{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-44","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":44,"title":"שער ח פרק כ","hebrewTitle":"שער ח פרק כ","segments":[{"index":1,"he":"שער ח פרק כ\nפרק עשרים: \nאחר שכבר פי' לעיל מציאות התעוררות ומהותו. רצינו לבאר ענין ההתעוררות מתחלה וטעמו. \nוהענין הוא כי אין ברכה שורה בעליונים אלא א\"כ שורה בתחתונים. וזהו הנדרש בספר \nהזוהר פעמים רבות שכינה בתחתונים צורך גבוה. והענין כי מציאות כל האצילות לא נאצל \nאלא לצורך התחתונים כמו שהארכנו בשער טעם האצילות. ואחר שכן הוא שעקרו אל התחתונים \nא\"כ בהיות התחתונים ראוים אל הברכה שישרה עליהם אז שורה הברכה והשפע בעליונים. \nוכאשר אין ברכה שורה בתחתונים לרוע הכנתם אין הברכה שורה בעליונים. ולכן שכינה \nבתחתונים פי' שתהיה משכן השכינה בתחתונים דהיינו בעולם השפל, הוא צורך גבוה פי' \nצורך אל האצילות העליון אשר למעלה ממנו. והמשל בזה אל המינקת כי בהיות בנה בחיים \nויש לו הכנה לינק יתרבה החלב בדדיה, וכאשר אין לה בן לינק ולהשפיע עליו אז יחסר \nהחלב מדדיה. והכונה כי ענין התעוררות שאנו אומרים היינו ההכנה והכסא אל השפע ואל \n"},{"index":2,"he":"הברכה ולכן צריך התעוררות מהצדיק התחתון שהוא בעה\"ז אל השכינה כדי שיהיה הצדיק כסא \nומעון אל שפע הנשפע אל העה\"ז מן השכינה ובזכותו יושפע אל התחתונים. ואז השכינה כסא \nומעון אל הת\"ת והשפע נשפע. אמנם כאשר אין שפע נשפע מן השכינה אל התחתונים מפני שאין \nלה כסא ומעון בעה\"ז, אז השפע מסתלק ממנה ואין לה יחוד וזווג עם התפארת. וגילה הענין \nהזה התנא האלקי רבי יהודה בס' הזוהר וז\"ל בפ' לך (דפ\"ח.) רבי יהודה פתח אני לדודי \nועלי תשוקתו. הא אוקימנא דבאתערותא דלתתא אשתכח אתערותא דלעילא, דהא לא אתער לעילא \nעד דאתער לתתא. וברכאן דלעילא לא אשתכח אלא במה דאית ביה ממשא ולאו איהו ריקנייא. \nמנא לן מאשת עובדיה דאמר לה אלישע הגידי לי מה יש לך בבית. דהא ברכאן דלעילא לא \nשריא על פתורא ריקנייא ולאו באתר ריקנייא. מה כתיב ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם \nאסוך שמן. אמרה ליה שיעורא דהאי משחא לאו איהו אלא כדי משיחת אצבעותא זעירא. אמר לה \n"},{"index":3,"he":"נחמתני, דהא לא ידענא איך ישרון ברכאן דלעילא בדוכתא ריקנייא, אבל השתא דאית לך שמן \nדא היא אתר דאשתכחא ביה ברכאן. מנלן דכתיב כשמן הטוב על הראש וגו' וסיפיה מאי כתיב \nכי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ובאתרא דא שראן ברכאן. ואי תימא כטל חרמון \nשיורד על הררי ציון ולא כתיב שמן אלא טל. אלא איהו שמן ואיהו טל ההוא טל הוא איהו \nדאטיל קב\"ה ממשחא עלאה, דההוא שמן נפיק לסטרא דימינא. תרין אינון יין ושמן ואזלו \nלתרין סטרין יין לסטרא דשמאלא ושמן לסטרא דימינא ומסטרא דימינא נפקי ברכאן לעלמא \nומתמן אתמשח מלכותא קדישא. ובגין דשמן הוה אתתקן לתתא בקדמיתא שמן מזדמן לעילא \nאריקו דברכאן. ת\"ח, מאתערותא דהאי שמן דלעילא קאים לארקא על דוד ושלמה לאתברכא \nבנוי. מנלן דכתיב ויעמוד השמן כתיב הכא ויעמוד וכתיב התם שרש ישי אשר עומד לנס \nעמים. ת\"ח משלחן דלחם הפנים דברכאן נפקין מתמן ומזונא לעלמא, לא בעי לאשתכחא \n"},{"index":4,"he":"ריקנייא אפי' רגע' חדא בגין דלא יסתלקון ברכאן מתמן. אוף הכי לא מברכין על שלחן \nריקנייא דהא ברכאן דלעילא לא שריין על שלחן רקנייא. ת\"ח מה כתיב אני לדודי ועלי \nתשוקתו. אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. אני לדודי לאתקנא ליה דוכתא \nבקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו עכ\"ל לעניננו. והנה פירש בפירוש כי טעם ענין התעוררות \nכדי שיהיה משכן ומכון וכסא אל האצילות, וזו היא עיקר ההתעוררות שמורה שיש מכון \nוהכנה אל השפע כדפי'. והענין הזה הוא כי אין אור האצילות מתגלה בלי שיהיה לו תיק \nלהגנז בו. והנה בהיות שאין תיק ומכון בעוה\"ז להגנז בו הוכרח לעלות ואין השפע יורד \nכדי מזון התחתונים ולכן אין האור מתגלה במלכות אלא כדי מזונה. אמנם כשיש בעולם הזה \nתיק ומכון להתעלם בו האור היורד והשפע, אז האור מתגלה ונראה והשפע יורד אל המלכות \nבשופי כדי שיזונו התחתונים ויתענגו על רוב שלום. ויש לענין הזה גילוי בזוהר אלא \n"},{"index":5,"he":"שאין רצוננו להאריך. ועתה יש לשאול אם צריך ג\"כ התעוררות אל הבינה, כמו שצריך \nהתעוררות מהתחתונים אל המלכות כדי שיזדווגו חתן וכלתו. ונאמר שצריך ג\"כ, וזהו הטעם \nשאין זווג למעלה בבינה עם החכמה כשאין זווג למלכות עם הת\"ת וכמו שהכרחנו בפי\"ג י\"ד. \nוכן הורה אליהו ז\"ל בפירוש הז\"ח משיר השירים (דף ע\"ד.) וז\"ל כמה דאיצטריך אתערו \nדחדווא לאתערא מהאי עלמא לעילא, הכי אצטריך לאתערא חדווא וחדו מעלמא דסיהרא לגבי \nעלמא עלאה. ובג\"כ עלמין קיימין בדוגמא חדא, ואתערו לא סלקא אלא מתתא לעילא עכ\"ל. \nהרי שצריך אל היחוד העליון דהיינו אל הבינה התעוררות מהמלכות. ובדבר הזה יובן מה \nטעם אמרו שהשכינה משוררות לעולם, מפני שיחוד הבינה עם החכמה הוא ולא מתפרשין \nלעלמין, לכן צריך התעוררות לעולם. אבל יחוד המלכות עם הת\"ת הוא לעת הבקר, לכן עקר \nשירתא היא בבקר בעת תפלתינו כדי לייחדה עם בעלה. ועיקר המאמר הזה בארנוהו למעלה \n"},{"index":6,"he":"פ\"ו. והענין הוא שהעולמות משתלשלים זה מזה והם כסא זה לזה והעוה\"ז ר\"ל האדם שבו הוא \nמכון וכסא לשכינה ולכך דרז\"ל עיקר שכינה בתחתונים היתה. והשכינה כסא ומכון והיכל אל \nהתפארת והתפארת אל הבינה והבינה אל החכמה. והענין מבואר. ויש לשאול אחר שכן הוא \nשאין יחוד וזווג אם לא ע\"י ידי ההתעוררות, א\"כ נשמת אדם הראשון היאך נאצלה. ולומר \nשהיה ע\"י התעוררות א\"א שהרי עדין אדם אין. ולומר דהוה זווגא מאחורא ח\"ו זה ודאי \nדוחק דלית זווגא אלא אנפין באנפין, א\"כ כיצד נאצלה. ולזה היה עולה על דעתנו לתרץ על \nדרך שתרצו לענין הזה בס' הזוהר פ' תרומה (דף קס\"ז) גבי ההוא רבייא דהוה בריה דרב \nספרא כי עסיק בה\"פ אור וה' פעמים מים וה\"פ רקיע שהם בדיוקנא דזרע דאדם שהוא בקדמיתא \nדהיינו במוחא אור ואחר כך מים ואחר כך רקיע דהיינו פשיטו דגופו דאדם. וכן היה בענין \nהאצילות אור מצד החסד מים גבורה רקיע תפארת. ושאל על זה עוד ואמר לון האי דאמינא \n"},{"index":7,"he":"דאבריר הכא רזא דאדם באור דההוא זרע ולבתר אתעביד מים ומגו אינון מים אתפשט רקיע \nדיוקנא דאדם כמה דאתערנא. תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא דהא לא אתצייר זרעא אלא \nבגו מעוי דנוקבא לאתפשטא בה דיוקנא דאדם. והכא אי אילין חמשי דרגין אנון דיוקנא \nדאדם באן אתר אצטייר ואתפשט האי דיוקנא בגו אינון מים. אי תימא גו נוקבא הוו דא \nעלמא דאתי, לאו הכי דהא לא אצטייר ציורא ודיוקנא עד דנפקו אתוון לבר ולבתר אתגלימו. \nותו דהא עלמא דאתי אומנא הוה דכתיב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור ויאמר אלקים יהי \nרקיע הא הוה אומנא. ואי תימא בנוקבא דלתתא, לאו הכי דהא עד לא הות וכד נפק האי \nדיוקנא דאדם נוקביה נפקת בהדיה. הא לא אתצייר דיוקנא דאדם בה. אי הכי באן אתר \nאתצייר ואתגליף האי זרע למהוי גליפו דיוקנא דאדם. אלא דא רזא עילאה, אדם קדמאה \nאתצייר ואתגליף בלא נוקבא, אדם תניינא מחילא וזרעא דהאי אגליף ואצטייר גו נוקבא. \n"},{"index":8,"he":"אדם קדמאה גליפו דציורא ודיוקנא דגופא לא הוה בנוקבא ובלא ציורא כלל הוה. ואתצייר \nואגליף לתתא מעלמא דאתי בלא דכורא ובלא נוקבא. אינון אתוון אגלימו גו משחתא ואתצייר \nואגליף בהו רזא דאדם. ואתוון בארח מישר בסדורא דלהון מרזא דאור קדמאה שריאו לאתגלפא \nולאתציירא (אתוון) ואזדרע האי אור בגויה גו משחתא. כד מטא גו משחתא אתהדר מייא גו \nמייא אתפשט רקיע ציורא דאדם דיוקנא כדקא חזי. לבתר דאתקשטת נוקבא לגביה ואתהדרו \nאנפין באנפין, האי דיוקנא דאדם עאל בתאובתא לגבי נוקבא ותמן אתגליף ואתצייר כגוונא \nדיליה ועליה כתיב ויולד בדמותו כצלמו וגו'. האי אצטייר גו נוקבא מה דלא הוה ההוא \nקדמאה דאצטייר (גו) ההוא קדמאה בגויה במדידו גו משחתא כמה דאתמר כגוונא דא לתתא. \nלתתא מה כתיב והאדם ידע את חוה אשתו וכו' עכ\"ל לענייננו. ומתוכו נתבאר ענין אדם \nהעליון שנעשה מעצמו בלא נקבה כדמפרש ואזיל. אף אנו נאמר לענין אדם הראשון שנעשה בלא \n"},{"index":9,"he":"נוקבא אלא עצמות או\"ר מי\"ם רקי\"ע שבעצמם מצד ההתפשטות היה מתגלם, כן הוא הענין \nבנשמת אדה\"ר שהיתה מתגלמת. ויש לזה הוכחה קצת ממה שנתבאר בתיקונים (תקונא סט דף \nק\"ז) בענין מה שמו ומה שם בנו, כי אדם הראשון הוא מה שמו ומשה הוא מה שם בנו. ויש \nבאדם מה, ובמשה מה. ובמשה הוא מה שם בן ד' במילואו שבת\"ת הנק' בן אל החכמה שהוא ג\"כ \nשם בן ד' במילואו ועולה מ\"ה כזה יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א. ולהיות שנשמת אדם נאצלה ממקום \nגבוה לא הוצרך אל הזווג. וכן פי' בתקונים כי אדם הוא חכמה וחוה היא בינה (כי המילוי \nשל שם מ\"ה בגי' חוה) ולכך עליה נאמר כי היא היתה אם כל חי ועל כן לא הוצרך אצילותם \nאל זווג תחתון. אלא שבזוהר (בראשית דף ל\"ד ע\"ב) נראה בפי' שנזדווגו ת\"ת ומלכות \nלהוציא נשמת אדה\"ר. וכבר היה באפשר לומר כי מה שנדרש בזהר שנזדווגו להוציא היינו \nלגלות נשמתו שהיתה נעלמת בבינה. וכן משמע מתוך לשונו שם שאמר ומזרח אתדבק במערב \n"},{"index":10,"he":"ואפיק ליה, ולא אמר ואתעביד מיניה אלא ואפיק פי' שהוציאו ממקום הנעלם שהיה. אלא \nשהלשון נעשה אדם קשה קצת. וכבר אפשר לתרצו נעשה ר\"ל נוציאהו ממדרגת האצילות אל \nמדרגה חיצונה שהיא מדרגת העשייה. אלא שעכ\"ז מידי קושיא לא נפקינן, שהרי בפי' אומר \nבמאמר ההוא שנזדווגו בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ומה לנו אם היה הזווג \nלהוציאו או אם יהיה להמציאו סוף סוף נזדווגו. א\"כ אחר שאדם אין ולא היתה ההתעוררות \nכיצד נאצל או הוציאוהו, ולכל הפירושים קשה. ולכן נאמר כי זווגא הוה מאחורא. וענין \nמאחורא הוא כאשר יש התעוררות מלמטה בכח ההתעוררות ההוא יש כח במלכות להאיר פניה נגד \nהת\"ת ואחר שהיא מאירה פניה נגדו הוא מאיר פניו נגדה בסוד הצינורות שבארנו בשער \nהצנורות בפרק א'. אמנם כשאין למלכות מעשים אין לה כח להאיר פניה נגד התפארת בסוד \nאור החוזר כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים בערך מים. ואחר שאינם מאירים פנים אל פנים \n"},{"index":11,"he":"כראוי הרי זווגא מאחורא. והענין הזה לומר שהיה זווגם מאחורא מוכרח לפי שמצד זווג \nתפארת ומלכות נאצלה נשמת זכר ונקבה כמו שנבאר. והנה כאשר הם פנים נגד פנים הנשמות \nמתאצלים פנים נגד פנים כענין הנשמות שנאצלו אחר שנברא העולם. ואדם ואשתו נאצלו פנים \nבאחור, והעד על זה ענין הגוף שלו שכך היה כי הגוף לבוש אל הנשמה. עד שאח\"כ נסרה \nהקב\"ה, ואחר שנסרה כאשר היתה התעוררות מלמטה, הנשמות הנאצלות למעלה היו פנים נגד \nפנים והעד שת ובת זוגו שלא נצטרכו אל נסירה כלל. וזה שכיוון הרשב\"י ע\"ה בלשונו \nבמאמר שכתבנו בפי\"ח. ת\"ח אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו מ\"ט לא אתבריאו אנפין \nבאנפין בגין דכתיב כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ וזווגא לא אשתכח בתקוניה כדקא \nיאות. הנה שלא אמר שלא היה זווג כלל אלא שלא היה כראוי שהיה באחורא כדפי', והענין \nכמו שבארנו. ונשאר עלינו עוד לבאר ענין הנמצא בזהר פ' תזריע (דמ\"ה) וז\"ל ת\"ח בשעתא \n"},{"index":12,"he":"דקב\"ה אשתכח בה בכנ\"י באנון זמנין דאשתכח עמה והיא אתערת רעותא לגביה בקדמיתא \nומשכאת ליה לגבה בסגיאות חיבתא ותאובתא, כדין אתמליא מסטרא דימינא וכמה אוכלוסין \nמשתכחי מסטרא דימינא בכלהו עלמין. וכד קב\"ה אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא והיא אתערת \nלבתר ולאו בזמנא דאיהו אתער, כדין כלא בסטרא דנוקבא אשתכח ושמאלא אתער וכמה \nאוכלוסין קיימין ומתערין בסטרא דשמאלא בכלהו עלמין. כהאי גוונא כתיב אשה כי תזריע \nוילדה זכר וגו'. מאי טעמא, תנינן עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה אשתכח ודא כדוגמא \nדדא. ועל דא קב\"ה גזר דכר או נוקבא לאשתכחא רעותא בעלמא עכ\"ל. והנה הורה כי לפעמים \nלא תתעורר המלכות אלא באחרונה ואז כמה בעלי דינין מתערין וכו'. ומן הראוי היה לשאול \nכי אחר שיש לה כח להתעורר כמ\"ש והיא אתערת לבתר, א\"כ למה לא תתעורר בראשונה ולא \nיהיה ענין הדין. והענין הזה הוא, כי כאשר לא תהיה למלכות מציאות וכח להתעורר כלל \n"},{"index":13,"he":"ועיקר ח\"ו, אז היא פורסת נדה במה שיונקת מר כדפי' בפרק הקודם ובשער הצנורות פ\"ד. \nוכאשר יהיה לה מעשים אלא שהם מועטים לעון הדור או שישראל מחצה זכאין ומחצה חייבין, \nאז היא אינה מתעוררת כלל אבל הת\"ת לרוב רחמיו על ישראל הוא מתעורר על האם ואז הוא \nמעורר אותה והרחמים מתעוררין והאם מתעוררת באחרונה בקצת מעשים שיש בדור. ואז כמה \nבעלי דינין מתערין לפי ששואלים בדין ואומרים הללו עובדי ע\"ז והללו עע\"ז הללו מגלי \nעריות וכו' ולכן מתעורר כח הדין. ועל ענין כזה הוא תפלתנו שאנו אומרים דלות מעשינו \nבשורך קרב צדק מאליך. פי' כאשר תראה שמעשה בני עולם הם דלים אבל כבר יש מעשים אלא \nשהם מועטים ודלים, (או) [אז] תקרב הצדק המלכות שהיא נקרא צדק מאליך ולא מפני זה \nיתבטל ח\"ו יחודך עמה אלא קרב אותה מעצמך ע\"י שתתעורר אתה קודם. ונמצא לפ\"ז בבחי' \nההתעוררות הם ג' בחינות. בחי' א' והיא הנבחרת כד אסגיאו זכאין בעלמא, שאז העולם \n"},{"index":14,"he":"נדון אחר רובו והיא מתעוררת קודם, ואז וילדה זכר פי' מאן דאלים גבר גובר כח הרחמים \nעל כח הדין ולכן הכל רחמים והעולם בנחת. הבחינה השנית היא כאשר העולם חייבין אבל יש \nבו זכאין קצת, שאז היא יולדת באחרונה שאין לה כח להתעורר קודם מפני מיעוט המעשים \nוהיא מתעוררת באחרונה כדפי', ואז הוא עת זווג אבל יש מקטרגים בהזווג כדפי'. הבחינה \nהג' היא כאשר העולם רובו חייבין או כולו שזהו שאמר כד אסגיאו חייבין בעלמא, שאז \nאטעמת מרירא שיונקת מצד החצון פי' מן המותר כדפי' בשער הצנורות בפ\"ד. ומה שנשאר \nביאור המאמר הזה יתבאר בפרקים הבאים. ודי לנו הערה בזה לענין ההתעוררות. ונבא לבאר \nבענין בחינה שנית אל הזווג והיא בחינת החבוק והנשוק: \n \nשער ח פרק כא\n"}]}
