתיה למטה וכן נתיישב ענין רעים למעלה ודודים למטה. אמר \nליה ר\"א, אתחזי דהא כו', שאל הענין הזה ר\"א מפני שהרשב\"י האריך ביחס רעים למעלה \nוקצר ביחס דודים למטה שלא אמר אלא דודים אלין דלתתא דאקרון דודים לזמנין ידיעאן \nומשמע לכאורה שהם לעתים דודים. א\"כ דודים לשון אהבה וחיבה הוא וא\"כ למה לא יכנה \n"},{"index":11,"he":"דודים בעליונים אחר שגם בהן שייך לשון דודים ומן הראוי לבעל לשון לומר בעליונים מה \nשלא יצדק בתחתונים ולומר בתחתונים מה שלא יצדק בעליונים וכאן מאחר שלשון דודים הוא \nלישנא דחביבותא א\"כ לכל הפחות יהיה שוה דודים אל מלת רעים א\"כ אמאי אינון תתאי שאין \nמלת דודים נגד מלת רעים. א\"ל אינון דתאבין דא לדא וכו' בא לפרש כי מלת דודים עם \nהיות שהוא לשון חיבה הוא חיבה המורה על ההרחקה שלא יקראו דודים אלא אותם שהם רחוקים \nזה מזה והיינו לשון דודים שפירושו שכל אחד מהם דוד לחבירו ומתאווה לו ואינם נמצאים \nיחד אלא מזמן לזמן. אבל רעים פי' על היותם חברים ומיוחדים לעולם ומעולם לא נתרחקו \nכדי שיהיו תאבים זה לזה, ואלו הם החכמה והבינה שמעולם לא מתפרשן וכו'. ועל דא אלין \nרעים ואלין דודים פי' מפני טעם זה צודק דודים דוקא בת\"ת ובמלכות ולא בזולתם. והרעים \nבחכמה ובבינה ולא בזולתם. אלין ברעותא באחדותא בחדוותא תדיר. וזש\"א ג' מלות אלה \n"},{"index":12,"he":"ירמז אל הג' יחודים כדפי'. ודא הוא שלימותא דכלא. מפני שהוא פירש לפום שקלא וטריא \nכי דודים ורעים הם ת\"ת ומלכות וחכמה ובינה, ומתוך הפסוק משמע שהיחוד בפסוק זה הוא \nיחוד הו' קצוות כענין (שה\"ש ה א) אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני וכו' שהם יחוד \nגדולה גבורה ת\"ת עם נצח הוד יסוד ומלכות כדפי' הרשב\"י ע\"ה בר\"מ (פינחס דרמ\"ד) \nוהעתקנו לשונו בשער י' ולא תשע בפ\"ג, וא\"כ איך עסיק קרא בדודים ורעים לבד דהוה ליה \nלעסוקי בכל הו' קצוות. ולזה תירץ ודא שלימותא דכלא בגין דאתברכא וכו'. פי' בברכת \nהכלה מהחתן דהיינו יחוד תפארת ומלכות וזווגם הוא יחוד כל הו' קצוות והכל ענין אחד. \nוכן בארו בתקונים (תקונא יט דל\"ז) ז\"ל וכד אינון מקבלין, כל ספיראן מקבלין דא מן דא \nומלאכים לתתא מקבלין דין מן דין, הה\"ד ומקבלין דין מדין. וכל חד וחד יהיב רשו למיעל \nבתחומא דחבריה, כד\"א ונותנין רשות זה לזה עכ\"ל. והכונה כי כאשר יתייחדו תפארת \n"},{"index":13,"he":"ומלכות דעלייהו קאי התם וקאמר שכל הספירות מתייחדים ביחודם. או ירצה לומר ודא הוא \nשלימותא דכלא וכו'. פי' הוקשה לו שבתחלת הפסוק באתי לגני וכו' דהיינו דברי החתן \nלכלתו אל היחוד. וא\"כ איך אמר אכלו רעים שהם חכמה ובינה שאין להם יחס כלל לזה. לז\"א \nודא שלימותא דכלא בגין דאתברכא כ\"י. פי' כי א\"א היחוד אל העליונים שהם חכמה ובינה \nאם לא ביחוד התחתונים שהם תפארת ומלכות. וכדין חדוותא בכלהו עלמין. פי' כי אפילו \nהמלאכים אשר למטה מהאצילות יש להם בזה תועלת רב שמתייחדים ומקבלין אלה מאלה שיש \nמלאכים זכרים שהם מלאכי שלום מצד הזכר ומלאכי צדקה מצד הנקבה. וכאשר צדק ושלום \nמתייחדים שהוא יחוד ת\"ת ומלכות, מתייחדים המלאכים האלה בסוד זכרים ונקבות. וכן \nמתבאר בתיקונים מקומות רבים. ע\"כ פי' המאמר. ונמצאו למדין כי כאשר אין עון גורם, \nושלום בארץ והמקדש יהיה על מכונו, אז הם מיוחדים חכמה ובינה ולא מתפרשין דא מן דא \n"},{"index":14,"he":"לעלמין. ולעולם יחודם כמער איש עם לויה שלו מאחר שהמלכות מתענגת על רוב שלום עם \nהיות שאינה מזדווגת עם בעלה אלא בזמנים ידועים כמבואר לעיל. אבל בעונות כאשר בזמן \nהחרבן, אין יחוד וזווג לא בירושלים העליונה ולא בירושלים התחתונה. ואמנם החלוק שיש \nלמלכות בזמן הזה לזמן השלום הוא שעתה מזונתה על ידי שליש והיא בבית בפני עצמה מספקת \nלדברים קטנים ואינה מספקת לגדולים. ואחר שתהיה שעת שלום תתייחד עם בעלה בבית מיוחד \nלשניהם ויושפע עליהם שפע ומזון עד אין תכלית. ותהיה בעולת בעל, בעלייתו של בעל עולה \nעמו ואינה יורדת (כתובות ס\"א) ותספיק אור ושפע לגדולים וקטנים. ואין זה ענין הזיווג \nכי הזווג הוא הייחוד כמער איש ולויות להוליד בדומה נשמות חדשות. וזה אפילו אח\"כ עם \nהיות שתהיה אור הלבנה כאור החמה וכו', עכ\"ז הזווג יהיה לפרקים כמו קודם מעוטה ג\"כ \nויותר משובח. ומפני כן אלו רעים ואלו דודים. זה זווג דלא מתפרשאן, וזה זווג \n"},{"index":15,"he":"דמתפרשין עד בא זמן חליפתו. וכן יזדווגו מידי יום ביום. ע\"כ הגיע הנראה אלינו בישוב \nענין זה. עוד נראה לכאורה מאמר סותר נמצא בפ' לך (דף צ\"ה) וז\"ל תנינן כד מתחברן \nיו\"ד בה\"א כדין כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ולא תימא כד מתחברין אלא \nמתחברין ודאי עכ\"ל. ולכאורה נראה דלא שייך בהו למימר כד מתחברן דמתחזי דלפרקים \nאתחברן ואית זמנים שאינם מחוברות ומיוחדות. לז\"א מתחברין ודאי דהיינו דלעילא \nמתחברין תרווייהו ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין. עכ\"ז כשיעויין בטוב ההשקפה ימצא \nשהוא איש שלומנו בפרט במה שהקדמנו במאמר הקודם. וקודם שנכנס בפירושו צריך שנדקדק \nלמה אמר כד מתחברין לשהוצרך לומר ולא תימא וכו', לימא מעיקרא יו\"ד בה' מתחברן ולא \nמתפרשן לעלמין וכדין כתיב ונהר יוצא מעדן ולמה עקם לשונו. והענין הוא כי הנהר אפ\"ל \nבת\"ת או בבינה, והגן הוא המלכות או ו' קצוות לפי הפירוש. וכנוי נהר הוא כינוי אל \n"},{"index":16,"he":"מציאות אור גדול מלשון (דניאל ב כב) ונהורא עמיה שרא. וכן הוא רמז אל מרוצת השפע \nהמאיר כענין הנהר שאינו פוסק לעולם ועד. ועתה אמר כד מתחברן יו\"ד דהיינו חכמה בה\"א \nדהיינו בינה. ואז על ידי יחודם יתעלה התפארת שיקרא נהר יוצא מעדן בינה וכו' שאז \nשפעו מאיר ומתרבה ונשפע אל המלכות. או אז על ידי יחודם תתעלה הבינה עד שתקרא נהר \nיוצא מחכמה שהיא עדן והשקה הגן את שהם שבעת ימי הבנין. ואמר ולא תימא כו' לפי שלא \nנטעה לומר שיחוד החכמה והבינה הוא כיחוד התפארת והמלכות שהן מתפרשן אחר יחודן. אלא \nמתחברין ודאי שלעולם יחודם ומעולם אינם מתפרדים איש מעל אחיו בעת שהוא עת שלום. \nואמר כד מתחברן לפי שיש עת שאינם מיוחדים כענין הגלות שהוא שעת חירום שאז נשבע ולא \nאבא בעיר שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו' כמבואר לעיל. או אפשר לפרשו באופן אחר כד \nמתחברן פי' בבחינת חיבורן ויחודן, כתיב ונהר יוצא וכו' ופי' ונהר יוצא כפירוש שפי' \n"},{"index":17,"he":"לעיל פי\"ד, והיינו להשמיענו מעלה זו הנבחרת שענין הנהר וענין יוצא שהוא הוה שפירושו \nלעולם יוצא ואינו פוסק זהו בבחינת ידיעתה. ואמרו ולא תימא. פי' שלא נטעה בדבריו \nלומר שענין כד מתחברן שיש זמן דלא מתחברן. אלא מתחברן לעולם וודאי. ומלת כד, הוא \nלהורות שענין זה הוא בבחינת חבורם לבד. וענין חיבור אפשר לפרש כמו שפי' לעיל דהיינו \nבשעת שלום. או נפרש ונהר חכמה ועדן כ\"ע וג\"ן בינה שכן פי' הרשב\"י בתיקונים (תקונא \nנ\"ה דפ\"ה.). ועתה ענין כד מתחברן אין הכונה אל הזווג ממש שהוא היחוד הג' שפי' בפרק \nהקודם, שא\"כ הל\"ל כד מזדווגין. אלא הכוונה על יחוד השני שהוא הבחי' שהג' חשובות \nכא'. ואמר דהיינו בחי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כי בבחינת יחוד וחיבור החכמה \nעם הבינה אמר הכתוב ונהר יוצא מעדן. פי' כי לא בא הכתוב לדרוש לנו ייחוד ואחדות \nחכמה בכתר כי מי לא ידע בכל אלה אלא בבחינת יחוד חכמה ובינה הוא מה שכיון הכתוב \n"},{"index":18,"he":"לבאר לנו. ומפני שבמלת כד, אפשר לבא ממנו אל הטעות, לחשוב שפעמים הם מתייחדות \nופעמים אינם מתייחדות. לכן אמר ולא תימא כד מתחברן שהוא הוראה על הזמן, שזה אינו \nאלא ודאי מתחברן. ע\"כ הגיע פי' המאמר הזה. ובא' מהדרכים האלה יוכל המעיין לתקן אל \nכל אשר יהיה שם בדק כדי שלא יהיה דברי הרשב\"י ע\"ה סותרים אלו לאלו ח\"ו: \n \nשער ח פרק טו\n"}]}
