זהר חדש
קטע 20
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
היכלא, דאית בה תתר"ו דרגין, דסלקן בשבחי דתושבחתא, ובגו כולהו אית חד דרגא פנימאה מכולהו, דתמן אתבריר רחימו דהאי תושבחתא, ברירו דנקודא תתאה. וכד אתבריר מוגו כולהו, סלקא לעילא ברזא דשיר, ואיקרי שיר השירים, וסלקא מכל אינון שבחין, ואתבריר מכולהו: כתיב והבית בהבנותו אבן שלמה וגו', והבית בהבנותו, כד הוו דכר ונוקבא כחדא מתחברא, כדין אבל שלימה, אשתלימת כמה דאצטריך. ולא אשתלימת, עד דהות מסע, דנסר לה קב"ה ואתקין לה, וקשיט לה, ואייתי לה לגבי דאדם, וכדין נבנה, ואשתלימת מכולא: וכד אתחברו דא עם דא, כל רוחין אוחרנין, וכל זינין בישין, אתעברו מתמן, ולא אתקריבו למקדשא. הה"ד ומקבות ונהגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. דהא כולהו עאלו גו נוקבא דתהומא רבא. כיון דאתבני בי מקדשא לתתא, ואתתקן היכלא על בורייה, כדין אתגלי שיר השירים, דאצטריך לאתחברא מקדשא במקדשא: כד הוה משה במדברא, בגין חוביהון דישראל, זווגא דמשה הות מתחברא ביה, באחורא הוו
דכר ונוקבא מתחבראן כחדא. כדין, והבית בהבנותו זעיר זעיר: כד עברו ישראל ית ירדנא, ומשה אתכניש, נסר לה קב"ה, ואתקין לה במשכן שילה, עד דאשתלימת בבי עלמין, ואתחברת במלך שלמה, והוו עלמין אפין באפין. כדין, אבן שלימה מסע נהנה. מסע: דלא הות באתר חד קביע, אלא אתעקר ואשתיל, וכדין נבנה כדקא יאות: וכל זיינין בישין, וכל רוחין בישין, כדין אתעברו מעלמא, ולא שליטו כלל, הה"ד, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו: בההיא שעתא, כד אתעברו כולא מעלמא, ואשתארת אתתא בבעלה אפין באפין, כדין אתגלי שיר השירים. ודא איהו שיר השירים אשר לשלמה, בלא ערבוביא כלל. אשר לשלמה, אפין באפין. אשר לשלמה, דאתעקר ואשתיל באתר דשלמה כולא דיליה: חדי ר' שמעון. אמר ליה אליהו, רבי אימא מילך, ואנא אבתרך, דהא מיני ומינך תסתיים מלתא. ורשו אתיהיב לן מעם עתיקא דכולא, דיתגלו רזין אלין מתתא ומעילא. אנת לקביל
תתאי. ואנא לקביל עילאי: ובחייך רבי, רבו יתיר אית לך, דכלמילך יכתבון לעילא קמי עתיק יומין, ומיליי לא יכתבון לעילא, אלא בהאי עלמא יכתבין מיליי, על ידך. מילך יהון כתיבין לעילא, ומיליי כתיבין לתתא. זכאין אתון צדיקייא בהאי עלמא, וזכאין אתון בעלמא דאתי: פתח רבי שמעון ואמר, שיר השירים אשר לשלמה. כתיב, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וגו'. בכמה זמנין הקב"ה אוכל לון לישראל, לאהדרא לון בתיובתא לגביה, למהך באורח מישר, בגין לאסלקא בגוייהו. דהא כד ישראל זכאין, ואזלין בארח מישר, כביכול, סילוקא איהו לקב"ה עמהון, בכל עמין דעלמא. כד ישראל זכאין, ואזלין באורח מישור, סליק לון קב"ה על כל בני עלמא, וכולהו אודן ומשבחן ליה, ולאו אינון בלחודייהו, אלא אפילו עילאין לעילא, כולהו אודן ליה בגינייהו דישראל. ולא דא בלחודוי, אלא איהו אסתלק ביקריה, בגינייהו דישראל ממש, ולא דא הבלחודוי, אלא אפילו ישראל ממש, מסתלקי ביקריה
דקודשא בריך הוא לעילא ותתא: תא חזי, בשעתא דישראל זכאין, כורסא יקרא דלעילא אסתליק לעילא לעילא, בכמה חדוון, בכמה רחימו, ומתחברן עלמין בחדווא, וכולהו אתברכן מעמיקא דנחלין, ועלמין כולהו אשתקיין, ואתברכאן ואתקדשאן בכמה ברכאן, בכמה קדושין, וקב"ה חדי עמהון, בחדוא בשלימו: ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין, כולא איהו בהפוכא. ועם כל דא רחימו דקב"ה לא אתמנע מנייהו, וכורסייא דיליה יתבא עלייהו, כאמא על בנין, ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי:
ובהאי קלא סלקא לעילא, בגין דרעותא דיליה מאן דאוליף סניגוריא על בנוי. מנא לן. ממשה, דאסתלק בסליקו על דאוליף זכו עלייהו דישראל. הה"ד, ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. אימתי ליקרא דא. כד חאבו ישראל ואוליף עלייהו זכו: כגוונא דא כתיב, הלוך ילך ובכה, על חוביהון דישראל. מאי נושא משך הזרע. דא רזא דכורסייא דיקרא, דאיהו נטיל משיכו דזרע קודשא עילאה, למיעבד פירין ואיבין בהאי עלמא: וכד אסתליקת בקלא דישראל, אע"ג דלאו אינון זכאין, עם כל דא, קב"ה אעלי לה, ואשקי לה, משקיו דנחלא עמיקא, ואשתלים מכל סטרין. כדין, בא יבא ברנה, מגו דההוא דלימו וברכאן וקדושין דאשתלימת. בקדמיתא, הלוך ילך ובכה, על חובייהון דישראל. כד תבו, בא יבא ברנה: בשעתא דבנה שלמה בי מקדשא, ואשתלים עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ישראל כולהון הוו זכאין, ואסתלקו בכמה דרגין עילאין, וכדין אסתלק כורסייא דיקרא בחדוה, בכמה חדוון,
בכמה עילויין: וכדין שיר השירים אשר לשלמה, סליקו בחדווא, ונחיתו בחדווא. עלמין כולהו בחדוא. וחיבורא בחדוה. שיר, לקב"ה. השירים, לעילאין ותתאין. אשר לשלמה חבורא דעלמין כולהו בחדוא, למלכא דשלמא כלא דיליה. על פומא דאליהו אתגזר: שיר השירים, כתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו'. בשעתא דברא קב"ה עלמא, ברא בקדמיתא, שיתין עילאין, דאינון מקורי, לנחתא בהון גשמיא דברכן, וקדושין עילאין דלעילא. ואינון נטלו בקדמיתא ממקורא דחיי, מאתר עילאה דנפקו מתמן: דהא בקדמיתא עד דלא איתברי עלמא, סליק ואתגלי חד רעותא, דאיקרי מחשבה סתימא, ושוי כולא בההיא מחשבה סתימא, וכל מאי דהוה ןיהוי. ומההוא מחשבה סליק רעותא למברי עלמא, ונפק נביעו דקיק, כליל סתימו דמחשבה, ודא לא אשתמע לבר, ולא אתגליא. ואית ביה אסתכלותא דחכמתא, לחכימי לבא אתמסר בגין דלא אתגליא לבר: מהאי נפקי חמש מקורין, וחד סתימא, וחד דכניש כולא ואינון מקורין הוו, כד אתברי
עלמא. כד"א בראשית ברא אלהים. בראשית: בר"א שי"ת. דא שית, מקורא דכניש כל מקורין, למיזן עלמין: את השמים, אלין אינון ו' מקורין עילאין דלעילא, למיהב להאי שית. מיומא דאתברי עלמא, עד דאתבני בי מקדשא, הוו סתימין, ולא אתפתחו כלל: ואיתימא אברהם הוה בעלמא. הא כתיב, ויהי רעב בארץ. יצחק, ויהי רעב בארץ מלבד הרעב וגו'. ויעקב, הא כתיב, ויהי רעב בכל הארצות. משה הא בכמה דוכתין כתיב, מי יאכילנו להמית את כל הקהל הזה ברעב. ויצמא שם העם למים. ולא היה מים לעדה: יהושע, אע"ג דעאלו לארעא, כתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ. בימי השופטים כתיב, ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. בדוד כתיב, ויהי רעב בימי דוד: מאי טעמא כל דא. בגין דאינון שיתין לא אתפתחו, ועלמא אתזן מתמציתא דחיק, בלא פתיחא כלל, אלא כזיע דזיע מגו אילנא, ונחית לתתא, או מגו אבנא: בשעתא דאתא שלמה מלכא, ואתבני בי מקדשא, והוו עלמין כולהו בשיקולא חדא עילא ותתא.
כדין, ההוא שית דמקבל וכניש לכל אינון שיתין עילאין, אתפתח: אימתי אתפתח. בשעתא דאינון שיתין עילאין אתפתחו. כיון דאתפתח האי שית נפקו ברכאן לעלמא. אימתי אתפתח. כד אעדיאו מניה, חד עקימא דיתיב לרגליה. וכיון דההוא אתעבר, שית אתעביד שיר, ואתפתח אוצר הטוב. בחילא דמאן. את השמים. אינון שאר שיתין, והיינו השירים, דכולהו אתפתחו, ואתקינו למיהב מזונא לכל עלמין: כדין כתיב וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וכתיב, אוכלים ושותים ושמחים. דהא שית ושיתין אתפתחו. וכל עידונין עילאין הוו נחתין לעלמין כולהו. וכלהו הוו חדאן לסלקא לגבי עלמא עילאה, למלקט ברכאן ועדונין לעלמין. כדין, חביבו אתער מנייהו לגבי מלכא עילאה, למהוי כולא חד בלא פירודא. כדין שבחא דסלקא על כל שבחין, למלכא דשלמא כלא דיליה, למהוי כולא בחדוה עילא ותתא: כתיב שיר, וכתיב לך דומיה תהלה וגו'. דוד מלכא הוה ידע ברוח קודשא, דאזדמן שיר דא,
לאתגליא בעלמא. ואמר, שיר דאזדמן לאתגלי, לך דומיה, איהו בחשאי, דלית רשו לאתגלייא תושבחתא דא, אלא תושבחתא ותהלה דא אלהים בציון, כד אתבני בי מקדשא, דאיהו לקביל מקדשא עילאה, כדין לך ישולם נדר: פתח רבי שמעון ואמר, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. התם תושבחתא דנוקבא. הכא תושבחתא דסליק לעלמא דדכורא איהו: הכא איהו רזא, דגופא ורוחא מתחבראן כחדא, גופא בגופא, ורוחא ברוחא. שיר השירים, אתדבקותא דגופא בגופא. ישקני מנשיקות פיהו, אתדבקותא דרוחא ברוחא. וכלא איהו ברזא דרחימו עילאה, למהוי כולא חד, בייחודא חדא: ורזא דייחודא הכא. שיר דא איהו ישראל, דממנא בסהדותא דייחודא. השירים, ה' אלהינו ה'. וכולא חד, בייחודא חד. ואוקימנא ייחודא דא, והכא ייחודא דעלמין כלהו. אשר לשלמה, רזא דאחד: ודא איהו דאצטריך שלמה מלכא לייחדא, ברזא דרוח קודשא. לאתחברא כולא בייחודא חדא,
ברעותא, לאתדבקא דא בדאא, למהוי כולא חד. דהא שלמה איהו מלכא דשלמא כולא דיליה: מאי כולא דיליה הכא, וכי סגיאין שלמין נינהו. אלא חד שלמא איהו, ותרין נינהו. חד שלמא איהו, דאיהו שלמה דביתא, דבגיניה אשתמודע דכורא דכר. וחד שלמא אחרא, דאיהו שלמא דתרין סטרין, דעאל באמצעיתא באינון תרין סטרין, ועביד שלמא בינייהו, איהו שלום אחרא: אבל שלום דדכורא אשתמודע דכר בגיניהו איהו צדיק. ואקרי מלכא עילאה בגיניה, מלך שהשלום שלו. ובג"כ, כל תושבחתא דשיר השירים, למלכא דשלמא כולא דיליה, וייחודא דקא מתייחד כולא, באתר דא איהו. בגין דאיהו נטיל כל תיאובתא דכל שייפין, וכל עינוגין, וכל כיסופין עילאין, וכניש כולא לגויה: ועל דא איקרי איהו אחד, שלמה מלכא ברזא דרוח קודשא. כד שרא עליה ההוא רוח קודשא, בעא לחברא כולה ברעותא שלים כדקא יאות, ולייחדא כולא בחביבו ברעותא, ולמהוי חד עילא ותתא. ועל דא אמר קרא, יהיה ה' אח"ד ושמ"ו אח"ד:
ישקני מנשיקות פיהו וגו'. כתיב, וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו. האי קרא בקיטורא דרבי אלעזר אתמר. וארא החיות,רזא דישראל סבא, קפטירא בגליפוי בימינא ובשמאלא: תלת רשימין קטורין דא עם דא, דרום מזרח וצפון, יה"ו,אפין סתימין לא שליט עינא למחמי, והכא אמר וארא: אלא, הוה מסתכל מגו נהורא דלא נהרא, כמאן דחמי בעששיתא, גו עיינין סתימין, כד מנצצן גו ההוא עששיתא. להיט להיטו לפום שעתא, ולא קאים בקיומא: מתגלגלין נצצין לפום האי שעתא, ועאל נציצו דא בדא. חד סליק ונחית, ואתתקף בסטר דרום, ברזא דאת יו"ד. אתתקף ועאל בסטרא דצפון, ומתגלגל בקוטרוי, ואעל וסליק ברזא דאת ט', ואתגניז. הה"ד, וירא אלהים את האור כי טוב. דנציץ ולהיט בגליפין באת ט', וגניז ליה: רזא דאת דא סתימא בסתימו, נפיק מיניה כל נציצות וזהרא, דנהיר ונציץ. זכאה איהו מאן דחמי לה בחלמיה, דא אכסדרה דמינה נצצין נציצין פשיט וכניש:
וחד סליק ונחית, ואתתקף בסטר מזרח, ברזא דאת ט' ואת יו"ד. אתפשיט מתרין סטרין, ומתגלגלא בארבע, תרין לעילא, כירותא דאבא ואימא. ואית תרין מתרין סיטרין, מסטר דרום וצפון, מתיישבא בכולהו. ואיהו רתיכא עילאה, בארבע סטרין. אופן אחד בארץ אצל החיות, דא איהו רתיכא תתאה, כלילא בארבע סטרין: רתיכא עילאה, דאיהו רזא דארבע סטרין, פשיט נהירו מתלת סטרין, חד דיליה דאתחברו ביה ירותא דאבא ואימא, דהוו תרין, ומתחברן לחד. ותרין מתרין סטרין: פשיט נהירו דמזרח, האי רתיכא תתאה גלי פן חד, לגבי דההוא נהירו, ומקבלא ליה, ואתנהיר מיניה. וכד אתנהיר ההוא פן מההוא נהירו, כדין ההוא פן איקרי אדני. ואיהו שליט ורבון בשלטנו דנהירו רב. וההוא פן כיון דמקבל ההוא נהירו, אתעביד ליה היכלא, וגניז ליה בגויה, ובגיניה אתעביד אדון רבון ושליט: פשיט זהירו דדרום, האי רתיכא תתאה גלי פן חד לגבי דההוא נהירו, ומקבלה ליה ואתנהיר
מניה. וכד אתנהיר ההוא פן מההוא נהירו, כדין ההיא פן אקרי אל. ואיהו שליט לאוטבא לעלמא ברחמי. ולמיהב מזונא לכל חד וחד כדקא יאות: פשיט נהירו דצפון, האי רתיכא תתאה גלי פן חד לגבי דההוא נהירו, ומקבלא ליה, ואנהיר מניה. וכד ההוא פן אתנהיר מניה, כדין ההוא פן איקרי אלהים. ואיהו שליט, רבון, למידן עלמא בדינא, ולמיהב דינא לכל מאן דאצטריך, ולאתנהגא כולא בדינא: עד הכא, אנפין עילאין ואנפין תתאין, ברזא דתלת בתלת מתחבראן, ואתכלילו אלין באלין. פן חד דאשתאר מרתיכא תתאה, כולא שאלין עליה אופן, אן איהו פן חד דאשתאר: הדר ואמר באן אתר הוא, בארץ. בגין דלא ישתארון תתאין בלא אשגחותא אפילו רגעא חדא. ההוא פן, כד אתכלילו כולהו תלתא אחרנין, האי פן נטיל מכולהו, ואתכלילו בכלהו, ואיהו בלחודוי בככלהו, בגין לאשגחא בטיבו על כל בני עלמא: והאי פן משבח תדיר, ואתערת אתערו לגבי אינון דלעילא דעלה. ואינון דלעילא דעלה,
מתערי לגבי אינון עילאין דלעילא. ואינון עילאין דלעילא, מתערין לגבי עילא, ואתקשרי דא בדא עד אין סוף: והאי כד אתער באתערו דאינון פנים, באינון נשיקין עילאין, למהוי דביקי ברזא עילאה, ולאשלמא ולמיזן כל עלמין, למהוי כל עלמין כולהו בחדוא. כד"א, ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין: ישקני מנשיקות פיהו. על פומא דאליהו אתגזר. כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין וגו'. והאדם, דא אדם קדמאה, סתירא, בגליפוי דקיקין עילאין. ידע, מה דלא אשתמודע בה מקדמת דנא. ידע למהוי אנפין באנפין. כד אסתכלן אנפין באנפין לשימושא, כדין כתיב ידע. ידע לאשקאה לה, למיזרע בה זרעא, למעבד תולדין. האי לטב, באתערו דאשגחותא לתתא: מדאתא נחש על חוה, אטיל בה זוהמה, וקין מההוא זוהמא נפיק. ואי תימא איך נפיק מתמן, והא כתיב והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, דמשמע דמאדם הוה, ולא מסטרא אחרא, ואת אמרת דאטיל נחש בה זוהמא ונפיק מיניה קין:
אלא, ודאי ההוא נחש אטיל בה זוהמא, ומההוא זוהמא אישאיב בה ההוא רוח בישא, וההוא הוה מכשכשא במעהא, ולא הוה ליה גופא לאתכללא ביה, ולמיפק לעלמא. וכיון דאתא אדם, באתערו דההוא זוהמא, ואתחבר באתתיה, עבד ליה גופא לההוא רוחא בישא דהוה במעהא, ואתכליל בגויה, ונפק לעלמא בדיוקנא מעילא ותתא: וחוה אשגחת בהאי, ואמרת קניתי איש את ה', עם ה'. ובגין כך, כל עובדוי דקין, הוו מההוא סטרא אחרא בישא. וכד אייתי קורבניה, מההוא סטרא בישא אייתי ליה. הה"ד, ויהי מקץ ימים, ולא כתיב ויהי מקץ ימין: ותוסף ללדת את אחיו את הבל. דודאי ההוא רוחא בישא אתתקף ואתגבר בעובדא דקין, ואתבר חילא ותוקפא בהבל, ולא הוה לגביה כלום. עד הכא הוה בסטרא דזוהמא כולא: כיון דאתא לבתר ואתייליד שם, אתבסם עלמא, בצדיקי וחסידי דהוו לבתר בעלמא. ש"ת: דא איהו סיומא דאלפי ביתא. ואע"ג דאתבסם, לא אעדיאו עקימו בישא מעלמא, אלא אתכפיא
