{"id":"kabala-fd10bd6b073e-1-10","bookId":"kabala-fd10bd6b073e","part":1,"torah":10,"title":"קטע 10","hebrewTitle":"קטע 10","segments":[{"index":1,"he":"לשמך ולזכרך תאות נפש, ואומר: \nנפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. ודוד עצמו אומר (תהלים ס\"ג): \nאם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך, ביאר העונג והשעשוע שהיה לו בדברו בו ובשבחיו \nיתברך שמו, ואומר (שם קי\"ט): \nואשתעשע במצותיך אשר אהבתי, ואמר (שם): \nגם מצותיך שעשועי וגו': \nוהנה זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא \nיתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש \nשטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים ל\"ב): \nהלא הוא אביך קנך, ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אז\"ל (שם ו'): \nואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך: \nאמנם כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו \nב' תשובות: \nהא' מהן שוה לכל נפש, והב' לחכמים בעלי הדעה העמוקה. הא' היא כל מאי דעבדין מן שמיא \n"},{"index":2,"he":"לטב (ברכות ס'), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא \nטובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא \nימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא \nיסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו כן הדבר הזה, \nכשיחשוב האדם שכל מה שהקב\"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה \nבממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, \nהנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד: \nאך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, \nאלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים \nנגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר \n"},{"index":3,"he":"צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר \nמורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא \nאוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו: \nונבאר עתה ענפי האהבה, הם הג' שזכרתי: \nהדביקות, השמחה, והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד \nשכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה \n(משלי ה'): \nאילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. ובגמרא אמרו ז\"ל (עירובין \nנ\"ד): \nאמרו עליו על ר\"א בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל \nבשוק העליון של ציפורי, והנה תכלית המדה הזאת הוא להיות האדם מתדבק כך אל בוראו בכל \nעת ובכל שעה, אמנם לפחות בשעת עבודה אם אוהב הוא את בוראו ודאי שיהיה לו הדביקות \nהזה. ובירושלמי אמרו ר\"ח בן דוסא היה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק תפלתו \n"},{"index":4,"he":"וכו', אמרו לו תלמידיו רבי ולא הרגשת? ואמר להם יבוא עלי מתוך שהיה לבי מכוין בתפלה \nלא הרגשתי (ברכות פ\"ה): \nועל הדביקות הוזהרנו בתורה פעמים רבות (דברים י\"ט): \nלאהבה את ה' אלהיך וגו' (שם): \nולדבקה בו (שם): \nובו תדבק, ובו תדבקון, ודוד אמר (תהלים ס\"ג): \nדבקה נפשי אחריך, וענין כל אלה הפסוקים אחד, שהוא הדביקות שהאדם מתדבק בו ית' שאינו \nיכול ליפרד ולזוז ממנו, ואז\"ל (ב\"ר פ\"פ): \nארשב\"ל בג', לשונות של חיבה חבב הקב\"ה את ישראל ואנו למידים וכו': \nבדביקה, בחשיקה, ובחפיצה, והם ממש ענפי האהבה העיקרית, והיינו התשוקה שזכרתי, \nוהדביקות והנחת והעונג הנמצא בעסק ענינו של הנאהב: \nהב' הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק'): \nעבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם ס\"ח): \nוצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, וארז\"ל (שבת ל'): \nאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה, \n"},{"index":5,"he":"אמרו במדרש (מדרש ש\"ט): \nא\"ר כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי \nזאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך \nשאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל \nהחכמה (שה\"ש א'): \nמשכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס \nיותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. \nואומר (תהלים קמ\"ט): \nישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם: \nודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק\"ד): \nיערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'. ואמר (שם מ\"ג): \nואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי. ואמר (שם ע\"א): \nתרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, \nשכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית', וכל זה מגודל \n"},{"index":6,"he":"התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית. ומצינו \nשנתרעם הקב\"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ\"ח): \nתחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם \nעל בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, \nהוא מה שכתוב (ד\"ה א' כ\"ט): \nועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה \nזאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך: \nהענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה \nשיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ\"ש דוד ע\"ה (תהלים קל\"ט): \nהלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'. ואליהו אמר (מלכים א' \nי\"ט): \nקנא קנאתי לה' צבאות וגו', וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב \n"},{"index":7,"he":"(במדבר כ\"ה): \nתחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז\"ל (שבת נ\"ה): \nלדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו: \nובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת \nאלו כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקב\"ה תבא השעה \nואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את \nחבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול \nולראות שיחללו אותו ח\"ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ\"ה): \nעוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו \nעל פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח\"ו, אך שומריה המתחזקים \nלהחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקב\"ה אל איוב (איוב מ'): \n"},{"index":8,"he":"הפץ עברות אפך ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש \nבטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ\"ז): \n\nאוהבי ה' שנאו רע: \nוהנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה, \nוכבר דברנו גם כן למעלה מענין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם, אמנם ודאי שמי שמתכוין \nבעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות \nבנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעוה\"ב לא נוכל לומר שתהיה כונה זו רעה, אכן \nלא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף \nעבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא \nשיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ב\"ה יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר \nבאהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי \n"},{"index":9,"he":"אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצדו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאוה כל שאר בני \nהאדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט \nהוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כענין \nהכתוב (קהלת ז'): \nכי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא: \nודבר זה ביארוהו בתנא ד\"א ז\"ל אמרו: \nכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב\"ה כו', כל ימיו, \nומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, \nזוכה לרוח הקודש בדבריו וכו', נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי \nמכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה \nשעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר כי תצא): \nאיזהו חסיד המתחסד עם קונו: \nוהנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך \n"},{"index":10,"he":"שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו \nית', ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב\"א \nשהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל \nוהשבת כבוד שמים לעילוי. ואם יאמר אדם מי אני ומה אני ספון שאתפלל על הגלות ועל \nירושלים וכו', המפני תפלתי יכנסו הגליות ותצמח הישועה? תשובתו בצדו, כאותה ששנינו \n(סנהדרין ל\"ח): \nלפיכך נברא אדם יחידי כדי שכל אחד יאמר בשבילי נברא העולם, וכבר נחת רוח הוא לפניו \nיתברך שיהיו בניו מבקשים ומתפללים על זאת, ואף שלא תעשה בקשתם מפני שלא הגיע הזמן \nאו מאיזה טעם שיהיה, הנה הם עשו את שלהם והקב\"ה שמח בזה: \nועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נ\"ט): \nוירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, ואמר (שם ס\"ג): \nואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ואמר (ירמיה ל'): \nציון היא דורש אין לה, ופי' ז\"ל (סוכה מ\"א): \n"},{"index":11,"he":"מכלל דבעיא דרישה. הרי כאן שחייבים אנחנו בזה, ואין לנו ליפטר מפני מיעוט כחנו, כי \nעל כיוצא בזה שנינו (אבות פ\"ג): \nלא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל הימנה, ואמר עוד הנביא (ישעיה נ\"א): \nאין מנהל לה מכל בנים ילדה ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה. ואמר (שם מ'): \nכל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה, ופי' ז\"ל (תיקונים): \nשכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה \nהזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון \nלהתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד\"א \nשהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב\"ה ועל כבודן של ישראל: \nנמצאת למד שב' דברים יש בענין זה, אחד הכונה בכל מצוה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של \nמקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל \nושלותן. ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד \n"},{"index":12,"he":"שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה \nג'): \n\"אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו\", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז\"ל \n(ב\"ב ט\"ו): \nהיש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל \nמזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז\"ל בלולב ומיניו (ויקרא \nרבה): \nיבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקב\"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים \nלהשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו \nשיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא \nעל הדור כולו: \nוכבר אז\"ל (יומא ע\"ז): \nעל הפסוק \"ואני באתי בדבריך\" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד \nסינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): \n\"לך בכחך זה\", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקב\"ה אוהב אלא למי שאוהב את \n"},{"index":13,"he":"ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב\"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים \nשל ישראל שהקב\"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם \nוטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח \nעליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב \nאת בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות \nי\"א): \nשהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): \nההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב\"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה \nהמוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם, והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים \nופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השרשים האלה כל דבר \nבעתו: \n \n"},{"index":14,"he":"פרק כ - במשקל החסידות\nמה שצריך לבאר עתה הוא משקל החסידות הזה, והוא ענין עקרי מאד מאד, ותדע באמת שזהו \nהמלאכה הקשה שבחסידות כי דקותו רב ויש ליצר בדבר הזה כניסה גדולה, על כן נמצאת \nסכנתו עצומה כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב \nכאילו הם מצות גדולות, ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה אלא בג' דברים: \nא. שיהיה לבו ישר שבלבבות שלא תהיה פנייתו אלא לעשות הנחת רוח לפניו יתברך, ולא \nזולת זה כלל. ב. ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה. \nג. ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה', שאז יאמר בו (תהלים פ\"ד) אשרי אדם עוז לו בך \nוגו' לא ימנע טוב להולכים בתמים: \nאמנם אם אחד מן התנאים האלה יחסר לו לא יגיע אל השלימות, וקרוב הוא ליכשל וליפול \nדהיינו או אם הכונה לא תהיה מובחרת וזכה, או אם יתרשל מן העיון במה שיוכל לעיין, או \nאם אחר כל זה לא יתלה בטחונו בקונו, קשה לו שלא יפול. אך אם שלשתם ישמור כראוי, \n"},{"index":15,"he":"תמימות המחשבה, עיון, ובטחון, אז ילך בטח באמת ולא יאונה לו כל רע. הוא הדבר שאמרה \nחנה בנבואתה (שמואל א' ב'): \n\"רגלי חסידיו ישמור\", ודוד כמו כן אמר (תהלים ל\"ז): \n\"ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו\": \nוהנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך \nלעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי \nשהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן \nאחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל \nלשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת \nהוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה, וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו \nכאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז\"ל (נדה ס\"א): \nעל הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. והבית השני גם הוא חרב ע\"י חסידות \n"},{"index":16,"he":"כזה אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא, אמרו (גיטין נ\"ו): \nסבור רבנן לקרוביה, א\"ל רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח, \nסבור למקטליה א\"ל רזב\"א יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, בין כך ובין כך הלך אותו הרשע \nוהלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים, והוא מה שאמר ר\"י על זה: \nענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו: \nהרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין \nשיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה. הנה התורה \nצותה (ויקרא י\"ט): \n\"הוכח תוכיח את עמיתך\", וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו \nנשמעים וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה \nאינו מן החסידות אלא לשתוק. וכך אמרו ז\"ל (יבמות ס\"ה): \nכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע. ראה פשוט הוא שראוי לכל \n"},{"index":17,"he":"אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול \nלהולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד, בכיוצא בזה ודאי \nשחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה: \nוכן אז\"ל בענין הלוים ז\"ל (במדבר רבה פ\"ה): \nמפני שהיו יודעים שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה \nוהמזבחות וכלן רצים לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב, ואומר אני טוען כאן, \nוזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין קלות ראש, והיתה השכינה פוגעת \nבהם וגו': \nהנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן \nהוא אומר (תהלים קי\"ט): \n\"ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש\", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה \nצריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם \nישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם \n"},{"index":18,"he":"ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות \nהדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו \nמשיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): \n\"והצנע לכת עם אלהיך\". וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון \nהעם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: \nכל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק \nוהיתול לא יעשהו: \nנמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, \nולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד \nיותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד \nבמראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב \nבתולדותיו הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים \n"},{"index":19,"he":"אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו \nדעת ותבונה: \nומעשה דר' טרפון יוכיח (ברכות י'): \nשהחמיר להטות כב\"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אע\"פ \nשמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת \nהגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר \nדין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס \nושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו \nלקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה \nלעשות הישר בעיני ה': \n \n"}]}
