{"id":"kabala-fd10bd6b073e-1-11","bookId":"kabala-fd10bd6b073e","part":1,"torah":11,"title":"פרק כא - בדרכי קניית החסידות","hebrewTitle":"פרק כא - בדרכי קניית החסידות","segments":[{"index":1,"he":"פרק כא - בדרכי קניית החסידות\nהנה ממה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות, כי כאשר \nירבה האדם להתבונן על גודל רוממותו יתברך, ותכלית שלימותו, ורוב ההרחק הבלתי משוער \nשבין גדולתו ובין שפלותנו, יגרום לו שימלא יראה ורעדה מלפניו, ובהתבוננו על רוב \nחסדיו עמנו, ועל גודל אהבתו יתברך לישראל, ועל קרבת הישרים אליו ומעלת התורה \nוהמצות, וכיוצא מן העיונים והלימודים, ודאי שתתלהט בו אהבה עזה, ויבחר ויתאוה לידבק \nבו, כי בראותו שהשם יתברך הוא לנו לאב ממש, ומרחם עלינו כאב על בנים, יתעורר בו \nבהמשך החפץ והתשוקה לגמול לו כבן על אביו: \nוהנה לזה צריך האדם שיתבודד בחדריו, ויקבוץ כל מדעו ותבונתו על ההסתכלות ואל העיון \nבדברים האמתיים האלה. והנה ודאי שיעזרהו לזה רוב ההתמדה והעיון במזמורי דוד המלך \nע\"ה וההתבוננות במאמריהם וענינם, כי בהיותם כולם מלאים אהבה ויראה וכל מיני חסידות, \n"},{"index":2,"he":"הנה בהתבוננו בם, לא ימנע מהתעורר בו התעוררות גדול לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו, \nוכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את \nהשכל להתיעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים, וזה מבואר: \nאך מפסידי החסידות הם הטרדות והדאגות, כי בהיות השכל טרוד ונחפז בדאגותיו ובעסקיו, \nאי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזה, ומבלי התבוננות לא ישיג החסידות, ואפילו אם \nהשיגו כבר, הנה הטרדות מכריחות את השכל ומערבבות אותו, ואינם מניחות אותו להתחזק \nביראה ובאהבה, ושאר הענינים השייכים אל החסידות כאשר זכרתי, על כן אמרו ז\"ל (שבת \nל'): \nאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וגו', כל שכן ההנאות והתענוגים שהם הפכיים ממש אל \nהחסידות, כי הנה הם מפתים הלב לימשך אחריהם, וסר מכל עניני הפרישות והידיעה האמתית: \n\n"},{"index":3,"he":"אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך \nיהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אאפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז\"ל \nבמאמריהם (ביצה ט\"ז): \nכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל\"ח): \nאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל \nוהגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס \nלכל בני אדם, (בראשית ג): \nבזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר \nהמלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו: \nעל כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): \nיכול אפילו יושב ובטל (יראה סימן ברכה) תלמוד לומר: \nבכל משלח ידך אשר תעשה (שצריך אתה להשתדל ולעשות), אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא \nשהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה \n"},{"index":4,"he":"עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות, הוא מה שכתב דוד המלך ע\"ה (תהלים \nט\"ה): \nכי לא ממוצא וממערב ולא וגו', כי אלהים שופט וגו' ושלמה המלך ע\"ה אמר (משלי כ\"ג): \n\"אל תיגע להעשיר מבינתך חדל\". אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים עושים \nתורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם \nוהלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה \nולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה: \n \n"},{"index":5,"he":"פרק כב - בביאור מדת הענוה\nהנה כבר דברנו למעלה מגנות הגאוה, ומכללה נשמע שבח הענוה, אך עתה נבאר יותר בדרך \nעיקר הענוה, ותתבאר הגאוה מאליה. הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם \nשיהיה, וזה הפך הגאוה ממש, והתולדות הנמשכות מזה תהיינה ההפכיות של תולדות הגאוה. \nוכשנדקדק נמצא שתלויה במחשבה ובמעשה, כי בתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו, ואחר \nכך יתנהג בדרכי הענוים, כי אם לא יהיה עניו בדעתו וירצה להיות עניו במעשה, לא יהיה \nאלא מן הענוים המדומים והרעים שזכרנו למעלה, שהם מכלל הצבועים אשר אין בעולם רע \nמהם: \nונבאר עתה החלקים האלה, הענוה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה \nוהכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, \nוגם מפני מה שכבר יש בידו: \nמפני מה שחסר ממנו פשוט הוא כי אי אפשר לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות שלא \nיהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו, או \n"},{"index":6,"he":"מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הן כל אלה מומים באדם שאין \nמניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות \nהאלה יספיקו להחשיכם: \nהנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאוה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם \nעצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד \nמדברי חביריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן איפוא איך יתנשא בחכמתו, \nואמנם מי שהוא בעל שכל ישר, אפילו אם זכה להיות חכם גדול ומופלג, באמת כשיסתכל \nויתבונן יראה שאין מקום לגאוה וההתנשאות, כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע יותר \nמהאחרים, אינו עושה אלא שבחק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, השור \nמושך בכחו לפי שחוקו הוא כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה, ואילו אותו \nשעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא, א\"כ אין \n"},{"index":7,"he":"כאן להתנשא ולהתגאות אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר \nריב\"ז (אבות פ\"ב): \nאם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת: \nאם עשיר הוא ישמח בחלקו, ועליו הוא לעזור למי שאין לו, אם גבור הוא לעזור לכושלים \nולהציל לעשוקים, הא למה זה דומה למשרתי הבית, שכל אחד ממונה על דבר מה, וראוי לו \nלעמוד במשמרתו לפי פקודתו, להשלים מלאכת הבית וצרכיה, ואין בכאן מקום לגאוה לפי \nהאמת. והנה זה העיון והתבוננות הראוי לכל איש אשר שכלו ישר ולא מתעקש, וכשיתברר זה \nאצלו, אז יקרא עניו אמתי שבלבו ובקרבו הוא עניו, והוא כענין דוד שאמר למיכל (שמואל \nב' ז'): \nוהייתי שפל בעיני: \nואז\"ל (סוטה ה'): \nכמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה \nשכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות \nכולם, שנאמר (תהלים נ\"א): \n"},{"index":8,"he":"\"זבחי אלהים רוח נשברה\", הרי זה שבח של נמוכי הרוח שהם ענוים בלבם ומחשבתם. וכן \nאמרו עוד (חולין פ\"ט): \n\"לא מרובכם מכל העמים\" אמר להם הקב\"ה: \nבני, אני חושק בכם שאפילו כשאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה \nלאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה למשה ואהרן אמרו ונחנו מה, נתתי גדולה לדוד \nאמר ואנכי תולעת ולא איש, כל זה ממה שאין הלב הישר מניח עצמו להתפתות משום מעלה אשר \nיבואהו בידעו באמת שכבר לא מפני זה יוצא מידי שפלותו, מצד החסרונות האחרות שאי אפשר \nשלא יהיו בו. ועוד שאפילו באותם המצות עצמם שהשיג לא הגיע ודאי לתכלית האחרון. ועוד \nאפילו לא יהיה בו חסרון אחר, אלא היותו בשר ודם ילוד אשה, די לו זה והותר לפחיתות \nוגריעות, עד שלא יאות לו ההנשא כלל, כי הרי כל מעלה שהוא משיג, אינו אלא חסד אל \nעליו, שרוצה לחון אותו עם היותו מצד טבעו וחומריותו שפל ונבזה עד מאד, על כן אין לו \n"},{"index":9,"he":"אלא להודות למי שחננו וליכנע תמיד יותר: \nהא למה זה דומה לעני ואביון שמקבל מתנה בחסד שאי אפשר לו שלא יבוש, כי כל מה שירבה \nהחסד שיקבל, כך ירבה הבושת שיבוש כן הדבר הזה בכל אדם שעיניו פקוחות לראות את עצמו \nבהיותו משיג מעלות טובות מאת השם יתברך, וכענין שאמר דוד המלך (תהלים קט\"ז): \n\"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי\". וכבר ראינו חסידים גדולים שנענשו על שהחזיקו טובה \nלעצמם עם כל חסידותם: \nנחמיה בן חכליה אמרו ז\"ל (סנהדרין צ\"ג): \nמפני מה לא נקרא ספרו על שמו? מפני שהחזיק טובה לעצמו. וכן חזקיה אמר (ישעיה ל\"ח): \nהנה לשלום מר לי מר, לפי שענהו הקב\"ה וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד \nעבדי, וכמאמרם ז\"ל (ברכות י): \nכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, הרי לך שאין לאדם אפילו להחזיק טובה \nלעצמו על טובותיו, וכל שכן שלא יתנשא ויגבה בהם: \nואמנם כל זה הוא ממה שראוי להשיב על לבו מי שיהיה כאברהם, כמשה, כאהרן, כדוד, ושאר \n"},{"index":10,"he":"החסידים שזכרנו, אבל אנחנו יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש \nאתנו חסרונות רבות שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי \nהיותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה \nשראוי שנבין ונדע באמת, ולא יזוח עלינו לבנו חנם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש \nעד מאד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן \nודאי שאין ראוי לנו ההנשא כלל אלא הבושת והשפלות וזה פשוט: \nוהנה דברנו עד הנה מענוות המחשבה, ונדבר עתה מענוות המעשה, והיא תתחלק לד' חלקים: \nבהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובורח מן הכבוד, בחלוק כבוד לכל. \nהאחד הוא בהתנהג בשפלות וזה ראוי שיהיה בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו, \nבדבורו, אז\"ל (יומא פ\"ו): \nלעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט): \n"},{"index":11,"he":"דברי חכמים בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה\"א (משלי \nי\"ט): \n\"בז לרעהו חסר לב\", ואומר (שם י\"ח): \n\"בבוא רשע בא גם בוז\": \nבהליכתו, אמרו ז\"ל (סנהדרין ס\"ח): \nשלחו מתם איזהו בן עולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק. ולא ילך בקומה \nזקופה, ולא בכבדות גדול עקב בצד גודל, אלא כדרך כל הולך לעסקיו, וכן אז\"ל (קידושין \nל\"א): \nכל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, וכתיב (ישעיה י'): \nורמי הקומה גדועים. בשבתו, שיהא מקומו בין השפלים, ולא בין הרמים, והוא גם כן מקרא \nמלא (משלי כ\"ה): \n\"אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד וגו'\", וכן אז\"ל (בויקרא רבה פ\"א): \nהרחק ממקומך ב' וג' מקומות ושב עד שיאמרו לך עלה ואל תעלה שיאמרו לך רד, ועל כל \nהמקטין עצמו אז\"ל (ב\"מ פ\"ה): \nכל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה נעשה גדול לעולם הבא, וכנגד זה אמרו \n(יל\"ש יחזקאל כ\"א ל\"א): \n"},{"index":12,"he":"\"הסר המצנפת והרם העטרה\" כל מי שהוא גדול בעולם הזה קטן בעולם הבא, ומינה להפך מי \nשהוא קטן בעולם הזה זמן גדולתו לעולם הבא. ואמרו (סוטה ה'): \nלעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב\"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני \nוזה מפני שפלותו. וכן אמרו (ר\"ה י\"ז): \n\"לשארית נחלתו\" למי שמשים עצמו כשירים: \nהחלק הב' הוא סבילת העלבונות, והנה בפירוש אמרו ז\"ל (ר\"ה י\"ז): \nלמי נושא עון למי שעובר על פשע, ואמרו עוד (שבת פ\"ח): \nהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת \nהשמש בגבורתתו. וספרו מגודל ענוותו של בבא בן בוטא ז\"ל (נדרים ס\"ו): \nההוא בר בבל דסליק לא\"י נסיב אתתא, א\"ל בשילי לי וכו' עד זיל תברי יתהון על רישא \nדבבא הוה יתיב בבא בן בוטא ודאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה, א\"ל מה הדין \nדעבדת? א\"ל כך צוני בעלי, אמר עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן \n"},{"index":13,"he":"בוטא. והלל כמו כן ספרו מרוב ענותנותו (שבת ל\"א): \nזה לשונם: \nת\"ר לעולם יהא אדם ענותן כהלל וכו'. ור' אבהו אחרי רוב ענותו מצא שעדיין לא הגיע \nלהיות ראוי לקרא עניו, זה לשונו (סוטה מ'): \nא\"ר אבהו מריש הוה אמינא ענותנא אנא, כיון דחזינא לר' אבא דעכו דאמר איהו חד טעמא \nואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד, אמינא לאו ענותנא אנא: \nשנאת הרבנות ובריחת הכבוד, משנה ערוכה היא (אבות פ\"א): \nאהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואמרו עוד: \nהגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, ואמרו (כעין זה עירובין י\"ג): \nכל הרודף אחר הכבוד בורח ממנו, ואמרו עוד (פסיקתא רבתי): \nאל תצא לריב מהר, לעולם אל תהי רץ אחר השררה למה פן מה תעשה באחריתה, למחר באים \nושואלים לך שאלות מה אתה משיבם. עוד שם רבי מנחמא בשם רבי תנחום כל המקבל עליו שררה \nכדי ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה: \nעוד שם א\"ר אבהו אני נקראתי קדוש (רצה לומר הקב\"ה), הא אם אין בך כל המדות הללו שיש \n"},{"index":14,"he":"בי, לא תקבל עליך שררה. ותלמידי ר\"י יוכיחו, שהיו מוצרכים מפני עניותם ולא רצו לקבל \nעליהם שררה, הוא מה שאמרו ז\"ל (הוריות י\"ד): \nכמדומין ששררות אני נותן להם וכו', ואמרו עוד (ברכות נ\"ה): \nאוי לה לרבנות שמקברת את בעליה, ומנלן מיוסף שמפני שהנהיג עצמו ברבנות מת קודם \nאחיו: \nכללו של דבר אין הרבנות אלא משא גדול אשר על שכם הנושא אותו, כי עד שהאדם יחיד \nויושב בתוך עמו מובלע בין האנשים אינו נתפס אלא על עצמו, כיון שנתעלה לרבנות ושררה \nכבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו וממשלתו, כי עליו להשקיף על כולם ולרעות אותם דעה \nוהשכל ולהישיר מעשיהם ואם לאו ואשמם בראשיכם כתיב אמרו חכמים: \nוהכבוד אינו אלא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו, \nומי שמכירו ודאי שימאס בו וישנאו, והתהלות אשר יהללוהו בני האדם יהיו עליו לטורח, \nכי בראותו אותם מגדילים הלוליהם על אשר אינו בו באמת אינו אלא מתבושש ומתאנח על שלא \n"},{"index":15,"he":"די לו רעתו שחסרות ממנו המעלות ההם, אלא שיעמיסו עליו תהלות שקר, למען יכלם יותר: \nהחלק הד' הוא חילוק הכבוד לכל אדם, וכן שנינו (אבות פ\"ד): \nאיזהו מכובד המכבד את הבריות, ואמרו עוד (פסחים קי\"ג): \nמנין היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו דבר אחד שחייב לנהוג בו כבוד וכו', ועוד \nשנינו (אבות פ\"ד): \nהוי מקדים בשלום כל אדם, ואמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום \nמעולם ואפילו גוי בשוק. ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו, וכבר ספרו \nז\"ל (יבמות ס\"ב): \nמכ\"ד אלף תלמידי ר\"ע שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכמו שהבזיון הוא דבר \nמתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו, בבוא רשע בא גם בוז, כי הכבוד מתיחס אל \nהצדיקים, כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה נ\"ד): \nונגד זקניו כבוד: \nוהרי נתבארו חלקי הענוה הראשיים ופרטיהם בכל פרטי המינים המתרחבים והולכים לפי \n"},{"index":16,"he":"הנושאים, ולפי העתים והמקומות, ישמע חכם ויוסיף לקח. והנה זה ודאי שהענוה מסירה \nמדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי העניו יחוש מעט על דברי \nהעולם ולא יקנא בהבליו, ועוד שחברת העניו נאה עד מאד ורוח הבריות נוחה הימנו בהכרח, \nלא יבוא לידי כעס ולא לידי מריבה אלא הכל בהשקט, הכל במנוחה. אשרי מי שזוכה למדה \nזו, וכבר אמרו (ירושלמי שבת פ\"א): \nמה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, כי כל החכמה כולה לא יערכנה, וזה \nברור: \n \n"}]}
