ספר עבודת הקודש
חלק ג פרק מט
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ג פרק מט מלא וכבוד יי' מלא את המשכן הוא ייחוד ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי השם הגדול בכבודו, ובזה המשכן ניהו מלא כל הארץ כבודו אלא העליון מלא מכבוד תפארתו בסוד ובית תפארתי אפאר לפאר מקום מקדשי המקום שהוא מקדשי וכשהוקם המשכן למטה שרתה בו שכינה שהוא כבוד יי' ונמלא ממנו, וזה סוד כי מלא כבוד יי' את בית יי' בסוד ומקום רגלי אכבד וימלא כבוד יי' את כל הארץ בסוד והארץ האירה מכבודו. מלא כל הארץ כבודו: כל אותה ארץ שנבראת ביום ראשון שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל מלאה מכבוד השם, ומאי ניהו חכמה דכתיב כבוד חכמים ינחלו עד כאן, עוד שם ישב ודרש להם שכינה למטה כשם ששכינה למעלה, מאי שכינה זו הוי אומר זה האור הנאצל מן האור הראשון שהוא חכמה, גם הוא מסבב הכל שנאמר מלא כל הארץ כבודו ומאי עבידת הכא, משל למה הדבר דומה למלך שהיו לו שבע בנים ושם לכל אחד מקומו ואמר להם שבו זה על גב זה אמר התחתון אני לא אשב
למטה ולא אתרחק ממך, אמר להם הריני מסבב ורואה אתכם כל היום שנאמר מלא כל הארץ כבודו ולמה הוא ביניהם כדי להעמידם ולקיימם: ואולם חי אני וימלא כבוד יי' את כל הארץ וסודו כי נמשך האור מלפני לפנים ואז ברכות לראש צדיק חי העולמים, ומשם בארה סוד אני ובזה היא מלאה מכל האור ההוא ואז וימלא כבוד יי' את כל הארץ וזה סוד אמרם בפרק אין עומדין ואולם חי אני אמר רבא אמר רב יצחק מלמד שאמר לו הקב"ה למשה משה החייתני בדבריך, וזה כי אדון הנביאים ע"ה בתפלתו המשיך האור מראש ועד סוף, וזה סוד ועתה יגדל נא כח אדנ"י כאשר דברת לאמר, הכח הבא מלמעלה ראש יגדל וימשך עד מלכות בית דוד ואלו הם החיים הבאים ממקור החיים, והוא סוד אמרו ואולם חי אני ואמרם ז"ל החייתני בדבריך, וזה טעם אמרם ז"ל שהצדיקים מאמצים כח הגבורה, ועוד אמרו שמוסיפים כח בגבורה של מעלה, וכבר התבאר זה והכוונה להודיע כי כל לשון מליאה הנזכרת כלפי מעלה הוא סוד הייחוד וזהו מה שרצינו ביאורו בזה הפרק:
חלק ג פרק נ ר"ם. נש"א. כל לשון רוממות והתנשאות האמורה במקום ברוך הוא עניינה התרוממות השם הגדול אל רום המעלות להאחז ולהתיחד שם כי הוא נחלה בלא מצרים חי יי' וברוך צורי וירום אלהי ישעי, כי החיים נמשכים מחיי המלך ובזה ברוך צורי צור ישראל וירום אלהי ישעי לקבל ממעיני הישועה רום המעלות, רומה יי' בעזך טעמו רומה יי' במקום עזך עד מקום שהוא מקבל עוז ותעצומות האור והשפע, או יהיה טעמו כשאתה יי' מתיחד בעזך סוד שכינת עוזו אתה רם והכל עולה לכוונה אחת, ארום בגוים למעלה ממקום אחיזת הגוים ובזה אני רם על כל הארץ: וזה סוד רומה על השמים אלהים שיהיה רם למעלה מזרועות עולם סוד אש מים ובזה על כל הארץ כבודך, וזה סוד רם על כל גוים יי' למעלה ממקום אחיזת הגוים על השמים כבודו כבודו מיוחד בשמים יי' ושמו אחד כי רם יי' ושפל יראה כסוד המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וכבר כתבנו סודו. וגבוה ממרחק כד"א מרחוק יי' נראה לי יידע
יתידע בשמו כלומר יתיחד וזה מבואר: ארוממך אלהי המלך, ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה מאי תהלתי דכתיב תהלה לדוד ארוממך ומאי תהלה משום דארוממך ומאי רוממות משום דאברכה שמך לעולם ועד עד כאן. ולכן ירום לרחמם יתעלה עד רום המעלות להמלא רחמים לרחמכם, עד יערה עלינו רוח ממרום סוד רום בחולם, עתה ארומם עתה אנשא מצד המאורות העליונים שהם רמים ונשאים, והוא סוד כה אמר רם ונשא שוכן עד כמה דאת אמר בטחו ביי' עדי עד וכבר הזכרתיו הנה, ישכיל עבדי עבדו המושל בכל ירום ונשא וגבה מאד: ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א קפ"א ע"ב) ירום מסטרא דנהורא עילאה דכל נהורין כד"א ולכן ירום לרחמכם ונשא מסטרא דאברהם, וגבה מסטרא דיצחק. מאד מסטרא דיעקב עד כאן, רום ידהו נשא רום בתוספת ה"א, והכלל כי כל לשון רוממות המעלות כלומר התעלות היד החזקה עם והתנשאות המיוחס למקום ברוך הוא מזה החמשה התחתונות עד רום בחול"ם, ולזה בא
הענין ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: חלק ג פרק נא עבר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, והרב המורה אמר כי היה זה במראה הנבואה כי תחלת הספור אמר ותרדמה נפלה על אברם עד כאן, ואם כן לא היה שם ברית חס ושלום. והאמת בפרשה כי אחר התרדמה שיעד לו בה הגלות שכל זה היה במראה הנבואה הקיץ אברהם וראה בהקיץ תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים ואמר ביום ההוא כרת יי' את אברם ברית וגו': ובסוד הענין כתב רבינו הגדול ז"ל בזה הלשון והנה תנור עשן ולפיד אש ראה כאלו תנור עשן כלו ובתוכו לפיד אש בוערה כענין ענן גדול ואש מתלקחת, והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם ודבריו שמעת מתוך האש וכתוב ומראה כבוד יי' כאש אוכלת וגו' והנה השכינה עברה בין הבתרים והוא הברית אשר היתה אתו מעולם, וזה טעם כרת יי' את אברם ברית, כי הקב"ה בעצמו העביר ברית בין הבתרים
והמשכיל יבין עד כאן, ועברתי בארץ מצרים לא אמר וירדתי שכבר אמר אנכי ארד עמך מצרימה ואמרו גלו למצרים שכינה עמהם, ולזה אין צריך כי אם העברה: ובמכילתא ועברתי בארץ מצרים רבי יהודה אומר כמלך שעובר ממקום למקום, ואמרו עוד שם ופסחתי עליכם רבי יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהקב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים, שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו וגו': ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ק"א ע"ב) אמרו בזה הלשון וכי כמה שליחן אית ליה להקב"ה, אלא בגין דאינון לא ידעין בין טפה דבוכרא לטפה דלא בוכרא בר קב"ה בלחודוי עד כאן, הנה תורת אמת היתה בפי כל חכמי ישראל ע"ה ולא נתנו מקום לפרש, ומה שחשב הרב המורה ז"ל שהוא דרך המרי הוא דרך האמונה ואם לא נשיג העניינים על בוריין איך הם אין לנו רשות להתחכם בהם ולפרשם מדעתנו: ויעבר יי' על פניו הוא הכבוד וקיים מה שיעדו באמרו אני אעביר כל טובי על פניך, ומה
שאמר על פניו הכוונה על פניו של משה ולהורות שהעובר הוא הטוב תרגם אנקלוס ע"ה ואעבר יי' שכינתיה על אפוהי ומלת ויקרא חוזרת לכבוד העובר כי הוא הקורא הי"ג מדות: וכבר פירשתי הפרשה הזאת למעלה על פי הקבלה הנאמנה המסורה לחכמי ישראל ע"ה, והנה יי' עבר שכינה עוברת ורוח גדולה וחזק מפרק הרים וגו' ואחר.הרוח רעש וגו' ואחר הרעש אש וגו' ואחר האש קול דממה דקה, הם שלשה קליפי ערלה רוח רעש אש ספקלטורין עוברין לפני שכינה, ולפי שהם רחוקים מן הקדש כי הם מחוץ למחנה מושבם אמר בהם לא ברוח יי' לא ברעש יי' לא באש יי' לומר שאין צד הקדושה משתתף ובא בהם, ואמר ואחר האש קול דממה דקה והיא מחיצה דקה קרובה אל הקדש בסוד ונוגה לו סביב, ולפי שהיא קרובה אל הקדש לא אמר בה כמו שאמר בשאר קליפות, ולפי שאינה מכלל הקדושה לא הזכיר בה את השם, אבל הקול העליון יוצא ובא דרך המחיצה ההיא הקרובה אל הקדש, ולזה אמר אחריו והנה אליו קול
ויאמר וגו' והמראה ההיא היתה לאליהו ז"ל בהקיץ, ולזה אמר ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו כענין ויסתר משה פניו וגו' ודי בזה לענין הפרק : חלק ג פרק נב בא. כל לשון ביאה האמורה במקום ברוך הוא, הוא אצילות וייחוד השם הגדול בכבודו, הנה אנכי בא אליך בעב הענן וידוע כי ה"א אחרונה נקראת אור עב וכלם נקראים עננים, והיא ענן לכבוד העליון: והענין הנה אנכי דברי השם הגדול בא אליך בעב שהוא ענני בעבור ישמע העם שיגיעו כלם למדרגת הנבואה, ומשה השיג השם הגדול הבא בעב הענן והם השיגו עב הענן, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך, אשר אזכיר לשון זכר והרמז על צדיק שהוא הזכר והברית אשר הוא מקום ייחוד איש עם אשתו והחבור העליון בו תלוי, וזה לשון אזכיר את שמי כטעם כי שמי בקרבו אבוא אליך אתיחד בשמי לצרכך וברכתיך, כי הייחוד סבת הברכה והרבוי למעלה ומשם נמשכת למיחדים הגורמים זה: ובפרק החליל תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר אם אני
כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן, למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי, ואף הקב"ה אומר אם אתה תבא לביתי אני אבוא לביתך, ואם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר בכל המקום וגומר, וחלילה להלל קדוש אלהים ליטול עטרה לעצמו ולהתפאר בתורתו ומעשיו לכבודו, אבל כל דבריו מכוונים אל הייחוד העליון להודיע ולהורות כמה הזכות גורם, והכוונה לו עליו השלום לומר אם אני היא שכינתן של ישראל כאן במקדש הכל כאן, אין חסרון כל ויתרון ארץ בכל היא כי בהיות השכינה שורה בישראל גם שורה למעלה והחבור שלם כי זה תלוי בזה, כי העבודה במקדש מושכת השכינה למטה וגורמת הייחוד, ובזה הכל והכלה בייחוד מיוחד. ואם אין אני כאן מי כאן. כי אחר שהייחוד תלוי בסוד אני ובמקום שאני סוד ה"א אחרונה בו הכל בו כי בה שלימות הכל, ואם אני מסתלק נתפרדה חבילה ואך חלק למקום שאני אוהב וכו' כלומר הכל ברשותי ואין לי התנצלות, כי בידי
לבנות עולמות או להחריבן אם יבנה גם הוא יבנה, ואף הקב"ה אומר אם אתה תבנה את ביתי ותבא אליו בתורה ומעשים טובים, וביתו של הקב"ה בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש למקדש מקדש מעט, בזה מיחד את השם הגדול בכבודו. וזהו אמרו אני אבא לביתך כלומר אתיחד בכבודי שהוא ביתך כשאתה עושה רצוני. ואם תחריב את ביתי של מטה בקלקול מעשיך, וזה אמרו ואם אתה לא תבא אל ביתי, כלומר בתורה ומעשים טובים אני אחריב את ביתך ולא אבא אליו כי אסתלק ולא אבא בעיר, והכל במשמע הכתוב שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, לא אמר תזכיר או תזכור כלומר אשר תגרום אתה במעשיך שאזכיר אני את שמי, כלומר שאפאר את בית מקדשי והוא הייחוד העליון אבא אליך וברכתיך. ויבא יי' ויתיצב כבר פירשתיו: בקרבך קדוש ולא אבא בעיר כשאני בקרבך אני קדוש לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי זה יגרום שלא אבא בעיר, ואין הקב"ה בא בירושלם של מעלה עד שיבא בירושלם של מטה.
ובא יי' אלהי כל קדושים עמך כלומר כשיבא יי' אלהי להתיחד בכבודו, יבאו כל קדושים עמו כלומר כל הכחות יתיחדו בו, כי בזמן הגלות כל הבנין נהרס. ויאמר אלי יי' השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבא בו כי יי' אלהי ישראל בא בו והיה סגור, השער הזה סוד זה השער ליי, שער הייחוד סגור יהיה מפני כחות הטומאה ואיש לא יבא בו. ואיש סוד איש שדה איש שעיר כי יי' אלהי ישראל בא בו מתיחד בו ולא יתערב זר בתוכם. ואם חס ושלום איש יבא אז ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ומפני הרעה נאסף הצדיק. וזה סוד אמרו להלן כה אמר אדני יהוה שער החצר הפנימית הפנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה, שאז שולטים ימי חול ימי הרעה ואין זווג למעלה, וביום השבת יפתח זמן הייחוד והזווג שכבר עברו ימי החול. וביום החדש יפתח שאז מתחדשת הלבנה ואור הלבנה כאור החמה. וכבר בארנו סוד זה בספר תולעת יעקב בסייעתא דשמיא: ובספר יסוד היסודות כתב הרב ר' אלחנן ב"ר יקר ז"ל בזה הלשון על דברת בני אדם
שהשכינה בכל מקום, כן הוא כדבריהם, אבל פירוש הדברים בכל מקום טהור שהוא רוצה לזרוח שם בשכינתו, וחלילה מבא לשכינת כבודו בבתי האלילים. אמת כי השמש זורח בכל מקום נקלה ונכבד. אבל הבורא יתברך שמו לעד אינו כן, דכתיב כי אם במקום אשר יבחר יי' לשכן שמו שם, ככתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי פירוש אשר אתן רשות לברך את ישראל בשמי הגדול, הוא המקדש כי מברכין ככת בו ובגבולין בכנויו אבוא אליך. ונאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן, למדת שאינו שם קודם זרחו שם עד כאן. וזה שעור מה שראיתי להעיר בו בזה הפרק:
חלק ג פרק נג יצ"א. כל לשון יציאה המיוחסת למקום ברוך הוא עניינה הפוך מדת הדין למדת רחמים או מדת הרחמים למדת הדין, והיא היציאה ממדרגה זו למדרגה זו כפי הכנת המקבלים, והשנוי הוא בהם לא בו חלילה, כי אינו מן הראוי והיושר שיהיה דין הצדיק כדין הרשע, אבל כפי השינוי בדרכיהם ומעשיהם יהיה השינוי בדיניהם, וידוע מדרך האמונה והייחוד שכחות השם הגדול שהוא אחד בהם, כלולות מדין ורחמים וכשיצא ממשפט הצדיק לדון את האדם כפי מעשיו אם לטוב, הנה גם מדת הדין שבמדה ההיא מסכמת עם מדת רחמים שבמדה ההיא גם כן, והרי כלו הפך לבן וזה אמרם ז"ל הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים, ואם לרע כפי מעשיו, הנה גם מדת רחמים שבמדה ההיא מסכמת עם מדת הדין שבמדה ההיא גם כן, וזה סוד אמרם ז"ל הרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין, והוא סוד מה שכתוב ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב: וכשהענין על הדרך הזה שכתבתי הוא הקיום, כשהדין מסכים עם הרחמים כפי המעשה המתעורר
למטה, או כשהרחמים מסכימים עם הדין כפי המעשה המתעורר למטה גם כן, והימין נכלל בשמאל והשמאל בימין הוא קיום הדבר, ואין להשיב אם לא בתשובה חשובה והוא שכתוב נשבע יי' בימינו ובזרוע עוזו. וכשהדין מסכים עם הרחמים ונכלל בהם והכל רחמים שהרי נהפך ושב רחמים, הנה היא היציאה ממדה למדה, וכן כשהרחמים נכללים ומסכימים עם הדין ושב ונהפך לדין, הנה היא היציאה גם כן ממדה למדה, וזה סוד אמרם ז"ל בפסיקתא ובירושלמי פרק סדר תעניות כיצד תני משום רבי מאיר כי הנה יי' יוצא ממקומו יוצא ממדה למדה ממדת הדין למדת רחמים על ישראל. יתבאר אם כן כי במדה אחת פועל דבר והפכו, והכל כפי הכנת המקבלים, וזה סוד ימינך יי' נאדרי בכח להציל את ישראל והיא עצמה הרועצת את האויב, ימינך יי' תרעץ אויב כי בדין ההוא שהוא דן את הרשעים בו עושה חסד עם הצדיקים: ובמדרש את מוצא בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקב"ה אינו כן אלא במה שמכה בו
מרפא. הנה יי' יצא לפניך רחמים על ישראל ודין לאויביהם. יצאת לישע עמך. ויצא יי' ונלחם בגוים ההם. הכל על הדרך שכתבנו למעלה, ואמנם אמרו השמש יצא על הארץ הוא כנותן טעם להצלת לוט והוא כי שמש ומגן יי' צבאות יצא ונראה על הארץ ארץ חפץ כלומר נתייחד השם הגדול בכבודו ולוט בא צוערה. והכלל כי כל לשון יציאה האמורה כלפי מעלה עניינה הייחוד הגמור, ואל זה היתה הכוונה בזה הפרק:
חלק ג פרק נד הלי"כה. כל לשון הליכה האמורה במקום ברוך הוא, עניינה המשכה והתפשטות הייחוד לייחד עליונים ותחתונים להיותם שקולים, וישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן. ובבראשית רבה עיקר שכינה בתחתונים היתה. וזה לפי שסדר הנבראים התחתונים ומערכותם היה על סדר המעלות העליונות ומערכותם עליונים כנגד עליונים, תחתונים כנגד תחתונים, ולהיות העולם התחתון הזה כנגד ה"א אחרונה שבשם שהרי בה"א בראם, נמצאו התחתונים כסא ומעון לשכינה כי זה ביתה הראוי לה בסוד מושיבי עקרת הבית ורחל עקרה עיקר הבית, ולזה היתה עיקר שכינה בתחתונים. ובזה נמצאו עליונים ותחתונים אחדים בהיות השכינה נמשכת ומתפשטת בתחתונים, והרי הם כלולים אלו מאלו נמצא השם ממלא עליונים ותחתונים אין עוד מלבדו, בסוד אמרו הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, השמים כסאי והארץ הדום רגלי. וזה סוד ויכלו השמים והארץ באו אלו באלו ונכללו אלו מאלו, והשם מלא והעולם מלא בשלימות
הכוונה בהיות הייחוד נמשך ומתפשט מעלה ומטה. וזה סוד וישמעו את קול יי' אלהים הוא הקול האחרון משבעה קולות מתהלך ומתפשט בגן כי גן של מטה מכוון ושקול כנגד גן של מעלה. ואמנם אמרו וילך יי' כאשר כלה לדבר אל אברהם, כי כשחטא אדם הראשון נסתלקה שכינה מן התחתונים והבניינים נהרסו ויפרדו איש מעל אחיו והייחוד נחלק, וכשבא אברהם והתחיל לתקן את אשר עוותו אדם הראשון המשיך את השכינה אל התחתונים, אבל לא נקבעה בהם כקודם החטא, והיתה מתאספת ושורה על אברהם כי הוא המרכבה והמעון לה, ואין לה בתחתונים מקום מוכן לשרות בו כי אם אברהם, כי הוא היה ממלא מקום העולם כלו כי נאסף כבוד השכינה ונקמט מכלל העולם לסבת חטאו של אדם וצמצמה עצמה ושרתה על מקום מיוחד שהוא אברהם, ובהסתלקה מעליו נאמר וילך יי' נמשך הכבוד ונתפשט מעליו מאותו צמצום שצמצם עצמו לשרות עליו לשרות בעליונים, כענין אלכה ואשובה אל מקומי. ומזה הענין
ויחר אף יי' בם וילך: ואהיה מתהלך באהל ובמשכן ככל אשר התהלכתי בכל בני ישראל, אשר נמשכתי מן העליונים לשכון במשכן בין שני הכרובים להיות עיקרי בתחתונים כקודם החטא, אבל לא בקבע עד אשר נבנה בית עולמים. ומזה הענין אמרו כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש, הלוכו בקדושה נמשך ומתפשט במקומות הקדושים לשרות בהם, כי בזה העולמות שקולים והייחוד שלם כי זאת היתה הכוונה בבריאה. הליכות עולם לו לא נברא העולם כי אם להליכות לו להמשך ממעלה למטה ליחד עליונים ותחתונים: ואמנם אמרו אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. אשר הלך האלהים לפדות לו עם. נמשכה השכינה בגלות עם ישראל למצרים בסוד אנכי ארד עמך מצרימה, וזה סבת גאולתם כי הוצרך לפדות את עצמו, פדה גם לישראל. וזה סוד אמרו לפדות לו בסוד אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו. ובמכילתא אמר רבי עקיבא אלולי הדבר כתיב אי איפשר לאמרו אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך
פדית. ואמנם אמרו והלכת בדרכיו. אחרי יי' אלהיכם תלכו הוא סוד תקון הכבוד בעסק התרה וקיום מצותיה בדרך תקונו למעלה. וכבר הרחבתי הביאור בזה בחלק השני מזה הספר: ובסוטה פרק קמא אחרי יי' אלהיכם תלכו וכי איפשר לו לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי יי' אלהיך אש אכלה הוא, אלא הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הקב"ה מלביש ערומים וכו' כדאיתא התם. ובויקרא רבה אמר רבי אלעזר בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם רצה לקיימה הרי הוא מקיימה ואם לאו סוף שמקיימה על ידי אחרים, אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה מקיימה תחלה, הה"ד מפני שיבה תקום וגו' אני הוא שקיימתי מצות עמידת זקן תחלה עד כאן. ובברכות פרק קמא מנין שהקב"ה מניח תפלין. מנין שהקב"ה מתפלל, והכוונה בבריאה להדמות אל הדמות העליון ולתקן הכבוד, והם הדרכים נצטוינו בהם בתורה ללכת בהם והיא ההליכה אחרי יי' אלהינו. ובזה נשלמה הכוונה בזה הפרק: