במלאכים, לזה חוייב היות בכחם לפעול כל הפעולות הטבעיות המסודרות ממעשה בראשית, אמנם פעולות הפכיות מן הטבע אינם בכחם והם מסולקות מהם אל היצי' והברי', ועם היות שאמרנו שבכחם לפעול הטבע בכל העולם כלו בכלל תשתנה ארץ ישראל בזה משאר ארצות, כי א"י אינה תחת העשי' אלא בהנהגה האחת לבד שהוא תנועת הגלגלים וסדר היסודות והרכבתם, אמנם כח ההנהגה וההשגחה המופשטת בהם אין א"י מתנהגת על ידה כלל לא בימי שלוה וגאולה, ולא בימי חירום וגלות אלא הם מושגחים מפתח היכל לבנת הספיר ולמעלה, ובפירוש פי' בזוהר פ' תרומה למגנא קיימא רקיעיא בארעא דישראל שאין הרקיעים משמשים רק לחלוף הזמנים שנות חמה ולבנה בענין שאינם מושגחים מכוחות העשי' רק לתהלוכות המזלות וגלגולי הגלגלים והוצאת חמה ולבנה יום ולילה לא ישבותו קור וחום קיץ וחורף תקופות ומולדות, אמנם ההשגחה המחויבת מהם לא יעלה ולא יוריד בא"י יען הם נגדיים לפתח היכל
לבנת הספיר מקבלים משם השגחתם, כל עת שיתנגדו לנגד הפתח הזו לא יועילו ולא יזיקו לא כוכבים ולא מזלות רק שבעת שיסכימו המזלות והנהגת העשיה עם פתח ההיכל אל הגזירה הנגזרת תמהר פעולתה יותר, כאלו תאמר אם יגזרו הנהגת הגלגלים וחיבור הככבים היובש וישראל יתחייבו בעצירה מפני עון ימהר יחיש פעולת העצירה ויתקשה תשובתם, ואם יגזור תנועת הגלגלים הגשם והמטר ויתחייבו ישראל בעצירה בתשובה שישובו ימהר יחיש גשמם בעתם, ועל דרך זה ליחיד ועד"ז לפעולות כולם יתקיים אמרו אם יש עליו מלאך אחד מני אלף ע"י אלו שהם מליצים לזכותו אחר שהם מחייבים היפך הגזירה, ובדוחק יתבטל או לרוב עון, וכן להפך הם מליצים להפך. ואחר שביארנו היות ההנהגה על ידם וההשגחה מתלבשת בהם בחוץ על ידי השרים כל מציאות ההנהגה, ובא"י הבחינה הנזכרת חוייב היות בהם כח לפעול כל הפעולות הטבעיות הצריכות להנהגת הנבראים, ולזה יוגבל בהם ההנהגה יותר ויותר ויתצייר הצורה ההיא חשוכה, לא
חזיון נבואה חס ושלום ולא קדושה רק מראה חשוך כעין החוזים בכוכבים, מאשר ולא כל אשר כדפירשו רז"ל, וכן המסתכלים בחוץ חוזים בקסמים כעין בלעם וכיוצא אלא שמעוותים הדרך לחיצונים ורואים במדרגתם, ועל זה נאמר בבלעם אשר מחזה שדי יחזה, ואולם יש שתי דרכים בזה, הא' הוא לפעמים תתפשט הקדושה במחזה הזה כדפי' בספ"ר בשער אבי"ע, ויהיה התפשטות הקדושה בהם על שני דרכים או לסיבת גלות או להכניעם, וקרובים שתי דרכים אלו, והרחבנו הביאור בהם במקומות אחרים, ואז יקראו אלו מחזה שדי, דהיינו שודדם מתלבש בהם ובאותה שעה אפילו דעת בהמתו לא היה יודע, מפני שבעת התלבש הקדושה אפילו בפי האתון שהיא מלאך נעשה מששת ימי בראשית והוא קדוש לא הוה ידע, כ"ש שידע בשדי דהיינו י' עשר מראות שמתלבשות בש"ד. ולזה לא אמר שדי יחזה אלא מחזה שדי לבוש שדי לעתים. אמנם בהסתלק הקדושה משם היה יודע כל מדרגת הטומאה, אפילו המדרגה העליונה שבכולם הנאחזת
הרובצת לפתח היכל לבנת הספר, כאומרו ויודע דעת עליון, והיה יודע עת רוגז אשר אז הקליפות מתנגדות לאחורי ההיכלות לינק דיני הגבורה, כדפי' במקומו, וזה דרך נבואת אומות העולם, אמנם דרך השתלשלות הקדושה למטה והתלבשה באופנים בעשיה תמשך הנפש הטהורה לישראל, ודרך התלבשה בחיצונים כדפי' תימשך יצה"ר לישראל, והנפש אמצעית תדבק ליצה"ר ויסתלק הרוח ההוא הנמשך מהיצירה ותכרת הנפש מן הקדש, או תדבק הנפש ברוח ונשמה ויכניעו יצה"ר ויהיה עניינם ממש כענין שד"י י' מכניע ש"ד, ואז יזכה אל האור הקדוש המתפשט למטה ותשכון במדור הנפשות הקדושות אשר להם בעולם התחתון הנקרא חצר מות. וכבר הארכנו בזה בספ"ר ובפי' הסבא ובמקומות אחרים. ולפעמים תתלבש השגחה פרטית בכוחות העשיה ויעשה נס אפילו ע"י שד כההיא עובדא דרשב"י דההוא ארגינטין בן טבליון צא וגו', וזה יהיה למיעוט הזכות וכוח הכנה בדור כדפי' במקומות רבים וכמו שנתרעם שם
רשב"י. הדרישה הג' החקירה הראשונה בכוונת מציאותם. אם יספיק כל הנדרש בשתי דרישות הקודמות בסדר ענינם או נצטרך אל טעמים אחרים, ולזה נאמר כי אחר שטבע המציאות לא נברא אלא להנות האדם, והאדם לא יתנהג אלא ע"י השתלשלות המדרגות זו אחר זו והתפשטותם אל הבחינה הזו, מה זו שאלה מה הכוונה במציאותם, התפשטות המדרגות והנהגת השפלים היא הכוונה. ואני אומר מה זו שתיקה, כי אחר שהאדם טבע מציאותו בהיותו זך ונקי יתנהג על ידי הכסא כפי מה שפירשנו לעיל, ולזה לא נצטרך אל היצירה ולא אל העשיה, ובהיותו ישר וקדוש אף אם לא ייטב כל כך יתנהג על ידי היצירה ולא על ידי העשיה, ובלי ספק ששאלה זו לא יפול בעת מציאות העולם כמו שהוא עתה שחלק ה' עמו והנחיל עליון גוים, אמנם יפול ויצדק השאלה הזאת אל הקודם בעת הבריאה, וצריכים לידע כוונת בריאתם מתחילה, ולא נרצה לתקן הדבר בפסוק נורא עלילה על בני האדם ח"ו אלא יהיה הכל על צד היושר. והנה חקירה זו בנויה על
הקדמה שנודה שכל המציאות לא נמצא אלא לצורך האדם, וזה אפשר שיכחישה השכל, כי למה לא נאמר שנברא המלאך מצד עצמו להודות שמו, וכן הנברא והנוצר והנעשה, ובזה נתבטלה כל הדרישה הזאת מעיקרא. וראוי שנחזיק בסיבה זו כל האפשר מכמה טעמים, הא', שמי שנברא מצד אחר צריך שיקדם לו האחר קדימת מעלה אחר שהוא סיבתו, וכשנבוא לחקור על המינים התחתונים נמצאים גרועים תכלית הגירעון, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, והנה האדם ראש להם לכל הנבראים התחתונים בלי ספק מפני שהוא מבחר המינים החיים, כל שכן הצומח והדומם וכל שכן היסוד הפשוט, והוא גרוע מהמדרגה התחתונה שבכל העשיה, אין צריך לומר מלאך אלא אפילו גלגל אפילו ככב נאות ויפה בבריאתו כמה פעמים ממנו, אם בקיומו שהוא קיים והאדם הוה ונפסד, ואם בנקיותו ובהירותו מצד עצמו, אם במצב מקומו הוא רם עליו ושולט בו והוא מטרה לחצי גזרותיו, אם בשבחו ועבודתו לקונו לא ישנו את תפקידו, והאדם
חצי ימיו לפחות הם הכנות לקיום גופו בשינה ובמאכל ובמנוחה מעמלו והשאר תלויים לבחירתו, וכיון שכל אלו המעלות לקטן שבעשיה על גדול שבשפלים איך נאמר שיהיה האדם סיבה למציאותם כלל ועיקר. הב', שמעולם לא מצינו המסובב נותן חיים והשפעה לסיבתו אלא כמו שהיא סיבה למציאותו כך הוא סיבה לכל קיומו והשפעתו, אם כן אחר שהאדם חי ומתקיים באמצעות השפעת המערכות, נברא נוצר נעשה, והם אינם חיים על ידו אלא מקבלים שפעם וקיומם זו מזו, נעשה מנוצר ונוצר מן נברא ונברא מהבורא, היאך אנחנו נאמר שיהיה האדם סיבה לא למערכה הכוללת ולא לאיש פרטי מאישיהם. הג', מהתועליות הנמצאות לזולת הנה כפי המועיל לזולת יורה על רוממות המעלה, ולזה הבורא מועיל לכל הנבראים ואין מי שמועילהו, הוא רם על כל, והנברא מקבל תועלת מהבורא ומועיל לנוצר, וכן הנוצר מקבל תועלת מהבורא והנברא, והנעשה מקבל תועלת מהבורא והנברא והנוצר, והאדם מקבל תועלת
מכל הנעשים וכל שכן מכל הנוצרים ומכל הנבראים, ואין מי שיקבל ממנו, והלואי שלא יזיק שהוא הממעט לצרכיו הדומם והצומח והחי, נמצא מקבל תועלת ובלתי מועיל ובאיזו מעלה ישובח אדם על אחד מהנמצאים כדי שניתן לו מעלה עליהם. ואני אומר שאם הטעמים האלה אמתיים וצודקים ראוי שינתן המעלה לאדם על כל זה. הא', בלי ספק לאדם קדימת מעלה על נברא ונוצר ונעשה, אחר שנתאמת אלינו בכמה מקומות היות בו בריאה יצירה ועשיה ורוכב על הכל נשמה דאצילות, הרי מצד נשמה זו רוכב על נברא ונוצר ונעשה, ומה שראינוהו מתלבש בחומר עכור אדרבה זו מעלה ומשובחת מן הכל, שאם תתן מרגלית בטיט היון לא ילכלכוהו הטיט אלא אדרבא יאיר ויבהיק אורו וזיוו, יורה על מעלה יותר ויותר מהמרגלית המאיר השקוע בזהב כי משבצות הזהב יבהיקיה ויעודדיה להאיר אורו, וזה טעם ממש למעלת האדם בנשמתו הניתנת בחומר ומאיר על הדרכים שנפרש בע"ה, ומה שנתנו מעלה לכוכב וכיוצא
על האדם מצד נקיותו אין ראוי שישפט האדם בהיותו מלובש בחומר לבהיקות אלא אחר התפשט החומר הזה, שאם היה מתלבש בו הככב היה עכור ממנו, כמו שנראה בפועל בעזא ועזאל, כדפי' בזוהר ובדברי רז"ל בפסוק ויראו בני האלהים, ומצד זה ידמה גם כן טענת קיומו ומקומו רם על כל רמים בסוד גן עדן תחתון ועליון ואבי"ע, וענין שבחו לא יועיל ולא יזיק, כי שבח הככב לא יפעלו ולא ישפיעו, ושבח האדם ימשיך השפע בכל הנמצאים בהיותו בעל בחירה ורצון, כאשר נרחיב הענין בע"ה. הב', אין ספק שהאדם נותן חיים ושפע בנברא ונוצר ונעשה וכולם מתקיימים על ידו בסוד נר"ן דאבי"ע, ואם ח"ו האדם יעות דרכיו יקלקל בכל המדרגות חוץ מהבורא שעליו נאמר אם צדקת וגו', אמנם שאר המדרגות תלויות במעשיו וביושר צדקתו, וזה פשוט. הג' אדם הוא המועיל האמתי לכל הנמצאים, שהוא מושך להם השפע מרוחניותו ודקותו והם משפיעים אליו בבחינת עביותם, כיצד האדם מייחד וקושר
הספירות באין סוף על ידי נשמה דאצילות והם משפיעות בבריאה, הרי הוא השפיע להם בדקות והם השפיעוהו בעביות לבריאה, ודרך זה מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה וזה טעם שאמרו בתיקונים אורייתא איהי טפילה לגבי נשמתא. החקירה השנית בטעם מציאות הבריאה מצד עצמה. הנה בחקירה הקודמת פירשנו מעלת האדם, אמנם לא הכרחנו שיהיו כל הנבראים בסבתו ואפשר שיבראו מצד עצמם, ר"ל כמו שהאדם נברא בבחירה ונדבה ורצון הבורא, כן הבריאה עצמה, והיתה הכוונה להמציא נמצאים יכירו חסדו ורחמיו וגבורתו ופעולותיו הנסתרות יושפעו לזולתו וירוממהו, כי שבח העולה מהכסא אל הבורא לא יוכל שכל לדמות ולערוך, והחשק ותשוקה אשר לכסא ליהנות מזיו הבורא אין לו שיעור, והעדן המושג לנברא בהיות הבורא מושך אורו אליו אין לו גבול ולא דמיון, ויהיה הענין לשעות ידועות ולרגעים כי לא יפנה האור אל הכסא בבחינה אחת תמידית, כי הזמן התחתון נחלק לפי השעשוע המושג לעליונים, עם היות שאינם תחת גזרת זמן הזה הנמצא מחמה ולבנה
הגשמיים הם תחת הזמן הרוחני הנמצא מחמה ולבנה רוחניים, ובאותה שעה המגעת פניית האור והעידון להתעדן הכסא משפע וזיו שכינת הבורא יתמלא החלק ההוא מהכסא אורה ושמחה ויאדר ויהדר ויפאר כבוד מלך מחופף עליו, וכן יתעדנו אחד לאחד למצוא חשבון, וסוד מהלכי הכבוד בפרקי הכסא להשפיעו להמשיכו לא יושג לנוצרים, ועל זה יאמרו איה מקום כבודו להעריצו, שאינם יודעים איה בחינת פניית האור ובאיזה מקום מהכסא שוכן וחופף להעריץ, וזהו שאלתם איה מקום, כי המקום הוא אבר המרכבה שבו הפנייה וההשגחה אל הכבוד, שהוא סוד שכינת אורו הבא ומתפשט, ואלו השיגו בחינה זו והיו מעריצים ויונקים מאותו אבר היו נהנים מאור עליון המתלבש, וזה נסתר מעין השגתם, אמנם יושג ענין זה לכסא בעצמו, שהוא ידע האבר שבו שוכן וחופף כבוד עליון, ויפנו כל האיברים ויסכימו אל האור השוכן את האבר ההוא להיותם נהנים מהכבוד העליון. ולכך אינה אומרת איה מקום, וכמו שיש
עידון נפלא אל הכסא בהיות הכבוד שוכן וחופף עליו מפני שמקבלת הטוב מהמטיב העליון, כן המטיב העליון מתעדן והכבוד מתעלה ונח בהיותו מטיב ושוכן וחופף על כסאו מפני שזה דרכו להטיב לזולת, והטוב הגדול אינו מושפע אלא לנברא, שאין ערך הטוב והכבוד המתגלה לתחתונים נערך אחד מאלף אלפי אלפים חלקים אל הטוב והכבוד המושפע ומתגלה לכסא, והוא משתעשע בהטיבו המאורות הנפלאים אשר בכסא מאור הטוב המתנוצץ ממנו, פעמים באור החכמה פעמים באור הבינה פעמים באור האהבה פעמים באור הגבורה ויראה פעמים באור ת"ת, וכן מכל בחינות הספירות, שהכסא יונק מכולם כדפי', ולפי השפעתם בכסא כן עידון לכבוד העליון, וקודם הויית הכסא היה השעשוע לפניו בכבודו בעצמו ויתעדן הוא בכבודו בהיותו מתאחד ומתבחן הוא בעצמו ומשתעשע בחכמתו ובינתו שהכל אחד מיוחד, וכמו שזהוא בלתי בעל תכלית כן שעשוע זה הוא בלי תכלית ובאין גבול ולא ישיגהו אלא הוא בעצמו, ובחינות
כבודו בעצמו לא ידעהו אפילו הכסא כל שכן וקל וחומר נוצר ונעשה, מפני שלא נשיג ממנו אלא הנמשך אל זולתו ואוה למושב לו הכסא הנברא, ורצה הוא בנדבה להשתעשע בזולתו ולכך הוא משתעשע בכסא, ועתה השעשוע אשר לו בכבודו ובעצמו לא החסיר ולא העדיף אלא שהתנדב להטיב ושעשע עצמו בהטיב לזולתו, ושעשוע הכסא בעצמו בהשגת האור לא יהנה ממנו נוצר ונברא ולא ישיגהו, אמנם יושג אל הכסא בעצמו שהוא משתעשע בכבוד החופף עליו, ולכך שואלים בעלי היצירה איה מקום כבודו להעריצו, שרצונם להשתעשע בכבוד ולא יוכלו שיתרבה האור עליהם ויחשיך מאורם וימעיט השגתם ולא יהנו מן השעשוע כלל, אמנם יהנו מהשעשועים הנז', לא משעשוע כבודו בעצמו אלא משעשועו עם הכסא בני ישראל בשתי בחינות, בבחינת הגוף עתה בהיותם מתלבשים בגוף יהנו בשבתות וימים טובים מהשעשוע הנזכר, לא משעשוע כבודו בעצמו אלא משעשועו עם הכסא מפני שהם מקבלים האור מהכסא, כדפי' בתיקונים כי
בשבתות וימים טובים ישראל מושגחים בעשר ספירן דאצילות על ידי התלבשם בבריאה, וימי החול שהם היצירה בטלים וכל שכן העשיה, וישראל נקשרים בסוד עולמות הכסא וקונם משתעשע עמהם באותו השעשוע שהוא משתעשע בהשפעתו אל הכסא והטיבו אליו, ולכן ישראל נחים ושובתים ומתענגים ענג נפשיי מהכסא, וזה סוד אומרים ממקומו יפן ברחמיו וגו', כי אותה הבחינה שאינם משיגים איה מקום כבודו יושג לישראל עם היותם תחתונים, ונוסף על זה לישראל תוספת מעלה על הנברא כי אותם שזכו לנשמה דאצילות בהיותם מקיימים המצות בעולם הזה על צד האצילות בהסתלקם מהעולם הזה וגם בהיותם בו בהעלם ישתעשעו בשעשוע הנפלא המיוחד אל עצמותו, וזו מעלה נפלאה לנשמתן של ישראל הקדושים לא יערכנו שכל נברא, וכהפלא השעשוע הקודם אל הנוצר והנעשה ואומרים איה מקום כבודו להעריצו ואומרים ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו, כן יפלא אל הנברא השעשוע הקודם ואומרים פרקי הכסא
הנברא איה מקום כבודו להעריצו ואומרים ממקומו יפן, ניתוסף השעשוע בנשמתן של הצדיקים ויסוד נשמתן על בחינת השעשוע ההוא קודם שנברא העולם דבר לא ישיגהו רעיון, וזהו יחוד הספירה שאנו אומרים, וזה סוד השם שאינו שלם והכסא שאינו שלם שיחסר תוספת השעשוע שהיה נוסף בנשמתן של ישראל באצילות ובבריאה. ועוד אוסיף ביאור ב"ה. החקירה השלישית בטעם מציאות הבריאה מצד זולתה. הנה בהחקירה הקודמת פי' היות הבורא המטיב משתעשע בהטיבו לזולת, ונחת רוחו בהתפשטות מדת טובו וחסדו לזולתו וגילוי מדותיו ופעולותיו כדי שישיגוהו הנעדרים ויתפלאו מרוממותו ויהדרוהו ויאדרוהו ויכירוהו ויאמירו גדלו, ולזה לא נתפייסה מדת טובו בהמציא הנבראים מפני שהם במעלה נפלאה, שאחר גמר צורת צלם הכבוד העליון הוא האצילות שהגיע עד מדת המלכות, והיא בכלל מה שנתהווה ונמצא למטה שהוא הכסא דהיינו הבריאה אינה בירידת מעלה וקלת השיעור ומיעוט הערך אלא מה שבין
בריאה לאצילות לבד, ואין הכוונה כך אלא אחר גמר צורת הבריאה שהוא הכסא הנעלם ימצאו עוד נמצאים תחתונים פחותי ערך שיעור גדול למטה מהאצילות, מה שבין יצירה לאצילות שהוא ירידה גדולה, וכל שכן הנעשה הרוחני כל שכן הגשמי, והטעם שאלו יתרחקו מהאצילות שיעור רב, ויתרחק ההשגה מהם בכבוד העליון רוחק גדול, ויהיו משיגים מיעוט השגה ויתפשט, מדת הטוב אליהם יותר ויותר, כי כל שיתפשטו ויתרחקו ימעט השגתם ויהנו מהכבוד הנאה מועטת מפני מיעוט הכנתם, וזו התפשטות מדת הטוב יותר היותו מטיב לפחות כזה עם היות שיקבל מהטוב חלק מועט שלא ישיג בכבוד השגה גדולה, וזה מפחיתותו והרחקו, לא מפני חולשת הטוב ח"ו, ואלו לא ימצאו אם לא יקדם אליהם הכסא הנברא, והכסא אליהם סיבת הרחקם וסיבת השגתם, כיצד שאם לא היה הכסא הנברא אמצעי בין הנאצל והנוצר היה הנוצר קרוב אל הנאצל והיה נברא ולא היה נוצר, אחר שאין אמצעי בין הנוצר והנאצל, ואלו לא
היה הנברא עתה לא השיג נוצר בנאצל כלל מפני הרחק הנוצר מן הנאצל יצטרך אל אמצעי, כדפי' בסוד איה מקום כבודו וגו' שלא ישיגו ליהנות מן הנאצל כלל והכבוד העליון אינו מתגלה אליהם אלא הבחינה המתפשטת מהכסא אליהם, וזהו סוד והחיות רצוא ושוב, שהם רצים להשיג בכבוד העליון ואלו ידמו לצאת ולהפריז ממחיצתם יפלו ויתבטלו כרגע יספו ויתמו, כאומרו אל יהרסו לעלות אל ה' וגו', ולכך שבים אל מציאותם, והיינו רצוא כאומרו איה מקום כבודו, ושבים כאומרו ממקומו יפן כדפי', בענין שאינם משיגים בכסא הכבוד העליון ממש מה שנמשך אצילות לבריאה אלא מה שנמשך מבריאה ליצירה, ולסיבה זו היתה הבריאה צורך גדול להמשכת הכבוד אל הנוצרים והנעשים, בענין שהבריאה אל היצירה והעשיה סיבה למציאותם וסיבה להשגתם. עוד טעם מצד ישראל, שהנשמות הקדושות לא ישיגו השעשוע הנזכר בחקירה הקודמת בהיותם למעלה קודם בואם לעולם העשיה כדפי' בסבא, והנה לרדת הנשמות ולהשתלשל למטה להשיג
המעלה הנפלאה ההיא יצטרכו אל הבריאה להתלבש בו האצילות לרדת ליצירה ועשיה והגוף כאשר נבאר, בענין שעתה יתרבה השפע בבריאה בג' בחינות, הא' מצד עצמה דהיינו שעשוע