כ"ח אחר, שהוא כ"ח תיבות, מן יהא עד בעלמא. והמ"ב, הוא סוד ז' תיבות, מן וישתבח עד ויתהלל, ובכל תיבה ו' אותיות הרי מ"ב. והנה כ"ח ומ"ב זו, היא משם ס"ג דבריאה. ולפי שכוונתינו עתה, להמשיך רוח יצירה אל תוך כל המדרגות שלמעלה מהם, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ואז גם הרשימו של רחל, הוא מסתלק ע"ד הנ"ל, ואז נמצאו שניהם מתמעטים המיעוט האמיתי, והוא, שהז"א מתמעט ונעשה בבחי' ו"ק בלבד, והיא בסוד נקודה אחת. וזהו ההפרש שיש בין מיעוט היום, למיעוט הלילה. והנה הענין זה של הלילה, יתבאר במקומו בע"ה. אמנם קיצור הדברים מה שנתבאר שם הוא, כי המוחין מסתלקין בלילה מז"א, אחר תפלת ערבית. אבל מוחין דנוקבא מסתלקין מחשכת הלילה, וחזרו אב"א, ועדיין מוחין דז"א הם במקומן בתפלת ערבית, להזדווג עם לאה כנודע, ואחר תפלת ערבית מסתלקין גם מז"א, ואז גם לאה חוזרת אל אחורי ז"א כמו רחל, ואז מוחין דז"א הולכין כמו בעת השינה, וניתנין
ללאה, ונכנסת בה מתחלת הלילה עד חצות. ואז היא לוקחת הט' ספירות דרחל, הבאים אליה בסוד תוספות, ועל ידיהם נגדלת לאה בכל קומת זעיר אנפין, וחוזרת פב"פ עמו אחר חצות: וזה הענין נעשה, מתחלת הלילה בעת השינה, אחר תפלת ערבית, עד חצות הלילה, ואז נמצאת לאה שלימה לגמרי בכל מדת ז"א, על ידי שלקחה הט' ספירות דרחל כנ"ל, ואז נשארת רחל בבחי' נקודה אחת בלבד, שהיא שורשה מתחלה, והיא הכתר שבה, שהיא היותר מעולה מן הט' ספירות שלה, שבאו לה ע"י תוספות. ואז בחצות לילה ממש, נמצאת לאה שלימה. ורחל בסוד נקודה אחת, ואז אותה הנקודה יורדת למטה בבריאה בהיכל ק"ק העליון: ואז אחר חצות הלילה, ע"י עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעה"ז, הם מעלין אותה מעט מעט, עד שנמצא כי באור הבוקר, נגמרה זו הנקודה של רחל לעלות באצילות, ואז לאה מתמעטת וחוזרת אל אחורי ז"א, והט' ספירות של התוספות שלקחה מרחל, יורדין אז בעולם הבריאה
ויצירה ועשייה ועומדים שם, ואח"כ הם עולין בתפלת השחר כמ"ש במקומו בע"ה, ואז אותה הנקודה עצמה של רחל, שעלתה באור הבוקר בעולם האצילות, היא חוזרת פב"פ עם ז"א, ועומדת בזרוע שמאל דז"א, הנקרא גבורה מבחוץ אליו. אמנם הרשימו של המוחין שלה, שנסתלקו בלילה כנ"ל, הנה מקום עמידתו בתוך פנימית חזה של ז"א בלבו. וכאשר עלתה זו הנקודה באור הבוקר עד שם, אז ע"י מצות התפלה של יד, שאנו מקיימין אז, הרשימו שלה יוצא מהחזה של ז"א ולחוץ, וחוזר ונכנס בתוך אותו נקודה בבחי' מוחין אליה, ונעשין בה בחי' תפילין ש"ר כמ"ש במקומו, ונשארת עומדת שם עמו פב"פ, עד ברכת אבות התפלה דשחרית, לפי שכיון שזו הנקודה היא העיקרית והעצמות של רחל, והיא שורשה, והיא בחי' הכתר שבה. ובפרט עתה, אשר אותו הרשימו של המוחין שלה, בהיותה עמה פב"פ, נכנס בנקודה הזה של כתר שבה, לכן יש כח עתה בנקודה זו, לעמוד שם עמו פב"פ עד ברכת אבות:
ואז בברכת אבות, נמצא שאותן הט' ספירות שלה, הנקרא תוספות, שהם מהחכמה שבה ולמטה, עלו מעולם לעולם, ע"י סדר תפלת שחרית, עד ברכת אבות. ואז בברכת אבות עצמה, עולין הט' ספירות של נקודה שלה באצילות באחורי ז"א, ונעשין שם פרצוף א' גמור, אב"א עם זעיר אנפין, ואז חוזרת זו הנקודה של כתר שלה באחורי זעיר אנפין, ומתחברת עם הט' נקודות אחרות שלה, ושם נתקנת עמהם ביחד, ע"י מוחין החדשים הבאים בכל תפלה הנ"ל. ואז בברכת אבות עצמה, חוזרת פעם ב', היא וכל הט"ס ביחד פרצוף א'. ועומדת פב"פ עם ז"א ועם יעקב כנודע. ואז יעקב עומד בקו ימינו, שהוא החסד והנצח. ורחל עומדת בקו שמאל, שהוא גבורה והוד, במקום שהיתה תחלה קשורה בזרוע שמאל, כנזכר למעלה. אלא שעתה הוא פרצוף שלם, ואז היתה רק נקודה. ואז היתה מזדווגת עם יעקב: והנה נתבאר היטב, איך הרשימו של המוחין הראשונים, הם נכנסין קודם תפלה של שחר באור הבוקר בזו"ן, כנ"ל שאין הרשימו מסתלק גם הוא אלא בלילה, שאז הוא זמן המיעוט שלהם
האמיתי, אבל תיכף בהאיר היום, חוזר אותו הרשימו להכנס בשניהן. ואח"כ בתפלת השחר, אז באים ונעשין מוחין אחרים גמורים חדשים, מה שלא היה כן בתפלה אחרת כנ"ל. וזה יובן היטב במ"ש בדרושי אחרים בענין מ"ן, שבכל תפלה ותפלה הם חדשים. ומשם תבין מה ענין רשימו הנשאר בהם תמיד. והנה כל דרוש זה נתבאר בענין כונת לילה, ובענין דרוש תפילין יתבאר באורך: סדר עליות התפלות בחול בקיצור - תחלת הכל הוא, לתקן ד' עולמות אבי"ע ע"י מעשינו, וכוונת תיקון זה, כדי לתקן במקומו עצמן, לעשות שלא יתדבק ויתאחזו עתה הקליפות בהם אשר סביבותיהם כמו בלילה. תחלה נוטל אדם ידיו בשחרית, ועי"ז יכוין כי הקליפות של ג"ת דעשיה, נפרדין משם מסוד החיצונים. אח"כ יפנה, ובזה נתקנו ג"ת דעשיה הפנימית שלהם, כי הלא בעשיה אפילו בפנימית שלהם יש אחיזה לקליפות, כנודע כי בעשיה מתערבים טוב ורע. וכן ביצירה כמ"ש, ולכן סוד יפנה, הוא סוד הוצאות הקליפות מן הפנימית:
אמנם דע, כי לעולם יש סוד א"פ וא"מ, והנה אלו הב', כל א' וא' מהם נתקן על ידי הברכות שאנו מברכין ענט"י ואשר יצר, כי הלא הברכות הם הבל פה, אשר לעולם הוא אור מקיף כנודע, והרי נתקנו ג"ת דעשייה כנודע במקומן, ע"י ב' מעשים אלו: אח"כ אנו משימין טלית קטן וטלית גדול, והם ב' תיקונים אל ג"ת דיצירה, כי לעולם סוד ט"ק ביצירה, במט"ט אשר יתלבש בטלית. ואמנם ט"ק, הוא נגד הפנימיות, היפך הנוהגין ללבוש ט"ק למעלה מהמלבושים. וט"ג נגד החיצוניות, ולכן ילבש על המלבושים: ואמנם פנימיות של יצירה, אינו פנימיות גמור כמו פנימיות העשיה שהוא בתוך הגוף, כי אין אחיזת הקליפות ביצירה כמו בעשיה, ועל ידי ברכותיה נתקנו א"מ שלהם: והנה בהיותינו בעולם העשיה, לא נתקנו רק ג"ת, רק עתה שנתקנו ג"ת דיצירה, ממילא נתקנו כל שאר עשר דעשיה, אשר הם למטה מהם. אמנם לא יוכלו הם לתקן, רק בסוד החיצוניות לבד, ולא בסוד פנימית. נמצא כי עתה נתקנו ג"ת דיצירה פנימית וחיצונית,
וז"ר דעשיה חיצונית לבד, וג"ת דעשיה פנימית וחיצונית: אח"כ אנו מניחין תפלה של יד, נגד ג"ת דבריאה, וברכה שלה נגד אור מקיף. אך כאן א"צ תיקון ב', לתקן פנימית, כי בבריאה א"צ לתקן רק החיצוניות, כי אין לקליפה אחיזה בפנימית, ומכ"ש בפנימית דאצילות. והנה עתה כיון שנתקנו ג"ת דבריאה, מכל שכן שנתקנו החיצונית דז"ר דיצירה, ופנימית ז"ר דיצירה, ופנימית החיצונית דנה"י דיצירה, ופנימית ז"ר דעשיה, ופנימית וחיצונית דנה"י דעשייה: אח"כ אנו משימין תפלה של ראש כנגד האצילות, ובזה נתקנו חיצונית דג"ת דאצילות, ואין כאן ברכה, לפי שאין בנו כח לתקן א"מ ע"י מעשינו, וממילא נעשה. אך סברת רש"י וחכמי האשכנזים, כי יש בידינו כח לעשות, ולכן מברכין גם על של ראש: והנה פנימית האצילות א"צ לתקן, כי גם פנימית דבריאה א"צ לתקן. והנה אחר שנתקנו ג"ת, מכ"ש שנתקנו ז"ר של בריאה בחיצונית, וגם פנימית ז"ר דיצירה. הרי עתה מתוקנות י"ס
דעשייה חיצונית ופנימית. וי"ס דיצירה, חיצונית ופנימית. וי"ס דבריאה, חיצונית לבד, כי הפנימית א"צ לתקן. וג"ת דאצילות החצונית לבד, כי הפנימית א"צ לתקן, וכ"ש שאר ז' האצילות, הרי ביארנו כל סוד המעשה: ועתה נתחיל בסוד הדיבור, כמבואר בזוהר פרשת במדבר, ונאמר, כי עד עתה נתקנו ד' עולמות במקומם, כדי לסלק מהם אחיזת הקליפות, כדי שאח"כ על ידי תפילתינו, נוכל לכלול עולם בעולם, ולהעלותן למעלה. והנה כוונתינו להעלות ג"ר דעשיה, בג"ת דיצירה. וכבר הודעתיך, כי בכל עולם יש פנימית וחיצונית, והנה מתקנים ומזככים ומאירים תחלה אל החיצונית ג"ר דעשיה, וזה נעשה על ידי ברכות, וע"י קרבן התמיד, כי הם מתברכין, ומקבלין אור גדול, כדי שיהיו במדרגה פנימיות ממש: אח"כ ע"י קרבן התמיד, מעלין את פנימית ממש ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. וז"ס הקרבן, לקרב התחתון, ולהעלותו אל העליון. ועי"ז עולה גם
פנימית ג"ר דעשיה למעלה, כדי שיהיו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ועד"ז גם הפנימית של ג"ת דיצירה, מתעלה למעלה ונשאר חיצונית של ג"ת דיצירה. נעשו חיצונית אל ג"א דיצירה, וחיצונית דג"א דיצירה, נעשו פנימית לג"א דיצירה. ופנימית ג"א דיצירה חיצונית אליהם. ופנימית ג"ר דיצירה, נעשו חיצונית אל המלכות דבריאה. ונשאר חיצונית שלה, בסוד פנימית. ופנימית שלה מסתלק, ונעשה חיצונית לג"ת דבריאה, כי החיצונית של ג"ת דבריאה, נעשו פנימית. כי הפנימית שלהם מסתלק בסוד חיצונית לג"א דבריאה, וכן עד"ז עד שפנימית של ג"ר דבריאה, נעשו חיצונית לחיצונית מלכות דאצילות. וכן עד"ז, עד שפנימית ג"ר דנוקבא דז"א, נעשה חיצונית למלכות דז"א. ופנימית מלכות דז"א, נעשה חיצונית לג"ת דז"א וכו'. ועד"ז, עד שפנימית ג"ר דז"א במלכות דאו"א. ועד"ז עד למעלה בעתיק: ובזה תבין מ"ש בזוהר פרשת צו, כי רעותא דקרבנא סליק עד א"ס ב"ה. פירוש - כי על ידי
הקרבנות, עולה ומתקשר עולם בעולם עד א"ס. ואל תאמר איך פנימית ג"ר, נעשה חיצונית למלכות לבדו, או ג"כ איך פנימית המלכות נעשה חיצונית אל נה"י שלמעלה ממנו, כי הלא שיעור המלכות, הוא נה"י לעולם, וז"ס שלשה עדרי צאן רובצים עליה, והם סוד הג' קוין, שממנם נעשית הבנין של מלכות, ולכן יש יכולת במלכות להתלבש בפנימית ג"ר. גם יש יכולת בה, להלביש את הנה"י העליונים ממנה: נמצא עתה, כי יש חילוק א' בין עשיה לשאר עולמות, כי בעשיה הג"ר שבה, עולין עד ג"ת נה"י של יצירה. אך ג"ר של יצירה, אין מלבישין רק למלכות דבריאה. וכן בשאר עולמות עליונים. והטעם הוא, כי עד ב"ש הכל הוא תיקון עשיה לבד, רק שכיון שעולין ג"ר דעשיה ביצירה, צריך שגם ג"ת יעלו יותר למעלה, וכן בכולם. לכן כיון שאנחנו בעשיה, נשלם כל תיקון עשיה לגמרי, ויכולין להעלותם עד מקום ג"ת דיצירה ממש. אך בשאר עולמות, הלואי שיוכל לעלות הג"ר של עולם א', אל המלכות שלמעלה הימנו, ע"י תיקון העשיה. אך אח"כ
כאשר אנו בב"ש, שהיא עשיה, לכן צריך שיקבלו ג"ר אלו של עשיה אור גדול, ע"י כ"ח ומ"ב עליון של הבריאה, כדי שיוכלו אח"כ לתת כח רוח יצירה בשאר העשיה: סדר סוד עליות העולמות חול ושבת - דע, כי בכל העולמות שהמלכות עולה מדרגה אחר מדרגה, כשהיא עולה, עולה אב"א, לפי שגודל האור העליון לא תוכל לקבל פב"פ. וע"י תפילתינו, באה וחוזרות לפניו פב"פ. וז"ס בערב היא באה, ובבוקר היא שבה. פירוש - בשעת המנחה, בזכות תפלה באה לפניו בעת רצון. ובבוקר בתפלת שחרית תשוב לפניו ג"כ. הרי שני התמידים הוא פב"פ, וכל זמן שתתעלה יותר חוזרת לאחור, ובעמידה חוזרת פב"פ: ודע, כי בתפלת שחרית דחול, אז לאה עם ישראל אב"א, ורחל עם יעקב פב"פ, רק שיעקב יורד בנצח, ורחל עם יעקב פב"פ, רק שיעקב יורד בנצח, ורחל עולה בהוד. ובמנחה, אז לאה מזדווגת עם ישראל לבדו פב"פ, ואמנם רחל היא אב"א, אבל עכ"ז היא נגדלת שם, והיא נגדלת עם כל אחורי ישראל, והוא אב"א עם יעקב וישראל:
והנה כבר ידעת, לפי שראש הזכר הם דינין, וסופו הוא רחמים, והטעם לפי שהחסדים שלו בהיותו בראשו הם סתומים בנה"י של בינה, וגם הנה"י עצמן כנודע דמסטרהא דינין מתערין, ולכך לאה היוצאת משם היא דינין. אבל רחל, היוצאת אחר גילוי החסדים מן יסוד בינה שהוא בחזה דז"א, ששם מסיים יסוד בינה, ושם מתחלת רחל, לכן היא רחמים לכן לאה נקרא עלמא דאתכסייא, רחל עלמא דאתגלייא. ולכן נקברה רחל בפרשת דרכים, כמ"ש ותקבר רחל בדרך, שהוא מקום הפרש בין יעקב לישראל שהוא מהחזה ולמטה. ולפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של בינה, נקראת עלמא עלאה כמותה. הרי טעם, איך כי לאה היא דינין, ולכן במנחה הדינין מתערין, כי אז זיווג לאה. אמנם לפי שרחל נמשכת דרך אחור, במקום שהיתה לאה נגדלת עד שם, לכן עדיין הוא יום והדינין מתוקנין: אך בערבית, אז רחל חוזרת להקטין עצמה להיות אב"א ביעקב לבדו, ולכן אז היא שליטת הדינין, ואז הוא חושך גמור, וזה נמשך עד חצות לילה. והנה בחצות לילה, אז לאה נגדלת
פב"פ, ונמשכת עד כל שיעור יעקב כולו, בכל פרצוף הז"א, ואז הדינין נמתקין אחר חצות, כי זה נחשבת כמו רחל עצמה. וז"ס ליל ולילה - כי קודם חצות נקראת לאה ליל, ואחר חצות נקראת לילה. פי' אחר חצות, ר"ל - אחר שהיא נגדלת מחציו של ז"א ולמטה, וזהו פי' החצות, שלוקחת גם כן חציה התחתון, ואז נקרא חצות לילה: ובשבת בלילה בתפילת ערבית, אז רחל עם יעקב פב"פ, בסוד כל נה"י דז"א. כי זהו יותר מן תפילת שחרית דחול. ואחר תפילת ערבית עולה רחל למעלה בהיכל בינה אמא עלאה, להגדילה שם, ואז יושבת לאה עם כל ז"א פב"פ, עם ישראל ויעקב, כמו שהוא אחר חצות בחול, וזה נמשך עד חצי הלילה. ואח"כ לאה עולה למעלה בהיכל הבינה, ורחל יורדת פב"פ עם ישראל ויעקב, ולכן ארז"ל כי עיקר הזיווג של ת"ח מליל שבת לליל שבת אחר חצות, כי אז רחל שהיא רחמים פב"פ עם כל הז"א כולו, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם לע"ה הותר בחול אחר חצות, כי גם אז לאה פב"פ עם כל הז"א, ואז הוא הכל רחמים גמורים. אמנם קודם
חצות, אפילו בליל שבת (א) לא הותר אפילו לע"ה, כי אז פב"פ מהחזה ולמטה בלבד: הגהה (א) ונלע"ד חיים, כי זהו דווקא בשעת תפלת ערבית, אבל אח"כ רחל עולה למעלה, ואז לאה היא פב"פ עם ישראל ויעקב כמו בחול אחר חצות כנ"ל, א"כ כמו שע"ה מותר בחול אחר חצות, גם כן מותר בשבת אחר תפילת ערבית: ובשבת עולה ז"א ג' דרגין נה"י של הבינה אמא, ואז צריכה המלכות לעלות בז"א. וכן בכל תפלה ותפלה ג' דרגין, כנודע ומבואר אצלינו, עד חזרת תפלת מוסף כי אז הז"א עם או"א ממש כמותם, והמלכות רחל היא עם נה"י של הבינה לבד. ובג"פ קק"ק של כתר דמוסף, אז עולה בחג"ת דבינה. ובאי"ה מקום כבודו, עלתה לחב"ד, ואז היא שוה אל הז"א עצמו. ובמנחה של שבת, אז עולה חצי הז"א שהוא ישראל לבד, עד מזלא הי"ג דדיקנא דעתיקא עם לאה ועם או"א. ואח"כ בתפלת חזרה של מנחה, אז עולין עד מזל הח' דדיקנא דעתיק, ושם הוא זווג. ורחל ויעקב נשארין למטה בלי זווג:
הפרש שיש בין חול לשבת: ההפרש הוא, כי בחול ע"י תפילתינו, נכלל פנימית האצילות למעלה, וחיצונות האצילות חוזר להיות פנימית. ופנימית הבריאה עולה אל האצילות, ונעשה בחינת חיצונות, לחיצונות דאצילות, שחוזר להיות פנימית. וכל זה שנעשה ע"י תפילתינו בחול, הוא נעשה בשבת מעצמו. אך מה שנעשה בשבת על ידי תפלתינו הוא, כי בחול אין החיצונות של הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפילו ע"י תפלתינו. ומכ"ש שאר חיצונות העולמות. אמנם בשבת, על ידי תפלתינו, עולין גם חיצונות הבריאה עד אצילות לעשות שם חיצונות לפנימית דעולם האצילות. (ונלע"ד חיים, כי אין זה ככל האצילות, רק בג"ת דאצילות. כי הפנימיות שבהן עולה לז"א, ונעשית חיצונות אל אמצעית, כמבואר אצלינו בתפילת חול ע"ש): דע, כי בחול המלכות בהוד ז"א, ויעקב בנצח ז"א, ושם הוא הזווג ביסוד. ואחר כך בחזרת התפלה, אז מאירין חג"ת, ורחל שבנצח הוד, ואז אנו מחברים שניהם ע"י היסוד. וז"ס אמן
שבחזרת עמידה. אך דע, כי בשחרית עולין עד פנימית נ"ה. ובמנחה באמצעית. ובערבית בחיצונות, כמו שידעת הענין על ג' בחי' שבכל ספירה וספירה, לכן בערבית נמצאת החיצונית בחיצונית והיא אב"א. (ב): (ב) (אמר מאיר אעפ"י שגם במנחה יש זווג אב"א דרחל ויעקב כנזכר במקומו, בסוד ואתה הסבות את לבם אחורנית, אפשר שיש חילוק בין זיווג אב"א, לעמידת אב"א. לכן כשיונקים מהאמצעים, אז אינם פב"פ למטה, מאחר שאינן מקבלים מכלי הפנים. אך מאחר שמאיר בהם האמצעים, יהיה פב"פ שלא במקומן, ועולין באו"א, ושם יהיה פב"פ. בסוד פי' הזיווג דאב"א. אך בערבית שיונקים מחיצונית אז אין זיווג כלל ליעקב ורחל, והם אב"א עומדין ממש והיא בסוד נקודה באחוריים ולא בפרצוף, ודוק היטב. נשלם שער א' בעזרת האל). אחרנין, שיש מן הנותן לשכוי בינה, עד סוף ברכת התורה, כנגד זעיר דעשיה שהוא ח"י ברכאן דנפקין מן ט"ט דמטטרו"ן. והם כנגד ח"י שמהן שיש בשירת הים, ושמהן שיש בח"י
פסוקים של יהי כבוד וכו', וע"ש ומשם תבינם כאן, והם סוד ח"י ברכאן דיסוד: ואלו מוסיף על הראשונים: כוונה אחרת - הנה, כללות כל הברכות של שחר הם, נט"י כנגד א"א דעשיה, כמ"ש במקומו בע"ה. וברכת אשר יצר, הוא כנגד אבא שבעשיה. וברכת אלהי נשמה, היא אמא שבעשיה. כמ"ש ג' ברכות אלו במקומם. ואחר כך ח"י ברכאין: ונלע"ד, מורי זלה"ה, כי כשאדם קם משנתו, רוח רעה שורה עליו, ובעי לנטלא ידוי, ומברך עליו. וכן מברך כל אותן הברכות וההודאות, שהם על חזרת הנשמה. ואחר כך בעי לאתקדשא במעשים דהאי עלמא, שהוא עולם המעשה. ולזה מתעטף בציצית ותפילין וכיוצא, אחר היותו בבה"כ, הוא נתקדש במעשה בעולם השפל הזה. ואח"כ יסדר ויתקן המבואות והדרכים שרוצה לילך אל המלך, ולהראות שהוא עבדו מחותם אותות מילה וציצית ותפילין. והנה אחר שנתקן הוא עצמו ומלבושו, אז יסלק מסילות הדרכים על ידי הקטורת המסוגל לבער כחות הטומאה מן
הדרכים, אשר בהם תעלה תפלתינו. וגם צריך לתת להם חלקם, כמו בזמן ב"ה, ולכן יסדר סדר הקרבנות ויהיו דומין כעין הקרבנות, ובזה ג"כ יתכפר עונותינו, ונתקבלו הקרבנות ונתבטלו המעיקים, והם המקטרגים אשר נעשו ע"י חטאתינו. ואז ילך בדרך ישרה לפני המלך מלכו של עולם, בלתי מעיקים ומונע: ואח"כ אומר הזמירות, שהם כחות הדין שבקדושה, המכונה למלאכים נוקבין כי נקבה סתמא דין, והוא עולם סנדלפו"ן. ויסדר שם סדר עמידתן ותושבחתן, וכולם תיקון שכינה, כנודע ששכינה מקננת בסנדלפון. ואחר הזמירות יאמר שירת הים, אשר מרמז ליסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבו"ק, המקננים במטטרו"ן הנקרא תורה שבכתב. ואז מתחלת להתקן, ונכנס לעולם מלאכי רחמים צבאות מלך, והוא בעולם מטטרו"ן. וכ"ז בכח י"ג מדות רחמים הנזכר בישתבח, שהם שיר ושבחה וכו'. ואח"כ מתחלת והולכת מהיכל אל היכל כאשר מפורש בפרשת ויקהל פקודי: והנה ענין קדושה דיוצר, הוא ו"ק דמטטרו"ן המתקדשת בהם שכינה, שעלתה מן סנדלפון, ואז
נקראת קדושה דיליה. ואח"כ בשמע ישראל נקראת יחודא דיליה, דאיהי מתיחד עם המלך, בהיכל אהבה ששם החסד העליון, ועל ידו היחוד כנודע, מתמן נקראו אחים, בקוראה המלך אחותי. ועדיין פה אינה אשתו, ואז מתייחדת שם ו"ק של המטרוניתא, שעלתה מן סנדלפון הנרמזים בו' תיבות בשכמל"ו. ומתייחדים עם ו"ק המלך שבמטטרו"ן, הרמוז בו' תיבות דשמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד: ובברכות ק"ש שלפניה ולאחריה נקראת ברכה דיליה, הם סוד יב"ק - י', יחוד. ב', ברכה. ק', קדושה. שהם כנגד הג' קצוות ראשונות. בחסד, הוא הברכה. בגבורה, הקדושה. בת"ת, היחוד. ואז עולה בהיכל הרצון ת"ת, ושם הנשיקין באמת ויציב. ואח"כ עולה בהיכל ק"ק, דתמן מתיחד עלמא עילאה בינה, וחכמה וכתר, שהם בכסא כבוד, ומתיחדים בהיכל עם הו"ק שבהיכל הז': ואז העמידה לקבל עלמא עילאה, ואז יכנוס שיעור ב' פתחים דעלמא עילאה, והם חו"ג. ועולה המלכות עמו תמיד למעלה, ואז נקראת תפלה ראוי בכל מעשיו, ויעמוד לפני המלך
וישאל שאלותיו, בחסד, ברכה ראשונה. בגבורה, ברכה שניה. בת"ת, ברכה ג'. וכיון שקדשו ע"י הקדושה שבברכת אתה קדוש, אז ישאל שאלותיו, י"ב שאלות, הנרמזות בי"ב גבולי אלכסון דתפארת, ואח"כ יצא מעט. רצה בנצח, ובהגיע לירך ב' שהוא הוד, צריך לכרוע על ברכיו במודים. ואח"כ ביסוד בשים שלום. ויניח המלכות דבוקה ביסוד, כי כבר עלתה עד הבינה, ושאלה טרף לביתה, ועלתה לו עם תפלתו. ואח"כ יורדת עמו עד היסוד, שהוא מדרגה אחרונה שבמטטרון. אבל כל זה גם עתה בהיכל הנזכר, כי שם נתעלו כל רתיכין עילאין, ואז יפסע פסיעותיו, כי אין ראוי להמצא בעת הזיווג, ואז מזדווגת ביסוד, ומשפיע בה טיפת זרע נשמות דישראל הקדושים, לכן יפול על בניו, ויכלול גרמיה בהדי אותן נשמות, וימסור נפשו שם בנפילת אפים, בפסוק אליך ה' נפשי אשא, בזמן שהם מזדווגים. ואחר שמזדווגים מורידה טרף לביתה וחק לנערותיה, אז שואל ג"כ מאותם מזונות, במזמור אשרי יושבי ביתך
וכו': הנה בכל הירידות שיורדת, היא מושכת שפע לשם. כיצד - כשהיא בחסד, השפע בחסד. וכן בכל הו"ק, ברזא דג"ר וג"ת. ואחר שנתקנו הו"ק, אז יונקת משם המלכות הז', ע"י היסוד האחרון שבו"ק. ע"כ: