להתלונן עליו ולא עוד שאף נגד השי"ת לבדו לא יכלו להתלונן בגלוי רק היו כמתאונני' ולא מתאונני' ממש אלא בקרבם ובלבם יסתירו אנינותם באופן שלא יעשה הרע ההוא באזני משה אלא באזני ה' לבדו וז"ש רע באזני ה' ועי"כ וישמע ה' ולא נשמע הדבר למשה כלל ומפני כך ויחר אפו ית' בהם כענין מ"ש ר' יוחנן בן זכאי מפני מה החמיר' תורה בגנב יותר מן הגזלן וכו' ואמנם אלו חלקו כבוד למשה עבדו ית' והרעי מאזניו ית' לכן חרה אפו ותיכף הרע להם מדה כנגד מידה כי כמו שהם בערו אש המריבה בקרבם בהסתר שלא ישמע משה כך ותבער בם בתור קרבם אש ה' ותאכלם וכראותם כן צעקו אל משה אשר הי' רחמן עליהם כמ"ש ובנוחה יאמר וכו' ולא הי' להם פנים לצעוק אל השי"ת אשר בידו היכולת כי ראו עונם הנפלא. ואז ויתפלל וכו' כי שם הויה מושך על ישראל בפרטות כנודע ואליו יאות להעביר פשע עמו כמ"ש יהושע ומה תעשה לשמך הגדול בסוד כי שמך נקרא על עירך ועל עמך
ואם אין עם אין מלך ח"ו ועוד כי שם הוי"ה נקרא מידת הרחמים וראוי לרחם אפילו על החוטאים נגדו ונתקבלו דבריו אלה ותשקע האש ועם שהאש יסוד עליון מכל הד' עכ"ז לא עלה למקומו ושקע מתחת כל ד' היסודות תחת הארץ וזה אות נמרץ הוא כי מעשה נסים הוא ולא מקרה היה ולגודל הפלא הזה ויקרא שם המקום ההוא תבערה לזכרון הנס הנ"ל כי הרי בערה בם אש ה' העליון שירד מלמעלה לצורך ישראל להענישם ותשקע בארץ במקום ההוא ויסוד העפר עצמו נעשה יסוד האש ולכן המקום ההוא ראוי לקוראו תבערה ממש כי נהפך ליסוד האש לכן ראוי הוא לקראת שם לזכרון הנס הנ"ל או ירצה כי הנה המקום ההוא הי' במדבר ומה לו למשה לקריאת שם אל המקום ההוא הרחוק מארץ כנען שזה הודיע כי לא מחשיבת המקום עצמו כי שקעה בו אש ה' היתה קריאת השם רק על כי בערה בם אש ה' בישראל עצמן ועל זכרון שמם נקרא לא על שבח המקום ההוא עצמו: והאספסוף אשר בקרבו וכו'. בני ישראל וגם הערב רב הי' להם מקנה עצום כמ"ש וממקנה בני
ישראל לא מת אחד ומקנה רב הי' לבני ראובן וכו'. וגם ערב רב עלה אתם וכו' ואמנם רצו כי מאחר אשר ה' אלהיהם מוליכם במדבר ציה מליחה וינהלם בלחם ומים בלבד ואין מחסור כל לפניו יתב' כמ"ש זה ארבעים שנה וכו' לא חסרת דבר כמו שהוריד להם לחם מן השמים אינו כבודו לתת להם לחם בלבד כי אין עליו לטורח לתת להם גם בשר וכמו שכבר קדם להם תיכף. בצאתם ממצרים בפ' בשלח בתת ה' לכם בשר בערב לאכול ולחם בבוקר לשבוע ולא ישחטו המקנה אשר להם שישאר להם בכניסתן לארץ. ואמנם בני ישראל שהיו עבדים במצרים והורגלו בלחם צר לא הרגישו בזה אבל האספסוף שהי' מצרים שרים ונכבדים ערב רב ר"ל במעלה ובעושר כי לזה לא אמר ערב הרבה אלא ערב רב והי' רגילין בתענוגי מלכים נתאוו לאכול בשר האמנם אמרו בלבבם אם בני ישראל שהם עתה ראשים עלינו מסתפקים בלחם לבד אין לנו פה לשאול בשר ולכן התחכמו להסית את ישראל וז"א התאוו תאוה כי התאוו פועל יוצא לאחרים כי גרמו
