הוציא ראשו מת פוטר מכהן, אבל אם הוציא את ראשו חי אף מנחלה פוטר אדרבא אני אומר הוציא את ראשו חי ה"ה דאינו פוטר אלא מכהן וקתני מת להודיעך כחו דרישא דהואיל דהוי חי אפי' אינו בן קיימא פוטר שאם היה אומר בן ט' חי הייתי אומר שפוטר מזה ומזה מטעם שהוא חי אבל מת אינו פוטר לא מזה ולא מזה קמ"ל מת דפוטר הואיל ובן קיימא וה"ה חי אינו פוטר אלא מכהן, אבל בן ח' חי הואיל והוא חי אפי' שאינו בן קיימא פוטר מכהן ואינו כשמואל שאומר בן ט' חי פוטר אף מנחלה. ועוד המקשן שמסתייע מתנינא הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי הוא כילוד וכי תימא אשמועינן בבהמה וקמ"ל באדם דאדם מבהמה לא יליף דלית ליה פרוזדור לבהמה, בהמה מאדם לא יליף משום דקא חשיב פרצוף דידיה ומאחר שידע שבהמה מאדם לא יליף ואדם מבהמה וכו' וא"כ למה מקשה לו משם, ושמא בא לומר לנו אגב גררה דלא ילפי אהדדי נ"ל שלא יצאו מבית דין ולא ידע, מה בין אדם לבהמה שמה לי אם
הרחם הוא בין הירכים או אינה בין הירכים ממה נפשך ראייה בעינן בין שהראש מכוסה בירכים ובין שאינה מכוסה בין הירכים ויצא מבית הרחם בחוץ וראו אותה ע"פ הרואים נלך ואפי' אם נעשה לו כזה, ונסכים לדבריו שאדם מבהמה לא יליף מ"מ בהמה מאדם יליף אע"פ שחשוב פרצוף דיליה שהרי כתיב אדם ובהמה תושיע ה', אבל מה נעשה שאם היה אומר זה המקשה בהמה מאדם יליף דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' היינו מאמינים לו עכשיו שאומר שאינו לומד משום דחשיב פרצופיה נאמין לו שא"ת דיליף א"כ יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו למה לי אלא וודאי לא יליף, ושמואל אי לאו הא נמי תנינא לא איתותב ויאמר לו הכא ראשו חי פטור אפי' מנחלה כל ראשו, והתם רוב ראשו והייתי אומר שאינו פוטר אלא מכהן ולמה קיבל עליו הקושיא, ואפשר לומר אפי' בלא קושיא היה שב להודות לדברי התורה שהרי היה לו להשיב ולא השיב, וגם ראה ר' למען השם כמה היה המקשן כעוס על שמואל שלא היה די לו
לומר תיובתא פעם אחד אלא כפל דבריו ושמא הוא אמר אחד וחביריו אמרו השני כי הסכימו לדעת המקשן וא"כ אין הלכה כשמואל שאם היה תיובתא אחד אפשר שהיה נמצאים לסייעו, מכל מקום ריש לקיש נפשו קשורה בנפש התנא שהוסיף ביאור לדבריו שנראה מתוך דברי שמואל בן ט' שהוציא ראשו חי הבא אחריו אפי' בכור לנחלה ל"ה טעמא שהיה כל ראשו הא רוב ראשו והוא שהוציא פדחתו מנחלה אינו פוטר הא בכל מקום פוטר והנה ריש לקיש ושמואל שוים בדיוק הסיפא, וקרא מסייעו לריש לקיש שאינו פוטר רוב ראשו בנחלה דכתיב יכיר וברוב ראשו אין הכירא, אלא לר' יוחנן דקאמר רוב ראשו דאף לנחלה פוטר א"כ יקשה לתנא דתנא בן ט' שהוציא ראשו מת פוטר מכהן אבל ראשו חי פוטר אף מנחלה, ודוקא כל ראשו חי הא רוב ראשו לא והנה שנפל תיגרא בין רבי יוחנן ובין התנא דתנא אומר רוב ראשו לא ור' יוחנן אומר רוב ראשו ככל ראשו, רבונא דכ"ע לית ליה דיין לריש לקיש שיקבול על החמס
שנעשה לו והנה תנא וקרא עם ריש לקיש ושמואל דייק כר"ל ור"י לא תנא ולא קרא מסייעו ואמרו ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן, ושמא תאמר כי רובו ככולו בכל התורה בכ"מ ויכיר ברוב ראשו יכיר קרינן ביה ולכן אינו קובל ר"ל אם נאמר רובו ככולו א"כ יאמר רובו וכ"ש כולו, אלא מדנקט ראשו היינו כל ראשו ש"מ דווקא נקיט אבל רוב ראשו אינו פוטר מן הנחלה וא"כ אחר שכך הוא אין לנו לומר אלא חומסין אותו וכמה וותרנות גדול היה לו לריש לקיש שנתן הדין בכל מקום שרוב ראשו פוטר בכל מקום ולרבות הא דת"ר גיורת שיצא פדחת ולד שלה בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואין מביאין קרבן לידה ור"י הסכים לוותרנות שלו דקתני אף לנחלה משמע לכל דבר ואף לנחלה א"כ ר' לדברי כולם יקשה מדקא הטריח הגיורת ש"מ כילוד דמי וא"כ גם מנחלה ברוב ראשו יהא פטור, ואם אינו כילוד גם הגיורת תתחייב, והמקשה שמקשה יכיר זו הכרת פנים ואיזה הכרת
פנים זה פרצוף פנים עם החוטם משמע ברוב ראשו אינו פוטר מן הנחלה וקשה לר' יוחנן דקתני אף לנחלה פוטר, ומשיב תני עד החוטם ואפשר שסבר ר' יוחנן דעם הוא טעות סופר ושב המקשן להקשות אין מעידין אלא על הפרצוף פנים עם החוטם ותירץ תני עד החוטם, יתברך שם אלהינו כ"כ נתרבה הטעותים ואפשר סופר אחד כתבו ובמקום עד כתב עם כי הורגל בלשונו עד שהקשה לו פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עליו אלא עד שיהיו שניהם עם החוטם ואמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, ותירץ שם ואב"א יכיר לחוד הכרת פנים לחוד, רבונא דכ"ע בעבור שלא יקשה לו יאמר ר' יוחנן יכיר לחוד והכרת פנים לחוד אדרבא יכיר והכרת פנים חד מילתא הוא, הלא קתני יכיר זהו הכרת פנים והכרת פנים זהו פרצוף פנים עם החוטם, מאי יש לך לומר עם טעות הוא אדרבא עד הוא טעות גדול דאם אינו פרצוף פנים עם החוטם מאי יכיר איכא דכתב רחמנא
יכיר, אלא על כרחך לומר יכיר הכרת פרצוף פנים עם החוטם וא"כ למה לא הקשה לו כך בהכרח אבל החניף לו וכי חונפיה בתורה, ועוד האי דהשיב לו ר' יוחנן בעדות אשה ואמר שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן מאריא דאברהם זו האשה קולא בסופה וחומרא בתחלתה קולא בסופה דמפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה משיאין אותה וחומרא בתחלתה שאין מעידין עד שיהיה פדחת ופרצוף פנים עם החוטם, רבונא דכ"ע או כולא יהיה בקולא או כולא בחומרא מאי אית לך למימר פדחת בלא פרצוף דלמא לאו איהו הוא וקא פגע בערוה אשה ועבד ושפחה נמי פריצי ודלמא לא יאמרו האמת ונמצאת פגיעת ערוה, ועוד בשלמא פדחת בלא פרצוף פנים דלמא לאו איהו הוא ונמצא פגיעת ערוה שפיר אלא פרצוף פנים בלא פדחת מאי ספיקא איכא מאי אית לך למימר דלמא אתא לאחלופי להתיר פדחת בלא פרצוף פנים א"כ תאסור גם עדות שפחה ועבד דלמא אתי לאחלופי עם שאר עריות שתעיד שאינה אחותו והיא אחותו וישאנה או שאינה דודתו
והיא דודתו וישאנה ואוי לה לאותה אשה שנפלה בזה ואינה יודעת היכן עומדת, ראה ר' לאהבת השם הגוזר כמה ענינים בדברי חז"ל ועכ"פ אחר שהדבר כן שהיה להם כח להשיב כל אחד לחבירו והוא לא היה משיב רק היה שותק בוודאי תורה אחרת היתה עמהם וכל אחד היה מבין לחבירו ושותק שהיכן ראית להיות ראוי לכתוב עד ולומר סמי עם ותכתוב עד אלא וודאי הכי הוא כמו שאמרתי, ועתה ר' אם רצונך שנלך לפנים ובמקומם אבארם בעז"ה הרי מה טוב ואם לאו אבאר כאן מעט ולא יתפוס הרואה מדברי כי לא אומר כל הצורך, א"ל בני השם יתן כל ברכתו עליך ותאמר כל הצורך ולא תכניס שום הרהור להרהר הרואה את דבריך כי ידעתי שלא תאמר אפי' אות אחת מדעתך, א"ל ר' א"כ הקשב דברי נחום בנך אשר למד מפי אביך ז"ל, ודע שיש בכור לנחלה ואינו לכהן הוא תפארת ישראל שנאמר בני בכורי ישראל הוא הבן שנוטל פי שנים השפעת החסד מן הימין והשפעת הפחד מן השמאל ואינו פטר רחם
שעשו הנאחז מן הפחד יצא תחלה, בכור לכהן ולא לנחלה היא כ"י הנוטלת חלק העשירי מנכסי אביה ואין לה דין פי שנים והיא הנותנת לכהן ה' סלעים כי היא פטר רחם של הוד, ובכור לנחלה ולכהן הוא פחד יצחק שהוא פטר רחם לחסד, המים הרו וילדו חשך וגם הוא ראשית אצילות של חסד ובא התנא לומר אע"פ שנראה מיעקב שאין בכור אלא ראשית אונו לא בא למעט הבא אחר נפלים אלא יעקב הוא תפארת ישראל ואמר ראובן הוא הראייה היא שכינה עילאה כענין וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים הוא כחי ר"ל הכח שלי כי הוא שירכיב אותי על במתי ארץ, וראשית שהוא חכמה הוא אונו ויעקב הגשמי ידע מדתו שהוא בזה הדרך ואמר לאשתו ומיעכה באצבע לקבל הריון מיד כדי שיוליד יעקב בן שיהא כוחו ואונו בו כאשר נתבאר למעלה כח ואון כח הוא הראייה ואון הוא החכמה הנקרא ראשית, והנה יעקב דוגמת מדתו כי רבו של יעקב ירד מלמעלה ולמדו כל הצורך וכל הענין, מ"מ כל זמן שלא יצא בן
קיימא הוא בן ט' חדשים כי בן שהוא היסוד הוא ט' לחדשים אין שם בן עליו והבא אחריו הוא בן הראוי להיות בכור לנחלה כי מוכרח הוא שלא לחוש לא לנפלים ולא לזרע ולא לבן קיימא מת אם לא שיצא בן קיימא חי או ראשו חי שהבא אחריו בכור אף לנחלה לא הוי מטעם שאין שם בן בבנים שאינם בן קיימא אפילו שהם חיים ולא בבני קיימא כשהם מתים, ואם לאו שהדין כך יעקב לא היה נקרא בכור שנאמר בני בכורי ישראל שהרי לא היה בכור שנולד אחר כמה ביאות אלא ודאי הכי הוא כמו שאמרתי, וגם לא תאמר כמו שהבא אחר נפלים הוא בכור לנחלה יהיה גם בכור לכהן כי לא דמי שבנחלה אמר הקב"ה כי את בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגלוי וידוע לפניו שהבכור הזה הוא אחר כמה ביאות אלא שאין לחוש לא לנפלים ולא לביאות, וגם אין לומר הקרא כי את הבכור בן השנואה יכיר הוא מדבר כשנתעברה מביאה ראשונה דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואין לומר דמיעכה באצבע שזה הדין כולי עלמא לא
ידעי והכח הגדול מיצחק דלא בעינן ראשית אונו ומיעקב אין להקשות כי לא בא למעט אלא רצה להיות דוגמא במדתו בשלימות, אבל בפטר רחם העטרה היא רח"ם העולם וכשהיא סגורה אין ברכה בעולם אבל בהיות הרחם פתוחה הברכה בעולם, ואין לומר בהיות הרחם פתוחה לגמרי אז וודאי נקרא פטר רחם והוא שיצא בן קיימא להורות ירידת הרחמים מן האדם הוא תפארת אלא אפילו פתוחה כל שהוא והם הנפלים נקרא פטר רחם והלא תראה השפעת הנצח שלא נקרא אדם דרך שם יורד, ושמואל אמר שאין הנפלים וכיוצא בהם פוטרים מכהן, והנה כוונתו כי כל שפע היורד בכ"י מן הנצח אינה רשאי להשפיע לעולם השפל אם לא שיבא לה מן אדם הוא תפארת ישראל או ליטול רשות וסבר שמואל שהיה דעת התנא אם היה בן ח' אף על פי שיצא ראשו חי הואיל ואינו בן קיימא אם כן אינו פוטר אך אפי' יצא רובו חי אף על פי שאינו בן קיימא פוטר וכוונתו הואיל שיצא רובו יש שם נטילת רשות ופטר רחם הוי, ואמרו
לו בהיות ראשו חי פוטר כי זה החיות נטילת רשות הוא דאם כן שאינו פוטר לא היה יוצא חי, ואמרו ליה לשמואל בעבור שאינו בן קיימא ואין שם אדם עליו ע"כ בעינן כל ראשו חי שהוא פוטר אבל אם היה בו שם אדם כגון בן תשעה אפילו שלא הוציא כל ראשו אלא רוב ראשו פוטר כי שם פתוחה ההשפעה מתפארת ישראל הנקרא אדם, וכששמע שמואל את זה מיד שתק כי הבין וידע שהוא האמת וכן הדבר למעלה מ"מ הוכרח המקשן לומר תנינא הוציא ראשו אף על פי שהחזירו הרי הוא כילוד ונאמר בבהמה לומר לנו שלא ילמוד אדם מבהמה ולא בהמה מאדם והטעם כי הבהמה נפשה מעטרה והעטרה בזמן שישראל חוטאין נסתלק החימה והנה הרחם מגולה ואז הרחם שהוא העטרה אין לה קריאה עם האדם לקחת ממנו כח שהאדם היה חומה ונסתלק, וע"כ רחם של הבהמה מגולה אבל האשה נשמתה ורחמה מכוסה בהכרח ולכן אפילו שיצא הראשו הואיל והוא מכוסה אין לה דין פתוחה, וללמוד מבהמה לא אפשר כי זאת בחומה וזאת מבלי
חומה, ומה שאמרת מאדם ובהמה תושיע ה' הכוונה הוא כך הואיל והעטרה נקרא בהמה ובזמן שישראל מיושרים יושיע ה' שהוא החסד האדם והבהמה שהם ד"ו פרצופים ויושיע להיות הבהמה גם כן אדם, ור' יוחנן וריש לקיש שנחלקו ברוב ראשו כשהוא בן קיימא שריש לקיש אמר בכור לנחלה ור' יוחנן אמר אף לנחלה לא הוי וכוונתם הוא כך שר' יוחנן סבר דחיות כל דהו והוא רוב ראשו בבן קיימא על כל פנים הבא אחריו אין לו דין בכורה כלל שהרי שם אדם עליו והנה יצא שפע התפארת עליו שנקרא אדם ועל שהוא חיות מעט מזה אין ראיה לדבר שפעמים יורד השפע מעט ופעמים הרבה, ומה יש לך לומר איך ניכר בהיות מעט ששם אדם עליו הוא שאביו כואב עליו כן הדבר למעלה אפילו שיורד שפע מעט מן האדם ויפסוק יש כאב באותו מעט, והקשה לו מעדות אשה שאין מעידין אם לא שיהיה פרצוף פנים עם החוטם ואמר ר"י לעולם יש הכירא במעט חיות ובמקום עם תכתוב עד לענין הנחלה אבל לענין אשה צריך
עם החוטם שבנחלה בעינין היכר חיות ובחצי הראש יש היכר חיות אבל לענין עדות אשה בעינן הכרת אדם ובחצי הראש אין שם הכרת אדם ואינו משום חומרא, כי מאחר שאין הכרת פרצוף אדם בחצי הראש מה היתר הוא כי איך יודע שזהו בעלה ובעבור שאם האשה בעיגון הוא דבר גדול ועם הבעל הוא בשלימות כענין טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא לכן כולם נאמנים אפי' אשה ושפחה ועבד שהכל נהנים בהתחברות האשה עם בעלה, מאי אית לך לומר פרצוף בלא פדחת אמאי לא הוא בעבור שיש חסרון בראש שהפדחת הוא חיות הראש ובהיות הפדחת חסר המוח מופרד משם ואפי' שנים כשרים אין נכנסין להעיד כי אין שם השגת עדות וגזירת השם הוא שאין עדות למטה בהיות הפדחת חסר והנה צדקו דברי ר"י ולא כר' לקיש שסובר שהפדחת בלא פנים אין חיות ניכר שם לענין הנחלה, ואדרבא עיקר החיות הוא שם ולכן אין הלכה כר"ל, עוד אמרו שם היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אומר אין לו בכר לנחלה וריש לקיש אמר
יש לו בכר לנחלה ר"י אמר אינו בכר לנחלה דהא הוי ליה בנים, ור"ל אמר יש לו בכר לנחלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואזדו לטעמייהו דאתמר היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אומר קיים פריה ורביה ר"ל אמר לא קיים, ר"י אומר קיים דה"ל בנים, ר"ל אומר לא קיים דגר שנתגייר כקטן כנולד דמי, וצריכה דאי אתמר בהך קמייתא בהאי קאמר ר"ל משום דבגיותן לאו בני נחלה נינהו אבל בהא אימא מודה ליה לר"י כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה והא עביד ליה שבת, ואי אתמר בהא בהא קאמר ר"י אבל בהא אימר מודה ליה לר"ל צריכה, תנן מי שהיה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה עודה שפחה ונשתחררה עודה נכרית ונתגיירה ומשבאתה לישראל ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן, ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שתפטר רחם בישראל, ילדה ממאן אי לימא מישראל שלא היו לו בנים מאי איריא גיורת ושפחה אפי' בת ישראל נמי אלא לאו מגר שהיו לו בנים בגיותו
ונתגייר וקתני בכור לנחלה, לא לעולם מישראל שלא היו לו בנים ואינו בכור לכהן אצטריך ליה לאפוקי מר' יוסי הגלילי דאמר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שתפטור רחם בישראל קמ"ל דלא, ת"ש היו לו בנים בגיותו ונתגייר יש לו בכור לנחלה א"ל רבינא ואיתימא רב אחא הא וודאי ר' יוסי הגלילי הוא דאמר פטר רחם בישראל עד שיפטור רחם בישראל ויליף איהו מינה דידיה, אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים, דאיעבר ממאן אילימא מכהן או מלוי מאי איריא לויה אפי' בת ישראל נמי אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב, אמר ר' פפא דאיעבר מגוי ולא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפי' למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מקרי, מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא, תנן מי שהיה לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ונשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת
היא ולויה היא והאשה שכבר ילדה ומי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ואינו ידוע אם הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה מכלל שכהנת ולויה פטורה, דאיעבר ממאן אילימא דאיעבר מכהן ולוי מאי איריא כהנת ולויה אפי' בת ישראל נמי ואלא דאיעבר מגוי כהנת פטורה והאמר רב פפא בדיק לן רבה כהנת שנתעברה מגוי מהו ואמינא ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים וא"ל הכי השתא בשלמא לויה בקדושתה קיימא דתנן לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מן המעשר ואוכלת אלא כהנת כיון דאיבעלה הוי ליה זרה, הניחא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר דאיעבר מישראל מוקים ליה בדאיעברה מישראל אלא לרב פפא במאי מוקים לה, לעולם בת ישראל דאיעבר מכהן ואמאי קרי לה כהנת דבנה כהן, איתמר כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות א"ע כל
היכא דמת האב לאחר ל' יום דכ"ע לא פליגי דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי האב זכה בפדיונו כי פליגי בתוך ל' רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע שהרי לא זכה האב בפדיונו רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות את עצמו דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, תנן נתגיירה מעוברת בכור לכהן ואמאי לימא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה, שאני גוי דלית ליה חייס, אתמר אמר ר' שמעון יאסוניא א"ר שמעון בן לקיש כהן שמת בתוך ל' והניח בן חלל הבן חייב לפדות א"ע שלא זכה האב בפדיונו מת לאחר ל' יום אין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה האב בפדיונו, וכל מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וכו' בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל, ואמאי ליזיל לגבי האי ולדחוהו וליזיל לגבי האי ולדחוהו אמר ר' ירמיה לא נצרכא אלא לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור לנחלה, ולכתבו הרשאה להדדי וכ"ת מתניתין
שלא בהרשאה והא מוקמינן לה לקמן בהרשאה מסייע ליה לר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה, וראה ר' למען השם המחלוקת איך נכנס בין שני קרובים ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן אמר היו לו בנים