זהר חדש
קטע 28
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
אור קדמאה, נקודת חלם. ועל דלא אנהיר בישובא, כגוונא דיליה, איהו מארת חסר, דלא נהיר בישובא, כגוונא דחלם אע"ג דקיימא בגוונא דיליה: וייאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא איהו, ברזא דנקודת שב"א סגו"ל. דהא סגו"ל אתכליל מיין באשא. רחשין רחישו דההוא נפש חיה, ההוא דעתא באתיהיב לה מתרין סטרין, איהו קלה עלה, ודא אקרי שרץ דנפש חיה, רחישו דרחיש ונפיק ואזיל בכל נקודי: ותא חזי, שב"א איקרי מהיר צדק, והכי איהו. ובג"כ איקרי נפש דההיא חיה, שרק דתלת נקודין. בשעתא דאת ו' אסתלק מינה, אפיקת דעתא ההיא דנטלה מגו עילא, כמא דאתמר, ובאתריה דאת ו', אפיק שרק, והכי איהו בכל אתר: ועל דא, נקודי כולהו קיימין לאנהרא לאתוון, כעובדא דשמיא וארעא וכל עלמין כולהו. ולית קיומא ונהירו לכל אתוון, בר בנהירו דנקודי, וכולא אתמסר ברזא דאורייתא בסיני. והכי איהו ברזא דלעילא, וכלא תיקונא דאדם, כמה דאתמר: ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כתיב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. ת"ח,
כד ברא קב"ה למברי אדם לתתא, בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין: וכל רזין דלעילא ותתא, כלא איהו באדם. גולגלתא דרישא דקיימא על גופא, איהו ברזא דעלמא עילאה, באינון תיקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא, דקיימין דרגין בשייפין ידיען תחות האי רישא. ירכין ורגלין, כולא בדרגין דלתתא, כדקא חזי ליה למהוי כגוונא דלעילא. כל דיוקנין עילאין ותתאין, כולהו חקיק קב"ה באדם, למהוי איהו שלים בכולא. תא חזי, מה' מצעדי גבר כוננו, כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש, כל צעדוי וכל אורחוי אינהו מתתקנן קמיה, ואיהו מתקן להו כל חד וחד כדקא יאות. ודרכו יחפץ, אפילו במילי דעלמא: תו. מה' מצעדי גבר כוננו, אי בר נש ישוי דעתיה ורעותיה ולביה לגבי מלכא קדישא, למהך בתר אורחיה דאיהו עביד. קב"ה אתרעי ביה, כאילו הוא דיליה ממש: בשעתא דנפקו אתוון מגו רזא עילאה, כמא דאתמר, ואתגלימו, ואצטיירו בדיוקנא דאדם. לבתר נפקו נקודי, ואנשיב בהו רוחא דחיי, ואתקיימו אתוון, כבר נש דקאים על רגלוי
בקיומא דרוחא: לבתר דנקודי אתקיימו על אתוון, ויהבו בהו נפשא, אצטריך למהוי בדעתא וסכלתנו, ולנטלא במטלנוי, ולמיהב מזונא ותוקפא לאחרא. ודא איהי בצלמנו כדמותנו. כמא דאוקימנא, בצלמנו דא רזא דעלמא עילאה. כדמותנו דא רזא דעלמא תתאה: דבר אחר, בצלמנו: אלין תנועי דטעמי, דאינון תיקונא ושלימו, בדעתא וסוכלתנו, למנדע ידיעה לאסתכלא לעילא, כמה דאיהו סתים ולא אתגלייא: כמלכא דאיהו חכים בסוכלתנו בחכמתא, ולא נטיל לסטרא דא או לסטרא דא, בר בחכמתא ובסוכלתנו ובמנדע. אוף הכי, כגוונא דא, תנועי דטעמי, כולהו מטלניהון בחכמתא ובסכלתנו ובמנדע, כמה דאתחזי. ודא איהו בצלמנו: כדמותנו, אלין רזין דנקודי, דאינון נפקו מגו דיוקנא חדא דנקודה עילאה, מההוא דיוקנא סתימא דלא אתחזי, ומגו דנפקי מגו נקודה חדא אקרון נקודי דמות, דיוקנא דנקודה עילאה:
דאי תימא אתוון. לאו הכי, דהא דיוקנא, לאו איהו לעילא, ולא תלייא תמן דיוקנא, דהא לבתר דנפקי מרזא דעלמא עילאה, אגלימו ואצטיירו כולהו, מה דלא הות מקדמת דנא, דלאו אית דיוקנא וציורא לעילא כלל, ועל דא לא ידיע, ולית מאן דידע ביה כלום: ראשיתא סתימא דאתגלייא, ולא ידיע, חד נקודה סתימא איהו. וההוא נקודה, לא ידיע, ולא אתגליא, ולית מאן דידע בה. אבל אתוון, לא בה אתציירן, ולא תליין לעילא, דהא לית תמן דיוקנא כלל. ועל דא, כדמותנו אלין נקודי. בצלמינו, אלין תנועי, דאיהו שלימו דכלא: רזא הכא לידעי מדין. תנועי דאיהו שלימו דכלא, אן אינון בבר נש. אלא רזא דא בצלמנו, הא איהו צולמי דבר נש מלגו ולבר. לגו, סוכלתנו ומדע וחכמה. לבר, ההוא צולמא דאזלא עליה, ומדברא ליה לבר נש בנטירו, למהוי נטיר מכלא. בעוד דהני תנועי אינון בבר נש, ב"נ איהו שלים בכלא. כגוונא דא בכל אינון רזין עילאין דלעילא: ורזא דא, מה' מצעדי גבר כוננו, למיטל במטלנוי, באינון תנועין דטעמי. ודרכו יחפץ,
באינון נקודי. מה', מיניה אתנטיל רזא דא, למהוי לתתא כלא כגוונא חדא ורזא חדא: מה' מצעדי גבר כוננו, כגון אזלא מקפא שופר הולך, דאינון מצעדי גבר, דמתתקנן כל חד וחד כדקא חזי ליה, ודא איהו כוננו. ושאר תנועי, אינון דכתיב, ודרכו יחפץ, הן בזקיפו, הן למיזל, הן למיפסק, הן לנגנא בחדווא, הן למשתק, הן למיהב דינא. כלא איהו מנדע וסוכלתנו למיטל במטלנוי כדקא יאות: זרקא דא איהו ניגונא בחדוה, כד אתי בוצינא דקרדינותא, בההוא בטישו דגו אוירא דכיא דלא אתפס, יהיב חדו וחדוה, וזריק מרחוק, לנגנא בחדוה, למאן דלא ידיע ולא אתפס כלל, וקאים בקיומיה, ולא אתישב למנדע, עד דקריב בסכלתנו יתיר. וכן תנועי כלהו, כל חד וחד כדקא יאות: ועד לא מטו אלין תנועי, כל אינון שייפין דכגופא, לא יכלין לנטלא במטלנין. דהא כל שייפין דגופא אתפלגו באתוון, דאינון עשרין ותרין אתוון, דאתגלמו בפרקין ושייפין: תריסר שייפין, אינון פרקין דנטלין. ואלין תריסר לא נטלין עמוד במטלנין כדקא יאות,
בר ברזא דתריסר תנועי, דכולהו עבדין להני פרקין לנטלא לון. ואית תנועי אחרנין, למיהב סוכלתנו וחכמה ומדע לכל גופא, ולנטלא כל גופא, ולמיהב חדוה לעילא ותתא כולא כדקא חזי: עשרין ותרין אתוון, אינון כללא דרזא דגופא. וכלהו אתפלגו בשייפין דגופא. ומרזא דאתוון, גופא אשתלים. אשתארו אתוון אחרנין, דאינון עשר. תריסר אתוון אינון קדמאי, דאינון שייפין קיומא דכל גופא, למהוי כל שייפא ושייפא על תיקוניה: ואע"ג דאית בהו באתוון, אתוון דאתחזון בדכורא, ואתוון דאתחזון בנוקבא. כגון א' דכורא, ב' נוקבא. ג' דכורא, ד' נוקבא. ה' נוקבא, ו' דכורא. וכן אתוון כולהו אחרנין מנהון כלילן בדכורא, ומנהון כלילן בנוקבא. ואי תימא, אי הכי, איך אתבני אדם ברזא דעשרין ותרין אתוון, דהא כד אסתכלן, ואתברירו אתוון דאצטריכו ואתחזון לדכורא, לית בר תריסר, לקביל תריסר שייפין: אלא ודאי, אתוון כולהו כלילן ברזא דדכורא, ואינון עשרין ותרין אתוון, אתוון דכורי
ואתוון נוקבי. בגין דשייפין כולהו, אית שייפא באינון פרקין, דאינון כלילן דא בדא, ועייל דא בדא. מאן דעיילא איהו דכר, ההוא דמקבל ליה בגויה, איהי נוקבא: בכל שייפין אית דכר ונוקבא. ועייל דא בדא, כדכורא בנוקבא. ובגין כך, כלהו אתוון סלקין ברזא דדכורא ונוקבא. ואתוון כולהו אצטריך אלין לאלין, ולאתחברא אלין באלין. אעיל דא בדא, כדכורא בנוקבא: כ"ב אתוון אחרנין כלילן בנוקבא לתתא, ואינון אתוון זעירין. דהא כד אתחבר דכר בנוקבא, בתיאובתא דבכל אתוון דשייפין כולהו, לגבי נוקבא, אטיל בה רזא דאתוון, באינון מיין דילה, ולבתר אקרימו שמים דאגלימו אתוון, ונפקי אתוון אחרנין כגוונא דאלין. ועל דא אית אלפא ביתא דאתוון עילאין רברבין. ואית אלפא ביתא דאתוון דקיקין: א' איהו חד, ורזא דחד, נפיק ואגלים ברזא דלתתא, שייפין עילאין דאתחברן בחד, ואינון חד. ועם כל דא, לאו איהו אלא שייפא חד: בגין דכד נפקא א', ואתיהיבת בראש, נפקא בההוא דיוקנא דהנהו אחרנין דאצטריכו לאתחברא
בהדיה, וכד נפק א', אחזי לתרין דרגין אחרנין, דאצטריכו לאתחברא בהדיה, דאינון שמאלא ואמצעיתא, וכולהו אתאחדו כחדא, ואתחזון בדיוקנא דיליה. כיון דאשתכחו ואתיישבו בדוכתייהו אינון תרין שייפין אחרנין, אתהדר א' ואתיישב בדוכתיה בראש, בסטרא דימינא: היך עבד קב"ה. כד אתוון נפקו, את קדמאה דנפיק, ריש לכל אתוון, איהי א'. מה עבד קב"ה. אתעטף בההוא את, וברא שמים. ואת דא ברא ביה קב"ה, רזא דייחודא, דאינון תלת דרגין, ואינון שמים, רזא חד. כמא דאוקימנא, והא אתמר. כיון דאתברו שמים ברזא דא, עד לא הוו קרישו ולא גלידו שמים, דהא טמירין הוו גו מייא, רזא דאת א', דאיהו לימינא: לבתר דאקרישו מגו מייא, נפקת את ו', מתציירא בציורא,דגלימו בדיוקנא דאדם. ועם כל דא לא חסר מההוא דיוקנא דאת א' כלום, ואתהדר ואתיישב בדוכתיה: שארי נהירו דהאי את לאנהרא מרישא דעלמא לסייפי עלמא. גניז ליה נהוריה באת אחרא, ועביד להאי את בי"ת חד, לאגנזא נהוריה בגויה, ואתגניז ההוא אור בגויה:
ומההיא שעתא, אתגניז ואיטמר, ולא נפיק לעלמא, בר בחד שביל דקיק, דאמשך חד חוטא מיניה, ומיניה אתזן עלמא, וקאים בקיומיה: מהאי את אתבני כולא. מהאי את אתסן כולא. באת דא נטיר לון קב"ה לישראל, ואתבר שנאיהון קמייהו. הה"ד, ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בשעתא דגרמו חובין, מה כתיב. השיב אחור ימינו. כדין בההוא זמנא אתגלון ישראל מארעא, ושלטו בהון שונאיהון: א' אתיישב בדרועא, ברזא ותוקפא וחילא, דאינון תרין סטרין אחרנין דאתתקפו ביה, ואיהו דרועא דימינא. ב' אתכליל בגווה, וכניש ליה לקבילה, כנוקבא דעייל בגוה דכורא. בג"כ אתוון כולהו, חד דכר, וחד נוקבא: א', אתפשט לאתוון אחרנין, ואשתלימו בשלימו, לנטלא תרין דרגין אחרנין אלף, למהוי שלימו דיליה. ורזא דא והחונים עליו מטה פלוני. והחונים עליו, תרי דרגין בחד: עד דסלקין אתוון, לשתין רבוא, כחושבן שבטיהון דישראל, דאינון תריסר, וסלקין לשתין
רבוא. אוף הכי אתוון, כד אתמלו סלקין לשתין. אלף בית גימל דלת הא וו זין חית טת יוד כף למד מם נון סמך עין פא צדי קוף ריש שין תו. אלין אינון סליקו דאתוון, לשיתין רבוא. בגין למהוי שלימו ברזא דאתוון, בשייפי כולהו: אשתארו תו אתוון, ואינון תריסר. מם בתימא, צדי אריכא, נון, פא, כף, ואינון אתוון אחרנין כפולים, מנצפ"ך. ואינון סלקי לתריסר אתוון. וכד אתוון כולהו אשתלימו, סלקין לע"ב אתוון, רזא דשמא קדישא דקב"ה אתקרי בהו: חושבן ישראל שבעים נפש, ותרין אתוון דאינון סהדי בגוייהו, ואתכלילו בהו, ואינון י"ה. דכתיב, ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל. ועל רזא דא, הראובני השמעוני. והא אוקמוה, וכלהו סלקו לע"ב: כגוונא דא אלפ"א בית"א, דסלקא אתוון כולהו לרזא דע"ב אתוון, למהוי כלא רזא דגופא שלים, רזא דאדם. רזא דרתיכא עילאה. רזא דשמא קדישא גליפא: בג"כ אתוון כלהו סלקין בסליקו דרתיכא עילאה, בדיוקנייהו וגופייהו, למהוי כולא רזא
חדא כדקא יאות. אתוון כולהו, כד מתחברן ואתגליפו בגלופייהו, ברזא דע"ב אתוון גליפין, אתעבידו כולהו גופא חדא. מדרש רות ויהי בימי שפוט השופטים רבנן פתרי קרא דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים. מאן ככבי בקר. אינון מלאכין קדישין דשלטין ביממא. אמן בני אלקים. אינון מלאכין קדישין דשלטין בליליא.
מדרש רות מאמר נר"נ ונשמה לנשמה ונ"ר הבהמית בא וראה, כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא ליקרא דיליה, שנאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי בארתיו יצרתיו אף עשיתיו. הקב"ה ברא בר נש בעלמא, ויהיב ביה שמיה ידוד. ה', נפש. ו', רוח. ה', נקראת נשמתא. י', נשמתא לנשמתא. וקראם, י"ה, אב ואם. ו"ה, בן ובת: דוגמא דברא רוח ונפשא דקדישא, כך ברא רוח ונפשא מסטרא דשמאלא. ובדוגמא דהוא היין על שמריו, כד הוא הרוח והנפש השכלית, על רוח ונפש הבהמית. ולמה נקראת בהמית. שהוא מסטרא דסמאל ונחש, דאינון דכר ונוקבא. ועל דא אמר שלמה המלך החכמתו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ: ולסטרא דמסאבו, לא יהיב קב"ה שמא דיליה. שנאמר, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. אני, רמז ויסרתי אתכם אף אני. ה', רמז למדת הרחמים. לאחר לא אתן, רמז לאל אחר, שנאמר לא תשתחוה לאל אחר, דהוא בסטרא דמסאבא:
פתח רבי ואמר, ברזא דידוד. י' נקרי בדוגמא, דא אלימלך. ה' אתקרי בדוגמא, דא נעמי. ולמה נקראת שמה נעמי. שנאמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'. ו"ה דוגמא, דא רות ובעלה: רות הפכה לשמה תור. שנאמר, ותור וגוזל. יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה: פתח ואמר, ומהו ומעשה ידינו כוננה עלינו. דא עובדא דיעבד בר נש. אי אינון עובדין טבין, ישכון עליה הויה. ואי לא, יסתלק מינה. שנאמר, חכמת נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה. חכמת נשים: דא נשמתא ונפשא. ואולת, דא נפש דשמאלא שנקראת ערפה: פתח ואמר, מה הוא דאמר, הראיני את מראיך. כד יתעביד בר נש מטיפה, בשלייתא דאמיה, כמה דאתרבי, אעיל ביה הקב"ה זעיר זעיר רוחא ונפשא. ונר יהיבת על רישיה בליליא. שנאמר, בהלו נרו עלי ראשי. ועמוגא דנהורא ביממא, שנאמר ויסע עמוד הענן וגו', ולילה בעמוד אש כו' ללכת יומם ולילה. ונאמר, כי נר מצוה ותורה אור:
ואלפי ליה כל אורייתא. ואולפי ליה כל פיקודי. וימרון ליה, חזי, דדין הוא דרך עקלתון, דאיתקרי לילה. ובאתרא הדין יעלון כל נפשתא דאינשא. שנאמר, קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו: ואחזיין ליה, בעמודא דאישתא, דהיא על רישיה, כמה דובין ונמרין ואריין ומלאכי חבלה דיתבין תמן. וכלבא תמן, ועל דא אמר דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחיבתי. ודין אתרא הוא חושך, ומלאכי חבלה קרון להון לילות. ועל דא אמר, מפחד בלילות. לילות ממש אקרון:
וימרון ליה, אם תזכה למצות, כל מצוה ומצוה, יעבדון לך מינה מלאך טוב, ובעידן דתיעול באתרא הדין, ותזכה למצות, יימרון, סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך פלוני דא, ולא ישלטון עליך מלאכי חבלה: ובדוגמא דא ביממא, יימרון, אם תזכה באורייתא, כל אות ואות יהיה מלאך, דיעזרך באתרא הדין. ואורייתא דאקרי אורחא, יהך באורחא הדין, דלא ישלטון עלך. ועל דא אמר, לנחותם הדרך. ובתר דין יחזון ליה גינתא דעדן, וכל חלק וחלק שיש לצדיק בפני עצמו. ומשביעין ליה שיקיים כל התורה: ובתר כן יימרון ליה, ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו'. ויאמר ה' אל אברם, דא נשמתא, דהיא אב לרוח, ורם לגוף. לך לך מארצך, דא גנתא דעדן. וממולדתך, דא בטן דאימא, של בשר ודם. ומבית, דא שכיתנתא. אביך, דא הקב"ה. שאין אביו, אלא הקב"ה. ואין אמו, אלא כנסת ישראל. אל הארץ, זה העולם השפל. ויהבו ליה ז' ברכאן דאמירן לעיל, מואעשך וגו עד כל משפחות האדמה וגו':
אם בר נש יזכה, ויהיה צדיק, והוא ידע שמא דהקב"ה, מה יימרון ליה כד אסתלק מעלמא. לא תירא מפחד לילה וגו', על כפים ישאונך פן תגוף באבן. מן האבן של דרך עקלתון, רגלך כו' עד כי ידע שמי: ואם בר נש לא יזכה באורייתא, ולעובדין טבן, כד יסתלק מעלמא, יעול באורחא חשוכא דאמרנא, ואזדעזעו כל מאן דאית בההוא אתר, ויימרון הזאת נעמי, דאזלת באתרא הדין מלייא כל טובא, מלייא מאורייתא. עמוד הענן דנהר לה באתרא הדין למיהך ביממא. ועמודא דאישתא לאנהרא לה למיזל באתקר הדין בליליא. ועם בעלה נשמתא לנשמתא: אתיבא איהי ואמרה, אל תקראן לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר לי שדי מאד. דהנעל לי בגופא בישא. אני מלאה הלכתי באתרא הדין, וריקם השיבני ה': בההיא שעתא אמרה, שבנה בנותי וגו'. שנאמר, ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי. אתיבת רות נפשתא קדישא ואמרת, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וכו':
אבל ערפה, נפשתא דהיא סטרא דשמאלא, אזלא לגופא, ואתאבלת עליה. שנאמר, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וכל זמן דאתאבל עליה, אמר הגוף לנפש הבהמית, בשביל האכילה והשתייה שנתת לי, הנשמה בצער גדול, ובלא תורה ובלא מצות. טול מה שנתת לי. ונבקע הגוף. מדרש רות מאמר אשרי משכיל אל דל אמר רבי, כתיב אשרי משכיל אל דא וגו'. מהו דל. איש נסתר ויאמר מה תתן לי, וכי יותר רשע אני מכל האדם שבעולם. ויעשה מריבה עם הקב"ה. אשריו מאן דמשכיל ליה. דכתיב, או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי: דאמר רבי נהוראי, מ"ד או יחזיק במעוזי וגו'. וכי הקב"ה שהוא בעל השלום, עושה שלום במרומיו, צריך למי שיעשה לו שלום, והלא השלום שלו: אלא, העני בשעה שרואה את עצמו בדוחק, הוא עושה מריבה כלפי מעלה. והמחזיק בידו של עני, ועושה עמו צדקה, כביכול, עם הקב"ה עושה שלום. לפי שגורם לעני, שמבקש מחילה מלפניו יתברך, על שהטיח דברים כלפי מעלה, ואז עושה שלום בינו לבין קונו. מי גרם לו
לעשות שלום. זה הנותן צדקה לעני, והחזיק בידו, דכתיב או יחזיק במעוזי וגו', וזהו הדל. והקב"ה מהו אומר. אין דנין את האדם לפי צערו. מדרש רות מאמר אין דנין את האדם לפי צערו וה"נ באיוב, דאמר רבי תנחום, אמר איוב להקב"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו כו' אערכה לפניו משפט. עד שהטיח איוב דברים כלפי מעלה: ותו לא. והלא בכמה מקומות כפר בתחיית המתים, והטיח דברים כלפי מעלה, וסקל איקונין של מלך: אלא אמר רבי נהוראי, בההיא שעתא אמר המקרג להקב"ה, איוב שאמרת עליו איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע, הרי כפר בתחיית המתים, והטיח דברים, וסקל איקונין של מלך. אמר הקב"ה, איוב לא בדעת ידבר: בשעה שנתווכח איוב עם הקב"ה, מה הוא אומר. הטוב לך כי בעשוק כי תמאס יגיע כפיך וגו'. וכי הוא טוב זה העושק שבעשה לי, אבי ואמי עשו לי הגוף, ואת אתעבידת אריס עמהון, ויהבת בי נשמתא. ואמרת למקטרג, אך את נפשו שמור. מה דידך נטרת, מה דאבי