ספר יונת אלם — פרק כא

פרק כא כאשר בא יסוד לתת למלכות אותו האור שהוא אצלו בפקדון כטעם והיה האוכל לפקדון לארץ. עתה יש למלכות תרתי לגריעות. א' שמקבלת מכלי שחציו העליון שבור לא כן שש נקודות שכלן קבלו השפעתן מבינה והב' שאין לה אלא חלק א' מי' בנצוץ בסוד מלכות פליגא כמו שנפרש בסמוך שכן נתחלקה מלכות בית דוד ט' שבטים לאפרים לבד מדידיה וא' ליהודה לבד מדידיה. וידוע כי גודל הנצוץ שנתפשט מבינה בנקודות האחרות גרם שבירתן. אמנם זו שלא קיבלה אלא כדי ספקה מיסוד שהוא קרוב לה אתמהא למה לא עמדה בשלה כי הראשונות קבלו יותר מהראוי להן לצורך מה שלמטה מהן משא"כ במלכות א"כ למה לא נתקיימה והיה ראוי לה למלוך בקביעות אבל הטעם היא כי כשבא יסוד לתת למלכות דרך צנור אותו הנצוץ שהיה אצלו בפקדון כיון שנשבר יסוד בשלו ונסתלק חלקו למעלה הנה מה שהשאיר עוללות מן הנובלות שלו כמו שאירע בשברים הראשונים ג"כ כולם נקבצו כאן לדחות מעליו חלק מלכות שירד למטה

במרוצה לאינהו והיא שבירת חציו התחתון על פני כלו אלא שנבקע תחלה מלמטה בסוד חלון אבל בנין נערים היה שהיא סתירה בסוד והוא נער האמור ביוסף בשעת קלקלתו ואז נתגלה האור בחוזק ונתרבה עליה מבחוץ וירד מגולה ולכן נדעכה ונתבטלה ממלאכתה מלכות ג"כ שלא היה כח בה לעשות מאומה פן תחשב רשות בפני עצמה ח"ו אבל לא נשברה לגמרי כמו האחרות ויש כאן סוד המים שהיו מכסים את הארץ קודם מאמר יקוו שכן הנצוץ שירד מיסוד למלכות לא נתיישב בתוכה בסוד אור פנימי עד אחר התקון אבל בסוד נקודה היה חופף ומכסה עליה לפיכך ארעא אתבטלת בלבד בסוד מעולפת ספירים כי לא נתנוה רדת שחת. ועוד שהיא רכה וענוגה שכחה יפה לעמוד בפני רך ובפני קשה למה שאין בנקודה שלה אלא עשירית האיפה שהיא בגי' א"ל אדנ"י ובתקונים אמרו כל ספירה נוטלת חולקא עד דאתפליגת ל"ט ניקודין ואשתארת עשורא מכלהו טפין ובגינה מעטרין כו' והראיה שלא נאמר בה בתורה וימת כי לא

מתה לפי האמת שהיא מדרגת תורה אלא נעשית סנדל שכבר היתה מלאה שפע ומרוב מה שנשפך עליה נתעלפה והגיעה עד שערי מות אך לא עזבו נפשה לשאול ומשה דכתיב ביה בכל ביתי נאמן ותמונת ה' יביט. כפי שעורנו שפירושו יביט התמונה לנמצאות בכלל על הדרך שהוא יתברך מסתכל בה הוא רואה ללבבו ומבין מה שהיא רוחשת בלבו בסוד דפק אחורים של ע"ב כי הוא לבדו מגיע עד יסוד אבא המתלבש באמא זה מצד אחורים וזה מצד פנים שכן פק"ד קס"ה בגימ' משה והוא מרגיש דפיקו דלבא כחוט השערה ואחורים אלה של ע"ב הם מספיקים להחיות מעט ע"י קס"א עץ החיים בשעת העלוף ההוא שלא מתה אבל עזרא ראוי היה שתנתן תורה ע"י בסוד תורת אמך אלא שקדמו משה בתורת ה' יסוד אבא והוא נשאר במדריגת אימא דכתיב ביה סופר מהיר בתורת האלקים הוסף כ"ב אתוון דאורייתא על מספר אהרן יעלה בידך עזרא והוא דור כ"ב מבלעדי אהרן כמו יהוצדק שמיוחס אחריו בדברי הימים אחיו של עזרא היה. צא

ולמד ממה שיחס שמו בספרו ושם קצר בשמו' הרומי' והנה אהרן מספרו ע"ב פקד פ' ע"ב זה אחורים לפשוט הוא והכוונה להוסיף העלם באימא שלא יאיר בה אחורים של אבא אלא מתוך אספקלריא שאינה מאירה וכן עזרא הוא במספר אחורים (ל"ט) [לט'] אותיות של בן אחת אחת בדקדוק שהוא מלכות דיסוד אימא ועל הסוד הזה כתיב חסד לאברהם בגימטריא עזרא כי ע"ב דיודין מהפך אחורים הללו למדת אברהם דכתיב ביה אתה כהן לעולם לפי' נכתב מיתה סתם בדברי הימים במלך הח' המכוון למלכות לא מיתה בדקדוק רק לפי המפורסם כי העלוף קרוב למיתה שהרי נסתלק ממנה רוח הקודש מדרגות כתובים ואסתר פועה ומרחשת בלבה אלי אלי למה עזבתני שהוא במספר אחוריהם של הויה פשוטה וד' מלואיה כי נסתרה דרכי מה' היא ישנה ולבה ער הוא המדה שתפש חזקיהו לא כדוד שאמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא כאסא שרדף בלבד ולא כיהושפט שבקש רחמים אלא הריני ישן על מטתי והב"ה עושה כי לא נתכוין חזקיהו

לשינה של תפלות אלא כדאמרן וכטעם כי אשב בחשך ה' אור לי והוא עשה עצמו דוגמא לארע' אתבטלת לפיכך נעשית הארץ הקדושה אפטרופוס עליו כטעם מכנף הארץ זמירות שמענו והנה צפניה הנביא היה ה' לחזקיהו מבני בניו וכיון שנתיחס אצל כל הדורות האלה ומעשיהם סתומים ופירש לך הכתוב בא' מהם שצפניה היה נביא הרי כלם נביאים לפיכך לא זכר במקום הזה המלכות לחזקיהו כי לא לזו הוצרכנו ודע כי אור הנקודה האחרונה לא עלה לבינה כמו האחרים כי הוא לבדו נשאר חופף עליה בסוד נפש המרחפת על הגוף בבי קברי מיחלת מתי יקיץ ויקום לתחיה עד שנעשית מלכות גם היא מכח מה שעליה פרצוף שלם בתקון כיון שלא נשברה למה שלא קבלה ניקודו זו מעיקרא כ"א החלק שקבל יסוד בפקדון לה ולפי שלא נשבר יסוד בפעם ראשונה בלתי אם חציה לא חזר לבינה רק אותו חלק מהאור הראוי לו ולא נפתח למלכות הצינור מבינה אלא מחציו התחתון של יסוד בלבד:

פרק כב סוד השבירה במהותה אינו אלא חזרת האור למקומו למעלה (וירים) [בכת"י - וירידת] הכלים למטה כטעם לוחות נשברות ואותיות פורחות ועכ"ז שברי לוחות מונחים בארון כי רושם האותיות לא סר מהן וכן בשברי הנקודות נשארו נצוצי טהרה ואלו המנין תבירין ירדו למטה ומהם שרש הקליפות ואע"פ שנתברר אח"כ אוכל מתוך פסולת ע"י קפול רגלי אריך דלקמן שהעלו סלת נקיה מן השירים שזכרנו עדיין נשארו מהם שירי שירים להיות חיות לקליפות אשר הנה מרובות בעולם העשייה ומעורבות טוב ברע ורע בטוב ומה שאנו עושים בתפילתנו וגם נשמתיהון של צדיקים בסלוקן מן העולם הוא כי עוברות בעולם העשיה ומעלות עמהם ניצוצי הטהרה אשר בתוך הקליפות לעולם היצירה אשר יאמר כי שם הקליפה מחצה על מחצה קרובה אל הטוב לא מעורבת וכן מיצירה לבריאה שהקליפה מועטת ורחוקה מן הקדש ומבריאה לאצילות שכלו טוב אין רע כלל. ויש בזה שטה אחרת כי עולם האצילות רובו טוב והמעוט לא

כן. ואף בבריאה שהן מחצה על מחצה לא יתערבו בו כלל רק ביצירה החצאים מעורבים וכ"ש בעשייה שמעוטה טוב והמסתבר שלא נאמרו דברים הללו רק אחרי שירדו העולמות כלם על חטאים והם הגורמים ליתן את האמור של זה בזה, הדרן לשמעתין כי גם באצילות עצמו יש עליה מיניה וביה מן השש קצוות לעליונות כי בשבירת הכלים וגניזת האורות נשארה הארתן בתוך השברים ומשם עולים נצוצים בסיוע התחתונים להאחז ולהתיחד למעלה עד שחוזרים האורות למקומן. וכל הסלוק הזה אשר אמרנו הוא סוד מיין נוקבין הנעשים למעלה מנפשות הצדיקים ממש בשעת סילוקן כי כל המצוות שעשו בחייהם מתכנסות יחד לעלות ולראות לפני האדון ה' צבאות כטעם והלך לפניך צדקך בשעה שכבוד ה' יאספך ובפרט מעשרה הרוגי מלכות וחבריהם שבכל דור ודור שהעון גורם היות הקליפה גוברת והעולם ח"ו מתמוטט והולך בהיות נצוצי הטהרה נכפפים ונכנעים בתוך הקליפה והמה מוסרים לה גופם דרך הפקר כעין דחיית

השעיר לצוק אחר שעלה הגורל לה' על חבירו ומבי מלכא מפקידין הב' לעזאזל והוא סוד עת לאהוב חלק גבוה ועת לשנא החלק הניתן לסטרא אחרא שלא יהיה דרך מתנה וחבה ח"ו אלא שלוח ודחיפה אף כאן ברישא ממתים ידך ה' והדר ממתים מחלד כמו שיבא בפרק הקרוב שהם נמסרים על יחוד ה' לכפר על הקודש וליחד בשרשים העליונים שכן בהעלאת נשמותיהן מעלים מאותם הניצוצות אשר בתוך הקליפה שיהיו נעשים מיין נוקבין והתקבל למעלה בקדושה ובטהרה בסוד כך עלה במחשבה לפני וכבר ידעת כי זה נאמר על ר"ע כאשר שאל מרע"ה מלפניו יתברך זו תורה וזו שכרה ופירושו כך במקום הזה הוא כפי שעור המסרו מעיקרא כי לו יאתה כמבואר במקומו בסוד כי ישלים חקי שהיה מצטער ואומר מתי יבא לידי פסוק זה ואקיימנו שהוא ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך על הדרך שבארנוהו כך עלה ונסתלק מיד הקליפות האור מזוכך ומתוקן לשוב לשורשו במחשבה העליונה ומלאכי השרת ג"כ בשמעם צעקת

הרוגי מלכות ואין להם השגה במצפוני כונתם דואגים עליהם ושואלים מאת הקב"ה כשאלתו של מרע"ה והשיב להם אותה תשובה עצמה והכוונה כי הנה אלה החסידים בצעקתם ובהבל פיהם משברים אויר החצונים שלא יעכב על ידם פן יגבר ח"ו עליהם כנגד הפכו להרהר אחר מדותיו יתברך ותעל שועתם אל האלקים לא בשביל צער הגוף כי בשרו לא יכאיב אם הנפש לא תאבל ותקבל יסורין באהבה אלא כך ע"י צעקה זו בכוונה רמה ומסירת עצמם כאמור עלה שכר צדקתם עם האור שהיה נאחז עם נחש בכפיפה וזה האור יתיחד עם נשמתם הגורמת בזכותה להעלאה המדומה ועולה במחשבה העליונה למקומה למעלה והיא עולה עמהם כטעם ה' ממית ומחיה פי' ממית משבר ומבטל הנקודות הראשונות ומהאור פנימי שמסתלק מהן מחיה את הפרצופין שנתקנו על ידם והוא כטעם יהושע וכלב וכתיב בהו חיו מן האנשים ההם שירשו זכיותיהם הקודמים אשר אבדו מהן בדין התוהה על הראשונות כי המרגלים בכלל המשוררים על הים אמרו בשירה

ובזמרה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואח"כ אמרו לא נוכל לעלות אל העם הוי חיו מן האנשים ההם ואמר כי הוא מוריד שאול את המנין תבירין שהן שברי שברים אין גם א' יצלח לכל ויעל את נצוצי הטהרה בסליקו עילאה: פרק כג ואיתא בזוהר פ' פקודי בהיכל ו' דף קנ"ז ע"ב ת"ח בגין דר"ע סליק לעילא כדקא יאות עאל בשלם ונפק בשלם שאיל שאילתא ולא אתפרש דכתיב ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים על דא. פי' על זה נופלת השאלה והיא מה אלין דאתקטלי בקטולי עלמא זכאין צדיקים דלא חבו חובא בגין דיתענשון. ת"ח ממתים ידך ה' ממתים מחלד חלקם בחיים הכא (איהו) [אית] תרין סטרין ידך ה' וחלד ידך ה' דא הקב"ה ונשמתא אתכניש לגביה ממתים מחלד דא סטרא אחרא דגופא איהו שליטא עלוי דכתיב לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל והאריך בזה יעויין שם וקודם לכן אמר אינון נשמתין עילאין כגון ר"ע וחביריו ולא אתקריבו מאסתחאה בנהר דינור וכו' אלמא רוחצות בחלב הלובן העליון המתגלה עליהן ואינן צריכות כלל לאותו

מרוק הואיל ושתו כוס התרעלה בעה"ז בשמחה על קדושת שמו יתברך והוא הגורם שיתיחדו על ידם אבא ואמא שהוא מעלה מיין נוקבין כנגדו להשלמת הזווג בזכותם כמו שהמה מזדווגים ע"י זעיר ונוקביה אחרי שנשברו כליהן והדר אתקנו ואין לך הליכה בדרכיו לדבקה בו גדולה מזו אבל שאר הצדיקים בסלוקן מן העולם מעלין מיין נוקבין ממלכות לזעיר לזווגם ואיתא בפ' ויקהל כדין מלביש חד צדיק קנאה וכו' כי הצדיק העליון מזדווג עם נוקביה בסוד יוסף שהוא בגי' קנאה דרחימותא והנה בשעת הפטירה עצמה אם זכו למדרגת נפש בלבד מלכות מתעוררת עמהם ונעשה למעלה בזכותם זווג בין זו"נ ואפי' יש להם רוח אפשר שיעוררו את אמא לפרוס עליהם סוכת שלום אך אין כאן תוספת זווג למעלה ואם זכו למדרגת נשמה בינה מתעוררות עמהם וגורמים זווג אבא ואמא ואלו ואלו בבחינת היותם כוללים בעצמם העולמות כלם שהם נהנים ומושפעים מאותו זווג. אבל מכאן ואילך דאין הזווג על

ידם אלא בסוד הפנימיות אשר איננו מתפשט בכלים ובלבושים זולתי מרע"ה דכתיב ביה לא כהתה עינו כי הואיל וגופו קיים בלתי משתנה הנה הזווג המשתלם על ידו הוא תמידי בפנימיות ובכלים ג"כ כשמש המחלק בלילה לכל הכוכבים מאורו אע"פ שהוא סובב למטה מהאופק וע"ז נאמר בשגם הוא בשר ולא נס לחה לפיכך עליונים רואים אותו למטה שהוא מאיר בעולם התחתון. ותחתונים רואים אותו למעלה שהרי נגנז (ונעלה) [ונעלם] מהם וגם זה לו מן השלמות מעין דוגמא של מעלה שדרשו בזוהר פ' וירא דף ק"ג תתאי אמרי על השמים [כבודך] ועלאי אמרי על כל הארץ כבודך עלאי ותתאי אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו, עתה שבנו לכונת זה המזמור שאמרו דהע"ה לתקן מה שהביא עצמו תחלה לרצונו באותו המבחן שלא יכול לעמוד בו כדכתיב בחנני ה' ונסני וכאן אמר זמותי בל יעבר פי לפיכך בקש רחמים שלא יבא עוד לידי ניסיון ואמר פלטה נפשי מרשע חרבך ממתים ידך ה' וכו' ובאמרם כך עלה

במחשבה ידוקדק על נכון כי הנה מלת כך במספר גדול של אי"ק בכ"ר הוא בגי' שם ב"ן בכלילות עשר בגי' עם קדוש וככה הוא מספר נחמיה בן חושיאל שנאמר עליו תשב אנוש עד דכא ולא ימות לפיכך רחל מבכה מאנה הנחם שאין מקבלין תנחומין על החי והוא מוסר לאחרים כולם שע"י כן כתיב ותאמר שובו בני אדם כי אמנם זה האיש ישתלם במעלה העליונה הזאת כל האפשר להצדיק על עצמו דין שמים תדע כי כן מספר דיין האמת בשווי גמור ומאמר יהודה מה בצע כי נהרוג את אחינו קיים הבטחת הנביא ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו כמבואר אצלנו במקומו וכן כך עלה במחשבה הוא בגי' תק"ך אם נחליף בית השמוש בכ"ף להורות השיווי בין תחלת המחשבה לסוף המעשה וכן ד' אותיות השם הגדול בתמורת אלב"ם במספר שוה שהוא היחוד המשתלם באלפ"א בית"א עולה משני צדדין ואינה יורדת כלל ובה עולים אבא ואימא דאינון י"ה לש"ע נהורין

דאריך ועם זה זעיר ונוקביה דאינון ו"ה יחדו ירננו זהו סוד ש"ע פ"ע וכן מגדל עוז שם ה' במספר שוה. ועוד פ"ע בגימ' י"ה בכללות עשר שעלו שתי אותיות אחרונות של שם למדרגות העליונות ובתוספת עלוי ג"כ בסוד הכלילות כאמור: פרק כד כלל הדברים העלאת האורות האלה הוא תקון נפלא ובה הושלמה הסבה התכליתית למיתת מלכין קדמאין בסוד בונה עולמות ומחריבן וזה נקרא עולם הנקודות עולם התהו שהוא מתהה מאין בו צורה מושלמת. ועוד שהוא מתמיה בהפשט צורה למלביש צורה. ועל הסוד הנכבד הזה מה יפו ומה נעמו דברי חנניה מישאל ועזריה באמרם לנבוכדנאצר אלהנא יכי לשזבותנא ומן ידך מלכא ישזיב והן לא וכו' והכוונה כי כל מעשה בראשית לדעתם נבראו והסכימו להשתמש בכסא דמוקרה השעיר המוגבל ברצון יוצרם ע"מ להשבר ולהתבטל לפיכך נעשה הכל בשתיקה לא כן במעוט הירח שהיה שם כח וקטרוג יתבאר במקומו בס"ד אלא דהא בהא תליא לכל מבין יסודם

כי קדם מפעליו מאז עלה במחשבה סוף הויכוח דלא מיתבא דעתה מטענה אלימתא גנוזה, בקרב לבה וגזרה על עצמה השתיקה לחוס על כבוד קונה ואף על פי שמ"מ צדיק ה' בכל דרכיו וכבר בארנו בדרוש הזה במקומו בטול גמור לטעות הירח הלזו כי הצור תמים פעלו אל אמונה ואין עול הנה [הוא] ית' אשר איננו מקפח אפילו שכר שיחה נאה וכ"ש סמא דכלא משתוקא. עקב ענוה פן יאמרו הבלתי מעמיקים בעיונם עבדא נצח למריה אמר להביא במקיף ציור הכפרה שהיא עצמה פיוס לאותה טענה אשר יראה בעיניו ולבבו יבין מה רב גובריה כי היא הקשיא והיא התירוץ ושב ורפא לו כטעם כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד והוא פלא וכבר רמזנו מזה למעלה כי הכל צפוי במקיף והוא צפיית הבחירה על הדרך שבארנו בפ' ז' ויצדק לפרש כפרה שהוא מלשון כפורת (במקיף) [שהוא המקיף] עצמו חשוק שפתיך ודי בזה אך אלה הצדיקים אמרו אם יחיינו האל ית' נחיה ואם ימיתנו ומתנו באדין ברשות השם הנכבד הרשום

באותיות אלה שהוא תחילה לאור החוזר כפיתו בסרבליהון סוד המקיפין המגיעי' למטה בשולי (הצדיקי') [בכת"י - הצדדין] בסוד יריעות המשכן ונרמז בתי"ו רבתי של תמים תהיה לפיכך עלה הכתוב ביתר התיקונים מן המאוחר אל הקודם ומן הקודם אל האמצעי שכן זכר תחילה פטישיהון ופירשו חכמים ברקים הנתונים על ברכיהם ויונתן תרגום מכנסי בד אוורקסין וכן כתיב התשלח ברקים וילכו הרי נתייחסה להם הליכה ככתוב בסוד מרי דריגלין והכוונה בהם כלים תחתונים לנה"י שהן גמר מעשה הפרצופין בהכאת הפטיש עליהן ועיקר השבירה לכלל הנקודות לא היה אלא בנה"י שבכל אחד מהן כמו שיבא והוא כטעם מקטע רגליהון דרשיעיא דכתיב בהו לעת תמוט רגלם ולפי שתכף לשבירת החלקים התחתונים שזכרנו מסתלקין למעלה האורות מן השליש העליון ונבארהו סמך אליהם כרבלתהון שהם כלי מוחין וזכר אח"כ לבושיהון שהן כלי הגוף והזרועות שכן בתר רישא גופא אזיל ועם זה פירש לנו הכתוב שעור

קומה שלימה שמסרוה השלמים האלה על קדושת השם להיות המה להם בעצמן בכבודן מנין תבירין דקב"ה ומזה יובן ברכי דרבנן דמשלהי ומנא דרבנן דבלו כל אלה מחופיא דידהו בסוד שברי כלים: