ספר עשרה מאמרות
מאמר המידות
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
מאמר המידות רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. השער הזה רבים פתחוהו צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם ואני באתי אחריהם לאסוף כעמיר גורנה ומלאתי את דבריהם כי אין מדרש בלא חדוש. ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם. המדה הראשונה: קל וחומר הרמז בה לכתר עליון בהתיחסו אצל עלת העלות כי הכתר קל הוא ואוכמא איהו בערך עלתו ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כל שכן במה שלמעלה הימנו וגדול כבודו שהושוה קונו לו לכל הדברות המושאל אליהם ולכל האמירות המשותפות אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה איננו בא מן הדין כי הוא מחוייב המציאות מבלעדי התיחס לזולתו כלל ועליה אתמר ואין אלקים עמדי וגם אמנה במה שהוא קונה הכל ונטפל בהשגחתו אליהם כמה דאת אמר ורחמיו על כל מעשיו די לבא מן הדין להיות כנדון כמו שזכרנו. כיוצא בדבר אתה אומר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים סלקא דעתך אמינא קל וחומר לשכינה
ארבעה עשר יום תלמוד לומר תסגר שבעת ימים והטעם כי אביה על חכמה עלאה אתמר דאיהו יש מאין ובינה נמי יש מיש אמרה תורה כי נהפכו אצל מרים שניהם לירקון ובדידהו משתעי קרא הלא תכלם שבעת ימים כנגד המדות אשר תחתיהן המתפעלות על ידן אלמא אין כאן קל וחומר אלא למראה עינים לפי הפשט המוחש וכדי שיהיו טעמי תורה הנגלה והנסתר שוים בדינם יכונו יחדו על שפתינו באה ההלכה וקבעה דיו ויאות כל מלי דרבנן עיין מאמר חקור דין חלק שלישי פרק ד' ויש קל וחומר במלכות שהיא מתנהגת פעמים בחסד קל הוא על פני מים ופעמים בדין להחמיר בסייג לתורה. ואית דיימא איפכא חומר מים רבים בחסד ובהתגבר הדין הרי היא קלה בעיניו וכן דעתן של נשים קלה ובהתעטרה בחסד ורחמים יקרה היא מפנינים ואמרו רבנן אין עונשין מן הדין והטעם לפי הדרך הראשון כי למעלה אין דין כלל ושרשי הדין שם הם לאכפייא לכלהו מריהון דדינא וכן איש חסד הוא המציל את הנרדף אפילו בנפשו
של רודף כל שכן באחד מאבריו ואין צריך לומר אם יצילהו בלי שום חסרון אבר אלא יחזיר את הרודף למוטב וזאת התעודה היא הראיה אל הנדון. ולפי הדרך השני אין עונשין מן הדין דהא קיימא לן הלכתא רבתי פותחין בזכות תחלה וכתיב כי המשפט לאלהים הוא ולא מאלהים ואם פתחו לחובה על הקל שוב אין דנין לא את הקל ולא את החמור: המדה השניה: גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום
אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור: המדה השלישית: בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים והרמז בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין כטעם בתשרי נברא העולם וכבר זכרנו מזה בריש מאמר חקור דין פרק ג'. והיה יום אחד דמעשה בראשית כ"ה באלול כנודע והיה לילו בכלל התהו כמבואר בכתוב ויום ששי היה ראש השנה והנה הפחותה שבשנים היא שנ"ג ימים סימנם אם הבנים שמח"ה נמצאו שמ"ט ימים עלו בתהו מ"ט יום לכל אחד ממלכין קדמאין דמיתו בריש ספרא דצניעותא ואלה השמ"ט יום הם שמטת התהו שקדמה לעולם. או אמור שהשנה היא שנ"ד ימים כי יום ראשון דמעשה בראשית זיל הכא קא מדחי ליה שהן שמ"ט יום בלעדיו זיל הכא קא מדחי ליה שאין לילו עמו במלאכתו ויש בזה קצת דוגמא לשנת החמשים של יובל שהיא עולה לכאן ולכאן. שנמצאו ארבעה ימים שלמים ולילותיהם עמהם לחיי המלך השמיני שיצא מכלל התהו ולכלל תקון לא בא אלא
בימיו אתבטלת ארעא והאריך כל הימים הללו על ממלכתו ונטל שכרו כפועל בטל לפני מלוך מלך לבני ישראל זה אדם הראשון שהוא דוד והוא משיח ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין הקדים ושתף מדת רחמים כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות לפיכך מונין לתקופה מניסן שקדם ליישרי כשם שמונין ללבנה מבהר"ד מולד של תהו והוא טעם בניסן נברא העולם שהיא בריאה לסדר זמנים וכל דברי חכמים קיימים אף על פי שמקצת מפרשים לא אמרו כן והבן כי מולד של תהו הוא ההעדר שקדם להויה באותה הנהגת הדין וקדימת התקופה מניסן הוא ההעדר הקודם להנהגת החסד וקרבת ההעדר משלמת ההויה כנודע בחכמת הטבע והמורגש מופת ראיה אל המושכל ואולם צרוף בראשית שהוא אחד בתשרי בין למר ובין למר אתיא כי הא דתנינן שטרי חוב המאוחרין כשרים כי בא הרמז על בריאת האדם שאז הושלם התכלית למעשה שמים וארץ ומטא זמן חיובייהו של כל היצורים כלם לשמור את תפקידם לא יסורו ממנו. ואף על גב
דתנאי דרשי קראי כפשטן בפרק קמא דראש השנה ונשמע מנה דר' יהושע נברא דוקא קאמר שתי תשובות בדבר חדא תרי תנאי נינהו אליביה כדאיתא התם חד קתני סתמא בניסן נברא העולם והיינו כדאמרן ואידך הוא דקא דריש קראי. ואם תימצי לומר חד תנא הוא ור' יהושע גופיה דריש קראי אף אנו נאמר דלאסבורה למלתיה הוא דעבד ומשום הכי אין משיבין על הדרש כמו שזכרנו במאמר אם כל חי. ודעדיפא מנה פירש רב ייבא סבא בזוהר פרשת משפטים דאיכא קרא באורייתא מסבר למלתיה להעלים סודו דכתיב ואתם ידעתם את נפש הגר ומלה הדרה לנרתקה כאמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים יעויין שם וגם בדברי הימים כתיב באמציה שלא המית בני המכים את יואש מלך יהודה אביו ככתוב לא יומתו אבות על בנים אף על פי שאין הפסוק שבתורה מתפרש כך ולפסולי עדות הוא דאתא אלמא לאסבורה למלתיה נקטיה ואייתי ראיה מניה. ויש פרפרת נאה במלת תשר"י שהיא בגימטריא שתי פעמים תנ"ה הודך על השמים. ותנ"ה
גופה הוא מספר שלשה מלואים פשוטים של שם אהי"ה ולשלשה מורכבים גם כן וישנה פעם שלישית בשלשה מצורפים בשווי גמור. על הראשונים נאמר אשר ברא אלהים ועל האחרונים נאמר לעשות. והנה ניסן הוא בגימטריא תת"כ במספר אותיות גדולות של מנצפך והוא מנין השנים של השראת שכינה במשכן ובשילה ובית עולמים בראשונות שמנו להם ליציאת מצרים אבל בבית שני לא היה שם כבוד שכינה והיו מונים למלכי הארצות וימי גלגל ונוב וגבעון נמי אינם מן המנין לפי שבגלגל לא היה הארון תמיד אצל המזבח אלא כל שבע שכבשו היה יוצא יצא ושוב להלחם עם מלכי כנען וכיון דאידחי אידחי ואחרי שחרב משכן שילה נשתהה הארון כ' שנה בקרית יערים וג' חדשים בית עובד אדום ומ"ג שנה בציון ששם יסד דוד הודו לה' קראו בשמו דדברי הימים לאמרו לפני הארון חציו הראשון הבא בספר תהלים היו אומרים אותו שחרית וחציו האחרון שרובו מלוקט מתוך י"א מזמורים המיוחסים למשה היו אומרים
אותם במנחה. הרי אלה ס"ג שנה שלשה עשר מהן היה אהל מועד והמזבחות בנוב בבמה וחמשים בגבעון על כן הותרו הבמות עד שנכנס הארון לנוחו בבית עולמים אצל מזבח ה' ונאסרו הבמות לעולם והנה כשנצרף ל"ט שנה למשכן במדבר ושס"ט לשילה ות"י לבית אשר בנה שלמה תחסרנה שתי שנים מן המנין אשר אמרנו והן שתי שנים שחסרו לנו ממנין ונושנתם בארץ על שם וישקד ה' הכל לטובתנו כדברי חכמים ודע כי בכלל הנ' שנה שהיה אהל מועד בגבעון נכנסו ז' שנים של בנין הבית שהרי כשתסיר ל"ט שנה של מדבר ממנין תתי"ח נשארו תשע"ט הוסף עליהם ע"ז שנה לגלגל נוב וגבעון הרי אלה תתנ"ו ובשנת תת"נ לביאת הארץ נחרב הבית ויום אחד בשנה חשוב שנה הרי שבע שנים של בנין נמנו לגבעון ולבית עולמים ולא היתה עבודה במקדש ראשון אלא ת"ג שנים בלבד והיינו דקאמר נביא ג"ת דרך ה'. וכנשצטרף ל"ט שנה של מדבר י"ד של גלגל שס"ט שבשילה י"ג של נוב תנ"ג לגבעון ובית עולמים ות"כ
לבית שני הרי אלף וש"ח שנה לכל משכנות יעקב וכבר היו ראוים להיות אלף ש"י. והרמז ויעקב אי"ש תם יושב אהלים אלא שחסרו שתי שנים לטובתנו כדלעיל וכן המשכ"ן משכ"ן העדו"ת בגימטריא אל"ף ש"י וכתיב אלה פקודי מלשון מנין שנות מספר יאתיו אלא שיחסרון שנים מעוט רבים מלשון יפקד מקום דוד על כן בא חסרון וא"ו במלת העדות ויושלמו אלף ש"ח עם שלש מלות והכולל ואיזה מקום מנוחתו של המשכן משכן העדות במדב"ר גלג"ל שיל"ה נו"ב גבעון ציו"ן עי"ר דוי"ד שהם בגימטריא מספר השנים אשר אמרנו ובלבד שתהיה מלה דויד מלאה ביו"ד וכל אותו הזמן לא זכינו למקדש אלא בשביל קבלת עול מלכות שמים בכל יום פעמים שכן פסוק שמע ישראל עולה בגימטריא אלף קי"ח ועוד שני הפסוקים יחד שמע וברוך בחושבן זעיר דחנוך דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא קלוסו כמו שזכרנו במאמר אם כל חי בחלק השלישי סימן כ"ב הם בגימטריא ק"ץ הרי אלף ש"ח בדקדוק
גמור והן גם כן בגימטריא לה' משכנות לאביר יעקב בתוספות חושבן זעיר למלת יעקב ודי בזה: המדה הרביעית: כלל ופרט הנה הכתר כלל והתפארת פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כי לא נחשוב היות בהעלמו של כתר אלא מה שיצא לאור בתפארת. וידוע בשפת אמת שהכתר הוא הרצון ותפארת הוא הדעת אם כן אין ברצון אלא מה שבדעת וממה שידענו שהרצון העליון חפץ בבחירת האדם על כל המעשה מבואר נגלה שבחירת האדם היא מתנאי הידיעה העליונה שאי אפשר בחק הדעת להכחיש את הרצון ולמדנו שאין דרך לעמוד על אמתת התורה אלא בשמוש חכמים לדעת נתיבותיה שלום מן הקדום אל המאוחר והלמד למפרע מקשה לבו בעורון הספקות ונועל דלת התרוצים בפניו שהרי המתפארים במחקר על יסוד רעוע מקשים לעצמם באופן זה כל מתחכם יתן אל לבו שאם יש ידיעה אין בחירה ואם יש בחירה אין ידיעה ואין לספק בידיעתו יתברך את העתידות ואיה איפה בחירת האדם על מצות התורה ואזהרותיה והגמול המיועד עליהן ליפרע וליתן שכר.
ועינינו הרואות שאין תרופה למחלתם ושוא שקדו בתרוציהם זולתי הרמב"ם בספר המדע כי טוב פתר לעצמו שאין ידיעת האל יתברך כידיעתנו והוא מבחר התרוצים למי שנכנס בחקירה הזאת מדרך הספק ואין תפישה עליו ממה שהשיגו הראב"ד שלא היה לו לעורר הספק כי אמנם מהפסד הדעות שהיה בזמנו אצל רבים מבני עמנו כדמוכח מאגרת תימן אשר לו ומשאר חבוריו במקומות שונים הוכרח להעלות על ספר הרבה דברים קרובים אל השכל יספיקו לפי שטח הנבוכים ההמה לסור ממוקשי מות ולא רבים יחכמו בסדר הלמוד הנאות ליושבי לפני חכמים וגם הראב"ד המתיק עלינו את המליצה בברור הספק ההוא והודה שכל זה איננו שוה בדרך המחקר ויותר מהמה בני הזהר שלא תאבה לבן גרשון ולא תשמע לבן אליה אסיא ולא לזולתם מן המתהללים במתת שקר והוא על דרכים רבים תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. אך האמת לעולם עומדת אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה שאם אין בחירה ביד האדם פסיק רישיה ולא
ימות הוא ואם כן אין שבח לאל יתברך בידיעת מעשיו כי אפילו איש רש ונקלה יודע מה שיעשה חברו בהיותו כפוף ונכנע לרצונו ומשועבד למאמרו הוא הדבר אשר אמרנו שבחירת האדם היא מתנאי הידיעה העליונה וממשלימי גדריה כמו שנבאר במדה חמשית והששית ומלכות שמים היא בית הבחירה לעשות כרצון איש ואיש בב' שבילין שתחתיה והיינו דתנינן הכל צפוי שהידיעה צופיה הליכות הבחירה לא זולת לפיכך לא קתני הכל ידוע או גלוי אלא צפוי כדאמרן אלמא הרשות נתונה ואליה צופין ומצפין מלמעלה ובטוב העולם נידון צדיקים נזונים הימנו ופושעים יכשלו בו כסומא עיף ורעב הנכשל בככר לחם שמתגלגל ברגליו והוא לא ידע ואשם גם אל פיהו לא ישיבנו והכל לפי רוב המעשה המקנה תכונה בנפש לטוב או למוטב וכתיב ובחרת בחיים עבר מהופך לעתיד כי אמנם בנשמותיהם של צדיקים נמלך הקב"ה וברא את העולם וכל מעשה בראשית בצביונם נבראו כמו שדרשו מדכתיב ויכלו השמים והארץ
וכל צבאם ומשפטי ה' אמת צדקו יחדו הא למדנו שהידיעה נתלית בבחירה שהיא היתה תחלת המחשבה וסוף המעשה אלמלא כן אין כאן אלא הכרח והוא הפך הרצון הא מאי אית לן למימר כי הרצון העליון משביע לכל חי כפי המצוייר בדעתו יתברך ואותו הציור בצפייתו יצפה אל הבחירה האנושית להוציא כלי למעשהו נמצא החוטא הוא המכריח את הטבע הישר ומטריח את קונו והשוטר מוכרח מהחוטא עצמו לגבות חובו ואין דבר רע ולא הכרח כל עקר יורד מלמעלה וכסיל לא יבין את זאת בשיניח הפכו בפשיטות ישמח צדיק בה' וחסה בו: המדה החמישית: פרט וכלל הן הן תפארת ומלכות נעשה הכלל מוסף על הפרט בהעלותה אליו תקוני התחתונים בכשרון מעשיהם ואומרת לפניו חמי במאי ברא אתינא קמך והיא הבחירה המתעלית אל הדעת דאתמר עלה עתה ידעתי כמבואר במקומו דהא מעקרא נמי ידע כמו שיבחר לא זולת כי מעולם לא ראתה חמה שכנגדה הידיעה במדות העליונות פגימתה של לבנה הבחירה מפני דרכי שלום
להשלמת ההנהגה באמת וישר. ולנו במאמר גור אריה דרוש עמוק בסתרי התורה עד להפליא אבל אמרם ז"ל אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד בוקע ועולה בוקע ויורד ואין כאן מקום להאריך: המדה הששית: כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה המשתלם על ידי התפארת שהוא מפרט כללי השרשים העליונים ומשפיעים למלכות והיא דנה את העולם בדין אמת יסודתו על הדעת השופט בצדק על פי הרצון העליון שיהיה הטבע הישר מיסר וגומל את האדם בדרך יבחר והוא טעם הא דתנינן בעשרה מאמרות נברא העולם והתנא הוא שואל לעצמו ומה תלמוד לומר לא שאל מפני מה היו עשרה כי הרבוי המתואר בשווי לשמור את דרך היחוד שממנו הכל ואליו הם שבים ללכת לא יתרבה ולא יתמיד ולא שתלם אלא במספר העשרה כנודע ועוד אין שאלת מה תלמוד לומר נופלת רק על הדבר הפשוט המפורסם שאין צורך בהודעתו אך כונת השאלה היתה מה הועילנו הכתוב לפרט מאמר מיוחד לכל הויה מיוחד ותנא כי ארחיה
אקרא קאי והוסיף כח הקשיא במה שבארנוהו באמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות כי היחוד האמתי כולל הרבוי בעצמו וגורם אליו שיהיו החלקים דבקים וחושקים תמיד אל השרש והוא המכוון באמת לכל מעשה בראשית והשיב כי באו הכתובים ללמדנו למוד נפלא והוא מה שהוטבעו המאמרות אחד לאחד בכח שוה לדבר ותמורתו והוא האבוד והנצחיות אל ההויות שנבראו על ידי שהוא מסור לגמרי לבחירת האדם ואם היו המאמרות כלם בכלל או בפרט מיוחסין בעצמן לכל ההויות לא היתה תקומה לרשעים שכן החוטא בהויה אחת יאבד טוב הרבה כי יפגום בכל המאמרות ומי יקימנו עכשיו שחטא אחד פוגם מאמר אחד בלבד אף על פי שהוא מחריב את העולם ונשאר בעינו המאמר ההוא בוש מחבריו ונגרע מערכו של חוטא זה לפי שעה מכל מקום הוא יותר נקל להסיר המניעה לגלוי שכינה בתחתונים כי תיסרנו רעתו ומשובתיו יוכיחוהו והוא הפירוש האמתי למלת ליפרע שמשמע להגלות מן המחיצה של ברזל שהעון גורם
היותה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. הא כיצד כתיב יהי אור ואם המה עושים במחשך מעשיהם ואומרים מי רואנו ימנע מרשעים אורם. כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וכשהם חפצו בערבוביא ארובות השמים נפתחו וכן לענין הטובה אם באורים נכבד ה' הוא יהיה לנו לאור עולם וכשנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים כתיב ואתה תשמע השמים וזה הדבר גם כן יכפול שכרן של צדיקים והוא אמרו ליתן שכר טוב כי המצוה המתקיימת בהויה אחת מפייסת מאמר אחד המשלים לכל המאמרות והרבה להם תורה ומצות לזכותם שכן מדה טובה מרובה. ולמדנו מזה שהושוו הטבע והמעשה והגמול בנושא אחד והוא הנרצה בידיעתו יתברך את בחירתנו: המדה השביעית: כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל שכן הכתר צריך להתפשטות התפארת וגלוי ענפיו להשלמת רצונו ואין צריך לומר שגם המה צריכים אליו תמיד נמצא הגדול נמלך בקטן והקטן נוטל רשות ועושה שליחותו:
המדה השמינית: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ידוע כי מלכות הוא דבור כולל כל הדברות ומאמר כולל כל המאמרות שהם נעלמים במקומם ונגלים ומושפעים מנה ובה והוא בכלל העשר נטיעות המתפשטות ברחמים ויצא מן הכלל ללמד דין כמלמד הזה שמלמד את הפרה לתלמיה לא ללמד על עצמו בלבד יצא שיש בזה קצוץ נטיעות ח"ו אלא ללמד על הכלל כלו שהסכים לפעולת הדין ולא ללמד דין על עצמו יצא כאלו היה מתפעלת ממנו ח"ו דכתיב אני ה' לא שניתי והפוגם ומכחיש בה כופר בעקר הא מאי אית לן למימר כי כשם שאין הכלל יורד ממעלתו בכך וכבוד שמים במקומו עומד משפט אחד אליה גם כן אלא ללמד דין על התחתונים בשביל הכלל כלו יצא בסוד מעוט הירח שהכבוד העליון פושט את כתנתו בלבד כטעם בצע אמרתו והוא אינו חסר כלום. עוד משה רבינו ע"ה היה בכלל אכול תאכל ואמרו בירושלמי שבועה שלא אוכל שבעה ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר יצא משה מזה
הכלל שעשה בהר ק"כ יום י ילא כאליהו שהלך מ' יום בכח האכילה אלא משה נתמרק תחלה מאכילה ושתיה שבמעיו לא ללמד על עצמו בלבד אלא לכפר על הכלל כלו. באופן זה אומר היה האר"י זצ"ל כי כשם שהפסקת יום ראשון לכל אחד מישראל מונין לו אחד יום ב' מונין לו