כל מלאך ומלאך מן הנפרדים שהם שכלים נפרדים מכל חומר, ונבדל כל אחד מזולתו במעלה, לא בעצם, כמו שנבדל על דרך משל מאור השמש מאור הירח ומאור הכוכבים ומאור האבן המאירה וכיוצא בה, שכולם אחד שמו אור ועצמותו אור, אך זה למעלה מזה, וזה אור גדול יותר מזה אך כלו אור באמת: כן השם יתעלה על דרך האמת נתעלה על השכלים הנבדלים כולם הבדל מעלה והבדל עצמות אמתו, מפני היותו מחויב המציאות בבחינות עצמו והוא סבה ראשונה לכל, והוא פועל הכל והוא צורה לכל והוא תכלית לכל, ואין זה המעלה לשום אדם נמצא בלתי שהכל התחייב להמצא מאמתת מציאותו יתעלה, לא תתחייב להמצא זולתו, וע"כ הוא עלת כולם וכל הנמצאים עלולים לו, וזה כן לדעת מאמיני החדוש אלא שאלה יקראוהו פועל ומחדש, ואלה יקראוהו עלה פועלת חדשה עלולה מחיוב מציאותו, עד ששבו כל עלוליו ג"כ מחוייבי מציאות בבחינת בוראם, שהוא יתעלה סבתם הנצחית: ואלה העניינים כבר בארום החכמים כולם ואין קץ וצורך להאריך בם כי מופתי רובם
מבוארים עד שאין להרהר אחריהם, ואמנם השכלים הנבדלים המנהיגים בעמים הפועלים בעליונים כולם, והשכל הפועל בעולמינו זה השפל שהוא הקטן שבם בעדות י' קטנה, והיא המעלה העשירית בעלת המדה, הנקרא מדת העשר, ושמה מלכות, והיא הספירה האחרונה באמת, וכל עלוליה הנצחיים הנכנסים תחת מציאותה, והם פרטים לה והיא עלתם הנקרא צורת השכל האנושי, כלומר צורת הנפש המשכלת, כל אלה הנזכרים, והנפשות הנפרדות מהגופים אחר המות הדבקות בצורה הזאת כלם עצמות להם באמת, אבל נבדלו במעלות בלא ספק כדמות משל האויר אשר המשלנו, שאין בנו כח לאמת הדברים בשמות אמתיים, אבל אנחנו מדברים גם בשמות משותפים באותיות מוסכמות לבדו: ואם כן הנה כבר התבאר לך מזה שהתענוג הנצחי האמתי הוא הרוחני, ואחר שהוא כן, הנה החכמה גם הוא תענוג רוחני, ושכרה הגדול בעולם הזה הוא התקבצה בלב המאמינים הנמנים ממימיה האלוהים וכל מה שתתקבץ ממנה יותר בנפש המושכלת תתעלה הנפש ממעלה אל מעלה
בדמות התעלות אור הנר על דרך משל, בהתרבות הגוף הפתילה הנושא אור האשי ואין משל אמתי בידינו להמשיל על זה ועל כיוצא בו, כי הם עניינים נעלמים מאד, וכל מה שנרצה להמשיל דבר מהם נצטרך להפחית המחשבה מאמתת מציאותם ולדמותם בדברים פחותים מהם, והכונה כזה להורות על מציאותם לבד, לא על אמתת מהותם, כי לא ישיג התחתון מהות העליון, כלומר לא ישיג העליון העלול מהות העלה, אך העלה משגת מהות העלול מפני שהוא נשפע ממנה, ובהשגת העלה שהיא משגת עצרת היא משגת כל שפעיה, על כן השם משיג הכל שהכל עלול (לנו) [לו], ושפעיו אין אחד מהם יכולין להשיג מהותו יתעלה שהרי המשיג והמושג וההשגה בהיותם נמצאים בפועל הם דבר אחד: לפיכך אמרתי שתשים דעתך, ותעיר מחשבתך אם היא ישינה להשיג מהות האמתיות ואמתתם, עד שתהיה מחשבתך משגת אותם, ותהיינה האותיות מושגות לה, ותהיה ההשגה משתפת מהות מחשבתך עם מהות האותיות, עד שיראה לך שהאותיות בנפש בכח הם הם המחשבה הנמצאות בנפשך בכוח,
וברוב עיונך בם תצא מחשבתך לפעל, גם תהיינה האותיות יוצאות לפעל, ותהיינה ג' הענינים שהיו תחלה במחשבות דבר אחד בפועל, והם ההשגה השכלית, והמחשבה הנושאת ההשגה שהיא המשגת, והאותיות המושגות שהם צורות מורות חכמה ובינה ודעת בכל צדדיהם: ואלה הם הדברים אשר יביאוך אל אמתת החכמה ויורוך מציאותם ודרכם, ואני אמשיל לך משל מורגש, כדי שתבין מהרה כונתי בזה הענין הנכבד, והמשל הוא שהאותיות הם בעלי חומר וחמרם הוא חומר אחד כולל את כולם, והוא הדיו, והנה כל אות ואות אינה כי אם חלק מן הכללי, וכל חלק וחלק הוא מוכן לקבל הצורות כלן והוא א"כ חומר מוכן לקבל כל הצורות הבאות עליו אחר הכנתו, וכשיקבל כל חלק הצורה הראויה לו שהיא תלויה ביד הסופר לתת הצורות ידועות אצלו לכל חלק, נשלמה כונתו הראשונה הקרובה במציאות החומר ההוא, וצורתו זאת אשר קבל, ומפני שנודע והתבאר בחכמה הטבעית שכל מעשה יש סבות למציאותו,
והן חומר, והצורה, והפועל, והתכלית, ויש לחומר צורה ולצורה חומר, ולתכלית תכלית, עד שהגיע ד' הסבות לראשיתם ולהתחלתם, ולא יתכן שלא תהיה גם לסופר כונת תכליות רבות, כאומרך שתכלית כונת זה הספר במה שכותבו להגיע אל הרווח ואל השכר שלוקח מן הכתיבה, ותכלית זה האחר לגלות בה החכמה המצויה בלבו, וכן הכונות רבות: גם יש מי שכונתו בהראותו חכמתו בספר להתגדל בעיני רואיו לבד, ויש מי שמקוה מזה תועלת, ויש מי שכונתו להראות במה שכותב גבורות חסדי ה' עם ברואיו, ונפלאותיו ומעשיו הגדולים לחכמי הלב, ולהעלותם ממדרגה למדרגה במציאות, ובכדי שיתדמו לו ויכירו בוראם וינחלו חיי העולם הבא באמצעות ספרו הנכתב, וזאת הכונה לבדה היא אשר נאמר עליה שהיא לשום שמים, וזאת היתה כונת כל הנביאים באמת והיא כונה אחת שוה לכולם, אלא שזה הורה הדרך אל הכונה הקלות, וזה הורה בעמק יותר מזה ובאיחור השגה, מפני שלא הגיע למעלת
חבירו בהוראה ההיא: ואמנם החכמים האמתיים ג"כ כונה אחת לכלם והיא זאת בעצמה, אלא שהורו מה שהורו בדרכים יותר עמוקים ויותר רחוקים להשיג הכונה האמתית מהם, גם הפילוסופים כן, כי אלה הג' מינים מן החכמה הם אשר כתבו מה שכתבו לשם שמים לפי הנראה מדבריהם, כלומר כיונו להנהיג דורם והבאים אחריהם בהנהגה מביאה לידי ההשגה השכלית, אשר היא סבת הדבקת הנפש בעלתה הממציאה והמחכימה, והם אשר ראש לכל חכם להמשך אחר דעתם ולשתף דבריהם בכל יכלתו ולהורות, הם הם דברי אלוה אחד, שהכונה בהם אחת שוה, והתכלית היא מיוחדת בכונתם הנכללת יחד בדעתם, וראוי לדון אותם לכף זכות בכל מה שאמרוהו, מפני שכולם כיונו להוציא האמת לאור, כפי שסבל כח דעתם ועל זה נאמר (אבות פ"ב, יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, וכבר נצלו, ולפי זה הדרך בתת הסופר צורה לאותיות ותהיה כונתו, זאת האחרונה הנזכרה שהיא להחכים הלמודים דבריו: הנה זאת תכלית התכליות אצלו בפעולתו זאת, אלא שאם יגיע איש מן האנשים אל מה שהוא
כיון בו באמצעות ספרו הנה יצאה כונתו לפועל אחר שהיתה כונתו בכח, ואם לאו היתה לבטלה עד שיגיע הפועל, ואם לאו ימנע מצאת שום איש מבני אדם מכח לפועל במה שכוון כבר, אין ראוי לקרוא הכח ההוא בשם בטלה, אבל ראוי לקוראו בשם הכנה, ועל כן נאמר אנחנו שנתינת צורה באותיות, ואע"פ שהם אורות מוסכמות ולהם שהם מוסכמים ומספרים מוסכמים, הנה הם הכנות דומות להכנות הטבעיות, וראוי להאמר עליהם שהם ענינים יותר מעולים מן הענינים הטבעיים, ואעפ"י שהם מעשה ידי אדם: ואני יודע שתקשה עלי בזה, ותאמר איך יתכן שיהיו מעשה בני אדם מעולים ממעשה הבורא, כי הטבע הוא מעשה אלהים, והכתיבה הנמצאות בספרי הנביאים, ובדומים להם במין, והם הספרים אשר רמזנו אשר חברום החכמים, היא ממעשה בני אדם, הנה זאת תהיה תשובתך, ולא אעמיק בה מאד, אבל אביא מופת ברור על זה שהוא כן בדבר הזה לבדו, כלומר בנתינת צורות בחומר הדיו בספרים הנכתבים לשם שמים, והמופת על זה הוא שהטבע הוא החומר, ושם הצורה
גם כן טבע, ושם הדברים המורכבים משניהם טבע, ואמנם זה הטבע שזכרתי על חומר הגלגלים ולא על צורתם, כי הגלגלים אין חומרם חומר הראשון התחתון, ולא צורתם צורת החומר לא הכללית ולא הפרטית, כי כל החומר העליון לא ילבש צורה ויפשיט אחרת לא בפרט ולא בכלל, אך החומר השפל אשר אנחנו, חלקים ממנו אע"פ שצורותיו הכלליים קיימות בו תמיד לא קרה לחלקי הצורות הן, אך הוא מחליף צורותיו הפרטיות תמיד בבוא זו אחר סוד זו, וא"כ זו הטבע הנזכר והוא על טבע העולם השפל, לא המציאו השם אלא לתכלית אחת, והיא כדי שימצא האדם המוציא שכלו מהכח אל הפועל, ואלו חסר האיש ההוא מן המציאות היו כל מההדמות הטבעיות שקדמו לו בעבור שיצא לפועל זה מאיש אחר שלא יצא, ואי אפשר שיצא לבטלה גמורה: וידוע שהדבר הקרוב לצאת בזה האיש אחר שלא יצא השלם לפועל, הוא הכבוד הטבעי שבו, ובו נשלמו החכמות הטבעיות כולן, והוא תכליתן מצד מה שהכין הטבע להשיג:
ואמנם השם יתעלה הכין תחלה המוכרחים שלא היה אפשר לעשותם זולת הטבע, והטביעם בבריות בהנהגה המרגלית, שם המרגלית במקום הטבע בדמיון ענין מוטבע, כי ההרגל, אע"פ שאינו טבע, הוא קרוב לטבע עד שאמרו עליו שהוא חצי הטבע, ועוד כמוהו לטבע באמרם ההרגל על כל דבר שלטון, ועוד אמרו כל הרוצה להכריח את עצמו - הטבע מכריחו, כמי שצובע השיבה, שהוא מגלה תחבולותיו, ועוד ידוע שהדבר האחרון המוכן לצאת בעבורו מכח לפועל, הוא רוב הלמוד, ואין למוד בלתי אותיות, ואם כן ענין למוד האדם הוא גם כן פועל אלהים בכונה תכליות אשר הכינה בצורה שיסכימו בה בני אדם להכין דרך קרוב להשיגה: ועל כן ראוי שתחשוב שמכלל פעולות השם הוא ג"כ זאת ההכנה אשר הכינה השם להיות מוסכמות, כי הספיק לו בהכנת הסכמה לבד, שאם ראה שאין ההסכמה מספקת היה מטביעה, ולא היה מכינה על דרך הסכמה, ואחר שהדבר כן וזו ההכנה הוא כונה אלוהית ג"כ הוא המשל
המשלמת מציאות האדם, ואין דבר מן הדברים הטבעיים כל כך קרובים אל זה הפעולה כמו האותיות המוסכמות אחר מציאות האדם, כי מציאות החמור והשאר בעלי חיים רחוקים בתקון זו החכמה ההכנה, כל שכן הצמחים והדומם שהם רחוקים יותר מאד: ולולי צורך האדם שהוא צריך אליהם מהם בהכריח לפי טבעיו, ומהם לתועלת, ומהם לעבור קרוב כדי שימצא כל צרכיו מוכנים בקלות, ובמהרה לא היו נמצאים כלל, נמצא שכולם הכנות קודמות לצורך האדם, ולתועלתו כדי שיגיע אל התכלית האחרונה, המכוונת במציאותו שהיא השגת ידיעת השם: וידיעת השם אינה כי אם על פי האותיות שהם הם הכלים הקרובים לזה, וא"כ הנה הם, ואם הם מצוירים בידי אדם, כלם ענינים אלוהיים באמתתם, כי אני לא אמרתי לך ששאר פעולות אנושיות, ר"ל מלאכות נעשית בידי אדם, בדמות בנינים, וצביעות ואריגות ונגרות וכיוצא בהם, ממה שהוא רחוק מדרכי ההשגה האלוהית מעולים מהטבעים, אך אני אומר שכולם יותר
פחותים מהם, ועוד שאין ערך ביניהם, ולא יחס אמתי על דרך אמתי, וע"כ לא ישוערו אלו באלו כשם שיערו על דרך יתרון מעלה באותיות על הענינים הטבעיים, בדעתי מצד הקבלה האלוהית ג"כ שהאותיות הם מציאות העולם כלו, ובם השם מנהיג עולמו כמו שמעיד בעל ספר יצירה (פ"ב מ"ה) באומרו כל היצור וכל הדבור יוצא מהם, ואמר שהשם המליך האותיות על כל היצורים, וקשר להם הכתרים וצרפם זה עם זה, כלומר האות עם היצור: והנה מה שהיה ראשית המציאות שהוא סוד האותיות, שהשמות מורכבים מהם הוא תכלית המציאות כי הם בצורות לחמרים, והשם הוא בכל נמצא, שאין לך שום דבר נמצא כלום [בלי] שם כללי ופרטי, ובהשתנות הדבר הפרטי ישתנה שמו הפרטי בקצת דברים, אך השם הכללי הוא קיים תמיד בצורות הכלליות ובחומר הכללי הקיים, ולא עוד אלא שצורת האותיות מורות על צורות המציאות, כמו שעליהם ועל צורותיהם נברא הכל ובדמותם מתקיים, והדבר שבו מתקיים
הכל הוא מעולה על הכל: ועוד שהמופת המקובל האלהי נוסף על המושכל הנזכר מאמרו והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחות והיו הלוחות כחומר והמשכן נושא צורתן (שמות לב, טז), והקבלה מעידה שהאותיות היו להם כדמות נפשות לגוף, שהם מעמידות אותו, ובהיותן בגוף הגוף קל בעצמו מצדן, ובהפרדן ממנו הוא כבד בעצמו, והנה כשנשברו הלוחות פרחו האותיות באויר והם כבדו, והשליכן מידו מפני שפרחו, ואע"פ שזה סוד גדול הנה נכתב הענין כלו בתורה כדי להודיענו סודו והוא שלהיות שם משותף לענינים טבעים פנימיים, כי לח"ת בא"ת ב"ש כס"א והוא טב"ע, ולענינים חצונים והם לחות אבנים, וסוד אבנים משותף ג"כ כי סודו בג' אותיות, וכן קראם בעל ספר יצירה (פ"ד מי"ב) באמרו שתי אבנים בונות שתי בתים, והנה מספר שנ"י לחו"ת אבני"ם תתצ"ג, ומספר אבנ"י שי"ש טהו"ר, כשנ"י לחו"ת אבני"ם, שהם יצ"ר ר"ע ויצ"ר טו"ב: ואמנם עם כל זה המופת המושכל המקובל שהודעתיך ראוי לך שתדע, שהאותיות בג' מעלות,
אחת חיצונית והיא הנמצאת בספרים, והיא הפחותה מכלם, ואע"פ שקדמה לשתים במציאות הנמצאת ובזמן ומערכה, והשתים קדמו לה במעלה ובעילה: ושנית תיכונית והיא הנמצאת במבטא הפה בה' מקומות, והיא טבע שהוטבע בפה לקבל הדבור ולחקק צורותיו בו עם הקול והרו"ח, ואפשר שיצא לפועל, ואפשר שלא יצא, ואחר הקבלה שקבל המדבר מן המדברים עוד לא נשלם, עד אשר יצייר אותיו"ת בעיני הראש ובעיני הלב, שבם יתכן שיצא שכלו לפועל ולא זולתם, והם בדמות כלים לפה: ושלישית היא הנמצאת בשכל והיא פנימית, גם היא הכנה צריכה להיותה מקבלת מחוץ באמצעות רוב העיון בעינים ורוב ההרגל בפה, ואז אפשר שיצא הכח השכלי אל הפועל, ואם כן הנה שלשתם קשר אמיץ וחזק נקשר יחד, אדוק זה בזה, ואע"פ שהעניינים ההם הג', הם ג' מעלות כמו שביארנו בדמות הספר וספר וספור (ספר יצירה פ"א מ"א), הספר הוא ספר תורה שהמדבר תמיד ומנהיג את העולם, ונחלק לה' חומשים, והספר הוא על המערכות והם מערכת האחדים,
ומערכת העשרות ומערכת המאות, ומערכת האלפים, ומערכת הרבבות, שעליהם כל העולם תלוי, והספור הוא הדבור שאדם מספר בו בפה והוא היוצא מחמשת מקומות הפה, והכל אותיות כתובות מורגשות לעינים שיציירו וציורו על ידי אדם, והם בעל חומר אחד, והוא הדיו כמו שאמרנו למעלה, ובעלי כ"ב צורות וכן האותיות בגי' בעל"י צורת"ך, גם צורת הגלגלים הם אותיות והם מעטרות הכוכבים ומטביעות העיר, וכן חיות הקדש מצוירות בעט על פי י' אותיות, והנה יו"ד הוא די"ו והוא חומרי לצורותיו, שמן י' תוכל עשות איזה אות שתרצה והוא ההו"ד ודי, כי הסוד ב"ה ה"ו זה נוסף א' מן ה' וזה הגרע א' מן ה', אבל חשבון אל גט וחשבון אלה א', טעם אחר יש כמו שתשמע בחלק השלישי מזה הספר בע"ה: ועוד אותיות שונות ממין שני, מורגשות לאזנים ונדברות בפה, והם רוחניות מוגשמות ואינם גוף כראשונות, אך באמתתם אותיות הם הם יותר קרובות אל מעלת האדם ואל עצמותו
הנכתבות בספרי, ואע"פ שהם מצד היותם נקראות בשם אותיות, ומצד היותם מורגשות, ומצד היותם בעל חומר לח, ונבדלו אלו מאלו בהיות אלו נמצאות בלחות ואלה נמצאות בליחות, שבלוחות הם שני לחות אבנים כראשונים נשברים, ושני לחות אבנים שניים קיימים, ושבלוחות הם הנמצאות בפה ושוכנות על ד' לוחוית של הגוף בסוד שם א"ל שד"י והוא סוד ד' יסודות הטבעיות של גוף בד' צבעים, ואלו הם המרה האדומה, והלבנה, והמרה השחורה, והמרה הירוקה ושם ד' מורה על ד"ם פירוש דל"ת ד' יסודות לת', נפש שהיא באה מן היסוד החמישי ועגולם ג' של ד"ם יוכיח עם הד' שלפניו והבן זה והיא הוראה על שהם ד' יסודות אמ"ש, גם ה' באמת והצבעים אדו"ם לב"ן שחו"ר ירו"ק, ובחלוף ל' למ' תבין תכין דעתי זאת, ואלה מוטבעים ומוסכמות, ואלה מוסכמות לבד: ועוד אותיות שלישיות ממין שלישי רוחניות לגמרי בלתי מורגשות כך, אך הם מדומות טרם צאתם לפועל, ופעולתם נכרת ומושגת למשכילים על ד' צורות, ושכינתם בדם החיוני והם
משכלות בצאתם לפועל ראשונות, בדמות חיות הקדש, והם בדמות צורות של אש ששם חמרם, וצורות של רוח שגם רוח מנהיגם, וצורות של מים שהם נשפעות כמים הנובעים מהמעין, וצורות של עפר שהם מתרבבות עד אין קץ כחול אשר על שפת הים, ואמנם צורתם החמישית, הוא צורת גלגל החוזר פנים ואחור, ואלה הם לב"ת א"ש שסודם כתבי אש והם צור"ה בנפש"י והבן זה מאד: שעל זה הסוד נתלית מעלת הנבואה, ומי שמכיר היות שכינתם בלב"ת א"ש יראם וידבר בם ויקראוהו מלך ה' בשמו, האחד המוטבע לו כפול מתוך הסנ"ה כי כן קרא למשה בעבור שעיין בציור הכתב, גם עיין, והנה מה שראה בלב"ת א"ש ראהו בלא בשת, בצורת ההויה בלתי בהוית הצורה, ועל זה השיג באמצעות האותיות כל מה שהשיג, והמופת על זה כי המופתים כלם שמם אותות, וכל אות מתבררת מאות, והוא סוד ג' מערכות הספירות, אחדים ועשרות ומאות, והנה נודע מן האותות הנכתבות בענין סוד המאורות והכוכבים כאומרו והיו לאתת ולמועדים
ולימים ושנים (בראשית א, יד), שהם כלם מתגלגים על פי האותיות של הג' מינים הנזכרים, ר"ל רוחניים בלתי נגשמים, ורוחניים ומוגשמים יחד ונגשמים בלתי רוחניים, והנה הם (ספר יצירה פ"א מ"א) ספר וספר וספור כמו שאמרתי: ועוד נודע במופת מושכל ובמופת מקובל שהדברים כלם הנמצאים בכל ג' חלקי המציאות דומים לאותיות של שלשת המינים: והנה המושכל והמשכיל והשכל שלשה עדים נאמנים על זה, ואל תאמר לי ערביך ערבא צריך מפני היות עדות העדים נסתרת מאד, שאני איני מדבר בזה עם זה מי שצריך ערבים על אמתת השכל, ולא עם מי שצריך לבקש מופת על מציאותו, כי הוא (מקובל) [לא מקבל] שום מופת לא [מופת] מושכל ולא [מופת] מקובל אמתי, שהוא המושכל האלוהי, אבל כל דמיון וכל הרגש שיהיה לו קצת מחשבה מדומה אצלו בו אצלו תכלית האמת, וזולתו אצלו כלו הוא שקר גמור או בלתי מושג כלל, ואם כן עליו הכתוב אומר באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך
(משלי כג, ט), ואני איני מדבר באזניו, רק אני מדבר עם בעל שכל, אשר ידעתי שיהיה קל עליו להבין כל מופת בשכלו, וכשישמע דבר מושכל מופתי יעיין בו בטוב שכלו, וישא ויתן בינו ובין עצמו עליו עד שיוציאנו לפעל אמתי, ויאמת האמת, וישאר חקוק ורשום בלבו ומושג ומושכל תמיד, עד שכל חכמי עולם לא היו יכולים להסירו מלבו, כי התאמת במופתים:
וכל מה שכבר נודע במופת הוא יותר מוחזק אצל המשכיל ומן המורגש בעינים, וכשישמע דבר שקר יכחישנו בכח שכלו, מפני שאין נפשו המוכנת להכנע תחת צורת האמת יכולה להכנע תחת צורת השקר, וזה הנפש היא הנבעלת מן האמתות בעיל"ת שב"ע ברכו"ת, וזולתה היא הנבעלת בעילת זנות מן השקרות, וכמו שאין לזונה עם זנאי מציאות אם כי לפי שעה והוא זמני, ותמיד בורח אחר שזנה כרגע מפני פחד האיש שהוא האמתי כן אין מציאות לשקר בנפש, כי אם לפי שעה, ובהמצא האמת הנה השקר בורח מפניו מיד, וכמו שאין הזנאי מעמיד עניני מציאות הזונה, כי אם במקרה לפי שעה, כן השקר אינו יכול להעמיד הנפש כי אם במקרה לפי שעה כפי הדמיון, וכמו שהבעל עושה לאשתו ג' דברים ראשונים, והם עיקר עמידתה והם התמדתה, שאר, כסות, ועונה, כפי יכלתו בכל אחד ואחד מהם, כן האמת שהיא בעל הנפש, עושה לנפש שהיא כאשה אצלו על דרך סבת ג' דברים מקיימים אותה, והם כמו כן נקראים בשם משותף שאר
כסות [ועונה], והשאר פה מלשון השארות, שהאמת הוא סבת השארת הנפש, ובלעדו אין לה השארתו, וכסות פיה מלשון כסא, וכל כסא מורה על מעלה, והאמת הוא סבת מעלת הנפש ובלעדו היא פחותה, וגם הכסות מכסה הערוה והבינהו, והעונה מורה על תענוג חבור ודבוק: והנה היה פה מורה ג"כ על דבוק מענג ומעדן, שהאמת הוא סבת תענוג האיש בהדבקם יחד, ובלעדו אין לה תענוג אמתי כלל, וגם עונה מלשון זמן, להורות זה על התענוג הנצחי עם הדבקות, ידעם, והתעורר אל מה שכמותו שרמזתי לך אל הוית כל מצות התורה נצטוות על זאת הצורה והמופת על [זה] אצל כל משכיל איש אלהים, שהאדם לא נברא כי אם בעבור שיתקיים ממנו שום דבר מכל חלקי מציאותו בעצמותו, והמורגש הוא שכל חלקי גופים שבים ליסודותיהם הד' שמהם נתהוה והיה כלא היה, ואחר כן לפי המושכל המקובל לא נברא בעבור דבר מכל חלקי הגוף, ואם היה כן שהיה נברא בעבורו חלקי הגוף, ואם היו כלא היו היה אם
כן מציאותו לבטלה, ואין תכלית הדבר הטבעי לפעול בטלה לפי עדות השכל והקבלה, ואם כן הנה הוא הכרח שיהיה לאדם חלק המתקיים בעצמו לנצח ואם חלקי הגוף אינן מתקימים - קל וחומר חלקי הממון אין להם קיום עצמו אצלו כלל, וזה מורגש וגם הוא מושכל ראשון ידוע ואין מוקשה עליו: ואחר שהדבר כן מה הוא זה החלק הנשאר אם אינן הדבר הנקרא נפש אשר השארו באמת, שאינו חלק מחלק הגוף הנפסדים וא"כ הנה אם יש שום השארות הוא לנפש בהכרח, גם נודע שהנפש הוא דבר מקבל צורה רוחנית נפשיית, ואחר שהיא מקבלת יש מי שנותן בה צורת מה ואין ספק שאם הנותן בה צורה הוא דבר קיים בעצמו אז אפשר לו לקיים הדבר, המקבל צורה ההיא בכח הצורה ההיא בעצמה, ואם הנותן הצורה ההיא דבר בלתי קיים, אחר שהיא בלתי קיים באמיתת עצמו, איך יתקיים זולתו, וזה מושכל ראשון שהוא נמנע בטבעו מלקיים זולתו, שאם היה בו יכולת לקיים זולתו שהיה בו יכולת לקיים עצמו, ואז היה מקיים עצמו תחלה ואכ"ך זולתו
בכח קיום עצמו: והנה הרגשנו שהמקרים המגישים, המשיגים לנפש ומתפעלת בעבורם, יש מהם גופניים ויש מהם רוחניים ויש מהם חזקים, ויש מהם חלשים, והנה הכעס והדומים לו הוא מקרה משיג לנפש מחוץ, והוא גופני בהכרח, כלומר שהוא מגוף זולת גופה, והוא אשר לו קיום בעצמו, וע"כ לא יעמוד ולא יעמיד כחו זה תמיד, וכן כל הדומה לגופניים כולם, ואם כן נשאר להיות הדבר המתקיים לנפש קיים בעצמו והוא רוחני באמתתו והוא השכל באמת, ובעת שיפעל מנפש חזקה יפעלנה בדבר דומה לו הוא הצורה שכלית רוחנית ושמ"ה אמ"ת, והיא המקיימת לנפש באמת, ומפני שהמין הראשון שלא האותיות וגם השני תורה גמורה שהם המורים, והם אמצעיים בין השכל והנפש, ואין להם קיום בעצמותם, ולא יתכן לנפש להתקיים בעדם למי שהם גופניים, ורוחניים משותפים עם הגופים ההוים הנפסדים, הכריח השכל אחר ששמם בדמות היותם כלים לו - להושיע הנפש ולתקנה בם. להשים עליהם מלך מושל מנהיגם והוא המין
השלישי, שלו האותיות אשר היא כולה רוחני בנפש והיא המחשבה האמיתת לנפש מציאות בוראה, ומציאות כל הנמצאים מאתו יתברך, והאמ"ת ההוא המוחזק, הוא הנקרא שכל חשוק לנפש, והוא המגלה לה כל מה שהשם חשק ממנה, והחשק האלוהי הוא, להיותו חשוק ומושג נעבד בתורה ובמצות, ואינם כי אם ציורי אותיות וציורי מחשבות אמתיות נחשבות בדמות האותיות ובעבור שהם ג' מינין. חלקתי זה החבור לשלושה חלקים וכבר השלים השם יתברך חשקי והשלמתי זה החלק הראשון, שבח לשמו החשוק כאשר זכר לכבודו להשלים שני חלקי הבאים אחריו לשלום ולחיים, ויזכני להגדיל תורה ולהאדיר, חכמה בחפצו ובחפצו לישראל עמו ועמי, וקיים מה שכתוב אחל"ץ ית"ו אוי"ר: