עמו היא יותר מוקרבת ומחוברת מכולם והיא הראשונה היא שארו זו אשתו ובתחילה היתה בת פלוני וכשנשאת. לו נתקרבה לו וז"ש הקרוב אליו ואז אשתו כגופו דמיא כמ"ש בגמרא וכמ"ש והיו לבשר אחד ולכן נטמא היא כשהיא נטמאת ע"י המיתה וכן אביו ואמו נודע כי עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה מגוף אביו ואמו נעשה גופו ואין קירוב גדול מזה וכן בנו ובתו יצאו ממנו והוא תכלית הדיבוק כנ"ל גם אחיו ואחותו הנולדים מאביו ואמו הלא הם שוין אל גופו עצמו כי כולם גוף אחד של האב והאם שנתחלק לגופות בניהם האמנם אחותו דומה לאשתו כי בהיותן בבית אביהן נחשבות לגוף אביהה ובהתדבקם עם בעליהן נפרדים מאבותיהם ואמותיהן ונדבקות בגוף בעליהן כמ"ש על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו וכו' וז"ש ולאחותו הבתולה אותה שקרובה אליו והיא אותה אשר לא היתה לאיש כי אם היתה' לאיש נתרחקה מבית אביה ונתקרבה לבעלה. והנה גם ענין שארו זו אשתו שעם היותה דיבוק גמור
יותר מכל השאר עכ"ז הוא אחר שנתקרבה אצלו בנישואין וא"כ צריך שכיון שכל הדיבוק אינו מאליו אלא ע"י מעשה הנשואין א"כ אם הנשואין עצמן אינם כהלכתם אינו נקרא דיבוק וז"ש לא יטמא בעל באשתו הנק' עמיו כשאר הנשואין ההם אינם ראוים אלא הם להאלו שיש בהם איסור נשואין כמשז"ל ואע"פ שקדושין תופסין בה כיון שאינם באים לידי נשואי היתר לא קרינן בה כי אם לשארו הקרוב אליו: ואמנם כל שאר הקרובים אינם דבקים בגוף אחד כמו אלו הששה כנ"ל כי האדם עם אשתו ועם אביו ועם אמו ועם אחיו ועם אחותו ועם בנו גוף דבוק ומקושר להם כנ"ל: לא יקרחו קרחה בראשם וכו' ענין פאת זקנם וכו' לא שייך בענין המת וגם קושיית רז"ל כי כל הפסוק הזה נאמר לישראל. אבל הענין כמ"ש הכתוב כשמן הטוב על הראש וכו' כי הכהנים נמשחים בשמן המשחה הנקרא קודש כנ"ל פ' פקודי ותחילה ירד על הראש ומשם ירד אל הזקן ומשם ירד בשאר הגוף על פי מידותיו א"כ מראשו ועד רגליו קדוש לכן באו ג' אזהרות אלו
לא יקרחו בראשם ופאת זקנם ובבשרם כיון שנתקדשו בשמן המשחה שנאמר בסוף המזמור חיים עד העולם כנודע כי קדש ושמן וחיים הם בחכמה בחשאי משא"כ היין שהוא בקלא מדת הדין שמשם המות והרע ולכן לא יקרחו על המת ומה שהוצרך להשמיעו גם בכהנים כי הייתי אומר בשלמא ישראל יוצאין ידי חובתם בהטמאם למתים לקוברם ולכל צרכיהם ואין צורך גם לקרוח ולשרוט אבל הכהנים שנאסרו לטמא למת צריכין להראות קצת דאגה לקרוח ולשרוע לז"א לא יקרחו וכו'. עוד רמז במה ששינה באומרו בראשם ובישראל נאמר בין עיניכם כמו שהקשו רז"ל וזה לרמוז אל הנ"ל כי הכהן ולוי וישראל ראש וגוף ורגלים וכיון שהם מבחי' הראש שהם ג' ראשונות אשר שם אין כנגדם קליפות כנודע לכן לא יקרחו וכו' וז"ש בראשם: קדושים וכו' א"ת כי גם בישראל נאמר קדושים תהיו וכו' א"כ מה הוספה בכהנים לז"א ולא יחללו וכו' ירצה כי ישראל הוזהרו להיות קדושים בקום עשה ואם לא ירצו ביטלו מצות עשה
זו אבל לא מפני זה נאמר בהם שהם מחללים אלא לא קדושים ולא חללים אבל הכהנים הוזהרו בקדושים תהיו ואם לא ירצו הרי הם מחללים שם אלהיהם וז"ש ולא וכו': אשה זונה וכו' אחר שנאמר לא יטמא בעל לאשתו להחלו ר"ל כשהנשואין אינם בהיתר הוצרך עתה להודיע איזו אשה מותרת לכהן הדיוט לשיוכרח להטמא לה ואח"כ יחזור לפ' דיני כהן גדול בענין הטומאה ובענין האשה המותרת לו כי זה תלוי בזה. ולפי שהגרושה אינה בהשואה אחת עם הזונה והחללה לפי שהן טמאות ופסולות בעצמן כי רצו ליזנות או לינשא לאסור להם משא"כ הגרושה כי בהיתר היתה נשואה עם בעלה הראשון לכן הפרישה בשני לאוין לא יקחו לא יקחו וגם לכן בכל אחד מהם נאמר אשה בפני עצמה. ואמנם על כל זה נאסרה הגרושה כי בצד מה דומה אל הזונה כי הזונה נתנה עיניה באיש אחר גם זו היתה נשואה לאיש שנתנו לה מן השמים אשר טליו נאמר יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ולא יכלה לסובלו ולהכנע
תחת ידו כפי הראוי ונתנה עיניה באחר ונתגרשה ממנו וז"ש מאישה אע"פ שהיא מיותר וז"ש בפ' תצא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה הרי כי כשתנשא לשני אע"פ שהוא בהיתר נקר' טומאה א"כ איך ישאנה הכהן הנק' קדוש. והנה בהיות הציוי אל הכהן עצמו נתן טעם כי קדוש הוא לאלהיו של הכהן כי עמו מדבר ואח"כ ציוה אל כלליות ישראל וקדשתו וכו' ירצה אם הכהן ירצה לקחת אשה זונה וחללה ויש כח בידך למונעו וקדשתו בעל כרחו והטעם כי את לחם אלהיך שלך הוא מקריב את קרבניך לאלהיך והוא שלוחך ואם הוא מחלל שמו ית' הפגם הוא לך עצמך ולז"א עתה לחם אלהיך ולא אמר אלהיו וא"כ קדוש יהיה לך ר"ל לתועלתך כי הרי קדוש אני ה' מקדשכם לכם עצמיכם כמ"ש קדושים תהיו וכו' א"כ גם אתה מצוה וקדשתו בעל כרחו: לעיל בענין טעם האבילות ז' ימים כי הש"י רוכב ערבות למעלה מז' רקיעים נפח הנשמה באפו והורידה לטמטה מן ז' הרקיעים בעל כרחה כמ"ש ועל כרחך אתה נוצר ואח"כ נתן לו
הבחיר' ובחרת בחיים ובבחירה עצמ' חטא והורידה בז' מדורות גיהנם שבז' ארצות תחתונית ונידון שם ולפי שאין נודע מי צדיק ומי רשע מתאבלין ז' ימים כנגד החמור שבכולן יום למדור: אמור אל הכהנים רז"ל פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וקשה שהרי ואמרת אליהם חוזר אל בני אהרן הנז' עצמן וכולם הם גדולים. גם דרשו בעמיו פרט למת מצוה וקשה דא"כ הל"ל לנפש בעמיו לא יטמא אבל עתה משמע לא יטמא בעמיו של המטמא ועוד דאטו לא ידעינן עד השתא דהכהנים הם בני אהרן. ועוד שאם הכהנים מרוב קדושתן הוזהרו מן הטומאה מה נשתנו אלו הששה מזולתם כמ"ש כי אם לשאירו וכו' ומה צריך לכתוב הקרוב אליו. ומה ענין לא יקרחו וכו' כי אינן עניני טומאה. ומה נשתנה הכהן הגדול משאר הכהנים אם הטעם משום קדושים יהיו לאלהיהם וכולן הושוו לזה ואף אם קדושתם גרועה מעט, וגדולה על כילם מה ענין הטומאה הזאת במיתי ישראל הקדושים ולא עוד אלא שטומאת הבהמה
היא טומאת ערב וטומאת המת טומאת שבעה. וזו קושיא היא אם היא טומאה מיוחסת אל הגוף אבל כפי הכתוב לנפש ולא כתיב למת ע"ד ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת קשה במאד מאד כי הנפש האדם דכתיב בה ויפח באפיו נשמת וכו' תטמא טומאת ז' וטומאת הבהמה טומאת ערב: והענין הוא כי הטומאה היא זוהמת הנחש שהטיל בחוה והיא היא הטומאה והמיתה כמ"ש ואת המות ואת הרע וכל הנשמות כלולות באדם וחוה ונטמאו אבל אין מדרגת קבלת כי הכהנים לא קבלו טומאת הזוהמא יתירה כישראלים כי הם מדת החסד הנקראים מים שהטובל בהם נטהר וז"ש אמור אל הכהנים כי הלא הם בני אהרן הקדוש אשר בחר בו ה' וזה אמירה א' וכיון שכך הוא ואמרת אליהם אמירה שנית שא"כ ראוי להם שלנפש לא יטמא בשביל עמיו של המטמא עצמו שהן כהנים בני אהרן הקדושים. ואמנם הגוף אינו מקבל טומאה כי אם מפני הנפש המחטיאה בדרך רע ומשכה עליה הזוהמא הנקראת מיתה כמ"ש ואת המות ואת הרע ואין זו הנפש השכלית אלא
הנפש הבהמית וז"ש לנפש נקוד הלמ"ד בשו"א ולא בקמ"ץ דהוה משמע הנפש השכלית הידועית. וז"ש הנפש החוטאת היא תמות וכתיב היא למעוטי השכלית. והנה הכהנים מכפרים חטאות האדם ע"י הקרבן ומושך טליו חיים וא"כ לנפש לא יטמא כי אם לשארו זו אשתו אע"פ שאינה כהנת כמוהו מעמיו נתקרבה אליו בחד רוחא דשרי בגוה והיתה כמוהו ממש ובשרות הטומאה עליו מוכרח שיקבל טומאה כי מן מקור אחד שואבים וע"ד זה ברא כרעא דאבוה ודאימי' כי כמו שאביו ואמו מזריעין אודם ולובן מגופם כן נותנים בו ניצוץ מנפשם וכן כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ונפשות האחים זה בזה ונפשות האבות והאמהות עם בניהם ובנותיהן מעורבות ומקבלין טומאה זה מזה. ואמנם הכהן לסיבת היות מחצב נשמתו גדול משאר אחיו הכהנים וזה לסיבת אשר יוצק על ראשו שמן המשחה כיתרון השמן על המים שהם שאר כהנים כי עולה על כל המשקין ואינו מתערב בהם כלל אינו מתערב בטומא' שאר אחיו הכהנים זולת למת
מצוה שאין לו קוברין ומקבל טומאות הכולל מסיבת כל ישראל ערבים זה לזה כי כולם כלולות באדם הראשון האמנם אפילו שאר הכהנים כיון שבאים בטענת קדושת היותם בני אהרן שנמשח בשמן המשחה וזקנו כמ"ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וכו' לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם וכו' לרמוז לזה נכפלה מצוה זו בהם אע"פ שכל ישראל נתחייבו בה לרמוז קדושתן בסיבת שמן המשחה של אהרן אביהם עוד יש קושיות חזקות בזה מענין נדב ואביהוא בפ' שמיני נתבטלה מצוה זו וע"ש כי שם נתבאר ענין נחמד נקשר עם זה: אמור וכו' רז"ל דרשו סמיכת הפרשיות על מיתת שאול וצריך לדעת כי בשלמא חטא אוב וידעוני נזכר בפסוק אבל רציחת הכהנים אינו מפורש בפסוק רק שלא יטמאו למת. ב' כי ענין אוב הי' אחר חטא נוב ואיך הקדימו הכתוב פה. ג' כי רז"ל פירשו שמשה שאל למה נהרג שאול והשי"ת השיבו אמור אל הכהנים והם ישיבוך והרי מענין אוב התחילה התשובה זו: והענין כי רז"ל הוקשה להם ענין סמיכת הפרשיות. ב' כפל אמור ואמרת. ג' אומרו כי יהי'
בכם אוב .והל"ל כי יקסמו באוב לכן פירשו דאגב אורחי' דקרא אתא לאשמועינן ענין מיתת שאול כי יש להקשות בה למה נהרג שאול אם בעון אוב הרי אינו אלא שואל והיא באזהרת לאו בלבד. ב' ואם בענין עון הכהנים לא הרגם בידו אלא ע"י שליח וקיי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור ממיתה ועוד דדינו בסקילה ולא בחרב. ועוד למה הוצרכו ב' עונות אוב והכהנים ויספיק בא' מהם כיון שכל א' מהן חיוב מיתה. ולכן הודיענו דעיקר עונשו היא החטא האחרון של אוב וידעוני שהיא בעצמו הסיר האובות מן ישראל והוא בעצמו ציוה לאשה שתדרוש באוב והי' מלך וגרם קיומו בישראל וז"ש כי יהי' בכם אוב כי הוא קיים להיות נמצא האוב בבני ישראל וראוי לעונשו יותר מאלו הוא עצמו עשאו אמנם יען הי' אז בצער גדול הי' דומה קצת לאנוס וע"ז שאל משה למה נענש על האוב אז אמר לו השי"ת אמור אל הכהנים שקדם לזה שציוה להורגם ולא הי' אז אונס ואע"פ שהי' על ידי שליח כנ"ל נצטרפו
שניהם יחד והספיקו לשיענש עתה באחרונה ובזה יתורץ למה נהרג בחרב כי מאז הרג הכהנים רוצח היא ומיתתו בסייף ובזה יתיישב אומרו אמור אל הכהנים של נוב ובזה יתורץ קושייתך ואח"כ חזר לענין ואמרת אליהם דין זה לנפש לא יטמא וכו': חסלת פרשת אמור: ספר עץ הדעת טוב - פרשת בהר: בהר סיני וכו'. אם קרוב לכניסתן לארץ בערבות מואב וכיוצא היתה ניתנת מצוה זו הי' קשה בעיניהם למונעם מלזרוע שדהו וכרמו ונחלתו אחת לכל שבע שנים תמיד כל ימי עולם. לכן דיבר לו מצוה זו בעמדם בהר סיני תיכף ליציאתם מבית עבדים ובתחלת היותם נלקחים לו לעם סגולה אשר עדיין לא נתחזק להם היותם יורשים את הארץ ואז כל התנאים שיתנה עמהם יהי' בפיהם לנופת צופים וז"ש וידבר ה' אל משה מצוה זו בהר סיני תיכף אז כדי שיהי' לו פתחון לומר לו דבר אל בני ישראל וכו'. ושבתה וכו': או ירצה במה שנבאר כי כל המצות התלוים בארץ אינם מורים כ"כ חיבתו בארץ וקדושתה
העליונה כמו מצות שמטה ויובל אשר חס הקב"ה עליה עם היותה דומם בלתי מרגיש שתשבות כדרך בני אדם ששובתין ממלאכות בשבתות ויו"ט ובפרט שהקב"ה כינה את שמו בזה כמ"ש ג' פעמים שבת לה' והקב"ה צופה עתידות תיכף בהר סיני טרם ענין המרגלים הקדים לאמר למשה מצוה זו כי עדיין יחשוב לכנס בה אבל אלו אמרה אחר המרגלים שנגזר גזירה עליהם שלא יכנסו לארץ אלא בניהם ויהושע בראשם לא יהי' נחמה למשה ע"ה בזה כי לא זכה ליכנס לארץ הקדושה כזו: או ירצה רצה להודיעה סוד המצוה וטעמה היטב ענין וספרת לך שבע שבתות ז' שמיטות ואחריהן שנת היובל שנת החמשים והודיעו כי ענין זה כענין הר סיני אשר לא ניתנה התורה בו ולא נלקחו לנחלתו יתברך עד סוף חמשים יום כי ספרו שבע שבתות ימים ואח"כ קבלו התורה וזה להורות ענין מציאות האלהות אשר' ברא העולם בששת ימים וישבות ביום השביעי ואח"כ גם בנתינת התורה נתאחרו ז' שבתות ימים להורות על הנזכר ועתה בבואם אל הארץ
יראו הוראה זו של שני הדברים אם ענין האלהות בבריאות העולם ואם נתינת התורה וז"ש בהר סיני וכו': דבר אל בני ישראל נקשר עם הדרך הראשון כי כדי שיקבלו עליהם המצוה הזו דיהי' קשה בעיניהם כנ"ל לכן בתחילה דבר אליהם קשות להגזים עליהם הדבר וזהו שתאמר להם כי הנה בתחלה היו עבדים לפרעה ובלי שום זכות גאלם הקב"ה כמשז"ל על לבא לקחת לו גוי מקרב גוי ואלו הוציאם היו לנו להורות לו כל ימינו ולא די זה כי אם גם להביאנו לתת לנו את הארץ ע"ד הנאמר בהגדה אלו הוציאנו ממצרים ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו על אחת כמה וכממה טובה כפולה וכו' ובפרט כי ארץ הזו כבר נכבשה בידי הכנענים וזכו בה ומאיזה כח יוציאה מידם ויתנה להם כמשז"ל על כח מעשיו הגיד לעמו' וכו' וא"כ כאשר הקב"ה ישאל מהם שנה אחת לז' שנים שתשבות הארץ אין להרהר כלל וז"ש דבר וכו' ואח"כ שכבר קבלו עליהם זו המצוה אז ואמרת אליהם אמירה רכה כאב את בן ירצה לפייסם ולהודיעם כי אדרבה
מרוב אהבתו אותם נתן להם זו המצוה כי בזה יוכר מעלתם אשר הכניסם לארץ קדושה כזו אשר השי"ת דורש אותה לתת לה מנוחה ושביתה וכיוצא בדברים אלו: או ירצה כי כל מצוה אשר פשוטה ונגלה ויש לה טעם מבואר ומיושב לא נאמר בה דיבור כפול אבל מצוה זו אשר אין לה טעם כלל כנ"ל לתת שביתה ומנוחה לארץ דומם לכן נאמר בה ציבור כפול דבר אל בני ישראל בתחלה ענין המצוה בעצמה ואח"כ ואמרת אליהם סוד המצוה והרמז שלה עד שיכירו גודלה וענינה ולכן בענין המצוה בעצמה הזכיר דיבור בגילוי לאכרזא מילין בפרהסיא כנזכר בספר הזוהר אך בסוד ורמזי המצות הנאמרים בחשאי מן פה לאוזן נאמר אמירה כמו ואמרת בלבבך: או ירצה דבר תחלה לשון קושי והיא מ"ש כי אינה שלכם ואו אל הארץ אשר אני נותן כי הארץ בעיניכם אם אשאל מכם ושבתה הארץ שבת לה' אשר הוא נתנה לכם ואח"כ ואמרת אליהם דרך פיוס והוא מ"ש שש שנים תזרע ארצך וכו' ולא נאמר הארץ והכרם אלא ארצך וכרמך כי
כבר השי"ת נתנה לכם ושלכם היא חשובה ועל שמכם נקראת כי בתחילה היתה שלו כמ"ש ז"ל על לה' הארץ ומלואה ואח"כ והארץ נתן לבני אדם וז"ש ארצך כרמך וכו' ובזה יתורץ דהל"ל דבר וכו' שש שנים תזרע וכו' כי בתחילה באות ששת שנים של הזריעה ואח"כ בשביעית תשבות ולמה הקדים ושבתה הארץ וכו' קודם שש שנים וכו'. האמנם הזכיר ושבתה הארץ כנגד דבר ואח"כ שש שנים וכו' כנגד ואמרת וכו': ובזה יובן ויתבאר ושבתה הארץ שבת לה' מה צורך באומרו שבת לה' האמנם תירץ קצת התמיהה שזכרנו כי הארץ דומם היא ולא שייך לאמר בה ושבתה הארץ ולז"א שבת לה' ירצה אע"פ שאין נופל בארץ הדוממת לשון שביתה אין זה רק דמיון ורמז לזכירה אל אשר הקב"ה שבת שאינו רק זכרון ודוגמא להורות איך הש"י שבת ביום השביעי וז"ש שבת לה'. או ירצה ושבתה וכו' הרגיש כי אין זו שביתה אמיתית כי לא נאסר שנה השביעית אלא מלזוע ולזמור אך האלנות הנטועים ומוציאים פרי מאליהם בשביעית וכן בענין הזרעים אם צמחו בה ספיחים מאליהם
אסור לקוצרן במגל וכדומה אבל לוקט הוא דרך הפקר יד הכל שוה בהם לך ולעבדך וכו' ולבהמתך ולחיה וכו' והנה האלנות והספיחין ההם הרי הקרקע אינה שובתת מהם וטורחת בגבולם א"כ השביתה העיקרית הי' מן הראוי או שיעקרו כל האלנות והזרעים בשביעית מן הקרקע או על הפחות שהיו כל הפירות ההם והספיחין אסורין בהנאה לז"א ושבתה הארץ שביתה שהיא כעין השבת של הש"י, והענין כי השביעית רמז אל יום השבת כי בו שבת אלקים והרי השבת עצמו מצינו שלא נאסר אלא לחדש בו מלאכה לזרוע ולנטוע אבל מה שכבר נטע וזרע בה הש"י בששת ימי בראשית באומרו תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי וכו' והנה ביום השבת נשארה הקרקע נטועה וזרועה ואי אפשר שלא גדלו הזרעים והאלנות כל שהוא ביום השבת והגידול הוא הכל בכחו ית' גם האדם והבריות כולן שכבר נבראו בששת ימי בראשית גם ביום השבת נשארו חיים והוא יתברך מחיי' את כולם א"כ איך אומר וישבות ביום השביעי אלא וודאי
שהכונה הוא שלא עשה מלאכה ביום השבת מחדש לזרוע ולנטוע ולצור יצורים כמו בששת הימים. אבל את אשר כבר משה בששת ימים נשארו קיימים והוא מחיי' אות' אף ביום השבת כמו כן ושבתה הארץ מזריעה ונטיעה שהם, אבל מה שכבר זרוע ונטוע לא נעקור אותה גם לא נמנע מלאסוף פירותיהם וז"ש שש שנים תזרע וכו', ירצה הנה איסור השביעית הוא היפך היתר השש שנים כי שש שנים תזרע ארצך ותזמור כרמך וגם תאסוף אתה לבדך התבואה של הזריעה והנטיעה ואמנם בשנה השביעית שנת שבתון אשר יהיה לארץ הוא היפך ההיתר הנ"ל כי שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור ולא תזרע והתבואה הכוללת את הזרעים ואת האילנות אעפ"י שהם צומחות מאליהן ונקרא ספיח וענבי נזירך כלומר שנזרת והפרשת עצמך מהם ולא עשית בהם מלאכה עכ"ז אסורין הם באסיפה אם תאספם בערך שהם שלך וז"ש קצירך זירך עשית מלאכה בידים אלא שצמחו מאליהן אף עפ"י שבשנה ההיא נקרא שבת הארץ יש קצת היתר וז"ש והיתה
שבת הארץ לכה לאכלה ולא אמר והיתה שבת הארץ לאכלה לך ולעבדך וכו' אלא אמר לכם לאכלה