פרי עץ חיים — שער השבת - פרק כב:

שער השבת - פרק כב: בו יבואר ענין ואני תפלתי, וסוד ס"ת דמנחה דשבת. ענין ואני תפילתי הוא, כי כבר ידעת, כי סוד ג' בחי' הדעת שבמלכות, עולין גי' ע"ת (פי', י' הויות גימטריא ר"ס, וי' אהיה גימטריא רד"ו, הרי עת) ועם הנשמה שלהם, שהוא הוי"ה המלכות בארבע אותיות, עולין גי' דעת. והנה עתה אנו צריכין להעלות המלכות עד תחת רצון עליון, כי לפי שהתפארת עולה באבא ואמא עד הרצון העליון כמו שהודעתיך, ומלכות נשארה באבא ואמא במקומם, לכן אנו מתפללין שגם היא תתחבר ותקבל שפע מן רצון עליון, המתגלה עתה במנחה דשבת: צמח - יה"כ שחל להיות בשבת, אין אומרים ואני תפלתי. והטעם נלע"ד, שלעולם עת רצון, הוא גלוי החסד שבמצח במנחת שבת כנזכר בזוהר, וזהו לעולם בעת המנחה, ומפני שביה"כ מתגלה א"א בנעילה ולא במנחה, אז אותו רצון אינו מתגלה לכן אין אומרים אותו, ע"כ. ענין זמן הנחת ציצית במנחה דשבת, קודם ואני תפילתי, כדי שתשים הציצית בעת רצון:

(צמח - ואין אנו מכסים הפנים בטלית במקומו, לרמז כי אז מתגלה המצח, וג"כ אנו מגלין מצח שלנו מעם הטלית כנ"ל): (לתלמידי הרב - ראוי לשום הטלית, כשיאמר החזן ואני תפילתי, והטעם, כי באותו שעה נעשה זיווג עליון למעלה בדעת, הכ"ג כי יהיה במצח הציץ, והוא במקום הרצון, כי ציץ זכר ציצית נקבה. נמצא כשאומר עת רצון, מתגלה מקום הציץ שהוא עת רצון, ואנו משימים הטלית רמז לנוקבא שהיא ציצית, ונעשה הזיוג, ואז מתעטפין הטלית משום נקבה תסובב גבר): ענין ספר תורה במנחה דשבת, הנה בבוקר ביום שבת בחזרת מוסף בארנו, שזו"נ עלו עד כתר דאבא ואמא, ואז נמצא כי עולם הבריאה, הוא עתה במקום ז"א, ואם כן עתה קודם עמידה של מנחה בשבת, מוציאין ספ"ת. אמנם בשחרית דשבת, וגם בחול בב' וה', אין הוצאת ס"ת רק אחר עמידה. ובארנו הטעם, לפי שעליית המדרגות הם בעת עמידות והתפילות, ואחר שעלו אז מוציאין ס"ת, שהוא לפתוח ולגלות אותן האורות, שהיו עד עתה סתומים, לגלותם עתה. אבל

קודם עמידה, לא באו עדיין אותן אורות, וא"כ איך נגלו אותן לחוץ בסוד הוצאת ס"ת, וא"כ עתה במנחה איך מוציאין ס"ת קודם תפלת המנחה. אך הענין, כי אלו האורות שמתגלין עתה בספר תורה הזה, הם אותן אורות ועליות שכבר עלו זו"נ בשחרית: לכן נבאר עתה, מי הם הג' העולין בס"ת במנחה דשבת, והלא הם סוד ג"ר דז"א, כשהיה שם תחלה מקומו הראשון בימי החול, אשר עתה במוסף שבת, עלה שם עולם הבריאה במקומו כנ"ל, ואותן ג"ר הם מתגלים עתה בחי' אורות אבא אשר בתוכם, והם יוצאין לחוץ. (א) ואלו הג' הם העולין בס"ת במנחת שבת - א', כנגד חכמה. ב', נגד בינה. ג', נגד דעת. אמנם הז"ת, הם במקום גלוי כנודע. אך ג"ר אורות דאבא, הם סתומים תוך נה"י דאמא, ואין יכולין להתגלות, ולכך ז"ת נתגלו בבקר אחר העמידה, אך ג"ר אלו לא נתגלו, לטעם הנ"ל, כי הם סתומים: הגהה (א) מע"ח - ג' העולים לס"ת במנחה שבת, הם ג"ר דז"א - כהן, חכמה דז"א, אשר

בתוכו פרק עליון דנצח אבא. לוי, בינה דז"א, שבתוכו פ"ע דהוד אבא. ישראל, דעת דז"א, אשר בתוכו פ"ע דיסוד אבא: גם ז"ס, שכל הדינין הם תלוים במצח, כנודע כי שם בחי' מה שכתוב, ומצח אשה זונה היה לך, וגם כי שם הוא גלוי הדינין, כי שם סתומים אורות של אבא, לכן עתה במנחה דשבת עת רצון, לכן אומרים ואני תפילתי לך ה' עת רצון קודם הוצאת ס"ת, להורות כי אע"פ שבמנחה בימי החול הוא דינא קשיא, עכ"ז הם עתה רחמים גמורים ורצון גמור. (ז"א עולה במנחה דשבת, עד רצון, תיקון נוצר חסד, אשר הוא דיקנא דא"א. לכן יש לעשות סעודה ג' בדגים, כי הדג עינו פקיחא, ואז הארה מא"א לז"א בלי שום מסך כלל. ונוקבא יושבת בחיק אביה, בסוד כי קודש היא. והנה י' חסדים הם, וי' גבורות, כי ה"ח וה"ג דאבא הם י' הויות, וכן ה"ח וה"ג דאמא הם י' אהי"ה, ועולין ע"ת, והד' הם ד' כוללים דחו"ב חו"ג, הוא דע"ת, וזהו ואני תפילתי עת רצון):

אמנם סוד עת רצון הוא, כבר ידעת, כי במצח דא"א דעתיקא אתפשט ביה חד נהורא, ונקרא רצון עלאה, הוא יסוד ע"י, ובג"כ נקרא מצח רצון. ועתה במנחה דשבת, מגלה הע"ק מצחא דיליה, הנקרא מצח רצון, ועי"כ נכפין הדינין של מצחא תתאה דז"א, ואז חוזר להיות רצון כמוהו: והענין, כי הלא במנחה שבת בארנו, כי איך הז"א עולה בדיקנא דא"א עצמו, עד מזלא הנקרא נוצר חסד, והוא סוד רצון העליון, כמבואר אצלינו, כי סוד חסד עליון המתפשט במצח עתיק הנקרא רצון, הוא עצמו יורד עד דיקנא דעתיק במזלא, ושם נקרא נוצר חסד, כי חסד ההוא למעלה נקרא רצון ולמטה נקרא נוצר, ואותיותיהן שוין. (צמח - נוצר, החולם הוא במקום ו') לכן כיון שז"א עתיד עתה לעלות עד שם, יש בו כח קודם שיעלו, שיאיר אותו הרצון דמצחא עלאה בהאי מצחא תתאה דז"א, אשר שם עולה עתה עולם הבריאה כנ"ל, ומאיר בו ונקרא עת רצון, כי עת הוא סוד הדעת, כמבואר אצלינו, כי עת, הם מוחין, יו"ד הויו"ת ויו"ד

אהי"ה גימ' עת, וכללות הד' מוחין הרי דעת, וזהו עת רצון, כי המוחין הם תוך המצח כנודע, ונעשה עתה עת רצון: ואז ע"י הארה הזאת הבא עליו מלמעלה, הוא נבקע, ואורות דאבא יוצאין ומתגלין, ויאירו לבריאה אשר עלה שם, וז"ס הס"ת של מנחה: העולה מזה, כי ס"ת דמנחה שבת, הוא סוד ג"ר דז"א, אשר שם הוא עתה עולם הבריאה, והיא המקבלת הארה זו, כי שם היא עומדת. לכן אנו מקדימין קודם ס"ת, ואנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא סוד המשכת אור בתחלה אל עולם הבריאה, כדי שיוכל אח"כ לקבל אור הס"ת, מסוד אורות אבא בחב"ד דז"א. וכבר ידעת, כי קדושת ובא לציון, הארת אצילות בבריאה. וכן בחול בשחרית, אנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא הארת האצילות בבריאה, ואחר שקבלה בבריאה הארה זו, אנו מוציאין ס"ת, ויכולין לקבל אז אותו הארה:

שער השבת - פרק כג: אח"כ במנחת שבת אז הזעיר אנפין לבדו נכלל באו"א, ועולין שלשתן בעמידה בלחש, עד המזל הי"ג דעתיקא, ובחזרה עולין עד מזל ח' של הדיקנא דעתיקא, ולא עד בכלל, ואז נמצא שהזעיר אנפין יש לו י"ג תקונים שלימים בדיקנא דיליה, כמ"ש בפרשת נשא ר"מ, יברכך יאר ישא, בסוד ג"פ אהיה, ואז מזדווגין או"א, כמ"ש בסוד אתה אחד, פי' תפלת מנחה של שבת: דע, כי בעמידה זו, ישראל ולאה עולים בנה"י דדיקנא, שהם ג' תיקונים אחרונים דדיקנא, ויעקב ורחל עולה בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין, הנשארים כנגד חג"ת דאו"א, והבן זה: ונבאר עמידה זו הכוונה בפרטות - בברכה א', חכמה דז"א בנצח דדיקנא, שהוא תיקון י"א דדיקנא. בברכה ב', בינה שלו בהוד דדיקנא שהוא תיקון י"ב דדיקנא. בברכה ג', דעת שלו, ביסוד דדיקנא שהוא תיקון י"ג דדיקנא, הנקרא מזלא תתאה. בברכה ד' ממשיך הארות אלו, בכתר נוקבא כמ"ש כבר: אתה אחד, כבר הודעתיך, כי אז עולה ת"ת בלחש, בתיקון י"ג דדיקנא דאריך אנפין, ובחזרה

בקול רם, עולה בתיקון ח', כי שנים אלו נקראו מזלא. אמנם אי אפשר לו לעלות אלא על ידי אבא ואמא בהכרח, כי איך יכול לעלות למעלה מהם, אך עולין שם או"א, ואז הז"א עולה עמהם בשוה, אחר שכבר בתפלת מוסף נשתווה אליהן, עד מוחין דילהון ממש. וז"ש אתה אחד ושמך אחד, אתה אחד הוא אבא, חכמה. ושמך אחד, בינה, אמא. (ב) ומי כעמך ישראל גוי אחד. הוא ז"א, בסוד הדעת, כי שלשתן עולין עד אחד, שהוא הכתר, וגם כי עולין בדיקנא, בתיקון י"ג גימטריא אחד, וגם ג"פ אחד גימטריא ט"ל, והוא שם יה"ו במלוי אלפין, הרמוז באו"א וברא. אמנם המלכות אינו עולה למעלה, כי אין לנשים דיקנא, אך נשארת במקום או"א, ונעשית שם כסא לז"א העולה בדיקנא, וזהו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהיא המלכות, שהוא תחתיו, במקום אבא ואמא: הגהה (ב) מע"ח - צריך לומר ומי כעמך כישראל וכו', ולא כעמך ישראל. (צמח - נ"ל, כי זה מובן עם מ"ש הר"ב ז"ל לקמן, על וידעו כי מאתך היא מנוחתם, מאתך - מאת ך', שהוא

כתר, כי זהו מה ששאלו היש ה' בקרבנו שהוא ז"א, אם אין שהוא א"א. והנה עתה ידעו, כי מאת כתר, כנזכר בספרים, וזהו מי כעמך כישראל, כ' ישראל, שיודעין שמכתר מושפעים עתה, וזהו כ' ישראל): אמנם עליית ת"ת שם, אינו רק ג' מוחין דיליה, ושאר הו"ק נשארו למטה, ואנו אומרים כנגדן אברהם יגל, חסד דז"א. יצחק ירנן, גבורה דז"א. יעקב ובניו ינוחו בו, הם הנצח הוד יסוד, שהם בניו דיעקב, בני ישראל, והרי ו"ק רמוזין כאן, כי עתה נמשך להם גילה ורנה כו', מנוחת אהבה ונדבה, הוא אבא ואמא, הנקרא אהבה ונדבה, שהם נוחין עתה בעלייתן בכתר. מנוחת אמת ואמונה, הם זו"ן. יכירו בניך וידעו כי מאתך וכו', וזה סוד מה ששאלו ישראל, היש ה' בקרבנו אם אין, שהוא שרצו שיכירו וידעו, אם נשפעים מן הז"א הנקרא ה', או מן הכתר הנקרא אין, אך ודאי יכירו בניך הם ישראל, וידעו כי מאתך, ר"ל מאת כ' שהיא הכתר, משם היא מנוחתם עתה: ועל מנוחתם יקדישו את שמך, זה סוד גדול, והענין, כי אחר שעלו או"א, והם מזדווגים שם

למעלה, הנה בכל עת יחוד או"א, הוא ע"י מ"ן, וכבר ידעת כי מ"ן דאו"א הוא אינן נעשין, רק על ידי מסירת נפשו על קדושת השם, כי שם סוד החכמה, הנקרא קדש, אך למטה די במסירת עצמו למיתה, כי שם במלכות סוד המיתה. ולכן אנו אומרים ועל מנוחתם יקדישו את שמך, וצריך לכוין בזה, למסור עצמו על קדושת השם, כי עתה זווג או"א. בברכה ה', קו ימין דמלכות עולה בנצח זעיר אנפין, חוץ לדיקנא. ברכה ו', קו שמאל דמלכות בהוד ז"א. ברכה ז', קו אמצעי דמלכות עולה ביסוד זעיר אנפין, וכבר ידעת שהם נגד חג"ת דאבא כנודע: והנה תפלת מנחה בלחש, אז עולה הז"א במזל הי"ג. פי' - כי הנה מן מזל ח' דדיקנא דעתיק, עד מזל י"ג, יש לו ו' תיקונים, שהם - ח', ט', י', י"א, י"ב, י"ג. והנה סוד ו' ספירות התחתונים של הדיקנא, מחסד עד היסוד. אך דע, כי מזל הח' הוא סוד הת"ת, שהוא לעילא מח"ג, כמבואר בסוד היכל רצון, שהוא על היכל אהבה והיכל זכות. ומזל הי"ג,

הוא יסוד, לכן מזל ח' היא הוי"ה במלוי יודי"ן, ומזל י"ג אהי"ה במלוי יודי"ן, והם ב' מזלות, ת"ת ויסוד. והנה בג' תקוני עלאין, שהם תיקון י"א י"ב י"ג, שהם סוד נצח הוד יסוד דדיקנא, ואז עולה שם הז"א כלול באו"א, ונעשה לו ג' מוחין שם, ואחר כך ג"ת, והם נצח הוד יסוד דז"א, ונוקבא עולה לשם: ובחזרת מנחה, אז עולה הז"א כלול באו"א בג' ראשונות, לג' תקונים קדמאין, שהם ח' ט' י', שהם חג"ת דדיקנא. והמלכות עולה, בג' תחתונות של הזכר. נמצא כי חג"ת של ז"א, עתה הם בנה"י דדיקנא, נמצא כי אין שום עלייה אל המלכות בדיקנא כלל, כי אין לנשים דיקנא:

והנה המלכות היא נקרא עתה אל הוי"ה, בסוד פשוט, כיצד - אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו, ר"ת גימטריא א"ל יהו"ה, אך הוא לוקח סוד אל שדי, ונותן לה אל יהו"ה כנ"ל, לכן תכוין גם כן בא"ל שדי, מנוחת שלוה השקט, גימטריא ר"ת אל שדי. ובחזרת מנחה תכוין, כי הוא לוקח אל שדי במלואו, גימט' אלף, ונותן אליה הפשוט, שהוא ר"ת השקט מנוחה שלימה, גימ' אל שד"י: ונבאר בפרטות, בברכה א' עולה ז"א במזל עליון, בשניה בתיקון ט', בג' יו"ד. והנה בענין קדושת מנחה, הוא סוד גדול, כי אז הקדושה נמשכת מן הדיקנא קדישא, ואף על פי שאין הז"א יכול לעלות עד חכמה שבו, עכ"ז יכוין להוריד שפע, בקדוש א' מן החכמה שבדיקנא, ובקדוש ב' מן הת"ת שבו, ובקדוש ג', מן היסוד שבו, וכל הג' קדושין אלו הם בז"א, נמשכים בו מן הג' הנ"ל, והכל על סדר הקדושה: ג' ברכות אחרונות הם נה"י דז"א, הנשארים חוץ לדיקנא והם נעשין מוחין בחב"ד לנוקבא.

כלל העולה, כי הז"א עלה ו' מדרגות בדיקנא, ונוקביה ו' מדרגות באבא, כי ג"ר דאבא הם בנה"י דז"א שכנגדם. ועולם הבריאה במקום אימא, וזה סוד אימא מקננא בכורסייא. ויצירה במקום ז"א, וזה סוד ז"א מקנן ביצירה. ועשיה במקום נוקבא, וזה סוד אימא תתאה מקננא באופן. והוא מקומן אמיתי, כמו שבארנו בדרוש אדם הראשון שהיה בג"ע קודם שחטא, ע"ש דרוש נחמד וכאן לקצר אנו אמנם ענין צדקתך צדק, הוא בסוד עליית מ"ן, משה יוסף דוד עם המלכות, שיהיו מ"ן אל זווג או"א, שהוא עתה בחזרת דמנחה, דוגמת נ"א בחול. והטעם, כי ידעת, כי זווג או"א, הם לעולם ע"י מ"ן של הזו"ן, והנה ת"ת היא עתה עמהם, ואינו מעלה מ"ן, ולכן אנו צריכין ליקח ג' אלה - משה, יוסף, דוד, במקום הת"ת, ולהעלותן עם הנוקבא בסוד מ"ן, אל או"א ביסוד שלהם. נמצא, שלעולם אין המלכות עולה בדיקנא כלל, כי נה"י דאו"א נשארים חוץ לדיקנא, כי לא עלו רק הו', שהם חג"ת חב"ד, בו' ת"ד:

וענין סדר צדקתך במנחה, היה אומר כמנהג ספרדים, ולא כסדר האשכנזים והאיטלייאנים. והנה מה שאין אומרים צדקתך בשבת וראש חודש, הטעם הוא, כי הלא כבר בארנו, כי ביום השבת היא טפילה אליו, אף על פי שעלתה עד שיעור קומתו, היא טפילה אליו, ולכן גם היא צריכה להעלות מ"ן לזווג או"א, והנה תפארת אינה עמה, לכן במקום הת"ת, אנו לוקחין אלו הג' צדיקים, יוסף משה דוד, להעלות גם הם עמה בסוד מ"ן. והנה יש ג' בחינות - א', אנחנו על ידי קידוש השם, באמרינו ועל מנוחתם יקדישו את שמך. בחי' ב', הצדיקים אלו, שהם במקום ת"ת. ג', המלכות עצמה. אך בראש חודש ושבת יש לה מעלה נוספת, והוא כי היא ממש, כמו הת"ת עצמו ממש, ויש בה בחי' ת"ת ממש, נמצא כי ממש יש בה בחי' ת"ת ומלכות יחד, כי היא יורשת ממש מקומו, אחר עלייתו למעלה במזלא קדישא, באותו מציאות שהניח ז"א למטה במקום אבא, כנודע שהיא נכללת המלכות יחד: והטעם הוא - כי בראש חודש עולה להיות משתמשות בכתר א' עמו, וא"כ אין צריך לג'

צדקתך, לג' צדיקים אלו, כי כבר יש בה גם כן מציאת הת"ת עצמו להעלות מ"ן: והנה הסעודה הג', היא אוכלת המזון מן פה דעתיקא, לכן נקרא סעודתא דזעיר אנפין. והנה אין ראוי לקדש על היין בסעודה זו, כי אין כאן בעתיקא שום יין כלל ועיקר, רק רחמים גמורים, ואין ראוי לעורר הדין. אבל הב' סעודות הראשונות, אז מקדשין על היין, בסוד יין המשומר של הבינה המשמח, משא"כ עתה. ויעשה בסעודה זו, כמו בב' סעודות אחרים בכל הפרטים האחרים. (סוד הסעודה ג' בדיקנא דאבא ואמא, לכן אין בו קידוש, כי היין בבינה וגבורה מאוד): ענין הסעודה - דע, כי באמצע סעודה צריך לשתות יין, ולא בתחילת הסעודה בסוד הקידוש כמו שאר סעודות. אך באמצע צריך לשתות, ותכוין בג' י"ה מלאים באלפין, שהם גי' מזלא. והסוד, כנגד ז"א שעולה עד מזלא דדיקנא דעתיקא בתפילת מנחה, וסימן אל הוי"ה של ערבית שחרית מנחה, יה"א. בענין אלפ"א בית"א של תמניא אפי שנהגו לומר קודם ערבית, לא נהג הר"ב לאומרם, ולא חשש לזה: