{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-85","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":85,"title":"שער כ פרק יא","hebrewTitle":"שער כ פרק יא","segments":[{"index":1,"he":"שער כ פרק יא\nפרק אחד עשר: \nבצורת אותיות השם והתיחסו במדות אלו בזולת מה שנתבאר בפרקים אלו, מצאנו בזוהר פ' \nמשפטים (דקכ\"ג ע\"ב) וז\"ל ת\"ח, אנא חזינא ליה בחלמאי ושאילנא קמיה דר' שמעון, י' הא \nאוליפנא קמיה דמר דאיהו חכמה והכי הוא ודאי. ה' אמאי איהי בינה. אמר לי ת\"ח הא כתיב \nונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא בינה. ובג\"כ ההוא נהר \nיו\"ד סתים בגויה, ויו\"ד פשיט נהרא דא מכל סטרוי ואפיקת בן תחותה דהוא ו'. כגוונא דא \nה. לבתר אולידת ואפיקת האי בן ושויה לקמה. ובג\"כ יה\"ו, דהא וא\"ו לקמה יתיב לינקא \nליה. וע\"ד תנינן במתניתא דילן, ה' ד' הות. מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן ואיקרי \nה'. לבתר אולידת ואפיקת ו' ההוא בן וקאים לקמה. ועל האי כתיב ונהר יוצא מעדן, מיניה \nנפק ודאי, להשקות את הגן, לינקא ליה עכ\"ל. ודברים האלה הם דברי ר' אבא לר' אלעזר בן \nר' שמעון. והיה מספר לו ענין הזה שראה להרשב\"י ע\"ה בחלום ושאלו השאלה הזאת והשיב לו \n"},{"index":2,"he":"הדברים הנז' למעלה. וראוי לדקדק בדברי המאמר הזה למה נסתפק רבי אבא בה' למה היא \nבינה ולא נסתפק בי' למה היא חכמה עד שאמר י' הא אוליפנא וכו', והכי הוא ודאי כנראה \nשאין שם שאלה, ועקר השאלה הוא בה', וראוי לדעת זה. עוד למה לא שאל כן בוא\"ו למה \nבת\"ת, וה' אחרונה למה במלכות. ונאמר בביאור זה כי הספירות להיותם נעלמות, לפי קרבתם \nאל סבתם כן העלמם והסתרם. ומטעם זה אמרו כי הכתר לרוב העלמו לא נתגלה כי אם בקוצו \nשל יו\"ד, לרמוז אל דקותו והעלמו והסתרתו כמו שהקוץ הזה דק ואין בו שפיטת אות וציור \nכלל. וי\"א שאין בו אות ולא קוץ כלל כדפי' בשער הקודם. והחכמה להיות שהיא עלול שני, \nנתרחקה מדרגה שנית מסבתה, לא הרחק מקום ח\"ו, אלא ר\"ל היא מדרגה שנית מהעלולים \nוהנאצלים. ולכן הרמז אליה ביו\"ד. להיותה גדולה מהקוץ הנרמז בכתר. ולהיות כי היא \nנעלמת עדיין, האות הזה אין בה מציאות כ\"א בגוף שחור כענין גולם בלי צורה והיא דקה \n"},{"index":3,"he":"ג\"כ להורות שלסבת דקותה נמנע לנו ההשגה בה. וז\"ש ר\"א בשאלתו להרשב\"י ע\"ה י' הא \nאוליפנא קמיה דמר דאיהי חכמה והכי הוא ודאי שכן מורה צורת האות במציאותה ודאי שהיא \nבחכמה להיות צורתה דק ואין לה כמעט צורה אלא גולם פשוט כנקודה שאין לה גוף כדפי'. \nוא\"כ ה' אמאי בינה. ודייק כיון שבחכמה לא תצדק צורת אות כלל אלא נקודה פשוטה כדפי', \nא\"כ בינה שהיא עלולה ממנה והיא ג\"כ נעלמת כמו שביארנו בשער מהות והנהגה בפרק ו' ז\"ח \nבס\"ד, ג\"כ ראוי להיות האות הרומזת בה צורה בינונית בין י' שבחכמה ובין ו' שבת\"ת, כי \nו' שבת\"ת מתיישב וכן הה' שבמלכות היא מתיחסת לו' שבת\"ת ומטעם זה לא שאל בה להיותה \nמדרגה התחתונה, אמנם עיקר שאלה בה' שבבינה שאינה מתייחסת אל י' שבחכמה ואל ערך ו' \nשבת\"ת. והרשב\"י ע\"ה הופיע עליו משפעו הטוב והשיב לו. ונהר יוצא מעדן וכו' מאן הוא \nנהר דיוצא מעדן דא בינה. פי' בפסוק זה רבו הפירושים בזוהר במקומת רבים ובכללם פי' \n"},{"index":4,"he":"כי הנהר הוא הת\"ת והעדן הוא הבינה וכן העתקנו לשונו בשער המכריעים פ\"ה בס\"ד. ואם \nנפרש הפי' הזה בפסוק זה נמצא שאין הכרח לפי' הרשב\"י ע\"ה במאמר הזה כלל, מפני שעיקר \nכוונתו תלוי בפי' הפסוק כאשר נבאר. לז\"א מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא הוא בינה, פי' \nעיקר עדן הוא בכתר. ואף אם ימצא פעמים בחכמה ופעמים בבינה הוא ע\"ד השאלה. וכן ביאר \nהרשב\"י ע\"ה בתיקונים (בהקדמה דף י\"א ע\"ב) וז\"ל ולית עדן אלא כתר עליון דאיהו מופלא \nומכוסה. ובג\"ד אתמר בעדן עין לא ראתה אלדים זולתך ע\"כ. הרי בפי' דעת הרשב\"י ע\"ה \nשעדן עיקרו בכתר, וכן הכריח מן הפסוק. וא\"כ לא יצדק עדן בבינה אלא בריחוק. ויותר \nיצדק בחכמה לקורבתה אל הכתר. ואם נפרש שהנהר הוא הת\"ת ויוצא מהכתר שהוא העדן האמתי. \nלא יצדק מלת יוצא ממש מהכתר. כי אינו יוצא אלא מהבינה כנודע. ומתבאר מתוך המאמר \nלפנים. ואם נרצה לבאר נהר חכמה ועדן כתר כמו שפי' הרשב\"י ע\"ה במקומות אחרים, הנה לא \n"},{"index":5,"he":"יצדק נהר בחכמה. לזה אמר מאן הוא נהר, שיהיה מדוקדק לשון יוצא ולשון עדן אלא בבינה \nכמו שהכרחנו לעיל. ועתה יצדק יוצא שהוא ממש יוצא מחכמה, ויצדק לשון נהר שהיא נקראת \nנהר, ויצדק לשון עדן בחכמה על צד ההשאלה. ובג\"ד ההוא נהר י' סתים בגוויה. פי' לרמוז \nאל מקום מוצאו ומקום אצילותו הוכרח היות מצוייר בעצמותה מציאות מקורה שהיא החכמה. \nולכן נמצא בצורת ה' בדל\"ת שלה בקוצה האמצעית (עב) [תג] בצורת יו\"ד לרמוז אל מקורה \nשהיא חכמה כדפי'. ויו\"ד פשיט נהרא דא מכל סטרוי. ידוע שאצילות חסד דין ורחמים הוא \nמהבינה. ועם היות שאין הבינה עיקרם, עכ\"ז נאצלו על ידה ודרך בה נאצלו, כדפי' בשער \nסדר האצי' פ\"ו בס\"ד. א\"כ נמצא לפ\"ז יוכרח היות מקורי החסד והדין והרחמים נעלמים \nבתוכה והיא מפותחת בסוד ג' קוים אלה. והיינו דקאמר י' פשיט נהרא כו', דהיינו \nשנתפשטה במציאות ראשונה לשתי רוחות, א' אל הימין וא' אל השמאל, זה דין וזה חסד. \n"},{"index":6,"he":"והפשיטות הזה ואצילותו, הוא ע\"י החכמה. כי הבינה מחכמה נאצלת. וזה פשיט נהרא מכל \nסטרוי דהיינו צורת הד' שבה', ואפיקת בן תחותה, הוא צורת ו' שבתוך הד' ע\"י זווג \nוחיבור שני כמו שיתבאר לפנים [במש\"כ] ה' ד' הות. אמנם ראוי לדעת למה לא נאצלו ג' \nהפשיטות יחד החסד והדי\"ן והרחמי\"ם, ולמה נתעכב הרחמים בחיבור שני חכמה בבינה כמו \nשיתבאר. אלא הענין הוא כי היו השני הקצוות שהם הדין והחסד, ואח\"כ הוצרכו למכריע \nביניהם. וקודם ראוי שיקדמו החולקים ואח\"כ המכריע. ואין הכוונה באמרנו קדימה קדימת \nזמן ח\"ו, אבל כוונתינו קדימת מעלה. ואמר בן תחותה דאיהו ו'. להורות על מציאותו \nהנעלם בסוד הדעת ששם מציאותו רקיע פשוט בצורת ו' כמו שפי' בשער א' פ\"ב. וכוון באמרו \nתחותה. הכונה שהוא למטה ממנה בלבד ועדין אינו בין גדולה וגבורה. שהוא בסוד הדעת \nהפשוט בלי בחינת הדין והחסד. אלא למטה מבינה שני לה. שכאשר הוא בין גדולה לגבורה \n"},{"index":7,"he":"הוא למטה משניהם או ביניהם לכל הפחות. ולא תחת הבינה ממש כמו עתה במציאות ראשון \nבהיותו רקיע לבד. ואפיקת האי בן וכו' פי' זה אצילות שהאצילו והוציאו בין חסד \nוגבורה. ואמרו ושויה לקמה כי כלם הם לפניה אבל לא תחתיה בעצם. או יהיה הכונה על סדר \nעמידת האותיות, כי כאשר יתאצל ממנה ולחוץ ויעשה תפארת בסוד הפארות והגוונים שהם \nהחסד והדין והרחמים, אז הוא לפני אמו לכסות עליה כמו שביאר הרשב\"י ע\"ה במאמר שבפרק \nהקודם. וזהו לקמה פי' לפניה להעלימה מעיני המביטים. כי ההעלם סבת ההתגלות והגילוי \nסבת ההעלם. ומבואר הוא כי ע\"י גילוי הת\"ת נעלמה הבינה. וע\"ד תנינן וכו' ה' ד' הות \nוכו'. כי נודע היות יחוד י' בה' כדרך יחוד ו' בה' כדפי' בשער ח' פי\"ג בס\"ד. ולהיות \nמציאות הת\"ת רקיע מתפשט מצד החכמה בסוד הדעת כדפי' בשער א' ובשערים אחרים. לכן היתה \nהבינה ד' כי לא הי' עדיין אצילות הקו האמצעי הממוצע עד שהאצילו החכמה בבינה ומשם \n"},{"index":8,"he":"יצא למקומו. וזהו ד' הות, שהוא כח הדין והחסד בבינה לבד עד שיצא התפארת במציאות הדק \nשבתוך החכמה וע\"י נעשה ה' בבינה ומשם נאצל למטה אל בין הקצוות ונעשה ג\"ן כי הוא בעל \nשש נטיעות כנודע. ועל האי כתיב ונהר יוצא וכו'. מבואר כמו שפי' למעלה וזהו אמרו \nמיניה נפיק ודאי. הכונה בעצם יוצא מעדן מיניה נפיק תכף כדפי' לעיל. נמצא נהר יוצא \nועדן שהוא מדוקדק. אך לפ\"ז להשקות את הגן קצת דוחק. כי בשלמא לפי' עדן כתר נהר חכמה \nגן בינה, וכן לפי' עדן בינה נהר תפארת גן מלכות, ניחא, דלשון גן צודק כי עיקר \nנטיעות הם בבינה או במלכות. אבל לפי הפי' הזה כי גן הוא הת\"ת אינו צודק בו לשון גן. \nלזה אמר כנדחק בענין זה. לינקא לי'. פי' לת\"ת. כי כבר יצדק בו לשון גן. כי הוא בעל \nו' נטיעות וכו'. ומטעם הדוחק הזה הקדים ואמר מיניה נפיק ודאי. כי אע\"פ שלא יצדק \nלשון גן, יותר טוב שנדקדק ראש הפסוק שהוא ונהר יוצא מעדן ועוד שהם ג' תיבות משנדקדק \n"},{"index":9,"he":"תיבה אחת. ולזה אמר מיניה נפיק, דהיינו ונהר יוצא מעדן. וגם יתיישב קצת להשקות את \nהגן לינקא ליה, שגם בו יש נטיעות. ע\"כ מה שראינו לבאר המאמר הזה בפי' שם בן ד'. \nובמה שפי' הרשב\"י במאמר הזה מענין ה' שהוא ג' קוים הקו הימיני המשוך למטה חסד והגג \nהמשוך למעלה קו השמאלי גבורה והוא\"ו האמצעי הת\"ת, יתיישב מה שפי' בשער המציאיות \nבפ\"ג שכל ה' היא ג' ווים, שהם ג' אבות, יעויין במקומו: \n \n"},{"index":10,"he":"שער כ פרק יב\nפרק שתים עשר: \nהשם השביעי והשמיני צבאות. והנה הוא מיוחס אל הנצח וההוד ואולם נמצא השם הזה מצטרף \nאל שם יהו\"ה ואל שם אלדים כגון ידו\"ד צבאות אלדים צבאות. ופירשו בו כי הנצח נקרא \nידו\"ד צבאות, והטעם כי הנצח הוא ענף הרחמים. וההוד נקרא אלדים צבאות, והטעם כי ההוד \nהוא ענף הדין. ונקראו צבאות מטעם כי צבאות עליונים ותחתונים נמשכים ונשפעים משם. \nכ\"פ כל המפרשים. וקשה טובא, כי כמו שהוד מטעם שהוא ענף הגבורה נקרא אלדים צבאות על \nשם הגבורה שנקרא כן, היה ראוי שנצח מטעם שהוא ענף החסד יקרא א\"ל צבאות. ואין לומר \nלפי שאינו רחמים גמורים כמו החסד אין ראוי לקרותו א\"ל, אמנם נקרא ידו\"ד כי הוא \nבינוני כמו הקו האמצעי. זו אינה תשובה, כי ג\"כ הו\"ד אינו דין גמור ונקרא אלדים על \nצד השאלה, כן הנצח היה ראוי שיקרא א\"ל על צד השאלה. ואין להמלט ולומר כי א\"ל לעולם \nרחמים גמורים, משא\"כ בשם אלדים כי לפעמים המלכות נקרא בשם אלדים וכן הבינה נקרא בשם \n"},{"index":11,"he":"אלדים. מב' טעמים א' שכבר נאמר (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום ופשוטו שיש לו זעם \nקצת. ב' שהרי מלאך הגבורה גבריאל והוא שר האש כנודע, ועכ\"ז נקבע בשמו שם א\"ל. וא\"כ \nנחזור לשאלתנו כי היה ראוי שיקרא נצח א\"ל צבאות. ואין להשיב שנקרא יהו\"ה צבאות מטעם \nשהוא שני לת\"ת. כי זה ו' לאצילות, וזה ז' כנודע. ומטעם זה קנה לו שם הת\"ת. שהרי \nהת\"ת והנצח מפסיקין בין הוד לגבורה. ועכ\"ז נקרא בשם אלדים בשם הגבורה ולא נקרא בשם \nיהו\"ה שהוא תפארת שהוא קרוב לו יותר מאלדים שהוא בגבורה כי זה ב' וזה ג'. ועוד כי \nאע\"פ שהנצח שני לת\"ת, עקרו החסד כדפי' בסדר האצילות בפ\"ו בס\"ד. לכן נראה להשיב כי \nנצח והוד הם שני מדות מיוחדות בכל פעולותיהם אחים ולא יתפרדו ולכן רוב כינוייהם הם \nלהם ביחד כמו אפיקי מים, שקתות המים, וכיוצא בהם, כאשר יתבאר בשער ערכי הכנויים. \nוהטעם ביארנו בשער ח' פכ\"ד. ולכן השם הכולל אל שניהם יחד הוא שם צבאות. וזולת שם זה \n"},{"index":12,"he":"השוה אל שניהם אין להם שם אחר בשמות שאינם נמחקים ולא יצדק שם זה אלא אל שניהם יחד. \nכמו שלא יצדק שם צבא אלא על קבוץ עם. וכן שניהם יחד נקראו צבאות. וכן פי' הרשב\"י \nבתיקונים נצח והוד צבאות. וכן בזהר פ' ויקרא (די\"א) וז\"ל שביעאה ותמינאה צבאות \nאיקרון. וכן במקומות רבים. אמנם שם יהו\"ה ואלהים הוא מושאל אליהם לסבה אשר נבאר. \nוהענין כי שני מדות אלו זו ימין וזו שמאל שניהם משכן ומושב לת\"ת ומלכות. ושם ע\"י \nהיסוד מתיחדים. כי הנצח כסא לת\"ת וההוד כסא למלכות. וזהו ביאר הרשב\"י ע\"ה בתיקונים \n(תקונא י\"ח דף ל\"ג) וז\"ל ת\"ח יהו\"ה אדנ\"י אינון קב\"ה ושכינת' בתרין שוקין. יהו\"ה \nלימינא, אדנ\"י לשמאלא. ואינון אספקלריא המאירה, ואספקלריא שאינה מאירה. בצדיק \nתרווייהו חד יאהדונה\"י עכ\"ל. והכריח הענין הרשב\"י ע\"ה בלשונו במה שהאריך ואמר \nואינון אספקלריא וכו'. כי כבר נודע כי אספקלריא המאירה הוא תפארת והוא מדרגת מרע\"ה. \n"},{"index":13,"he":"ושאר הנביאים במלכות שהיא כאספקלריא שאינה מאירה. וכן אמרו (חז\"ל ב\"ב ע\"ה) פני משה \nכפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. והכונה מרע\"ה היה מתנבא בכח התפארת והוא פני חמה, \nאבל יהושע פני לבנה שהוא המלכות. ואחר שכן איך אומרים במקום אחר שהנבואה הוא ע\"י \nנצח והוד שהם תרי נביאי קשוט כמורגל בדברי הרשב\"י ע\"ה מקומות רבים אין מספר. אלא \nע\"כ מאי אית לך למימר שהת\"ת הוא אל הנצח שכן דרך הת\"ת אל הימין וזו היא מדתו של \nמשה, והמלכות אל ההוד שכן דרכה אל השמאל כאשר ביארנו בשערים הקודמים, וביסוד הם \nמתיחדים כנודע. ואחר הקדמה זו כבר נודע היות הת\"ת שמו יהו\"ה ושם המלכות אלהים. \nוברוב המקומות שבא ה' אלהים הוא ת\"ת ומלכות. או ברחוק על החכמה והבינה שנקראו ע\"ש \nהת\"ת והמלכות. וכן הבינה לבדה נקראת בניקוד אלהים ונכתב יהו\"ה להורות עליהם כדפי' \nבפ\"ד בס\"ד. א\"כ ראוי שיקראו הנצח וההו\"ד על שמם יהו\"ה אלהי\"ם. ואין להקשות כי לפ\"ז \n"},{"index":14,"he":"היה ראוי שיקרא ההוד בשם אדנ\"י ולא בשם אלהים כדברי הרשב\"י ע\"ה. זו אינו שאלה, כי \nהמלכות כשהיא נוטה אל השמאל כ\"ש בהיותה בהוד נקראת אלדים כדפי' לעיל בפ\"ז ח\"ט. \nוהרשב\"י ע\"ה במאמר הזה נקט אדני לרמוז על היחוד דרך מעלות הסולם עד המעלה העליונה \nכדמפרש ואזיל בחסד וגבורה וכו' באמצעית וכו' כמו שהעתקנו לשונו בשער ט\"ו פ\"ב. וכן \nביאר הרשב\"י ע\"ה בזהר פ' ויקרא (דף י\"א ע\"ב) ז\"ל שביעאה ותמינאה דא צבאות. וע\"ד \nיהו\"ה קריבא בכלא אחיד לכל סטרין. לזמנין יהו\"ה אלהים דהא קריבין אינון ת\"ת לגבי \nגבורה. ולזמנין יהו\"ה צבאות דהא קריבין אינון ת\"ת לגבי נצח והוד דאקרון צבאות. והא \nאתמר דאשתמודעין מילי נביאי מהימני מפומיהו כד אמרי כה אמר יהו\"ה אלהים וכד אמרי כה \nאמר יהו\"ה צבאות, והוו ידעי מאן אתר קא אתיין מילין עכ\"ל. והנה הורה בפירוש כי בסבת \nשהת\"ת קרוב אל הגבורה שהיא חמישי והת\"ת ששי. וכן הוא קרוב אל נצח והוד ולכן ראוי \n"},{"index":15,"he":"שיהיה שם יהו\"ה מתיחד או עם שם אלדים שעליו, או עם צבאות שתחתיו. ולכן נמצא יהו\"ה \nאלדים, ויהו\"ה צבאות. ומתוכו מתבאר בפי' כי יהו\"ה צבאות היינו ת\"ת מתיחד עם הנצח \nוהוד. ומזה נקיש אל אלדים צבאות שהוא המלכות בהיותה למעלה עליהם נקרא אלדים צבאות. \nוכן מתוכו מתבאר כי נצח והוד אינם נקראים אלא צבאות. ועוד יש הכרח לענין זה מהזהר \n(האזינו דף רצ\"ו) והעתקנוהו בשער ח' פכ\"ד. ואין להרוס מתוך המאמר הזה קצת מהבנין \nאשר בנינו ולומר כי אלדים צבאות יהיה בגבורה על נצח והוד. כי זה אין לו טעם דלא \nשייך לומר דהא קריבין אינון וכו' ויותר קרובה היא המלכות כדפי' בס\"ד. ונמצא שם זה \nלפעמים בהשאלה אל הת\"ת, ופי' בזהר (שם) הטעם כי הנשמות וההשפעות הם יוצאים מהת\"ת אל \nנצח והוד הנקרא צבאות שמם העצמי. וכן היסוד נקרא בהשאלה צבאות, מטעם כי הנשמות \nוהצבאות הנשפעים מהנצח וההוד יוצאים דרך היסוד. וכן ביאר הרשב\"י ע\"ה בזהר שה\"ש \n"},{"index":16,"he":"(בתחלתו) ועל דאפיק זהרין נציצין ועביד איבין לזיניה, אקרי האי זהר צבאות. ושם העסק \nעל היחוד, ופי' הטעם שמשפיע נשמות של צדיקים דהיינו פרי למינהו, ג\"כ נקרא צבאות. \nודקדק בלשונו, ואמר דאפיק ולא אמר דעביד כלישנא דקרא דאמר עושה פרי למינו. להיות כי \nאין הנשמות והצבאות בידו אלא מלמעלה ממנו הם נשפעים על ידו והוא המוציא בלבד כמו \nאבר הזרע שאין הזרע בידו ואין בידו לעכב ולא להרבות אלא הוא מעבר בלבד. משא\"כ הנצח \nוהוד שהם ביעין דדכורא והם המבשלים הזרע הנשפע להם מהת\"ת. וזהו שחקים ששוחקין מן \nלצדיקים, והמן הוא מן השמים כדכתיב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והמן \nהוא השפע הנשפע מן השמים תפארת. והנצח וההוד הם השחקים הביצים המבשלים הזרע השוחקים \nמן לצדיקים שהם צדיק וצדק: \n \nשער כ פרק יג\n"}]}