מקמי סטרא דמהימנותא, סיומא דאתוון: דהא עד הכא אתברי עלמא באתוון דאורייתא, ולא אשתלימו אתוון, עד דאתייליד שת. כיון דאתייליד שת, אשתלימו כל עובדין דלעילא ותתא, ברזא דאתוון. כדין אתבסם עלמא, דאשתלים תיקונוי. מכאן ולהלאה, שארי עלמא לאתנהגא כפום מישר אורחוי: שירותא דקא שארי, מאינון אתוון דאשתבקו בקדמיתא. אדם, שארי באל"ף, וסיים במ"ם. ולבתר דסיים אלפא ביתא בשת, אתהדרו אתוון אנו"ש, אל"ף כמלקדמין, נ' דאיהו בתר מ' דאשתביק מאדם. ש', שירותא דאתוון דש"ת. נטיל אתוון מהאי ומהאי. ו' דיוקנא דאדם, לאתחזאה, דהא משת אתיחסו דרין בעלמא באורח מישר, כדקא יאות: וברזא דאתוון אתבני כולא. ואזלו תלתין ותרין אלפא ביתות, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתכנישו אתוון, ואסתימו בהפוכא דאלפא ביתות, ונפקאת אורייתא, כלילא בתלתין ותרין שבילין דרזא דחכמתא עילאה, ואתרשימת
אלפא ביתא, בתריסר תחומין, תריסר שבטין. בר תרין דאסתלקו מנהון, ואינון ח"ט, דלא אתחזו בהו כלל: עד דאעלו לארעא בשירותא, והוה חרם בינייהו בחובא דעכן, וכדין אתהדרו אינון תרין אתוון, דהוו מסתלקי מנייהו, ואינון מכרזי ואמרי חטא ישראל. ואלין אתוון לא אסתלקו מנייהו, אע"ג דהוו בארעא קדישא, בכל דרא ודרא: עד דאתא דלמה, ובנה בי מקדשא, ואתיישבו עלמין, עילא ותתא בדיוקנא חדא. כדין אתיישרו אתוון כולהו, ואינון תרין אתוון דהוו רשימין בינייהו לביש אתהפיכו לטב, אתהדרו טח, דכתיב וישב יהודה וישראל לבט"ח: כולהו אתוון הוו שלמין בינייהו בלא קטרוגא כלל, ואתוון דאלפא ביתא כולהו, הוו שלימי עילא ותתא. אתוון עילאין הוו שלימין לעילא. אתוון דקיקין הוו שלימין לתתא: בשעתא דכרובים הוו פרסי גדפייהו מתתא לעילא, אתוון פרחין מתתא לעילא, ואתוון מעילא לתתא, ועאלין אלין באלין, ואתכלילו אלין באלין, בנשיקין דרחימו:
כיון דאתוון מתחברן, כל דרגין תתאין, וגדרגין עילאין, ועלמין כולהו מתחבראן כחדא, ונשקי אלין באלין, בנשיקו דרחימו, עד דהוו כולהו חד, וקב"ה חד, בלא פירודא כלל: כל נשיקין דרחימו, לאו אינון אלא למהוי כללא חדא, לאתכללא דא בדא בלא פירודא. ובג"כ נשיקין אלין בכולא, אינון, למהוי כולא חד בכללא חדא, אתוון באתוון, עלמין בעלמין, דרגין בדרגין, אתתא בבעלה, למהוי כולא חד: פיהו, אמאי פיהו, פיו מיבעי ליה. אלא לאכללא תרוייהו כחדא. פיהו, לאתחזאה דהא איהי זמינית לגביה, כאתתא דתקינת פומה, לקבלה נשיקו מבעלה. בגין כך אתחזי זמינו דפומה: פיהו, הכא אית לאסתכלא אי תימא דנשיקין אינון לעילא לעילא באין סוף, בגין דאמר