לישראל שגם הם יתאוו תאוות הבשר ואז וישובו ויבכו גם בני ישראל נוסף על האספסוף ויאמרו מי יאכילנו בשר חנם כענין המן ולא נצטרך לשחוט את מקנינו. ואמנם מהראוי לישראל שיוסרו מענין המתאונניה שקדם וחזרו עתה וישובו ויבכו. וישובו לחטוא לפניו ית'. וא"ת מה לכם לבני ישראל לבכות על הבשר אשר מעולם לא אכלתם אותו כי הייתם בחומר ובלבנים עבדים לפרעה לז"א זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כמ"ש ז"ל כי בלכתם להביא חבית של מים לאדוניהם המצריים הי' השי"ת מזמין להם דגים בתוך החביות ואוכלים חנם בלי דמים אעפ"י שבשר בהמה לא היינו אוכלים ועוד אחרת כי גם אם לא היינו אוכלים במצרים בשר הנה הי' הירקות הלחים המרטיבים הגוף מצוים בשופע את הקישואיה וכו'. ועתה אשר השי"ת הוציאנו מבית עבדים לעם סגולתו מאכילנו לחם צר לא בשר ולא דגים ואפילו ירקות לחים אלא ונפשינו יבשה בלחם צר בלתי אל המן עינינו ואפי' הלחם הזה לבדו איננו
מובטח בידינו אבל אל המן ההוא עינינו תלויות בכל בוקר ובוקר עד שיומטר מן השמים וז"ש בלתי אל המן עינינו ואין זה כבודו ית' כי מאחר שמזונותינו מוטלין עליו כנ"ל ויש בידו יכולת לכל אשר יחפוץ כמו שמוריד לנו מן מן השמים שהוא פלא פלאים הגם בשר שליו הנמצאים בארץ השפלה יוכל תת. וא"כ אין זה אלא מחוסר אהבתו אותנו כי יכולת גדול לו ית' להאכילנו בשר כי מזון העבד מוטל על רבו ולא בצרות עין ח"ו: לעיל ויהי בנסוע וכו' כוונתו ית' היתה להוליכם דרך אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע שבדרום ארץ כנען ביום אחד כי אין להם שום צער כי הולכים הם במנוחה עצומה כעל כנפי נשרים תוך ענני כבוד מעל ראשם ומד' רוחותיהם לבל יכם שרב ושמש ומתחתם כדי שהטנן יוליכם והם שקטים ושלווים וענן הז' מיישר הדרך באופן שלא ירגישו כלל שום טורח הדרך וע"י מהירות הזה יכנסו תיכף פתאום לכנען, ועוד שיראו גודל הנסים ההם אם הליכתם מהלך
י"א יום ביום אחד ואם היותם מכוסים בז' ענני כבוד ואף אם לא ירצו להלחם עמהם הענן היה מקבל כל אבני חצים ובלסטראות ועי"כ לא ילחמו ולא יקוצו ישראל בראותם מלחמה ואדרבה ינוסו מפניהם ויעזבו ערים פתוחות ויכנסו לבטח וזה ענין לתור להם מנוחה כענין המרגלים המהלכים מהלך כמה ימים ביום אחד כנ"ל וא"ת ואיך לא הלכו רק דרך ג' ימים בלבד לז"א ויהי בנסוע וכו' כי אעפ"י שלמעלה אמר כי על פי ה' יסעו וכו' כשהיו רואים עמוד הענן נזקף מעל הארון היו נוסעי': דע כי השי"ת עצמו לא הי' עושה דבר כי אם על פי משה וז"ש על פי ה' יחנו וכו' על פי ה' ביד משה. וז"ש ויהי בנסוע כלומר הנה כאשר נסע הארון מהר ה' לא נסע מאלי' עד אשר אמר משה קומה ה' ואל תתעכב עוד בהר הזה כי כבר אנו כאן בשנה השנית והכניס את ישראל לארץ וגם אני מתפלל עליהם לפניך שלא יצטרכו ישראל לערוך מלחמה עמהם כי חלושי לב הם כי לא ניסו באלה כי אם בחומר ובלבנים כדרך שאמרו בס' הזהר על ד' מלכים אשר חזקיהו
החלש שבהם ביקש מלפניו ית' שיהי' סגור ליל פסח בביתו אומר ההלל ומלאך ה' רודפם ויך בסנחרב קפ"ה אלף ראשי גיסות וז"ש ויפוצו אויביך הם הכנענים כנ"ל וזה לסיבת כי ישראל קבלו אלהות שם הויה הזה עליהם כנ"ל על כי חלק ה' עמו וז"ש קומה ה' הוא שם הויה כו'. ואז ביקש השי"ת ללכת מהלך הי"א יום ביום אחד ומה טעם נח הארון אחר דרך ג' ימים בלבד אינו אלא על פי משה גם כן שראה טורח העם אנשי' ונשים וטף אלפים ורבבות לא ניסו באלה. ונמצא כי ובנוחה יאמר שובה ה' וכו' כנ"ל: ויהי העם כמתאוננים וכו' יש להקשות א' במה חטאו המתאוננים, ב' מהו באזני ה' ולא עוד אלא שחזר ואמר וישמע ה'. ג' מה צורך בקריאת שם המקום תבערה כיון שהיו עתידין ללכת משם ד' למה שינה את שמם כי בתחלה אמר העה ויהי העם וכו'. ואח"כ קראם אספסוף. ה' מה ענין וישובו. ו' מה ענין אומרו גם בני ישראל. ז' תימה גדול דור דעה כאלו יתאוו ויאמרו זכרנו את הדגה וזה נאות לטף ולנשים הוללים. ח' אומרו והמן כזרע וכו' אין זה
מקומו אלא בפ' בשלח. ט' כי כבר בפ' בשלח הוזכר ענין הבשר בתח ה' לכם בערב בשר ולחם בביקר וכו' ולמה נשנה בכאן ומה נתחדש עתה. יו"ד מה נתחדש עתה שאמר וישמע משה את העם בוכה ובפרט במ"ש למשפחותיו ואמרו חז"ל על עסקי משפחותיו. י"א דברי משה למה הרעות וכו' אשר מעולם לא חרה אפו לדבר דברים כאלו שאין דרכו לדברם. י"ב דבריה מכופלים למה הרעות ולמה וכו'. י"ג כי התחיל בענין תרעומות אחד מאין לי בשר וסיים בתרעומות כללי לא אוכל אנכי לבדי לשאת וכו'. י"ד מה ענין ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג וכו'. והביאור ע"ד מה שפירשנו בפ' שלח לך כי כל כוונתם היתה לפי שלא היו מתרצין לקבל עול תורה ומצות וכמש"ל על זכרנו וכו' חנם חנה בלי מצות וכמשז"ל תואנה הם מבקשים ולפרוש מאחרי המקום אמנם לא פרשו רז"ל מה היא התואנה הפרטית ונלע"ד כי כיוון שלא היתה להם עילה רק כוונתם רעה בלבד כנ"ל לכן היו כעין קצים בחייהם כעין החולה שמתאווה לאכול
ואינו אוכל כך אלו היו צועקי' ומתאוננים ונאנחים ולא היו מוציאים מפיהם דבר כלל כי לא היו להם טל מה יתאוננו וכל כוונתם היתה שהקב"ה הבוחן לבות וכליות יראה כוונתם וישליכם מעל פניו ויניחם כרצון תאוותם כי עבדא בהפקירא ניחא ליה וז"ש ויהי העם כמתאוננים כי לא היו מתאוננים ממש כי לא הי' להם מקום עילה להתאונן אבל הראו עצמם כמתאוננים עד תעלה רעתם שמבקשים לפרק עול ויעלה עד אזני ה' ויבין כוונתם אך הם לא היו מוציאים קול מפיהם, ולהורות כי לא הי' תואנה מסוימת רק לפרוק עול לכן נסמכה פרשת מתאוננים בסוף פרשת המסעות לומר כי כל מה שהי' הקב"ה חפץ להגדילם בדגלי מלוכה ולנחותם בענני כבוד כמ"ש וענן ה' עליהם יומם וכו' והם אדרבה היו קצים בו ית' ובתורתו ומתאוננים לפרוש מאחריו כנ"ל והנה אעפ"י שלא דברו בפיהם וישמע ה' כאלו הוציאו הדברים בפיהם כיוון שראה שכל כוונתם היתה לשמא יבין וישמע ויקיץ בהם ויניחם
ולכן ויחר אפו כי לא היו דבר פרטי שיוכל לתקנו רק שורש רע ומר שאין לו תרופה כלל ולכן ותבער בם אש ה' לשורפם ולכלותם לאין מרפא כי גם להם אין תרופה כנ"ל. ואמנם אלו לא היו בני ישראל רק ערב רב וז"ש ויהי העם וכו' ונודע כי היו הולכים אחר מחנה ישראל עם הצאן והבקר וימצא כי כאשר בערה בם ממש אש ה' הנה השריפה לא היתה רק בקצה המחנה של ישראל כי שם מקומם כנ"ל וז"ש ותאכל בקצה המחנה, או ירצה כי המחנה הזה יחזור אל מחנה הערב רב עצמו ויאמר כי גם אשר בערה בם אש ה' עכ"ז לא רצה הקב"ה לכלותם כולם אבל ותאכל בקצה המחנה שלהם ולא בכולו וזה לראות אולי ישובו בתשובה ואז והיתה להם בושה לצעוק אל ה' כי הכירו חטאם שנתכוונו לשתעלה רעתה באזניו וישליכם ולכן ויצעק העם אל משה ויתפלל וכו' ותשקע האש במקומה ולא נתפשטה יותר כי זה הי' רצונו ית' כשישובו בתשובה ועדיין ראה הוא ית' כי כיון ששרשם רע ומר ולא שבו אלא מיראת האש
מוכרח הוא שבמרדם הם עומדים ולכן נקרא שם המקום ההוא הפרטי שהוא בקצה המחנה כנ"ל תבערה כדי שלא יוסיפו עוד לחטוא כי יזכרו כי הנה בם ממש בערה אש ה' ולולא שבו בתשובה לא היתה נשקעת במקום פרטי שאין זה טבע האש ואם יחטאו תחזור האש ותאכלם לגמרי והנה כיון ששרשם מר הוסיפו עוד לחטוא וז"ש והאספסוף וכו' ירצה כי אותם שאכלה האש היו מפוזרים בקצה המחנה של ערב רב כנ"ל ועתה אותם שהיא נאספים וממיצעים בתוך קרבו של המחנה הנ"ל שנשארו ע"י התשובה ותפלת משה חזרו לחטוא כי היהפוך כושי עורו וכו' אמנם נתייראו מן האש ולכן לא היו כבתחילה כמתאונני' אשר מראים עצמן מתאוננים על תאוות רבות לאין קץ וגם כי לא הזכירום בפיהם לתכלית רע שיבין הקב"ה כוונתם וישליכם אבל עתה התאוו ממש בלתי אנינה והזכירו שאלתם בפיהם וגם כי היתה תאוה אחד פרטיית כי עתה אין מקום להשי"ת להענישם ואדרבה יתן להם שאלתם ואם לא יתן להם פתחון פה להתרעם,
וחזר הכתוב לפרש שני דברים הנ"ל הנרמזים בהתאוו תאוה ופירש כי ענין התאוו הוא כי ויאמרו אמירה גמורה וענין התאוות הפרטית הוא מי יאכילנו בשר ואומרו וישובו ירצה כי כמו שהאספסוף חטאו תחלה באופן אשר כשחזרו שנית לחטוא יצדק בהם מלת וישובו ג"כ יצדק בבני ישראל לאמר וישובו בערך האספסוף כי הם חטאו תחלה ובני ישראל הוסיפו גם הם לחטוא כמו האספסוף, או ירצה כי מלת וישובו ויבכו נקשר עם שלמעלה כי האספסוף בתחלה התאוו תאוה ואח"כ הם עצמם וישובו עוד ויבכו ג"כ ואח"כ אמר כי גם בני ישראל חטאו כענין האספסוף ואז ויאמרו כולם מי יאכילנו בשר: או ירצה והאספסוף וכו' יובן במשז"ל זכרנו את הדגה רב אמר דגים ממש ושמואל אמר עריות וכו' גם אמרו בוכה על עסקי עריות משפחותיו וכו'. והענין כי אמר שהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה עריות שהיא סתם תאוות הגוף. והיצה"ר אבל נתיראו לאמר בפה אח"כ האספסיף' עצמו עשו ב' פעולות הא' הוא וישובו כי הוסיפו להתאוות תאוה אחרת והיא ענין אכילת
הבשר שנזכירה אח"כ וגם זו לא הזכירוה בפה הב' היא ויבכו ואמנם הבכיה היתה בגלוי אבל לא נודע על איזה ענין הי' כלל כי הרי עדיין לא הזכירו שום אחת משתיהן ואחר הבכיה הגלויה כשראום בני ישראל את הערב רב בוכים בכו גם הם ואז נתחברו יחד שניהם והזכירו ויאמרו בפיהם מי יאכילנו בשר האספסוף בוכה על שתיהן העריות בלב והבשר בפה ובני ישראל בוכין על הבשר בלבד ובפיהם ולא הי' בלבם תאוה אחרת מענין העריות. והנה אפשר לאמר כי ענין השליו הנזכר בפרשת בשלח נפסק בשנה השנית ולכן שאלו מי יאכילנו בשר וז"ש ועתה נפשינו וכו' כלומר עתה כי כבר נפסק השליו הניתן אז לנו בערב בשר לאכול הנה נפשינו יבשה ואין כל רק המן לבדו' אליו עינינו כי משתי הבטחותיו בתת לכם בערב. בשר לאכול ולחם בבוקר לא ניתן לנו עתה רק הלחם שהוא המן: או ירצה כי ודאי מאמרו ית' בתת לכם בערב בשר לא שב ריקם ח"ו ועוד ראיה לזה כי לא נזכר הסתלקותו עד עתה כלל אבל כפי זה יקשה אומרם מי יאכילנו בשר וגם אומרם ועתה
נפשינו יבשה וכו' בלתי אל המן עינינו: והנראה כי בצאתם ממצרים חפשים מן העבודה הקשה הי' מתרצים במה שהבטיחם השי"ת בשר בערב ולחם בבוקר וכמ"ש ונפש רעבה כל מר מתוק ועתה בשנה השנית וישמן ישורון ויבעט כמ"ש נפש שבעה תבוז נופת ובפרט כי הערב רב תואנה הם מבקשים וכל כוונתם לפרוק עול כנ"ל התאוו תאוה אחרת לאכול גם בשר בבוקר ובערב דמיון המן שהוא הלחם בבוקר' ובערב ומ"ש מי יאכילנו בשר ר"ל גם בבוקר כי ביום היתה בכיה זו ולא בערב שהוא לילה ממש כנודע: וז"ש זכרנו וכו' אשר נאכל לשון הווה כי בכל שעה היינו אוכלים דגה וקשואין וכו' וכמשז"ל מאין הי' להם דגים כשהיו ממלאיה מים מן המעיין היו דגים נכנסים לתוך כדיהם וכשנכנסין ללקוט תבן מן השדות לוקטין קשואין וכל זה הי' ביום ולא בלילה. והנה ק"ו ומה אם היותינו במצרים שהיינו כגויי הארץ וז"ש חנם מן המצות שנית כי היינו עבדים ועכ"ז הי' השי"ת עושה עמנו נסים בענין הדגים כנ"ל בכל שעה מן היום ואמנם ועתה אשר
נכנסנו תחת כנפי השכינה ועוד שנית כי אנו מלכים בי"ב דגלי מלכות וענני כבוד למה נפשינו יבשה אין כל בלתי המן לבדו וכי המלכים אוכלים כל היום לחם יבש לבדו בלתי לפתן לא בשר ודגים ולא פירות קשואין ואבטיחים ועוד אחרת כי הרי הגדולים יכולים לסבול אבל מה יעשו הנשים ןבפרט המעוברוח אשר בטבעם להתאוות תמיד ובפרט מאכלות אלו דגים ואבטיחים וכו' המיוחדים לנשים ההרות כמשז"ל ולכך לא הזכיר הכתוב רק את אלו בלבד וגם בזה יתורץ מה שהקשו רז"ל והלא מקנה רב הי' לבני ראובן וכו' וגם כי 'תגרי גויים מוכרין להם וראי' לזה ממ"ש ויתד תהי' לך על אזניך וכו' אבל השאלה היא כי למה הי' מפרנס בבשר בערב לבדו ובכל שאר היום מן לבדו ואם הוא מפני שהיו להם מקנה רב א"כ למה היו נותן להם בשר אפי' בערב ויותר טוב הי' או בשלא יתן להם בשר כלל או בבוקר ובערב ולא וראה ח"ו חולשא ביכולתו וכמ"ש היד ה' תקצר ולהורות כי שאלתם בשר הי' ביום
לז"א בלתי אל המן עינינו כלומר כי אמת הוא שנותן לנו בשר אלא שהוא בערב ואנו צריכין לאכלו ביום ועינינו רואות משא"כ בלילה ובזה יתורץ שהל"ל נפשינו יבשה אין כל זולתי מן ולמה נכנס בנפשינו ויצא במלת עינינו או ירצה זכרנו וכו' כי כמו שהדגה היינו אוכלים חנם מן המצות כי אין בהם הלכות שחיטה וחנב ודם כן ע"ד זם היינו רוצים לאכול הבשר חנם מכל מצות כי כוונתם לפרוק עול ח"ש מי יאכילנו ולא מי יתן לנו בשר כי כבר הי' להם מקנה רב ובזה הותרה השאלה ההיא: והמן וכו' כפי מה שפירשנו באמת הי' מתרעמים וא"כ איך הקב"ה ויתר אף ה' מאד וגם בעיני משה רע ולזה בא הכתוב להודיע רוע של כוונתם כי תואנה הם מבקשים כמו שנתבאר לעיל והראי' לזה כי הרי כל דבריהם שקר כי הנה המן כזרע גד וכו' ירצה במשז"ל במס' עירובין חשוכי בנים לא יאכלו גדגודניות והיא זרע גד הנזכר כאן וסיפר כי טבע סגולת המן למעט תאוות היצה"ר כדמיון זרע גד ולכן נקרא כן מלשון גודו אילנא כי חותך ומפסיק
תאוות האדם ואפי' זרע האדם ויען כוונתו ית' למעע תאוות יצרם לשיעסקו בתורה ויהיו כמלאכי השרת כמשז"ל על לחה אבירים אכל איש וכן ביום אשר עוסקים בתורה יאכלו את המן לבד לסיבה הנ"ל ובערב לפרות ולרבות יאכלו בשר המרבה הזרע והבשר כנודע א"כ כוונתו ית' היא לעובתם כנ"ל ולא לחולשת יכולתו ח"ו והרי טענה זו תספיק אל בחינת השי"ת, ועתה יטעון איך דבריהם שקר והתחיל בסיפור שבחו של מן הראשונה בענין מראהו כי תאוה הוא לעינים כי עינו כעין הבדולח זך כאבן יקרה וזה כנגד מ"ש בלתי אל המן עינינו הב' בענין מיעוט הטורח וז"ש שטו העם ולקטו כי בהטיית האיש גופו בקרקע בפתח ביתו חיכף ולקטו משא"כ באסיפת הדגים והשליו והפירות וזה כנגד מ"ש אשר נאכל במצרים חנם בלתי טורח. הג' וטחנו וכו' וכמשז"ל והלא לא ירד לריחיים ולמדוכה מעולם אלא מלמד שהיו משתנה המן להם לכל הנטחנים ברחיים ולכל הנדחים ולכל המתבשלי' וזה כנגד מ"ש ועתה נפשינו יבשה לחם יבש בבוקר בלי לפתן: