{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-65","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":65,"title":"שער יד פרק ד","hebrewTitle":"שער יד פרק ד","segments":[{"index":1,"he":"שער יד פרק ד\nפרק רביעי: \nאחר שלמעלה אמרנו אגב גררא היות מציאות המלכות מהחכמה, נבא בפרק זה להכריע בקצת \nמאמרי התקונים וז\"ל (בתקונא ס\"ט דף ק\"ג) ועוד אני ישנה שניה ודאי לחכמה דאיהו י' כד \nאתרחק מיני רחימאי דאיהו ו', ורזא דמלה ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, חכמה \nדאיהו אבא י', יסד ברתא דאיהי ארץ ה' זעירא הארץ ודאי. כונן שמים דא וא\"ו. בתבונה \nדא אימא עלאה. דבינה אתקריאת לעילא כד איהי עם בעלה. תבונה אתקריאת לתתא כד איהי עם \nו' לתתא ואיהו ב\"ן ו', ות' דאיהו ת\"ת אשתארת איהי ה' עמיה. ובההוא זמנא דאת ו' איהו \nעם אימא ואיהו מרחק מינה, אתמר בה אני ישנה בגלותא, ואיהי שניה ליה. והכוונה כי \nבהיות המלכות למעלה היא שניה לחכמה ואיהי יו\"ד ממש כמותה כמו שביאר במקומות רבים. \nוזה דקדק באמרו שניה ודאי לחכמה דאיהו יו\"ד. בסוד מציאות היו\"ד אשר בה משתוים \nשניהם. זו י' של שם בן ד', וזו י' של אדני. (ובספרא דצניעותא פ' תרומה דף קע\"ו) \n"},{"index":2,"he":"בכלל ההויות מביא הוי\"ה כזו יהו\"י והוא המורה על סוד הענין הנזכר. וז\"ל יהו\"י. י' \nבתראה שכינתא (לתתא) כמה דה\"א שכינתא אשתכח. ובחד מתקלא אתקלו עכ\"ל. ואמרו כד אתרחק \nמני רחימאי וכו' פי' המלכות אומרת שהיא שנייה לחכמה בעת שנתרחקה מבעלה. והענין כי \nבשם בן ד' אותיות והם ידו\"ד כסדרן לפעמים יצטרפו אל ידד\"ו, וירצה שהמלכות עלתה אל \nהחכמה לבית אביה והת\"ת מתיחד עם הבינה. וזה שביאר ורזא דמלה ה' בחכמה יסד ארץ וכו'. \nפי' בחכמה שהוא יו\"ד היה יסוד הארץ כי הארץ היא המלכות במציאות ה' ויסוד הה\"א הוא \nיו\"ד שהוא מציאות הצלע אשר נלקח מן האדם. ופי' הרשב\"י ע\"ה בתקונים (תקונא י\"ב דף \nכ\"ז.) וז\"ל ואתמר התם לגבי אדם ויבן ה' אלדים את הצלע אשר לקח מן האדם, דא חכמה. \nויביאה אל האדם, דא עמודא דאמצעיתא כו'. הורה כי מציאות היו\"ד הוא מציאות הצלע \nונלקחה מהחכמה שהוא אדם העליון, ונבנתה בבנין הה\"א כאשר נבאר ואז ייחדה עם התפארת. \n"},{"index":3,"he":"והנה יסוד הבנין שהוא ה\"א הוא כזה. וז\"ש חכמה דאיהו אבא י', יסד ברתא דאיהי ארץ ה' \nזעירא הארץ ודאי. פי' כי מציאות הנקרא ארץ דהיינו בחינתה התחתונה ענין הארץ שהיא \nלמטה מן הכל ויסוד הארץ הזאת היתה בחכמה כדפי'. כונן שמים בתבונה, וכן התכוננות \nובנין השמים היה בתבונה. כי עקרם הם מחכמה כמו שפי' בשער י' ולא ט' בפ\"ב. כי מציאות \nרקיע הוא מחכמה אמנם כוננותו דהיינו בניינו ובחי' הסובבת ומלבשת הרקיע דהיינו בחינה \nהנקרא שמים זה היה בתבונה שהוא הבינה בהיותה מתייחדת עם הת\"ת כדמסיק. עוד נתבאר \nהענין הזה בתיקונים (תקונא כ\"ט דף ע\"ג.) ז\"ל ושכינתא תתאה מצוה כלילא מארבע אתוון \nאיהי אתקריאת י' מסטרא דחכמה ה' מסטרא דאימא עילאה וכו' עכ\"ל. הרי בפי' כי מציאות \nיו\"ד מצד החכמה וכן אז נקראת ע\"ש החכמה וכן פי' במ\"א (בהקדמה ד\"י) כד אתנטילת מחכמה \nאתקריאת ראשית על שמה ע\"כ. וכן היא ה' מצד הבינה דהיינו הבנין דכתיב (בראשית ב) \n"},{"index":4,"he":"ויבן ה' אלדים את הצלע. ושני שמות האלו מורים על הבינה. וכן ביאר הרשב\"י בפי' שה\"ש \n(בז\"ח דף פ\"ג) בפסוק כיריעות שלמה, ושם פירש כי לפעמים יהיה בניינה מן הבינה \nבמציאות ט' דחפי על י'. כי הבינה למ\"ד וכאשר יבנה בנין סביב הי' של מלכות יצטייר \nבצורת ט' דהיינו למ\"ד בעגול כזה. וכן נתבאר ענין המציאות הזה בעובדא דינוקא. ולאהבה \nהקצור לא נאריך בהבאת לשונם הנה. וכן ביארו הענין בזהר (פ' ויחי דף רמ\"ו) וז\"ל \nמלכותא קדישא לא קביל מלכותא שלימתא עד דאתחבר באבהן, וכד אתחבר בהו אתבני בניינא \nשלים מעלמא עילאה עכ\"ל. (וכ\"ה בזהר וארא דף ל\"א). הנה בפי' כי עיקר בנין שלה דהיינו \nה' היא ע\"י הג' אבות שהם ג' ווי\"ן כמבואר בפרק הקודם. וכן מכחם נבנית היא בג' ווי\"ן \nדהיינו ה' ועקר הבנין מעלמא עילאה דהיינו סוד הבינה כדפי'. וכן נתבאר הדרוש הזה ג\"כ \nבספר הבהיר ז\"ל א\"ר ינאי הארץ נבראת קודם השמים שנאמר ארץ ושמים. א\"ל והא כתיב את \n"},{"index":5,"he":"השמים ואת הארץ. א\"ל משל לה\"ד למלך שקנה חפץ נאה לא היה שלם ולא קרא עליו שם ואמר \nאשלימנו ואתקן לו כנו וחבורו ואז אקרא לו שם. הה\"ד לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך \nשמים, ואומר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה המקרה במים עליותיו, ואומר עושה \nמלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ואח\"כ יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד. כשתיקן לה \nמקום אז תאמץ בה שנאמר בל תמוט, ומה שמה, ועד, ומכונה עולם והיינו עולם ועד עכ\"ל. \nופי' הארץ נבראת, הכוונה כי המלכות קדמה לת\"ת במציאות גילוי אצילותה כאשר יתבאר \nבשער המיעוט בפ\"ג. והביא ראיה לזה מפסוק ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, כנראה שהארץ \nקדמה לשמים. והקשו לו מפסוק את השמים ואת הארץ כי שמים נבראו תחלה כדמוכח מפשט \nהפסוק. והשיב להם בדרך משל נאה למלך שקנה חפץ נאה שהיא המלכות וענין הקנין הזה הוא \nתחילת אצילותה בחכמה והוא ג\"כ נקרא מלך ומפני שלא היה שלם כי היתה במציאות צלע חסרת \n"},{"index":6,"he":"הבנין. ואמרו ולא קרא עליו שם. הכוונה לא האצילוהו ולא גילהו להיות נגבל ומכונה בשם \nאלא העמידו עד הכנותו ועד הכנת מקומו שהוא המרכבה שעליה עומדת כבוד המלכות הוא \nהמכון שלה. וההשלמה הוא הבנין בנין הצלע שהוא מציאות הה\"א שבה כדפי'. והביא ראיה \nלזה מפסוק לפנים הארץ יסדת פי' קודם השמים הארץ שהיא המלכות יסדת. וענין יסדת הוא \nהיסוד המוסד בחכמה כאמרו אבא יסד ברתא כדפי'. ומזה הכתוב ראייה על ענין יסוד הארץ \nשהוא קודם למעשה שמים דהיינו כוננות השמים. כי מעשהו הוא על ידי הבינה כמו שיתבאר \nבשער ערכי הכנויים. וזהו ואמר אשלימנו שכוון אל הבנין הנזכר לעיל. ולענין המכון \nהכריח מפסוק עוטה אור כשלמה. ולהבין ענין ראייה זו צריך שנעתיק הנה מה שביאר בזה \nהסבא (בפ' משפטים דף צ\"ח) וז\"ל עוטה אור כשלמה, דא שירותא דיומא קדמאה. נוטה שמים, \nהכא אתכליל שמאלא ולא אמר מאד אתכליל שמאלא בימינא למהוי נהיר בכללא דשמים. המקרה \n"},{"index":7,"he":"במים עליותיו, הכא נפיק בחדווה ההוא אילנא דחיי נהר דנפיק מעדן ואשתרשו ביה במימוי \nאינון תרין בדי ערבות דאינון גדלין במימוי הה\"ד המקרה במים עליותיו. מאן עליותיו, \nאלין בדי ערבות. ודא איהו דכתיב ועל יובל ישלח שרשיו. ודא הוא רזא דכתיב נהר פלגיו \nישמחו עיר אלקים. מאן פלגיו, אינון אלין שרשיו, והכי אקרון עליותיו, שרשיו, פלגיו. \nכלהו אשתרשו באינון מים דההוא נהר. השם עבים רכובו, דא מיכאל וגבריאל אלין הם עבים. \nהמהלך על כנפי רוח, למיהב אסוותא לעלמא, ודא איהו רפאל. מכאן ולהלאה עושה מלאכיו \nרוחות וכו' עכ\"ל. ועם היות שהמאמר הזה צריך ביאור עכ\"ז אל כוונתינו למדנו שנזכר \nבפסוק זה סדר האצילות גדולה גבורה כלולה בת\"ת ושתי הנצחים שהם נצח והוד וכן משך \nהנהר. אמנם המלכות לא נזכרה עדיין. ולכן הזכיר המרכבה התחתונה שהוא מיכא\"ל וגבריא\"ל \nורפא\"ל. ואין ספק ששם נזכר אוריא\"ל שזהו כוונת כנפי רוח לשון רבים וכן נזכרו שאר \n"},{"index":8,"he":"המלאכים הרי בפי' שנזכרו המרכבות שהם המכון שלה ואז אמר יסד ארץ על מכוניה. וזה רצה \nבאמרו כשתיקן לה מקום אז תאמץ בה פי' אחר שברא המרכבות אז היא מאומצת וחזקה ואז בל \nתמוט. ודקדק באמרו ומה שמה ועד. פי' שם המלכות שהוא היסוד (שלה) מציאות הי' הנקרא \nועד. ואפשר הטעם מפני שעדיה הגיע האצילות, ונבאר בערכי הכנויים (בע' עד). ומכונה \nעולם כי המכון הוא מצד הבינה כי הבנין נבנה בבינה והוא מציאות הה\"א שהם מצד החסד \nוהגבורה והת\"ת ומשם מיכאל גבריאל רפאל או אוריאל כמו שנבאר בשער ההיכלות פ\"ז. ומטעם \nשעיקר המכון על שם הבינה אמר ומכונה עולם, ע\"ש הבינה הנקרא עולם. וזהו בל תמוט עולם \nועד. וענין בל תמוט, ע\"י שתשפיע ותקבל תתקיים ע\"ד שכינה בתחתונים שבארנו בשער מהות \nוההנהגה. והנה נשלם ביאור המאמר. ומתוכו נתבאר עקר ההקדמה שאנו בביאורם. ועם ענין \nהקדמות המציאיות הנזכר בשער הזה יתבאר ענין קשה מאד בענין הכוונה בק\"ש בפרק א' של \n"},{"index":9,"he":"ק\"ש במלת אחד. שאנו מעלים הספי' אל הבינה ומשם ולמעלה. כי הלא זהו ענין היובל \nשישובו הענפים אל שרשם ויחזור הכל אל הבינה והעולם חרב ואבד, וא\"כ מהו התיקון שאנו \nמתקנין בכוונה זו. ועם ההקדמה הזאת יובן הענין כשנעלה (כשתעלה) מדה או מדות למעלה \nעכ\"ז מציאותם נשאר במקומן. ואין זה ענין היובל כי ביובל יחזרו גם המציאיות והענפים \nאל מקורם. וכן ביאר הרשב\"י בפקודא דקדושה (בזהר אמור דף צ\"ג) וז\"ל וכיון דישראל קא \nמקדשי סלקא מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק וא\"ו רזא דשמים עלאין לעילא. כיון \nדאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש. ולבתר נהיר \nההוא נהירו עילאה על כורסייא דאיהו שמים. ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבן \nביה בההוא נהירו וכדין אקרי קדוש. לבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה \nדרגא יקירא עלאה לקדשא כלא לתתא. כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש וכו' עכ\"ל. \n"},{"index":10,"he":"ונבאר אותו בקיצור. למעלה מזה פי' הרשב\"י כי ג' קדוש אחד בכתר אחד בת\"ת אחד ביסוד, \nוכל ג' מדרגות האלה מקבלים קדושה מהקדש העליון שהוא הכתר. והוקשה להרשב\"י כי בכתר \nאין קדוש בוא\"ו אלא קדש. ותירץ לזה דשמים שהוא ת\"ת הנקרא וא\"ו מסתלק לעילא ובעלות \nהוא\"ו אל הכתר הנקרא קדש מה שהיה קדש נעשה קדוש. וחזר ואמר לבתר נהיר ההיא נהירו \nעילאה על כורסיי\"א דאיהו שמים פי' מציאות הת\"ת הנשאר במקומו שהוא כסא אל מציאות הדק \nשהוא סוד הרקיע כמבואר בשער י' ולא ט' פ\"ב. ומציאות המתגלה נקרא כסא אל מציאות \nהעולה וכמקרה הזה אל הת\"ת, כן מדבריו נלמד אל מציאות שאר הספי' שמציאותם נשאר \nבמקומם. ומשם מתפשט קדוש שני וג' ביסוד שהוא משך וא\"ו. ואגב אורחין למדנו ענין הג' \nווי\"ן. א' הכתר ע\"י הדעת הדק העולה שם כמבואר, ושני בת\"ת ממש, ושלישי ביסוד. ע\"כ. \nוהנה נשלם הפ' הזה ונכלל השער הזה: \n \n"},{"index":11,"he":"שער טו פרק א\nשער ט\"ו הוא שער ממטה למעלה: \nהנרצה בשער זה לבאר ענין הנזכר בספירות בתיקונים ובזוהר ממטה למעלה וממעלה למטה, כי \nלכאורה הדבר קשה כי מה שהם ממטה למעלה היינו ממעלה למטה והוא מונה אותם ב\"פ כאשר \nיתבאר: \nפרק ראשון: \nהענין כי הספירות כמו שהם ממעלה למטה כסדרן כתר חכמה בינה גדולה גבורה תפארת נצח \nהוד יסוד ומלכות כך הם ממטה למעלה כתר חכמה וכו' כיצד כתר במלכות וחכמה ביסוד ובינה \nבהוד וגדולה בנצח וגבורה בת\"ת ות\"ת בגבורה ונצח בגדולה והוד בבינה ויסוד בחכמה \nומלכות בכתר. וכדי שלא יקשה ענין זה בעיני המשכיל נמשיל לו משל נאה והוא כדמיון \nנצוץ השמש המתפשט ממקורו ומכה במראה הלטושה אז אורו מתהפך וחוזר אל מקורו וזהו \nהנקרא בין החוקרים אור המתהפך. וכן אנחנו כאשר רצינו לרמוז בשערינו אלה אל הסוד הזה \nקראנוהו בשם אור המתהפך או אור החוזר שהכל ענין אחד. ונחזור אל הכוונה שממש כדמיון \nהאור הנז' כן דמיון האצילות כי הספי' שהם האצילות ומתפשטות ממעלה למטה כסדר הישר \n"},{"index":12,"he":"בספי' זהו שקראנוהו לפעמים בשערים אלה אור הישר והוא שהם מתפשטות כסדר הזה. וכן \nהאור עושה, מצבו במלכות וחוזר אל מקורו עד הכתר ושם מצבו. וזהו נעוץ סופן בתחלתן \nותחלתן בסופן כי כתר שורה במלכות ומלכות בכתר ולא זה בלבד אלא אף המלכות שבכתר חוזר \nויורד למטה. ומנהגה כדרך האור הראשון עד שנעשה אור לאור ואור לאור עד אין תכלית \nוהכל נעוץ סוף בראש וראש בסוף וזהו סוד ההויה ביושר וסוד ההויה בהפוך זה בסוד האור \nהישר וזה בסוד האור המתהפך כזה: \nהענין נרמז בסוד א' שהוא יו\"ד בראש ויוד בסוף כזה: \nוהסוד הוא יוד בראש ויו\"ד בסוף כי מקור האור לעולם הוא יו\"ד. ומשם האור נשפע פעמים \nהיו\"ד למעלה והוא אור ישר ומקור וראש. ופעמים היו\"ד למטה והוא אור מתהפך ומקור אל \nהאור החוזר. ונמצא נעוץ סופן בתחלתן ותתלתן בסופן. וכן פירש הרשב\"י בפי' משנת ס\"י \nזו וז\"ל בתיקונים (תקונא כ\"א ד\"ס.) והאי אבנא איהו י' בריש א' ואיהו י' בסופה, עלה \n"},{"index":13,"he":"אתמר מגיד מראשית אחרית, ואיהי יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י כליל עשר ספירן דאיהו נעוץ סופן \nבתחלתן ותחלתן בסופן עכ\"ל. כיון בשם הנזכר היות האותיות השם ביושר יהו\"ה והשם בהפוך \nהוה\"י והכל נכלל בעשר אותיות שבמלוי השם והיינו ענין א' שהוא יו\"ד בראש ויו\"ד בסוף. \nוהוא מגיד מראשית, שהוא יו\"ד בסוד החכמה וקוצה שהוא הכתר. אחרית, שהיא יו\"ד ג\"כ. \nוהוא חכמה בראש וחכמה בסוף. ואחר שנתבאר הענין בכלל ובקיצור נבא להכריע בדברי \nהרשב\"י ע\"ה בתיקונים [בהקדמה ד\"ו.] אין קדוש כה' עלת על כלא טמיר וגניז בכתר ומניה \nאתפשט נהורא על יהו\"ה דאיהו י' חכמה ה' בינה ו' כליל שית ספירן ה' מלכות. והאי איהו \nאתפשטותא מעילא לתתא ואוף הכי אתפשט נהוריה על [י' מן אדני] מתתא לעילא עד אין סוף \nדאתרמז באדנ\"י אי\"ן אנ\"י. ובג\"ד י\"י מן יאהדונה\"י עשרה עשרה הכ\"ף דא כ' מן כתר \nעכ\"ל. הורה בפי' על כוונתינו כי האור הישר יוצא ומתפשט מן המקור שהוא יו\"ד עד הסוף \n"},{"index":14,"he":"שהוא ה'. וחוזר מי' של אדנ\"י שהיא המלכות כי אדנ\"י לבוש אל יהו\"ה כזה יאהדונה\"י כמו \nשנבאר בשער השמות בפ' י\"ג ושם אדנ\"י הוא סוד אור המתהפך כי שם אדנ\"י ושם הוה\"י הכל \nענין אחד ורמז א'. וזהו סוד אנ\"י אי\"ן שהוא אני אדנ\"י במלכות ואי\"ן בכתר והכל רומז \nנעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו. וכמו שבסוד הכתר הי' על ה', כן באי\"ן הי' על הן' כי \nהכל רמז אחד וענין א'. וכמו שבמלכות י' תחת ה', כן באנ\"י נ' על היו\"ד. והכל אחד זו \nבחכמה שהיא י' נ' בבינה שהיא ה'. ולהיות ששתי אורות מתייחדים בכתר ב' מדות שבספיר' \nי' מלמעלה למטה וי' ממטה למעלה לכן נקרא כ' כתר והיינו אין קדוש כה' שפירושו כ\"ף \nכת\"ר שהוא התפשטות האור ממעלה למטה וממטה למעלה כדפי'. והנה בזה נכלל המרובה \nבמיעוט, שהספי' הם עשר ממעלה למטה בסוד האור הישר וכן עשר ממטה למעלה בסוד האור \nהמתהפך אור החוזר. ועתה נבא בפרק זה לבאר ענין זה אפי' בקצת הספי': \n \nשער טו פרק ב\n"}]}
