Text downloads & AI access AI / raw text access: plain section HTML · section TXT · section Markdown · section JSON · all sections list · complete work TXT · complete work Markdown · all plain-text books · AI instructions
Use this for exact quotes / later sections / non-JS tools

Use the section links above for static crawlable text of this page. Complete-work downloads are listed when available.

More

🙏

ספר עשרה מאמרות

מאמר העיתים - סימן י

קטע 34 מתוך 35

הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
1

מאמר העיתים - סימן י ובגמרא ירושלמי פרק אם אין מכירין אמרו רז"ל שלש מאות וששים וחמש חלונות ברא הקב"ה שישתמש בהם העולם מאה ושמונים ושתים במזרח מאה ושמונים ושתים במערב ואחד באמצעו של הרקיע שממנו יצא מתחילת מעשה בראשית עד כאן והדברים מוכיחים שלא דברו שם אלא מהאופק ולמעלה בחלק העולם שארץ ישראל קבועה באמציעתו וזה הדבר מורגל מאד לחז"ל תמיד בדרושים האלה והוא מה שנעלם כאן מן המפרש לאגדות ירושלמי ומקומות רבות משאר באוריו ובפרט בבראשית רבה פרק ב' סימן ו' שהביא חבילות חבילות של מאמרים לא יובנו לפי שטתו בשום פנים אלא במה שכיחש אל האומרים הכחשת המוחש מכדוריות הארץ והגלגלים סביבותיה ולא ניחא למארייהו שנחשוב קטני ארץ הוברי שמים החוזים בכוכבים אשר לא ידעו וגם היטב אין אתם כאלו הם חכמים מחוכמים ונתלו בוקם סריקי באנשי עצתו של יוצר בראשית מפני נשר קלו בהשכלתם ומאריות שבמרכבה גברו. והנני כאן פותח שער כפתחו של אולם לכל מעיין

2

ישר הולך בהקדמה אשר אמרנו שהיא אמתית בעצמה כי דברי חכמים כדרבונות בדרושים האלה הנה הם בהרבה מקומות יסודתם בהררי קדש רצוני על חלק העולם אשר ממעל לאופק לכבוד המרכז האמצעי עליון על כל הארץ שהעולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולקיום המצות התלויות בו רוצה לומר בארץ ישראל ויש מקצת דבריהם שלא נאמרו כי אם על תחלת הבריאה קודם מאמר יקוו המים כגון ההוא דבן זומא התם וההקש מזה לכל כיוצא ויש חלוקים אחרים רבים פליאה דעת ממנו הבנת מקצתם ואם לקוצר דעתינו נשגבה ולא נוכל לה להבין ולהשכיל מה נמרצו אמרי יושר איך נתכבד בכבוד רבותינו נוחי נפש ליחס להם הקצור ולנו החכמה מורשה מילדי נכרים אוי לה לאותה בושה זהו מן הדברים שאין הדעת סובלתן. ומי שבעיניו יראה ארץ ישראל הראויה להיות ארבע מאות פרסה מרובעת שהן עשרה פרסאות בשבור שהרי גבוליה מפורשים בתורה ולבבו יבין כמה החטא גורם אל יתמה אם המציאות מחייב אותנו

3

לפרש והארץ לעולם עומדת הנאמר על כלל העולם שהיא מתחלפת לא חולפת רצוני שאינה בטילה אבל אפשר קרוב מאד שישיגוה חלופים גדולים על דברת בני אדם וגיהנם תחתון שהוא בלי ספק מכלל העולם היותו מתרחב תמיד כמו שהעיד ישעיה הלא דבר הוא. והמשכיל יבין ממה שאמרו רז"ל שהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה ומי נתן להם כח להמתח אלא הוא יתברך בעצמו אך לא כל העתים שוים לפיכך כתיב וה' שמים עשה הוא ובית דינו ושלש תיבות האלה גימטריא ת"ק מלואו של שם שד"י שאמר לעולם די הא כיצד הוא המטיב בלי צמצום נתן להם כח כדאמרן ובית דינו יתברך גער בהם ואמר להם די ודע כי הוא מדת החסד והדין בית דינו כמשמעו וא"ו המשך רבה אל החסד מדת הרחמים דשייכי אהדדי ודי בזה עתה. ואם חכמים בעיניהם לא ידעו לשער דברים אלו שאין להם שיעור והם אמתיים בעצמם מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה רבה ואם המה לא יאמינו למה שהוא מכלל תורה שבעל פה בלי

4

ספק עתידים ליתן את הדין הלואי שלא יאמנו הם והויותיהם מתלמיד הולך לתומו הרחמן יצילנו משחת רשתם כלל הדברים המאמין חדוש העולם ברצון מחדשו יתברך והשגחתו התדירה על כל ברואיו במשפט צדק יתן אל לבו אשר לא יתגאל באמונות כוזבות אשר בדו מלבם האומרים בקדמות ולא די שלא נהיה נפתים אל השורש הרע ההוא שאפילו תינוקות של בית רבן בקיאין בו שהרי התורה מכזיבתו פתח דבריה אלא צריך להזהר מאד ממה שהוא פורה ראש ולענה לכאן ולכאן ושם בסתר כי המה אוחזים את העינים ומתעים הבריות בתולדות היוצאות מענין קדמת העולם כי רבו וכזב אחד בהתחלתו גורם רעה רבה לכלל המושכלות וכמה לא חלי ולא מרגיש הלמד מן המגוש אפילו מה שישפוט החוש אליהם היותם אומרים אמת וראיה מרב קטינא שאמר אובא טמיא כדיב ומלוי כדיבון דלא לסרכו כולי עלמא אבתריה אף על פי שבאותו דבר שאמר על גוהא ובר גוהא עולה לא נמצא בשפתיו אבל מילוי כדיבין אמר רב

5

קטינא בלשון חכמה ולבבו יחשב באמת דהני לאו מילי נינהו אלא דברי רבותינו המכובדים ומכל מקום לא אבה לקבלה מפיו ובאשר אמרה התורה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות לא התירה ללמוד מהם כלל אלא מכתבי התורה דכל רז לא אניס להו ואפילו דברים שהם עצמם קדש כגון מצות התורה ואזהרותיה לא התירה לנו שנלמוד אותם אלא מפי אדם שלם כמלאך ה' צבאות קל וחומר לדברים שאפשר להסתכן בהם ואף רבי עקיבא לא למד גם החכמה החצונית אלא מפי רבי אליעזר הגדול שמימיו לא אמר דבר לתלמידיו אם לא ששמעו מרבותיו דוקא צדיקים כמותו אבל בפני רבו היה דורש במרכבה דברים לא שמעתן אוזן שאימת רבו עליו ומובטח היה שלא יאמר אלא דברים ברורים נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ועוד דורש היה שפירש דרשא דקרא שהם מאמתים את דבריו ואין לנו רב מובהק גדול מזה אשרי אדם מצא חכמה וסומך אהמנותייהו דרבנן:

6

מאמר העיתים - סימן יא נחזור לחלוני רקיע שמסרו לנו אמתת מציאותם אנשי כנסת הגדולה בשבחו של מקום אשר לא ידומה בו בדברי הקדושים ההם כזב כלל ויש לכל חלון שם בפני עצמו כדאיתא בברייתא דפרקי רבי אליעזר וקצתם מקראי. דע כי בחזרת הגלגל יום ביומו הנה החלונות הנפתחים לנו שחרית וערבית עולים ויורדים מהאופק יום יום במספר במפקד אין נגרע עד שלעולם יש שהם ממעל לו ראוים להפתח כמנין יעקב יעקב דכתיב ביה ויזרח לו השמש חוץ מהנפתח בכל יום שחרית בסוד מחדש מעשה בראשית על פתיחה זו בבקר תקנו לנו ביוצר שבת ובוקע חלוני רקיע שכולן סתומים ואינן נפתחין אלא איש יומו וכנגדו נפתח ערבית למטה לארץ ברקיע אשר על ראשי האנשים שכפות רגליהם הפוכות תחת פרסותינו ועם מה שנבאר לקמן נתקיימו דברי התנאים ככתבם וכלשונם לכל מבין יסודם כי זה כל האדם והמה מוסכמים עם מציאות הגלגלים וסבובם המפורסמים באותה חכמה להמון העוסקים בה לא חסרנו דבר:

7

מאמר העיתים - סימן יב ועתה דע כי העתים הדקים אשר אמרנו שהם חוטי השערה מתנועת הגלגל הן המה שוים לארוג לפי האמת לההוא חלוקא דרבנן אשר יאמר בדברי חכמים וחדותם שהוא נעשה משס"ה ימות החמה וכתיב ויקרא אלהים לאור יום אלמא היום הוא עצם האור וכן החשך כמוהו רוצה לומר שהוא דבר נברא שהופרש מן האור שכנגדם שס"ה מצות לא תעשה דרגין נוקבין שהשבתתן ובטולן זהו שלימתן כטעם ארעא אתבטלת ששנינו בספרא דצניעותא דכתיב בה כל כבודה בת מלך פנימה ולא קדמה החוצה וזה גורם ממשבצות זהב לבושה ראשי תיבות מזל שהוא נטפל אל הזכות יעויין חקור דין בחלק השני קרוב לסופו והנה רמ"ח מצות עשה ומצות ספר התורה על כולן אינון דרגין דכורין שהרי ברובן נשים פטורות אלא דאנן פסקינן הלכתא נשים סומכות רשות ושפיר מברכין וצונו הואיל וגם הוא בכלל עם קדוש לפיכך איתנהו בלא תשימו קרחה אף על גב דליתנהו בבל תקיף וכל דאיתיה באשר קדשנו איתיה נמי בצונו לקבל שכרו כמי שמצווה

8

ועושה אלא שלגבי האנשים חובה ודאי שאם לא סמך כפר ומעלין עליו כאלו לא כפר ולגבי הנשים הוא מצוה ותלמוד ערוך הוא מצוה לגבי חובה רשות קרינן ליה וכן בדין שהרי בלעדי זה הושלמה להן כפרתן ולא על חנם היתה מיכל בת שאול מנחת תפילין כיון שלא היה לה ולד עד יום מותה ואשתו של יונה עלתה לרגל כאנשים לסייע בתקון למי שבטל העליה לאנשים כנשים דעליה רמיא כמבואר במקומו:

9

מאמר העיתים - סימן יג ומכאן אתה למד מאי דכתיב ימים יוצרו כפשוטו ומה הוא מלבוש הנשמה כמשמעו וכיצד כל הנבראים שם אדון הכל תחת רגליו של האדם והיאך אדם אחד יכריע את כל העולם לזכות או לחובה שהרי מעשה תקפו וגבורתו הוא אורג בההוא חירגא דיומא הכולל כל דארי ארעא ואמרו בזוהר פרשת ויחי כי ימי האדם קצובין כמספר נצוצי נשמות לעבדה ולשמרה בכשרון מעשיו וידוע בדברים הרוחניים כי כל יום וכל נצוץ מנצוצי הנשמה כולל קומה שלמה וכל מצוה כוללת תרי"ג מצות כטבע הקדושה שכל פרטיה המה מתדמי החלקים יתלכדו ולא יתפרדו לפיכך המגיה אות אחת בספר תורה כאלו כתב כולו נמצא כל יום מעין ברכותיו הוא לבוש בפני עצמו ודיוקן שלם יחשב והוא הסניגור הנקנה במעשה המצות ששנינו במסכת אבות ונקרא פרקלי"ט בגימטריא נפ"ש עם הכולל משלים התקון אליה בצלם ודמות ותנן אם בטלת מן התורה הרבה בטלים כנגדך שאותן הנצוצות נשארו בלי לבוש והימים בטלים לא אובדים אליו ייחלו

10

שבידו לתקנם עוד כטעם עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו דהשתא מיהת לא גרע ממי שחשב לעשות מצוה בזמנה ונאנס שהרי גם זה עכשיו חושב בתשובה שלמה כי ראויה היתה אותה מצוה מאז שתעשה על ידו ודואג לה עתה שהוא אנוס בשעה זו ואין בידו לעשות הואיל ועבר יומו אמת שאינו דומה למי שחשב ועשה. חומר בעובר על לא תעשה כי לא די שמונע מנשמתו כתנות אור המזומנים לה תמיד לו חפץ בברכה אלא שהוא משרה עליה בגדים צואים בסוד הקטיגור הנקנה בעבירה ואם יאמר לשוב ולתקן באמת ובלב שלם מובטח הוא בעל תשובה שלמה לזכות ולאלתר אף על פי שעדין הוא לבוש כתנות עור כי בם ידין עצמו לרצונו בסיגופים כפי כחו ובגדי ערומים יפשיט כי המזיקים נבראו בלי לבוש והם ערומים ממש ועוד ערומים הם ומערימין להחטיא את האדם כדי שהעון יהיה להם בגד בוגדים ובעל תשובה יפשיט הבגדים האלה מעל גבי הערומים להחטיא ההם כפי שני הם בנים שזכרנו ועדות נאמנה

11

לעיקר הדרוש מאדם הראשון דחב במחשבה ובעובדא אלא שהיה אנוס במעשיהו ומוטעה במחשבתו כמו שבארנוהו במאמר צבאות ואף על פי שהרבה בתשובה גדולה ומתמדת מיום הולדו שבו סרח ובו עשה תשובה ולא פסק עד יום מותו מכל מקום נסתלק מניה זיהרא עלאה וזכה בו חנוך בן ירד ונעשה עליו בעל הפקדון ואדם בתשובתו תקן מעשיו הרבה ובתחיית המתים יאירו ומי קדם אליו ויזכה בסוד בעל תשובה ודאי למקום חנוך בן ירד שהוא צדיק גמור אינו יכול לעמוד בו ומאמר הנביא כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד מבטיח את בעלי תשובה שבאחרית הימים יהיה מר ואהלות קציעות כל בגרותיהם עד אין מכלים שהכפל והחלוף יפורש הבושת על ביטול מצות עשה שהרפיון גורם והיא מדה בילדה רכה וענוגה רבתה אצלה מעשות בחפץ כפיה והבושת הוא לה כרי האיחור מלשון כי בושש משה אמנם החרפה תפול על החריפות והמהירות לעבור על מצות לא תעשה והיא מדה נוהגת באלמנה שטעמה טעם ביאה

12

אלמא סוף שלמותן של בעלי תשובה בעליה ודאי הוא היותם עתידים להחשב בזכות הצדיקים הגמורים שהתשובה משכחת עון ומכרעת אותם לטוב עד שהזדונות נעשים לזכיות והוא טעם ליתקרו צדיקים על שמך שבא לפיוס הירח שהיא עתידה להתחדש ולהתמיד בשלמותה הראשון והמיעוט לא יזכר עוד ישמעו ענוים וישמחו עם המפורש לנו בזה במקומו:

13

מאמר העיתים - סימן יד אלמא תנן רבי אליעזר אומר האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב וכבר אמרנו כי העת הוא חוט אחד והרגע שני עתים הוא שהם שני חוטים ומשפט המלה אורג ונוגע הרי צירוף שתי הפעולות יחד יקרא רגע כי חוט האריג הזה מדובקים ונוגעים אהדדי לא כמחשבת אנשי המחקר המגדירים את הזמן שהוא כמות מתפרד ואינו אלא מתדבק באמת. עוד המה חשבו שלא סר מעולם משך בלתי משוער וזהו שקר כי מה שאין לו שיעור אף אין לו משך ואין להזמן מציאות אלא במשך תנועת הגלגל תדע כי כל י"ב חודש של משפט דור המבול לא שמשו המזלות ולא באה אותה השנה בחשבון ימות עולם והיו נח ואשר אתו בתבה שטים אז על פני המים כמו שעתידים הצדיקים להיות שטים על פני המים בחד חרוב. והנה זאת הנגיעה והדביקה לחוטי האריג שזכרנו היא המחייבת לחשב הרגעים ולא יספיק לנו חשבון העתים שהרי אין ריקות נמצא ולעולם חציו האחרון של זה הרגע מתדבק עם חציו הראשון של הרגע הבא אחריו ושני

14

החצאין כי הדדי הן הם רגע מחובר מחציו של זה ומחציו של זה ותחלת האריג הנכבד ההוא שיצדק לקרוא לו אוירא דאיתפס על גבי השתי אוירא דלא איתפס והוא עצם האור שזכרנו שעורו שלשה חוטין בתחלה כי העת הראשון אי אפשר לעמוד עליו לקלות מחצבתו והוא מתדבק אל הרגע הבא וכבר עבר אותו עת ראשון והרגע חציו הווה וחציו עתיד הרי תחלת הזמן הוא הווה בין עבר ועתיד שאין לו השערה מושלמת אלא בכך אבל מכאן ואילך כל עת לבדו מוסיף והולך לפיכך העושה מלאכה בשבת שהוא כנגד אחד משני המאורעות האלה דהיינו שלשה חוטין בתחלה או אחד על האריג חייב חטאת לדעת רבי אליעזר אבל חכמים השוו תחילתו לסופו כי הרגע הכולל שני העתים הוא להם אריג מושלם דקסברי שההווה הראשון המושך עצמו ואחר עמו מופלג בעתו הקודם לכולם מן העת השלישי ואינו צריך לו שהרי השני מפסיק ביניהם ועדיין אין החלוקא דרבנן מושלם עד שנצייר בו אנחנו בכל יום מצות מעשיות מלאכת חרש וחושב

15

ורוקם איש איש ממלאכתו אשר המה עושים וכל אחד צריך שני חוטים שהם שני עתים לפתוח בהם קדוש וברוך או לענות אמן דבבציר מהכי לא סגי לא שנא שליח צבור או יחיד העונה אחריו ומודים חכמים בין לקולא בין לחומרא בעת האחרון שהוא הכאת הפטיש לאריג החלוק החביב הזה שכנגדו בשבת חייב וכן אם פתח באמן ונאנס ולא השלים ליכא בהא מלתא משום אמן קטופה אלא מעלים עליו כאלו השלים ובו נגמר חלוקא דרבנן. אבל בריאת המזיקים באותו עת אחרון של בין השמשות מכוש ראשון היה להם ולא נגמר כי על כן נתיחד אליהם אותו העת ממי שיודע לחשב עתיו ורגעיו לפי שאין בה שו"ה פרוט"ה בגימטריא תור"ה יקרה היא מפנינים במספר שקל ועל דרך שביארנו למעלה יעויין מאמר שבתות ה' ולגבי משה ודוד שני גדולי עולם שהיו יודעים גם הם לחשב כמבואר בריש ברכות ואינון תרי מגו תלתא ומשיח עמהם דלא איברי עלמא אלא לדידהו כרב ושמואל ור' יוחנן בפרק חלק היה להם גם

16

אותו עת אחרון בעשה דתוספות שבת הואיל וליכא גבייהו ספיקא דיומא: מאמר העיתים - סימן טו ואל תתמה על השמש העושה בשבת כמו בחול ואינו נמנע כי הוא כלי אומנתו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים במצות הקב"ה והלכה כבית הלל שאין מצוה בשביתת כלים ושכר היום מותר בהם אפילו שלא בהבלעה שאינו שכר שבת אלא שכר כלים דידיע פחתייהו ועושין חשבון לאחר שבת לא אסרו אלא שכר אדם ודא הוא ברירה דמלה אף כאן יש להשמש שכר שבת צפון לעתיד לבוא דכתיב ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים הרי מפורש שכרו אתו יום יום שלא בהבלעה וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ולבית שמאי דסברי בשביתת כלים מצוה ואין ספק דלדידהו נמי אינו אלא מדרבנן הנה מעשה תקפו של השמש מצות היום היא שקבוע לה זמן וכתיב לכל זמן סוד ההנהגה העליונה לפעולת אדם כטוב כחוטא האחד נמשך אחר מדת הטוב שבעץ הדעת שהוא מנובלות עץ החיים והשני מפיל את עצמו

17

לגייסות שבצד הרע ואפילו בפועל המגונה בחיק האדם החוטא בו יצדק שיאמר עליו האלהים אינה לידו כטעם מגלגלין חובה על ידי חייב: מאמר העיתים - סימן טז ובירושלמי אמרו כל מלתא דלא מיחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין פירוש כל דבר שאינו ברור ולא מורגל אל השכל צריך לעשות לו סמוכות וידים מוכיחות להבין אמרי בינה אף אנו נחפשה דרכינו ונחקורה על שלשה גופי עבירות החמורות שבתורה לקיים הכלל הגדול הזה וההיקש בהן לכל אזהרות כולן. דע שאין פעולה בעולם אשר איננה הגונה לאיזה נברא ויש להקדמה זו שורש גדול ונורא בזוהר אין להאריך בו וגם אמנה די לנו בקיום הכלל הזה במי שיהיה מהנבראים אף על פי שאינו איש והוא מוטבע בכלל החיים בההוא חירגא דיומא שאם לא כן לא היה ראוי שימצא בטבע אפשרית עשייתה בשום פנים והדמיון לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שהיא הגונה לו גם אחרי מתן תורתינו הוא היה בכלל ראה ויתר

18

גוים ולא ניחא ליה בהפקירא אלא חפץ במקצת מצות ולכלל גר צדק לא בא סברא היא שאין לו חלק אלא בנבלות הנשמות הטובות ושומר שבע מצות לפיכך ראויה הנבלה למאכלו והוא טעם הדין המפורש בפסוק שנתינת הגר קודמת למכירה לגוי. ואפילו גופה של עבודה אחרת אפשר במקצת דרכיה שיהיה היתר לאיזה נברא מצד אותה העבודה בעצמה אלו היה העובד מכוין כהוגן בפעלו ובעבודתו והיא אמנם אסורה וקרה לו מצד קלקול המחשבה המפגלת ופוסלת במעשיהו שהרי אורח אתתא למפלח לבעלה ואורח בנין למפלח לאבוהון הגע עצמך שתאמר אשה לבעלה אל אתה אז העבודה שהיתה מצווה ונשכרת בה הנה שבה איסורה לה ונענשת עליה בשביל מחשבת פגול הא לאו הכי קחשיב לה מצוה רבה וכן אתה מוצא בשרי יהודה שהשתחוו ליואש כי הפעול ההוא לשם מלכות הרי זה משובח אבל לשם אלהות עברה מגונה וחמורה היא וכל שכן שהוא עון חמור בהיות איזה נברא עובד למי שלא יאות לו לעבדו כל עיקר וגם אמנה כל

19

הצורות החמריות שהן צריכות זו לזו הנה ההשתדלות בתקונן היא עבודת שמים באמת וישר ובלבד שיכוין העובד את לבו למקום והבריות שאין בהם דעת כולן נגררות בפעולותיהן לדעת השר הממונה עליהן ויש מרידה בשרים והעד רוכב נחש ואולם אין גם אחד ממין האדם שרשאי לעבוד שום נברא בעולם קטן וגדול לא מלאך ולא שרף בשום דרך מדרכי הכונה ח"ו בלתי לה' לבדו והוא חומר האיסור לפיכך אמרה תורה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: