ספר הקנה — קטע 30

וקדשו עצמן שלא מדעת אביהן וכששמעו אביהם הסכים מקודשת הואיל והסכים, ורבינא אמר הואיל בשעת הקידושין לא היה דעת המושל הוא האב א"כ אין באותו הקידושין כלום וצדקו דברי רבינא כי בשעת מעשה צריך להיות רצון הבעלים אבל שלא בשעת מעשה אין תועלת, וא"כ כפי דברי רבינא אם נתגרשה מאותם הקידושין מותרת לכהן והנה דע בני שהרבה פעמים בא המעשה אלי ואסרתי כי אמרתי הואיל והסכים אחר המעשה גילה דעתו שהוא אומר להם להתקדש ואם נתגרשה אסורה לכהן, ורבא הוא שאומר אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדקאמר ר' יוסי בר יהודא מעות ראשונים של אמה העבריה לאו לקדושין ניתנו וכשהיא קטנה ורבה מיעדה אומר התקדשי לי בשעבוד שיש לי בגופך ואם עבודתה שוה פרוטה היא מקודשת דדמי כאומר לה אביה צאי והתייעדי לפלוני תפשוט דאדם אומר לבתו צאי וקבלו קדושיך, וכן הדין למעלה שכנ"י כשהיא קטנה ברחמים אביה שהוא החסד אומר לה צאי וקבלי קדושיך

ומתקדשת לת"ת. וגם אז"ל בהיות הבת ספק בוגרת בין שקדשה עצמה שלא מדעת אביה בין שקדשה אביה שלא מדעתה הוי ספק קידושין וצריכה גט מספק שכל ספק איסור לחומרא וכ"ש דעריות שפוגם למעלה, ועל ששליח הת"ת לקדש לו העטרה היא היסוד וכן שליח העטרה להתקדש לתפארת הוא יסוד וע"כ איש עושה לו שליח לקדש אשה הנראת טובה בעיני השליח וכן אשה גדולה עושה שליח לקבל לה קידושין מאיש הכשר בעיני השליח, ושליח שהאשה עושה לה לקבל קידושין צריכה לעשותו לפני שני עדים ואין זה הדין באיש העושה שליח לקדש לו אשה שאין צריך עדים ששלוחו כעדים וכמותו כי יש דברים דאמרינן שלוחו של אדם כמותו ויש דאמרינן אין שלוחו של אדם כמותו כמו גבי גט כי שם צריך עדים איך עשאו שליח. אבל גבי קידושין אמרינן שלוחו של אדם כמותו ואין שם עדים והכוונה שהו' הוא משלח ומשך הו' הוא שליח ושלוחו שהוא שליח של אדם הוא ת"ת כמותו כענין וישראל אהב את יוסף כי מה שאירע ליעקב

אירע ליוסף אבל באשה לא אמרינן שליחה כמותה לענין קדושין שאינו כן. אל"ר אין הדין שוה כי תינח בזמן ששניהם מודים הכחיש השליח או הכחיש המשלח מאי ע"כ צריך עדים ל"ש איש ל"ש אשה שהעדים מבררים האמת מן השקר וגם דע לך כי בעבור שהיסוד הוא עד והוא שליח וע"כ אם שלח שליח לקדש לו אשה מקודשת ששליח נעשה עד, ואצ"ל כששלח שנים שהם עדיו והם שלוחיו וב' שלוחים אינן צריכין עדים אחרים כשמקדשין שהם הם העדים, וחש"ו שהם אינם בני דוגמא העליונה לאו בני שליחות נינהו, ואצ"ל גוי ועבד שהם חיצונים ואין להם תורת גיטין וקדושין, א"ל בני כמה עבירות נעשים בשליחות שהרי כשהשליח מקדש ואומר הרי את מקודשת לפלוני בזה והל' בחיריק כאלו אומר לי פלוני שהיה שמו שמעון ועתה החליף שמו ראובן והכי קאמר הרי את מקודשת לי ראובן שהיה שמי שמעון, מי לא אמרינן ואברככה ואברך כה לחולין לא חולין לחיים לא חיים ואמרינן העושה שליח לקדש לו אשה

והשליח קדשה לעצמו מקודשת לשליח והמשלח אין צעקתו נשמעת, ע"כ יזהר השליח לומר לפלוני הל' בשבא ואם שליח האשה מקבל קדושיה יאמר המקדש הרי פלונית אשה ששלחה אותך מקודשת לי. וכשאין לה אב והיא קטנה ומקדשת עצמה או אמה ואחיה מקדשין אותה אימר לה הרי את מקודשת לי בזה שאין לתלותה בשום אדם שהרי היא לעצמה. ובעבור שאין מעשה קטן כלום ממאנת. אבל כשמקדשה אביה אומר לו הרי בתך מקודשת לי בזה. והשליח נעשה במקום דלא אפשר אבל במקום דאפשר מצוה על האיש לקדש הוא בעצמו. ועל האשה להתקדש היא בעצמה. והכוונה ורבקה אוהבת את יעקב ומתקדשת ממנו בלא שליח. וכן באתי לגני אחותי כלה בלא שליח. א"ל ר' מה תאמר כשאברהם שלח את אליעזר התם אי לאו דאליעזר הפסיק את רבקה ליצחק העולם היה נחרב. וגם דע שהמקדש צריך להיות כוונתו לשם שמים ולא בדרך פריצות ועזות וליצנות לא משום יופי ולא משום ממון שהרי רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ובלא

שידוכין ובמקדש בשוק משום דנראה כמין פריצות. א"ל ר' איזה פריצות למה אמרה תורה פריצות לקדש בביאה. א"ל בני למה אמרה תורה מצוה לייבם ואז"ל מצוה חליצה קודמת בעבור שהייבום צריך כוונה להשיב נפש אחיו והוא החסד שעושה עם אחיו, ועל שנתמעט שררת התורה והכוונה נתמעטה והסודות נסתרו והייבום אינו אלא למלאות רצון היצר הוא הממון או היופי ופוגע בערוה שלא במקום מצוה ע"כ אחז"ל מצות חליצה קודמת למצות ייבום. וכן בקידושי ביאה צריך האדם לקדש עצמו בביאה ולחשוב כאלו מוסר נפשו לשם והדור אינו עושה כן ע"כ הזהירו שלא לקדש בביאה. ומה טוב ומה נעים שהמקדש בעצמו יברך ברכת אירוסין ולא אחר ויקדש תחלה ואח"כ יברך, הלא תראה שהקידושין מביאין הברכה ומתברכת מבעלה הוא התפארת ישראל, וע"כ אין הברכה באה אלא מצד הקידושין א"כ צריך לקדש תחלה ואח"כ לברך המקדש בעצמו. שהאומר צריך לברך ואח"כ לקדש ראה שכל הברכות עובר לעשייתן וסובר ג"כ

בקידושין, והוא סברא שלא מדעת שכן הדבר בחסירי הסודות עושין דמיוני חלומות. מאי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל (ע"י) ותו לא. והכוונה בא"י כח"ב. אלהינו הזרועות. מלך הוא תפארת העולם היסוד. אשר שב אל הכתר הוא גזר וקדשנו. במצותיו התפארת שנה"י קדושים במצותיו הם שש קצוות ע"י קיום מצותיו ומה הם מצותיו הוא שב ואמר הוא הפרשת והרחקת עריות. גם אסר לנו את הארוסות שכל זמן שלא נכנסה לחופה אסורה לארוס והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין שהחופה באה מכח הקידושין, בא"י תתברך כ"י ותפארת שהוא הויה ואדני מתקדש מאימא שהיא הבינה שהבינה מקדש את ישראל. א"ל ר' והאיך מברך על העריות דהו"ל לאוין ואין מברכין על לאוין. א"ל בני אין מברכין על לאוין משום שאין עושה מעשה והכא עושה מעשה שתיכף שקידשה עשאה אשת איש היא בכלל עריות ע"כ מקדש

תחלה שמביאה בכלל עריות ואח"כ מברך ומזכיר עריות בתחלת הנוסח שאם יברך ואח"כ יקדש הוא אומר שקר שעל האשה הזאת מברך על כל העריות והיא לא נכנסה עדיין ע"י בכלל העריות. א"ל ר' האמת אתך מקדש ומברך והמקדש מברך ולא אחר כפי הסוד, אלא קאמר הכא וציונו על העריות ומה הם איסור הארוסות שכל דבר שהוא איסור הוי ערוה והרחקה. גם אין לעשות שבע ברכות פעמיים שכשהאשה מתברכת פעמיים בז' ברכות מורה אלמנות במקום טובה רעה כי י"ד ברכות באשה אחת לא מצאנו רק שהיה מתברכת מז' ימי בראשית ואם יבארו בזמן הקדושין ובזמן החופה יצטרפו אלו עם אלו ויהיה גרעון תחת תוספות לחלק י"ד ברכות לשני גברים כי הם המבקשים זה כי הבעל אינו מברך רק בז' ימי בראשית לכן המורה הוראה שלא מדרך הסוד גורם רעה בסוד נפשו. גם אמרז"ל היו עשר נשים וקדש את כולם בכסף שוה י' פרוטות וקבלה אחת מדעת כולם מקודשות אין בכסף שוה י' פרוטות כולם צריכים גט מספק.

א"ל ר' שמואל הבקי בשבילי דרקיעי לא חשש בקידושי עד א' ואפילו שניהם מודים, ואצ"ל כשאחד מכחיש או שניהם מכחישין והוא סבר כרב פפא דאמר אין חוששין ודברי רב פפי דאמר חוששין ואפילו שאין שניהם מודים אוטם אזנו משמוע, ואי רב נחמן ושמואל ורב פפא אמרו אמת א"כ למה שואל מאי הוה עלה והלא יחיד ורבים הלכה כרבים אלא ודאי ראו ממש בדברי רב פפי שלא קדשה מדרבנן אלא מדאורייתא הלא תראה דהימניה קב"ה לעד אחד לחייב שבועה אלמא אמת ממש בדבריו ולמה לא יחייב גם מלקות או להוציא ממון. אל"ב העד הוא הנצח והמלקות הוא פחד יצחק ואיך יחייב למי שלמעלה ממנו גם להוציא ממון הוא פחד יצחק שנאמר מצפון זהב יאתה, אבל שבועה מחייב שהשבועה למטה מהעד והאשה במקום שבועה ועד אחד מקדשה לבעל. אל"ר ויחייבנה שבועה ותפטר דומיא דממון א"ל התם ממון תובע דלמא ממון לאו דיליה הוא נשבע ונפטר ואם שקר ישבע יתן הדין, אלא הכא אשה תובע ותשבע

שאינה אשתו ודלמא אשתו היא והוו להו תרי עבירות חדא שנשבעה לשקר ועוד דמתירין ערוה לעלמא ע"כ אין תקנה כל עיקר כי קידושי עד אחד דאורייתא הוא בלי ספק, ושמואל לא דן הכי אלא אומר הוי ליה כמוציא ממון שהאשה במקום ממון ואין עד אחד מוציא ממון, וגם דע שאין האשה מתקדשת אלא מרצונה כענין שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר הילוך והויה רצוני, האמת אין יכולת לברר קידושי בע"כ כי דלמא קודם הן ללאו ומקודשת מספק אבל באומר הרי את מקודשת ונעלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת כי גלתה דעתה שאינה רוצה, ואין לומר מקודשת והא דהשליכתה מנסה היא אותו אי רתחנא הוא כי האשה מנסה בתועלת לה בנסיון זה שאם תראה כי רתחן הוא שלא לקחתו אבל הכא כבר נתקדשה מה תועלת לה בזה הנסיון. אבל אם אמרה ע"מ שיקבלם לי אבא או אביך הרי זה מקודשת. אל"ר היה העד פסול דאורייתא מאי א"ל אין בדבריו כלום. פסול דרבנן איצטרך גט. ודוקא בגט

אשה יש הפרש בין פסול עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אבל בכל העדיות שבתורה כמו שאלו פסולין כך אלו פסולין. ופסול דאורייתא לא הוי אלא שיצא פסול בב"ד. וכן איילנית וסריס וספק ממזר וכל דין פסול אם לא ימצאו ברורים בב"ד אינו כלום. וגם אז"ל אדם שהלך למדינת הים והניח בת קטנה וקמה ונישאה לאיש מוציאין אותה מידו דלמא קדשה אביה והויא אשת איש וקרוב הדבר שאין לה תקנה כלל להנשא אא"כ כתב אביה לשם שלא קדשה או קדשה ואם כתב ולא בירר בכתב אי קדשה או לא מותרת דאי קדשה היה אומר. ולכן מה שמוציאין מידו דלמא קדשה אביה כל זמן שאביה בחיים מת אביה ולא אמר כלום מותרת דאי איתא דקידשה היה אומר קודם מיתתו. וגם אז"ל חרש שנשא פקחת או נשא חרשת קידושי דאורייתא לא הוי אבל צריכין גט מדרבנן. וידעת בני חרש אינו דוגמא עליונה שהרי נסתלק ממנו השפע הנעלם וע"כ אינו מקדש כי אין לו כח לקדש. וא"כ אשה פקחת של חרש ובא פקח

וקדשה קידושיו קדושין דאורייתא ואסורה לחרש עד שיגרש הפקח בגט, ודוקא חרש בעבור שהוא חכם נתנו לו כח מדבריהם לקדש אבל שוטה או שוטית כגון שקדש השוטה אשה פקחת או פקח שקדש שוטית אפילו מדבריהם אינן קדושין. טומטום ואגדרוגנוס שקדשו אשה או שקדשן איש הרי אלו קדושין מספק וצריכין גט בספק, אל"ר קשה ומר הלשון הזה כגיגית שארז"ל טומטום אינו אוכל תרומה נשיו ועבדיו אוכלין ופריך נשים לטומטום מנין אלא מאי נשיו ארוסותיו ש"מ טומטום מקדש וקידושיו קדושין, וניחוש שמא אשה הוא ואין אשה מקדשת אשה והוי זרה ואמאי ארוסתו אוכלת בתרומה, ושמא תאמר כאביי דאמר כשביציו מבחוץ קדושיו קידושין מכלל סתם טומטום אין קדושיו קדושין, וניחוש דילמא זכר הוא וקדושיו קידושין ואתה מתיר אשת איש לעלמא אלא ע"כ סתם טומטום קדושיו קידושין והדרא קושיא לדוכתא אמאי ארוסתו אוכלת בתרומה, דלמא אשה היא ואין אשה מקדשת אשה והוי זרה ואמאי אוכלת

בתרומה א"ל בני האמת אתך מ"מ התם אמר רבא מאי נשיו אמו אבל ארוסתו אינה אוכלת דלמא זרה היא וצריכה גט דלמא אשת איש היא, אל"ר ורבה דאמר ארוסתו ממש מא"ל, א"ל כשביציו מבחוץ ודוקא קתני ואין למידק מיניה אין ביציו מבחוץ כי קדושיו קדושין וכן אמרו סריס שקידש קדושיו קדושין גמורים בין סריס אדם בין איילנית קדושיו קדושין גמורים, א"ל שבח לאל למה גרע חרש מסריס דהאי חרש מוליד וסריס אינו מוליד וחרש קדושיו קדושין סופרים וסריס קדושי דאורייתא ומ"ש והלא אפכא מסתברא א"ל בני האי חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אל"ר מאי האי אי אינו שומע ואינו מדבר מנא ידעה מאי קאמר א"ל שומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו וקדושיו קדושין, והבמ"ע כשדבר עמה מעניני קדושין וקודם שקידש נתחרש שאינו שומע ואינו מדבר מהו דתימא דינו כדין שוטה וקטן קמ"ל הואיל והוי פקח כשדיבר עמה קדושיו קדושין מדברי סופרים, ואינו

קדושין דאורייתא משום שבשעת מתן היה חרש ע"כ קדושיו דרבנן, אבל סריס דוגמא הוא שיש מאמרות סריסים מן הרחמים ויש מאמרות סריסים מן הדין וכולם מקדשין העטרה אף בזמן שאינה פועלת לא דין ולא רחמים דין אינה פועלת לבטל אומה ישראלית בגלות, רחמים אינה פועלת להוציאם לחירות, ומ"ה מקדשין אותה. ועוד ארז"ל גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קדושיהן קדושין וכן ישראל שקידש גויה או שפחה אין כאן קדושין וכך הם אחר הקדושין כמו קודם הקדושין, אל"ר ואמאי ניחוש דלמא הגוי והעבד ישראל הם מי לא אמרינן צריך האדם לברך בכל יום ברוך אתה ה' אלהינו מ"ה שלא עשאני גוי ושלא עשאני עבד. אל"כ אל תאמר כן דא"כ כל הנשים היו אסורות דלמא אחותו היא ערוה היא עליו אלא פנים שאינם ניראים לא חיישינן מי לא כתיב לא יומתו אבות על בנים שרודה הבן את האב ומשום שאינו אביו בפנים ניראים פטור ה"נ ל"ש:

ד"ה סוד ועונש גלגול על העריות סוד ועונש גלגול על העריות עוד אמז"ל מנין שאין קידושין בא"א ר' אמי בשם ר' ינאי אומר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אחר מקדשה ולא קרוב מכאן שאין קידושין תופסי בעריות. אל"ר תימה צועק תפארת וקרא לכנ"י אחותי רעייתי ומקדשה. אל"ב וגם אמנם אחותי היא בכח כן זאת לזה אחי בכח כוחה וע"כ הדבר דוגמא ואין להקשות. וגם אמז"ל המקדש אחת מהעריות אינו כלום שאין קידושין תופסין לא בחייבי מיתות ולא בחייבי כריתות חוץ מהנדה, וכאן נראים הדברים קשה כחומץ לשיניים כי מ"ט חייבי מיתות וכריתות דלא משום שפוגם ומכרית למעלה לאוין ונדה נמי פוגמין למעלה מי לא אמרו חכמי הקבלה אל תשקצו את נפשותיכם מלמד שהעובר על עריות מתלבש בבהמה טמאה ובשקצים ורמשים וזהו ואקוץ בם, ואמרו הבא על אחותו מתלבש בחסידה ותיהרג ע"י חברותיה. הבא על דודתו מתלבש בגויה וסופה להתגייר זהו שכתוב דודתך היא קרי ביה דתך היא תשוב בדתינו ותאמין בתורתינו,

הבא על אשת אחיו יתלבש בפרד שנאמר ועיר פרא אדם יולד, הבא על א"א יתגלגל בחמור הוא שנאמר כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו, הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית, הבא על בהמה יתלבש בעטלף, הבא על הזכר יתגלגל בשפן או בארנבת שהם זכרים ונקבות שנה אחת נקבה ובאין עלה ושנה אחרת זכר ובא על אחרים. הבא על הגויה יתלבש בקדשה יהודית הוא שנאמר והייתם קדשים, הבא על הנדה יתלבש בגויה המשמשת מטה נדה. הבא על כלתו יתלבש בפרה. הבא על ב' אחיות יתלבש בקדשה גויה שיבאו עליה ב' אחים. הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל הוא שנאמר גומל נפשו איש חסיד ועוכר שארו אכזרי שאר זו שאר אביך הוא ועל שהיה חצוף בעריות סופו להיות צנוע בגמל, הבא על אמו יתלבש בחמורה נקיבה, ודע בני שהמאמרות הם עשר נאצלות מאין סוף ב"ה וכלם אליו קרובים והוא המשפיע בהם והוא המתייחד בהם, ודע ר' שהפוגם למטה פוגם למעלה והבא על אחת מהעריות הוא גורם להעשות

שינוי בקרבות המרכבה העליונה, וע"כ הבא על חמותו גורם שהגבורה שהיא חמותו של נצח להתחבר יחד ואז יזכרו החסידים והבושים ויפעלו דין בכל עוברי עריות ולכן הגורם דבר זה יתלבש בחסידה גם תהרג מדה כנגד מדה. ואם תראה ותבין חמ"ת חס"ר עולה במ"ק כי החמת קשה הרבה לדור עם זוגו בכל מקום וע"כ אין שומעין לבעל כשהאשה דוחה חמותה. הבא על דודתו פוגם בהוד ובגבורה כי גורם להתייחד הגבורה בהוד והוד במלכות, שהגבורה דודתו של הוד והוד דודתה של מלכות ותחת ג' אלה גבורה הוד מלכות, אחות אביו ואחות אמו אין קיום בעולם רק תהיה בליעה שריפה ומיתה. ולכן יתלבש באשה גויה המקבלת ערלה וטומאה כעין הערלה וטומאה שהביא בעולם והבליעה והשריפה והמיתה נפעלים מהגוים והטמאים בגזירות הגבורה והוד ומלכות המתחברים, מ"מ חוזרים אל הדת שאין מניחים חיבור הג' להעשות עד כלייה, ותבין גימ' גויה עולה במ"ק דודתו, הבא על אשת אחיו פוגם בהוד

שתפארת ונצח ובנם ובתם צדיק ומלכות אלא שהוד אשה של נצח מלשון אש השורף וע"כ הבא אל אשת אחיו גורם להתחבר תפארת עם הוד שהיא אשת הנצח אחיו של תפארת ויחזרו שניהם אש לשרוף, וי ואוי להאי ביאה הגורמת לשרוף הבנים בהסתלקות הרחמים והנה אין פירות הרחמים וע"כ יתגלגל בפרד שאינו עושה פירות הוא שנאמר ועיר פרא יולד, והבן אש"ת א"ח במ"ק עולה ועי"ר במ"ק עם המלה לומר נפשו ועיר שוים. הבא על אשת איש פוגם בגבורה כי הוא אשה של ת"ת לשון אש וגורם לרדת הגבורה בת"ת לשרוף העולם והנה בעלה של גבורה הוא החסד וזה ריחק החסד מבת זוגו ושינה המרכבה וע"כ יתגלגל בחמור וזהו כי תראה חמור שונאך רובץ, ודע כי חמור רומז בחסד והוא רחקו וע"כ יתקרב בחמור וזהו הקם תקים עמו הקם למטה כדי להקים הרחמים למעלה ולהגביה כי זהו הנפש של החמור צריכה הקמה ע"י רחמים. הבא על אשת אביו פוגם בהוד שההוד היא בת זוגו של נצח וביאת הנצח בהוד ולא

הוד בנצח ועתה גורם שינוי ע"כ יתגלגל בגוי כושי פניו פני זעם, והנה הוד אשת אביו של יסוד וע"כ אין ליסוד להשפיע בהוד וזה הבן ימחה שמו בבואו לאשת אביו הוא שינה המרכבה וע"כ נשתנה פניו, הבא אל אחותו פוגם באחיות הם בינה וגבורה הוד ומלכות ואם זה הארור בא באחותו גורם חיבור באחיות גואי ובאחיות בראי ושורף למעלה ולמטה וע"כ יתלבש בנחש