ספר עבודת הקודש
חלק ד פרק כד
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ד פרק כד המדרגה השלישית ממדרגות הנבואה מדרגת רוח הקדש והיא למטה מהמדרגה השנית, ובה נכתבו הכתובים, ולפי שהיא מדרגת הנביאים שלא השיגו אליה לא נכתבו דבריהם עם שאר דברי הנביאים והיא מדרגת דוד ושלמה והשגתם במדתם מלכות בית דוד וחכמת שלמה ונקראת רוח הקדש כי הרוח בא אליה מהקדש סוד חכמת אלהים, וממנה נאצל על אנשיה המדברים ברוח הקדש ועליה אמר דוד רוח יי' דבר בי ומלתו על לשוני, ושניהם נתיחדו במדרגה זו יותר מכל שאר המדברים ברוח הקדש, ודוד הוא הראש כי מלא אחרי יי' ועשה שם ועליה עשה ספר תהלים כי הוא למטה בדוגמתה למעלה בסוד אלהים אל דמי לך רות כי מרווה להקב"ה סוד המלך שהשלום שלו בשירות ותושבחות חבצלת השרון שרה למלך הכבוד ודודה מבקש ממנה ואומר לה השמיעני את קולך כי קולך ערב וכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום יי' אלהי לעולם אודך: אמר דוד למען יזמר וישורר לך הכבוד סוד הכלה, על כן אודך אני לעולם בלי הפסק כדי
שגם הכבוד למעלה לא ידום, כי כפי מה שאני מעורר למטה יתעורר למעלה, וכתיב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, והוא סוד כנור דוד המנגן מאליו: ובפרק מאימתי כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, והסוד על כנסת ישראל שהיא המשוררת והיא כנור דוד כנור כ"ו נ"ר היא סוד הדולקת ומתנועעת תמיד להתייחד למעלה אור התכלת שבנר משתוקק ומתנועע להתחבר למעלה עם האור הלבן, וכשנכלל ומתיחד זה בזה הרי נעשה ונשלם כנ"ור ייחוד הכלה עם דודה מתוך נועם שיריה ולזה אינה נותנת דמי לה אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט והתעוררות השמחה בא אליו מרוח צפון בחצות לילה בסוד שמאלו תחת לראשי והוא מנגן מאליו בהתעוררות ההוא, ודוד שהוא דוגמתה למטה אמר חצות לילה אקום להודות לך, והכל כדי לעורר עליה רוח ממרום ולבער כל מיני חוח וקוצים מסביב הכרם, כי דוד אין לו חיים
מעצמו זולת מה שהניח לו אדם הראשון סוד נעלם, ולזה צריך לעורר בכל מיני ניגון להמשיך רוח הקדש וחיים ממקור החיים למדתו, ועל זה ראש מעלותיו יודע נגן לעורר קול ורוח ודבור ולהמשיך הרצון לעולמו ולבער כל רוח רעה משם, ולזה היה מנגן לפני שאול וסר מעליו הרוח הרעה ההיא המבעתתו, כי בהיות כנור דוד מנגן מאליו בסוד ההתעוררות ההוא הבא אליו מצד צפון והידיד אור עיניה משתוקק ובא אליה, ואומר לה השמיעני את קולך כי קולך ערב ממתיקים השני דודים סוד לבדם הנה המלכים אשר נועדו ומלכו בארץ אדום עברו ובשמחתם לא יתערב זר, ודוגמא זו דוד למטה יודע נגן יודע ודאי לעורר רוח הקדש ולבער רוח רעה, כי הוא תקן הנר להאיר ומלא אחרי יי' מלא והשלים ולזה זכה למלכות הוא ובניו לעולם: שלמה חכם ומלט את העיר עיר יי' צבאות עיר אלהינו, בחכמתו השלים תקונה כי בימיו עמדה הלבנה במלואה בסוד ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם רבויה ומלואה מהחכמה הקדומה
וכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה, ואמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה שלמה נשא שמו של הקב"ה אמר ר' יוחנן כל שלמה האמור בשיר השירים קדש חוץ מאחד, והקב"ה אומר הואיל ושמך כשם כבודי אשיא לך בתי והא נשואה היא אמר במתנה נתנה לו שנאמר ויי' נתן חכמה לשלמה עד כאן שלמה נשא שמו של הקב"ה הנקרא בשיר המקודש שלמה מלך שהשלום שלו ובת היתה לו ובכל שמה והוא דודה ואור עיניה, ולפי ששלמה נשא שמו ואהב אותו ללכת בדרכיו ולהשלים את השם השיאה לו ונתנה לו במתנה ואמר לו עשה בה כרצונך: ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה ויי' נתן חכמה לשלמה משל למה הדבר דומה למלך שהשיא את בתו לבנו ונתנה לו במתנה עשה בה כרצונך עד כאן, ולפי שזכה לבתו של מלך שרתה עליו רוח הקדש כי היא היא שהרי שאל בתו של מלך והכל בכלל דכתיב ונתת לעבדך לב שמע הרי שאל את הלב לב השמים שהיא כלולה מל"ב נתיבות חכמה וכתיב עתה חכמה ומדע תן לי, ולזה אמרו רז"ל במדרש חזית הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל ולזה נקרא בשבע
שמות כי הכל בכלל ושלמה זכה בכל כי היא בת שבע אם שלמה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מ"ז ע"ב) תאנא מאן חכים כשלמה דבשבעה דרגין אתקרי כגוונא דלעילא שתא יומין לעילא ז' עליהו שתא יומין לתתא ז' עליהו שתא דרגין לכורסיא הוא על כורסיא, וכתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך שבעה כתרין דיומין לעילא לקבליהון שבע שמהן לשלמה לאחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן שלמ"ה ידידי"ה אגו"ר בן יק"ה למוא"ל איתיא"ל קהל"ת, ואמר ז' הבלים ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמה ואסתלק בדרגין דחכמה אתקרי קהלת עד כאן: ולפי שהיה בדוגמא עליונה כלול משבעה מעלות עליונות שרתה עליו שכינה ותנח עליו הרוח רוח הקדש רוח הבא מן הקדש כי זה לעומת זה, ואמר שלשה ספרים ברוח הקדש וכלם בקדש פנימה: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג ס"ד ע"א) אמרו בזה הלשון הא אסתכלנא במלוי דשלמה וכלהו בחכמה אמירן. תא חזי תלת ספרין דחכמתא אפיק לעלמא וכלהו בחכמתא, שיר השירים חכמ"ה,
קהלת תבונ"ה, משלי דע"ת, לקבל תלת ספרין. שיר השירים לקבל חכמ"ה הכי הוא. קהלת לקבל תבונ"ה הכי הוא. משלי לקבל דע"ת במאי אתחזיא, אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון רישא וסופא תרי גווני אתחזיין, וכד מסתכלי קראי דא בדא כליל ודא כליל בדא, ובגין כך שקיל לקבל דע"ת עד כאן. ומבקשי יי' יבינו כל: הנה ממה שכתבתי יתבאר כי כל התורה נביאים וכתובים כלם במחשבה העליונה ובייחוד הנעלם נכללים ונאחזים, ומשם נאצלים ובאים אין דבר יוצא חוצה כי הכל בכלל חותם האמת עם שיש הבדל ביניהם כפי המעלות וכפי השגת הנביאים: ויתבאר ממה שבארנו במדרגותיהם כי התורה כנגד השם הגדול סוד תפארת ישראל מקום נבואתו של משה שאין למעלה ממנה, ולזה אין מעלה על מעלתה ואין ערוך אליה. נביאים כנגד למודי יי' תומכי התורה. כתובים כנגד הכלה הכלולה מן הכל סוד רוח הקדש והכל בכלל המחשבה והייחוד, ולזה צריך שיהיה הלמוד והעסק בהן ולפרשם בענין שיסמיכו ויתיחסו עם המחשבה
והייחוד שנחקקו בהם ונחקרו משם אשר הוא נמנע כל זה אם לא בחכמה המקובלת מן הנביאים עד מפי משה מפי הגבורה. ושאר דברי המתחכם בהם מדעתו וסובר בהם סברות ושוקלם בשכלו רעיון רוח הבל ואין בם מועיל. המדרגה הרביעית והיא למטה הרבה ממדרגת רוח הקדש היא המדרגה הנקראת בת קול, והיא שנשתמשו בה החסידים הגדולים אחר שנסתלקה רוח הקדש מישראל כדאיתא בשלהי סוטה, תנו רבנן משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גודיא ביריחו ובאת בת קול מן השמים אמרה להם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, נתנו עיניהם בהלל הזקן וכו', ושוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה ובאת בת קול מן השמים אמרה להם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן וכן אמרו בירושלמי: ובברכות פרק קמא שמעתי בת קול שמנהמת כיונה וכו' והקול הזה אמרו חכמי האמת שהוא
שנאמר עליו קול דברים אתם שומעים והוא שהשיגו ישראל ולמטה הרבה מכמה חלקים נמשך ניצוץ מן הקול האחרון ההוא נקרא בת קול והוא שנשתמשו בו החסידים הגדולים ההם אחר הסתלקות הנבואה, כי הגורם הגדול אל הנבואה וסבת חול רוח הקדש ושרות השכינה על הראויים היה הארון והכרובים בהיות המקדש הראשון קיים, ומשם היה מתפשט האור והשפע שהרי נאמר לאדון הנביאים עליו השלום ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, הנה כי הכבוד היה שורה בין שני הכרובים בדוגמא עליונה כי המקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה וכל מה שבמקדש העליון כנגדו ובתבניתו במקדש התחתון כדי שתמצא השכינה מקום שתשרה בו למטה כעין מקום של מעלה, כי בזה כל העולמות שקולים ועל פי סוד זה בחר יי' בציון כי בו המקדש וקדש הקדשים אשר בו אבן השתיה, כי שם סוד הנקודה בדוגמא עליונה הכל לתבנית המרכבה ולשרות השכינה נעשה הכל בדוגמא ובתבנית
ההוא, וכן הארן כפרת וכרובים הכל כסא כבוד ומעון אליה ומשם האור והשפע מתפשט לכל הצדדים, כי הארון והכפרת והכרובים לדמיון הפתילה והכבוד דמיון השלהבת והאור המתאחז ונקשר בפתילה, ומשם האור מתרבה ושורה על הראויים אליו, נמצא המקדש הגורם הגדול אל שרות הנבואה: ולזה כשחרב בית ראשון ונגנז הארון אין עוד נביא ואם חגי זכריה ומלאכי נתנבאו אחר חרבן הבית וגניזת הארון, לפי שקבלו נבואתם ועדיין האור היה מתנוצץ ובא מן המקדש אלא שהיה בצמצום רב והעלם, ולזה היתה במשלים וחידות ולמטה ממדרגת הנביאים הראשונים, כי כפי מה שהאור היה מתעלם ובוהה היתה הנבואה יותר קשה ונעלמת עד שנסתלקה מכל וכל להעדר האור והשפע כפי התרחקו מן הנקודה, ולפיכך משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש עם שבית שני היה קיים, לפי שנעדר האור וכבה בגניזת הארון ולפי שנשאר עדיין עם קיום הבית ובנינו קצת מניצוץ האור ההוא נשאר להם בת קול שישתמשו בו והוא סוף האור
ההוא וקצהו, ולזה היה מתנוצץ בדקות ובחולשה רבה ולזה כנוהו בבת קול כי לא נמצא להם בשום מקום קול או בן קול כי אם בת קול להורות על עניינו: ומה שבא במאמרם יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך, אין הכוונה להם לומר שהדור הוא הגורם להיות להם נביא שלוח אף אין שם לא ארון ולא כרובים, אלא לומר שהדור גורם גדול להמנע השלימות מן הראויים אליו שהרי החסידים ההם היו מוכנים וראויים מצד עצמם אל שרות השכינה עליהם להשלימם בעצמם לא להיותם נביאים שלוחים אל העם ונמנע השלימות ההוא מהם לאשמת העם, כי כמו שיצטרך הנביא להגעת שלמותו מצד עצמו השני תנאים ההם ההכרחיים לנבואה שהם החכמה והדבקות ועל הדרך שבארנו, כן יצטרך שני תנאים אחרים מחוץ שלא ימנעוהו משלמותו והם בנין הבית וארון וכרובים וזה התנאי האחד. והשני זכות הדור ועם חרבן הבית תסתלק הנבואה, אבל עם זכות הדור איפשר שהשלם אשר הכין עצמו, וכענין שהתבאר יגיע למעלת המדברים ברוח הקדש עם שלא עלו למעלת
הנבואה ובעון הדור יעדר אף זה, וכענין שהתבאר בענין הלל ושמואל הקטן ע"ה וכמו שאוכיח עוד בפרק הבא אחר זה בסייעתא דשמיא, ועם מה שכתבתי נשלם הבאור בד' מדרגות הנבואה כפי מה שבאה בהם הקבלה ונשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ד פרק כה ואמנם כי חרבן בית המקדש וגניזת הארון ועון הדור הגורמים הגדולים אל הסתלקות הנבואה והעדר רוח הקדש מן הראויים זה דבר התבאר מדברי הנבואה והוא שהושב ברוך בן נריה מפי ירמיהו ע"ה, כה אמר יי' אלהי ישראל עליך ברוך אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי: והכוונה בזה כי ברוך היה מתהלך ומכין עצמו אל הנבואה וכשראה שלא הועילה לו הכנתו חשב שאולי יהיה במדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד וזולתו, וכשראה שגם אל זאת המדרגה לא הגיע אז התאונן ואמר אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי, כלומר שהייתי כואב על שלא זכיתי להיות מכלל הנביאים, ועוד זאת שנית יסף יי' לי יגון על זה הכאב והוא שאף
אל מעלת רוח הקדש לא הגעתי ונכזבה תוחלתי ונשארתי קרח מזה ומזה. והוא אמרו יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ומנוחה כוללת שתי אלה המדרגות: ובמכילתא אמרו ומנוחה לא מצאתי אין מנוחה אלא נבואה שנאמר ותנח עליהם הרוח, ואומר ונחה עליו רוח יי, ואומר נחה רוח אליהו על אלישע, והנה הושב על שתים אלה באמרו כה תאמר אליו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס ואת אשר נטעתי אני נתש ואת כל הארץ היא. והכוונה לומר לא נמנעו שתים אלה ממך להעדר הכנתך כי מוכן ועומד אתה וראוי אליהם מצד עצמך גם לא לכילות האור והשפע מצד הנותן, כי המעין בא תמיד ואינו פוסק אבל נעדרו ממך להעדר ההכנות אשר מחוץ כי אני עסוק להרוס המערכות התחתונות אשר הם הגורם הגדול אל שרות הנבואה ובהריסת אלו התחתונות יהרסו כנגדם גם העליונות אשר אלה התחתונות הם בצלמם כדמותם ולא נשאר אם כן מקום אל שרות הנבואה כלל, ואם אף התאוננת כי גם אל מדרגת רוח הקדש לא הגעת הנה גם זאת לא מהיותך בלתי ראוי אליה נמנעה ממך כי
אם לעון הדור אשר לזה אני עסוק לנתשו גם הוא ולהגלותו מארצו על מעלו, והוא שביאר יפה באמרו הנה אשר בניתי אני הורס, והכוונה על חרבן הבית וגניזת הארון אשר הכל נבנה והוכן לתבנית המקדש העליון כי זה מכוון כנגד זה ומזה האור והשפע אל זה ומשם מתפשט וזורח על הראויים אליו, ובפסוק המעין יפסק ויעדר האור, ולפי זה אין מקום אל שרות הנבואה עליך אשר התאוננת עליה והרי זו נחמה עליך על כאבך כי לא נמנעה זאת המדרגה ממך להיותך בלתי ראוי אליה. ובזה הושב על כאבו. ואמנם על יגונו אשר התאונן כי גם אל מדרגת אנשי רוח הקדש שלא היו במדרגת הנביאים לא הגיע, הושב באמרו ואת אשר נטעתי אני הרס והכוונה על ישראל על מעלם אשר מעלו, וכבר נאמר בישראל נטיעה שנאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכתיב גוים הורשת ותטעם, והנה לעון הדור אנו נתשו ועוקרו ממקומו ואם לעצמו הזיק כל שכן שלא יועיל לך אבל יגיעך נזק ממנו כי לעונו יעדר ממך הדבר
הראוי לך מצדך, והנה הגיע חומר העון ששורת הדין נותנת שיגלו מארצם גלות שלימה וההריסה והנתישה תהיינה לכל הארץ כאשר היא, כי בגלות עשרת השבטים עדיין היתה תקוה כי נשאר שבט יהודה והמקדש על מכונו להיותם צדיקים והנבואה ורוח הקדש באות וחלות על הראויים אליהן, כי המקדש והדור גורמים לזה, אבל עתה לא יהיה כן כי לא יגלו קצתם וישארו קצתם ותתנחם בזה כי אולי יש תקוה ולא תהיה תוחלתך נכבזה כי כל הארץ כמו שהיא תקיא את יושביה והוא אמרו ואת כל הארץ היא, וכביכול האדון יורד מגדולתו בחרבן ביתו ובגלות בניו והעבד מקוה לעלות לגדולה זה אי אפשר, והוא אמרו ואתה תבקש לך גדלות אל תבקש ודיו לעבד להיות כרבו: ובמכילתא בא וראה מה הקב"ה משיבו כה אמר יי' הנה אשר בניתי אני הרס וגו' ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה שנאמר ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע, קרא אלי ואענך ואגיד לך גדולות וגו', ברוך בן נריה כרם אין, סייג למה, צאן אין, רועה
למה, והכוונה להם ע"ה כי כמו שהסייג והגדר סביב הכרם לבל יהיה לבער ולבל יכרסמנו חזיר מיער, כן הנבואה בישראל אשר בה ישיגו הרצון העליון באמונות ודעות אמיתיות ומצות מעשיות אשר כל זה משפט אלהי הארץ הקדושה ועוד להרחיקם ולהבדילם ממשפטי הגוים ומעשיהם ותועבותיהם לבל יבאו לבערם מארצם ולמלא כרסם מעדניהם, נמצא כי הנבואה סייג גדול והגורם המופלג אל שלמות האומה והצלחתה והכל בהיות המגדל שהוא המקדש המעוז בתוכו שממנו שואבים הנביאים נבואתם ואם כרם ומגדל אין, סייג למה, ואמרם צאן אין רועה למה, כוונו אל המעלה השנית שהיא רוח הקדש ואנשיה שהם הרועים המישירים את ישראל כרועה אל הצאן, ויתבאר זה משבעים הזקנים אשר נחה עליהם הרוח להשלימם במלאכת הרעיה להצלחת ישראל ולתועלתם ושאר שופטי ישראל אשר יצאו לישע עם הקדש: והחכם הר"י אברבנאל כתב ז"ל והתבונן חכמת דבריהם ז"ל שהנה גלו בזה שלא היה תכלית הנבואה כדי להשלים נפש הנביא בהתדבקה בשכל הפועל וכי אין הנבואה דבר טבעי מגעת בטבע
האדם בהשתדלותו, ושלא נמנעה מברוך בן נריה להיותו בלתי מוכן אליה כמו שכתב הרב המורה בפרק ל"ב חלק ב' ונמשך אחריו הרד"ק ז"ל בפירושו למקום הזה, כי הנה ברוך מוכן היה לנבואה בטבעו ולמודו, אבל להיות הנבואה דבר נסיי' מפעל הרצון האלהי מגיע לנביא לתכלית הישרת העם, לכן בהיות העם בלתי ראוי לכך היתה הנבואה נמנעת ומזה הצד רוצה לומר מפאת העם נמנעה מברוך כמו שהעידו עליו הפסוקים, וזהו אמרם ז"ל כרם אין סייג למה, צאן אין רועה למה, וזהו אמתת הדרוש הזה והמתפלספים מחכמי עמנו לא שערו בו: ונשנה הדעת האמיתי הזה רוצה לומר שלא היתה הנבואה מגעת מפני הכנת הנביא כי אם לצורך ישראל בהרבה מקומות מדבריהם ז"ל כי הנה במקום הנזכר אמרו קודם המאמר הנזכר למה ויהי מקץ עשרת ימים, ויהי דבר יי' אל ירמיהו, רבי עקיבא אומר וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר צא ואמור להם בזכותכם הוא מדבר עמי שכל ל"ח שנים שהיה כעוס על ישראל לא היה
מדבר עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר יי' אלי לאמר אלי היה בדבור, אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו ולא עם משה בלבד דבר בזכותן של ישראל, אלא עם כל שאר הנביאים לא נתדבר אלא בזכותן של ישראל, ואומר ויהי מקץ שבעת ימים ויהי דבר יי' אלי לאמר ואומר ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר יי' אל ירמיהו, וכן את מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני המקום שנאמר אמרת אוי נא לי כי יסף יי' יגון על מכאובי מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקדש, אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקדש, ואני יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי עד כאן דבריו, ואין מן הדברים האלה תשובה על מה שכתבתי שאין מקום אל שרות הנבואה כלל אם לא במציאות המקדש והארון שהאמת הוא כן כמו שכתבתי שאל שרות הנבואה צריך מציאות הבית, והארון, וגם אל הדבור צריך זכותן של ישראל ושניהם יחד תנאי
במציאות הנבואה ובהעדר אחד מהם אין מקום אל הדבור כלל, וכל מה שאמרו חכמינו ז"ל במכילתא מהדבור שהיה בזכותן של ישראל הנה הם ז"ל יודו שיהיה זה אמנם במציאות המקדש והארון גם כן ובהעדרם אי איפשר אף אם זכות הדור נמצא. האמנם הגעת השלם אשר הכין עצמו אל מעלת רוח הקדש שמדרגתה למטה ממדרגת הנבואה תלוי בזכות העם ובשלמות הדור בלבד, ועון הדור יפריד בינו ובין זאת המעלה וכמו שהתבאר מענין הלל הזקן ושמואל הקטן ע"ה וכמו שכתבתי, והוא שרציתי להוכיחו בזה הפרק: