ספר עבודת הקודש
חלק ג פרק מב
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ג פרק מב ישב. כל מקום שנזכרה ישיבה כלפי מעלה הוא ייחוד ואצילות האור. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ל"ז ע"א) מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת מי כיי' אלהינו דסליק לאתישבא לאתעטרא בנהורא קדישא נהירו דבוציני כתרין ועטרין. הנה רמזו כי הכוונה באמרו המגביהי לשבת העלוי וההתעטר והייחוד באור העליון שמשם מאירים כל המאורות והכתרים מאורו. וזה סוד יושב בשמים יחודו ואורו בשמים שהם שמו. יי' למבול ישב נתייחד בכבודו לקיים העולם שלא יפסד במבול, כי הארץ העליונה נשחתה ונרחקה מדודה כי קצצו נטיעותיה ולזה נשחתו מדה כנגד מדה ובזכות נח הצדיק שנכנס בתיבה קיים העולם בסוד ויזכור אלהים את נח: וכתיב ויעבר אלהים אלהים חיים רוח שפע אור ותנחומים על הארץ העליונה, וישוכו המים מי הדין והפחד והופיעו פני הרחמים והוא הייחוד, ובזה וישב יי' מלך לעולם משם והלאה בסוד את קשתי נתתי בענן וראיתיה. וזה סוד אלהים ישב על כסא קדשו שהוא הייחוד, וכבר
התבאר שאין היושב נבדל ונפרד מן הכסא אבל יושב ומתיחד בו, כי הישיבה בו הוא הייחוד בשמו: אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים המאציל אורו וייחודו בשמים העליונים סוד השם הגדול. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג רס"ה ע"ב) פתח רבי אבא ואמר שיר המעלות אליך נשאתי את עיני וגו' שירה דא לא כתיב מאן אמרו אלא בכל אתר דאיהו סתם רוח הקדש אמרו עליהו דישראל בגלותא. היושבי בשמים היושב מיבעי ליה מאי היושבי אלא הא אוקמוה כל מאן דבעי לצלאה צלותיה קמיה מלכא קדישא בעי למיבעי מעמיקתא דכלא לאתדבקא ברכאן לתתא כמה דכתיב ממעמקים קראתיך יי. והאי יו"ד עמיקתא דכלא הואי והאי בעי לארקא ברכאן לההוא אתר דאיקרי שמים לאתזנא מניה כלא ועל דא היושבי בשמים בשמים ממש דכד אינון ברכאן דנגידי ואתמשכו מההוא אתר עמיקתא דכלא ואתישבן באתר דאיקרי שמים כדין ברכאן משתכחי בעילאי ותתאי. הנה בארו כי היו"ד שביושבי הוא סוד יו"ד שבשם הגדול, שהיא
ראשית חכמה והיא עומק ראשית שם כוונת התפלה להאציל האור על שאר אותיות השם, ומשם בא אל השמים ומתישב שם האור והשפע שהוא הייחוד השלם, ומשם מתפשט בכל וזה סוד ממעמקים קראתיך יי: כי בחר יי' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד וגומר, ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"ג ל"א ע"א) לזמנין קרין להאי חבריא כלהו דכורא בגין דציון איהו רחמי והאי קרא נוקבא קרא ליה. אמר רבי יוסי הכי שמיע לן מבוצינא קדישא אבל בשעתא דזווגא אזדווג לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא אתקרי נוקבא דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו ולא הוי בה פרישותא כלל ועל דא אוה למושב לו כתיב וכתיב כי בחר יי' בציון בציון דיקא בההוא דאית בגויה דשריא ביה ולא כתיב לציון וכלא חד בין דקרא להאי בשמא דדכורא ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין. והכוונה כי בחר יי' באותו שהוא כלול ומיוחד בציון ייחוד צד"ק בצדי"ק. ואותו אוה למושב לו
להתיחד בו, והוא שהוסיף זאת מנוחתי עדי עד זה וזאת כלולים כאחד פה אשב כי אויתיה. ואותיות אוה מורות לנו סוד הייחוד השלם בהתנוצצות האור והאצילות דרך ישרה מראש הלבן דרך המלך עד בית מלכותו ולזה חתם למושב לו: ויי' לעולם ישב יתייחד בכבודו שיהיה השם שלם כשימחה שמו של עמלק מן העולם, שהוא הכנף הבא ומפסיק בין וא"ו שבשם ובין ה"א אחרונה, וזה כשכונן למשפט כסאו הרי הכסא והמשפט בייחוד אחד, שיבא לכונן הכסא שהיא ה"א אחרונה למשפט שהיא וא"ו שבשם, ואז יהיה השם והכסא שלמים. ועוד במשמע כונן למשפט כסאו בסוד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו הרי כונן למשפט כסאו, והיתה ליי' המלוכה ליי' המלוכה ודאי ולא יכסה הכנף הפנים לחלק בייחוד וזה כונן למשפט כסאו. אתה יי' לעולם תשב כסאך לדור ודור. כי בחרבן מקדש של מטה נחרב מקדש של מעלה, והשליך משמים ארץ תפארת ישראל ונפלה בגלות, וזה סוד שאמר למעלה נפלה עטרת ראשנו סוד עטרת תפארת בסבת החטא, כי החטא גורם הקצוץ
למעלה, ומקום שבו חטאו נכנס והפריד אלוף, וזה אמרו אוי נא לנו כי חטאנו על זה היה דוה לבנו, כי לב השמים דוה על זה סוד דודה שנסתלק ממנה, ועל אלה סוד הכנפים שבהם חטאו כד"א אלה אלהיך חשכו עינינו, כי הם החשיכו עיניהם של ישראל בגלותם, ותחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. וזה סוד על הר ציון ששמם בסבת השועלים קטנים מחבלים כרמו של אלהינו הלכו ודשו בו סוד הכנפים המכסים הפנים שנכנסו בין עטרת תפארת ובסבת זה נפלו בגלותם למטה תחת רשות אחר. ואמר אתה יי' לעולם תשב ותתיחד בסוד יי' אחד כסאך לדור ודור כסוד ושמו אחד, וישראל סבת הייחוד כי אין הייחוד כי אם בהם, וכל זמן שהם בין האומות למטה אין הייחוד שלם למעלה, כי הם צורך גבוה, ואם כן שייחודך תלוי בנו למה לנצח תשכחנו בגלות תעזבנו לאורך ימים, כי אין שמך שלם ואין כסאך שלם כל זמן שאנו נשכחים ונעזבים. ואם כן השיבנו יי' אליך אם
ובניה, ואז ונשובה כלנו זה לזה ישובו המה אליך ואתה תשוב אליהם, ובזה חדש ימינו סוד ימי עולם כקדם באין הפסק. אשר יתבאר ממה שכתבנו כי כל מאירים כאור ימי קדם, וכסוד ישוב ירחמנו ענין ישיבה הנזכרת כלפי מעלה הוא ייחוד ישוב המאור העליון להגלות ולהאיר במאורות השם בכבודו, והוא מה שרצינו לבארו בזה הנכללים בשם הגדול ובזה יהיה הייחוד שלם הפרק:
חלק ג פרק מג קימה כל לשון קימה הנזכרת כלפי מעלה, ענין ההתקוממות והעלוי להאצל מלמעלה בדין או ברחמים כפי המצטרך להנהגת הנבראים כפי קבולם וכפי משפטם. קומה יי' ויפוצו אויביך, והסוד כי למעלה אמר ויהי בנסע הארן שהוא רמז לה"א אחרונה כי לה המלחמה באויב יי' לעקור דיורין להכניע את כנען ולהושיב דיורין, ולזה אמר קומה בה"א ולא אמר קום, לרמוז לה"א אחרונה שתקום בהתקוממות ועלוי לקבל מפחד יי' ומהדר גאונו ובזה יפוצו אויביו וינוסו משנאיו ויעשה בהם נקמה. ודוד פירש ואמר יקום אלהים שהיא מדתו יפוצו אויביו. ומשה שתף עמה מיד הרחמים ואמר קומה יי' כדי שתהיה כלולה ברחמים לישראל. וזה סוד אמרו שובה יי' רבבות אלפי ישראל, מלשון בשובה ונחת תושעון: ומה שאמר קומה יי' למנוחתך אתה וארן עוזך, הוא הענין בעצמו וזה למנוחה ורחמים להתייחד תורה שבכתב סוד החתן בתורה שבעל פה סוד הכלה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג
רמ"ב ע"א) זמין למלכא ולמטרוניתא בהדיה הה"ד קומה יי' למנוחתך אתה וארן עוזך מלכא ומטרוניתא כחדא בגין דלא לאפרשא לון. ומזה קומה יי' הושיעני אלהי, קומה והתעלה עד למעלה מקום הרחמים להושיעני, כי הכית את כל אויבי לחי, וידוע לחכמי לב כי נפש דוד בין סלונים וסרבים למעלה כי זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה והם מצרים לה וכדוגמא זו דוד מלכה למטה רבו צריו ורבים קמים עליו מבקשי נפשו. ואמר עוד קומה יי' באפך עד האף העליון הקשה להנקם לי מאויבי, ועוד הנשא למעלה עד נחלה בלא מצרים מעל לעברות צוררי, שעבריהם סביב סביב השורה הפנימית אבל לא יעלו למעלה מהכתפים, לא כאלה חלק יעקב כי נחלתו בלא מצרים, ובזה והרכבתיך על במותי ארץ והרי הוא למעלה מעברות צורריו ועורה אלי משפט צוית, אתה המשפט סוד הרחמים עורה אלי כטעם עורה למה תישן אדני עורה אלי אל נפש דוד, וזה ענין הייחוד וסודו שצוית בתורתך. משוד עניים מאנקת אביונים שהאומות
למטה וכחותיהם למעלה שודדים וחומסים את ישראל ומשעבדים אותם למעלה ולמטה, עתה אקום אל מקום הישועה יאמר יי, ואותם פחים אשר יציבו להם ללכדם אשיתם להם ישועה, כי הפחים ההם יהיו סבת גאולתם וגדולתם כטעם וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והפחים ההם המציבים אותם ילכדו בהם כטעם כורה שחת בה יפול, וזה טעם יפיח לו כלומר למציב הפח כי ילכד בה, ועוד יש בענין זה סוד והוא כי הפח ההוא אשר בו מקום מכשול ואבן נגף ובו נלכדים הבריות, ישיתהו בזמן הישועה למישור כי ישתעבדו אל יד וממשלת כנסת ישראל וגם האומות למטה כי גם כל בני בשר יקראו בשמו, כטעם כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד. וזה שעור מה שרציתי לבארו בזה הפרק:
חלק ג פרק מד עמידה הנני עומד לפניך שם על הצור בחרב. דברי השם הגדול למשה הודיעו שיתיחד בכבודו והיא עמידתו על הצור צור ישראל, וזה סוד הנני עמד מתיחד בכבודי שהוא הצור להפליא, כי הפלאים סבתם הייחוד. וטעם לפניך חזקו ואמצו כי יוציא לאור משפטו ממה שצעק מה אעשה לעם הזה וגו' ומשה לבדו הוא הנגש, אל יי' לעמוד על אמתת הפלא הזה וסבתו, כי משה לא יפסיד בריב בני ישראל ונסותם את יי, אבל נשכר כי עמד על סוד הפלאים ועל דרך עשייתם וסבת צאתם אל הפעולה המפורסמת לכל, וסוד הענין כי ריב בני ישראל ונסותם את יי' סבת הקצוץ והפרוד, וזה מונע גדול עצמי אל הפלאים כי עם הסתרת פנים אין מקום כלל אל פלא ונס, וזה סבת העדר הפלאים בזמן הגלות הזה כי הסתיר פניו מבית יעקב, ולזה הודיע השם הגדול למשה כי יתייחד בכבודו וזה מקום אל פעולת הפלא הזה, וזה טעם כל זה האריכות בכאן באמרו הנני עומד לפניך שם וגו': ואמנם אמרו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים, הוא ענין גלוי השכינה וקומה מהגלות
בעמידה ורוממות גדול, בסוד התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כי היא בזמן הגלות כשוכבת לעפר, בסוד כי שחה לעפר נפשינו ותרגם יונתן ויתגלי בגבורתיה כי יתגלה השם הגדול בגבורתו סוד גבורה תחתונה ואמר רגליו כי סוף האדם רגליו בסוד ומקום רגלי אכבד: ובספר היכלות (ח"ב רנ"ח ע"א) לבתר גרמו חובין ושלטא ההיא ערלה ואתדחיין מבית שני לבר ונחתו מתמן לחמוקי ירכין. ולבתר נחתו מן תמן ואתדחו מאינון חמוקין לתתא עד דישרון לתתא ברגלין וכד יתותבון ברגלין כדין ועמדו רגליו ביום ההוא וגו' ועוד שם ובכלהו נחתו ישראל ואתגלו וכדין כד יתסיים גלותא במשיכו עד רגלין כדין ועמדו רגליו ויתעבר ההוא רוחא מסאבא ערלה מעלמא ויתהדרון ישראל בלחודיהו לשלטאה כדקיאות. בגין דההיא ערלה נחית לון לתתא עד השתא ומכאן ולהלה דההוא ערלה אתקצץ ואתעבר מעלמא כדין וישכון ישראל בטח בדד בההוא עי"ן י"עקב ולא אשתכח מקטרגא עליהו זכאה חולקהון בעלמא
דין ובעלמא דאתי. וגם זה ישוב אל הענין הראשון כי אז יתיחדו רגליו במקומם, ולזה גם כן רמז יונתן באמרו ויתגלי בגבורתיה יתגלה ויתיחד בכבודו, כי בזמן ההוא זמן כריתת הערלה יהיה יי' אחד ושמו אחד כי אין שם רשות אחר כי אם הרשות המיוחד: ומזה אמרו והוא עמד בין ההדסים אשר במצלה, ובמדרש ענף עץ עבות זה הקב"ה שנאמר והוא עמד בין ההדסים, כי צדיקו של עולם ויסודו מייחד ההדסים ומתיים הקצוות, והשמיענו כן לפי שאמר ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם, וכדי שלא יובן הענין כמשמעו חלילה סמך לו והוא עמד וגו' להודיע כי אין שם כי אם ייחוד מיוחד בתכלית האחדות. ומזה הענין אמרם במדרש ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עמד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב יי' בקול שופר ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, והכוונה בעמידה מכסא הדין שמסכים הדין עם הרחמים ונהפך לרחמים,
וזה סוד הייחוד כי פועל התמורות במדה אחת כי כלן כלולות ונכללות בפעולתן והכל כפי הכנת המקבל, ויש עוד במשמע עומד העליה והסלוק כטעם עלה אלהים בתרועה, נסתלק הדין ונח ונכלל ברחמים והופיעו הרחמים, בסוד יי' בקול שופר וזה סוד ויגבה יי' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה: ואמרו ומלאך יי' עומד הוא מזה הענין כי הוא המלאך הגואל. וראיתי בלבנת הספיר בזה הלשון ומלאך יי' עומד ולא כתיב יושב משום דלא אתישבא שכינתא בבית שני:
חלק ג פרק מה נצ"ב יצ"ב. והנה יי' נצב עליו ייחוד נתיחד עליו, ובבראשית רבה אמרו שנתייחדה עליו השכינה. ועוד אמרו ר' חייא רבה ור' ינאי חד אמר עליו על הסלם וחד אמר עליו על יעקב מאן דאמר עליו על הסלם ניחא אלא למאן דאמר עליו על יעקב מי מתקיים עליו. אמר רבי יוחנן הרשעים מתקיימים על אלהיהם ופרעה חלם והנה עמד על היאור. אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם שנאמר והנה יי' נצב עליו. ועל דרך האמת אין ביניהם מחלוקת, אלא שהאומר עליו על הסלם רצה להסתיר הסוד והכוונה כי הסלם רמז אל האחדות סוד האצילות והאומר עליו על הסלם ירצה ללמד על הייחוד כי יי' ושמו אחד וזה סוד והנה יי' נצב עליו מתייחד בו, וסוד הכתוב והנה סלם מוצב ארצה ותרגם אנקלוס נעיץ בארעא, סוד וא"ו שבשם נעוץ ותקוע בה"א אחרונה, וראשו, סוד ראש דברך אמת, מגיע השמימה עולה עד רום המעלות ומייחד את הכל, והנה מלאכי אלהים, הם הצדיקים העומדים בסוד אלהים, עולים בזה הסלם
בסבתו כשהם מסתכלים בו ומייחדים את השם במעשיהם הטובים עולים ואם לאו יורדים. כי הייחוד סבת עליית עליונים ותחתונים והפרוד סבת ירידתם. והאומר עליו על יעקב, ירצה לגלות וללמד כי יעקב ראש זה הסלם ויי' נצב עליו, ורבי יוחנן גלה לנו סוד העבודה והייחוד באמרו אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי הם סבת קיום השם וייחודו בעבודתם ויעקב מדתו אמת והוא מתיים ומייחד את הכל: ותתצב אחותו ובסוטה פרק קמא פסוק זה על שם שכינה נאמר ותתצב וכתיב דהא הם לא עלו כלם ונשארו בגולה גם נשאו נשים נכריות עד כאן. ודי בזה כפי הכוונה אשר יתבאר ממנה כל לשון עמידה האמורה במקום ברוך הוא: ויבא יי' ויתיצב. אחותו וכתיב אמור לחכמה אחותי את וכו'. כדאיתא התם וזה לרמוז אל ענין הייחוד. ובמכילתא אמרו ותתצב אחותו מרחוק ששרתה עליו רוח הקדש. והכל הולך אל מקום אחד: ויבא יי' ויתיצב, נאצל אצילות הייחוד עד מקום נבואתו של שמואל מדה רביעית ממעלה
למטה וממטה למעלה, ולזה בא זה הלשון בקריאה הרביעית והכל בכוונה ובהשגחה נפלאה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א כ"א ע"ב) והוא צולע על ירכו דא נצ"ח ישראל ירכו כתיב ולא ירכיו דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל ועליה כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב עד כאן: לעולם יי' דברך נצב בשמים סוד דבר יי' ה"א אחרונה בייחוד אחד בשמים כמה דאת אמר ואתה תשמע השמים: נצב לריב יי' מסכים עם בית דין של מעלה להעניש את בני אדם כפי מעשיהם, ועם זה נצב בייחוד שוה כי אין כל השנויים כי אם מצד המקבלים: והנה אדנ"י נצב על חומת אנך, סוד נעלם כי שבעים שרים כמנין נ"ך והאל"ף סוד האדון הרוכב עליהם, ולזה בא השם באל"ף דל"ת והם בית דין של מעלה כחומה סביב הכסא המתנשא כעגולה, ולזה אמר על חומת אנך נצב מיוחד בייחוד אחד כי הוא האחד האמיתי והם נפרדים, והדין נגמר על ידם כפי הסכמת היחיד המושל עליהם:
ראיתי את אדנ"י נצב על המזבח מיוחד בסבת הקרבן הקרב על המזבח, כי הקרבנות מיחדים הכחות ומקרבים אותם אחד אל אחד, וזה סבת קיום העולם, וישראל בטלום מן המזבח הזה להקריבם לעבודה זרה, ולזה גלו מעל אדמתם, ובא השם הזה באל"ף דל"ת כי הוא המקבל תחלה ואצילות הייחוד נאצל עליו מראש הלבן, ובמכילתא אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש שנאמר ראיתי את יי' נצב על המזבח: והנה לשון עמידה ויציבה עניינם אחד והוא הייחור, אלא שלשון יציבה תרמוז על עקר האצילות שרמזוהו חז"ל בלשון נטיעה, דכתיב ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם ותרגם אנקלוס ונציב. ובבראשית רבה ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך ג"ע. ישבעו עצי יי' א"ר חנינא ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. המשיל אצילות ההויות והמשכתן מאין סוף לעקירה וכיון שהמשיל אצילותן לעקירה המשיל בריאתן וגדילתן במקומן אחר שנאצלו לנטיעה וכשהיו גנוזין באין סוף אמר
שהיו דקים כקרני חגבים. ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"א ל"ז ע"א) תא חזי כלהו נטיעין הוו רשימין דקקין לבתר עקרן קב"ה ושתיל לון באתר אחרא ואתקיימו עד כאן. והכוונה לרמוז שכבר היה להם מציאות קודם אצילותן אלא שהיה נעלם ודק בתכלית הדקות, ולזה המשיל מציאותן בהיותן גנוזין במקורם לקרני חגבים, ואצילותן והמשכתן ממנו לאילנים וארזים גדולים. ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"א ל"ד ע"ב) וכל שיח השדה וגו' אלין אלנין רברבין דנטיעין לבתר דהוו זעירין ע"כ: ולסוד הנעלם הזה לא הוזכרה בהם בריאה ח"ו כי אם אצילות וזה תכלית אמונת הייחוד וזה מבואר. ולפי שלא ידומה באמרו ועקרן הקב"ה שאולי נפרדו ממנו חס ושלום, לזה הוסיף ואמר ישבעו עצי יי, ישבעו חייהם וכו', להודיע כי כל סבה מקבלת מהסבה אשר למעלה ממנה לרמוז כי כלם באחדות אחד, ואם נאצלו לא נפרדו כי החיים שואבים מן המקור והמים מן החיים והנטיעה סוד דו פרצופין שואבת מן המים, והכל מתיחד בייחוד אחד במקור האחדות,
וזה סוד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, הנה הגן נטוע ונצב בעדן ועדן נאחז ובא מקדם, ולהורות על הייחוד הזה הוזכרה לשון יציבה כלפי מעלה, וזאת היתה הכוונה בזה הפרק: