לא חטא לשיאבדו ממנו רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקדוש ב"ה משלים אותם אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים שהם עדיים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב ונטלם משה אח"כ להשלים מה שחסר לו בעבורם, אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם האלף חלקים של אורה שאבד ולוקחם בסוד תוספות שבת ואז הוא מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות השבת בכל ערב שבת, וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו פירוש כי ביום שבת ניתנים למשה במתנה אותו החלק שניטל ממנו והוא שמח במה שהוחזר לו, והכונה לומר כיון שניתן לו את חלקו הוא שמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקם של ישראל, ואז חוזר הוא ליתן לישראל את חלקם ולא יאמר מאחר שחטאו ישראל וכבר אני זכיתי בחלקם אני אקח הכל, אלא הוא שמח בחלקו לבד ומחזיר להם חלקם, והטעם כי עבד נאמן קראת לו, ולכן אותם הכתרים של ישראל שהופקדו בידו הוא מחזירן לבעליהן וזה שאמר כי עבד נאמן קראת
לו, וביאר מה היא מתנת חלקו שזכר ואמר כי הוא אותו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ונאבד ממנו ברדתו מן ההר ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, אמנם הכליל תפארת ניטל ממנו וזו היא מתנת חלקו שלוקח עתה ביום השבת: ודע כי נפש יתירה שעת ביאתה היא בעת הכנסת שבת, וצריכה למצוא הבית מתוקנת לשבת שלחן ערוך ונר דלוק ובעל הבית מקושט ומלובש בבגדי שבת, ואם יש יכולת בידו לטבול הרי זה משובח, ואם לאו ירחוץ ידיו ורגליו במים חמים, ואז נכנסת בשמחה בגוף האדם, ובשחרית בעת שיאמר שליח צבור נשמת כל חי אזי זמן ביאת הנשמה, ובתפלת המנחה בעת ששליח ציבור אומר ואני תפלתי אזי זמן ביאת הרוח, ובמוצאי שבת כשמבדילין באתה חונן אזי חוזרת הרוח למקומה, ובשעת סדר קדושה זמן הליכת הנשמה, ואחר שהלכה הנשמה ניתן רשות להדליק את הנר, ובשעה שמבדיל על הכוס אז זמן הליכת הנפש למקומה. אמנם לדעת האלה"י האר"י
זלל"ה כתב האלה"י הרח"ו זלה"ה וז"ל, הנה באומרך בואי כלה בקבלת שבת אז תכוון שתקבל תוספת הנפש, ובברכו תכוון לקבל הרוח, ובאו' ופרוס סוכת שלום תכוון לקבל הנשמה, וכל אלו הם בסוד הלילה שהוא המלכות, ואחר כך בבקר תכוון בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה לקבל רוח, ובמוסף באיה מקום כבודו לקבל הנשמה, ושלשתם מן הת"ת מדת יום, עכ"ל: וצריך לערוך השלחן בשנים עשר ככרות בלילה ובשחרית ובסעודה שלישית, ויסדר הלחם שתים מערכות פשוטות לאורך ששה מדרום וששה מצפון שש המערכת, ושיהיה השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב. ואמנם המקובל האלה"י האר"י זלה"ה כתב וז"ל, צריך שתסדרם שיהיו י"ב לחמים ששה מצד ימין בשלחן וששה מצד שמאל, השש של ימין יהיו שלשה על גבי שלשה, וכן בצד שמאל, והשלשה עצמם יהיו כעין סגו"ל וזה סדרן כזה: (ציור): ממש כי בצד ימינך הם ד' לחמין ב' על גבי ב', וכן בצד שמאלך הם ד' ב' על גבי ב',
ובאמצעיתם יש ד' לחמים אחרים שהם מפוסקין בנתיים שהם ב' לחמין אצל אותם הד' מצד ימין וב' אחרים מצד שמאל אצל אותם הד' אשר שם, וכשתרצה לעשות המוציא תקח מאלו האמצעים השניים העליונים ותצרפם ותחברם בשתי ידיך, ויהיו שני שולי הלחמין זו דבוק לזו ושני הפנים שלהן יהיו פונים פן זה מצד אחד ופן זה מצד אחד, ואז יהיה ניכר כאלו הוא לחם אחד ובו שתי פנים וזהו בסוד לחם הפנים, ותבצע בציעה כזית ותקחנה לך ותבצע בציעה שנית שיעור כביצה ותתן לאשתך, ואח"כ תבצע בציעות אחרות אם תרצה לתת לאחרים, עכ"ל: וצריך שיהיה עורך השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב, וצריך שיהיה אורך השלחן י"ב טפחים ורוחבו ששה וגובהו לא פחות מתשע ולא יותר על עשר, ושישב בעל הבית אחוריו לצפון ופניו כנגד פני הנרות, ובשעת המוציא יקח ב' ככרות מצד ימינו אחד מכל מערכה ולא יניחם זו על גבי זו אלא שתיהם מעומד תחתית כנגד תחתית כדי שיהיה פנים
של ככר אחד לפניו, ופנים של הככר השני אל מול פני המנורה שלפניו זכר ללחם הפנים פנים לכאן ופנים לכאן, ואם אין לו יכולת להניח י"ב ככרות אין לו רשות להניח יותר מארבעה, ויערכם שתים זו על גבי זו מצד ימינו ושתים זו על גב זו מצד שמאלו, ובשעת המוציא יטול שתים הימניים ויבצע כנזכר, וכשאין לו ד' לא יניח ג' אלא שתים ולא פחות שאין ראוי לברך המוציא בשבת וי"ט אלא על שתי ככרות, ולא יניחם זו על גב זו אלא אחד מימינו ואחד משמאלו, ויזהר שיניח הככר שבצד ימינו אל מול פני הנרות כדי שיברך עליו המוציא ולא על השמאלי: ודע שצריך לתקן סעודה למוצאי שבת אחר ההבדלה, וצריך לערוך שלחנו יפה שצריך לכבד נפש יתירה בהליכתה כמו בביאתה, ומי שלא סעד במוצאי שבת כאלו לא קיים מצות סעודה שלישית, ועוד שממנה נהנה העצם שנקרא לוז כנודע. מסכ"י. ויתר כוונת הסעודות של שבת הארכתי בהם בספר מעשה חושב בס"ד: מעין ב - נהר נ'
נהר נ' - בסוד איסור המלאכות בשבת והתירם בחול: הענין כי בשאר הימים אין שליטת מדת המלכות בעולם התחתון, שאין אור האצילות מתפשט למטה אלא סוד מלאך מטטרו"ן והיינו ימי החול, וא"כ עולם הזה וכל אשר בו כולם מאירים בימי החול ומתלבשים באורות מטטרו"ן, וכאשר האדם יפעל מעשהו ומלאכתו המשל בזה יחרוש הפרה וכליה והקרקע הנחרש הכל בסוד מטטרו"ן ומותר לפעול בו, אמנם ביום השבת מפני שלמעלה במלכות העליונה נתפשט בה סוד אור נשמה יתירה התפשטו ענפיה למטה עד שכל הנמצא התחתון מאיר באור המלכות, והנוגע בכלי המחרישה ובפרה ובקרקע משתמש באור עליון מלכות ופוגם בכל מעשה שיעשה, שהרי היא שבת מלכתא שביתה ודאי ואין לזרעה במעשה ולפוגמה בחרישה כי הקרקע זה היא ממש מלכות כיון ששולטת מתפשטת בתחתונים. וזמש"ל: מעין ב - נהר נא נהר נא - דרוש למילה: יש לשאול אחר שישראל הם קדושים חלק ה' עמו מי נתן בהם טומאת בערלה שהיא מסיטרא
דשמאלא והיא מדריגת הטומאה היותר גדולה, והראיה שרז"ל המשילוה לטומאת מת אבי אבות הטומאה כדאיתא במדרש ילקוט ריש פר' וירא, ופרשת נשא רבה פרשה י"ב וז"ל, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וגו' מאי זה הדבר על המילה אמר להם וגו', משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב והיה כהן והיה לו טומאה בתוך ביתו וכו'. וכן איתא בפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, עוד שם כל הנוגע בערל כנוגע במת וכו', ואם כן מהיכן קא אתיא טומאה זו לישראל. וי"ל דע כי התחלת התעוררות התשמיש אינה אלא מצד יצר הרע לתענוג העולם ואפילו החסידים, שאי אפשר שאין בו איזה צד לכונת תענוגי העולם כדאיתא בויקרא רבה פ' כי תזריע עמוד ג' ז"ל, הן בעון חוללתי רבי אחא אמר אפילו אם יהיה חסיד מן החסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון, אמר דוד לפני הקב"ה כלום נתכוין אבא ישי אלא להנאת עצמו וכו' עד כי אבי ואמי עזבוני וגו' ואם ישי שהוא מד' שמתו
בעטיו של נחש כדאיתא בפ"ק דבתרא דף י"ז ושבת דף נ"ה נאמר עליו ברוח הקדש הן בעון חוללתי וגו' ק"ו לשאר בני אדם, הרי מוכח שאין שום תשמיש שאין בו צד אחד מעון ומאותו הצד נצרה הערלה, מסכ"י: אמנם סוד מילה ופריעה, הענין שהדין נותן כי האור העליון תתפשט בכל העולמות ואור הצפון תתגלה ותאיר, אמנם הקב"ה העלים אור שכינתו והצפין טובו מפני חטא אדה"ר והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת הדין נכנע ונעשה שם מסך מבדיל מעלים, והיינו החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים כדכתיב וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור, והנה אלו הם שתי ערלות האחד להט החרב שהיא ערלה הנכרתת ע"י החרב כדכתיב עשה לך חרבות צורים, הב' הכרובים היא כנפי ערלה שנית הנקלפת מכאן ומכאן שהיא שני כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, ואנו אין כורתים זאת אלא היה פורשת כנפיה ופותחת דלתותיה מכאן ומכאן לגלות את אות י' הטוב הצפון ודרך עץ החיים, ועל זה
נאמר ו[נ]מלתם את בשר ערלתכם ממש בשר ערלה על שם שהוא יתרון שהרי תוך הבשר מבפנים צורת האבר מתעלם, ואין בכל האברים כדמות זה שאם תחתוך באחד מאברים איזה חתיכה תחסר הצורה, וזה תימול תתגלה צורת האבר הורה כי ענין זה נוסף על הצורה האמיתית בסיבת עון גרמו הנבראים, והיינו לשון ערלתכם כי הבשר והמום הנוסף הוא בסבתכם שהרי דרך עץ החיים היה נגלה, ואדם בחטאו הוסיף בשר ערלה והעלים דרך עץ החיים וסתמו ולזה בשר ערלתכם [היא] דייקא, והנה חטא אדם הראשון היה בשליחות ידים [והפה] כי בידים לקח ובפה אכל גם זאת המצוה בידים נימולים ובפה מוצצים לתקן חטא זה, כי אדם מושך בערלתו היה, והיינו בשר ערלתכם ונמלתם כדרך שגרמתם בשר ערלתכם ממש כאותה הדרך תמולו אותו וזמש"ל: מעין ב - נהר נב נהר נב - במעלת מצות המילה: דע שהאדם לא יקרא בשם אדם רק על ידי מצות מילה ופריעה ובלעדה יקרא שד ולא אדם, והענין לפי שמתנאי האדם כדי שיקרא בשם אדם צריך שיהיה בצלם אלה"ים כאו' כי בצלם
אלק"ים עשה את האדם, והנה ראוי לדעת מהות הצלם מה עניינו, ואומר דע שיש לאדם נפש רוח נשמה שעל ידם משתמרות נפשו רוחו ונשמתו מהחיצונים, כי אין לך מקום ריק בכל אויר העולם שאין בו כמה שדים ומזיקין, אמנם ע"י הלבוש שברא לנפש ורוח ונשמה כנזכר הם משתמרות מן החיצונים כנזכר, וזש"ה אך בצלם יתהלך איש, כי לא יוכל לילך בזה העולם ולבקוע באויר בתוך המזיקין וחיצונים הממלאים אותו אלא על ידי הצלם שהוא המלבוש האלה"י כמו שיתבאר בעזרת הא"ל. והנה המלבוש הזה הוא משותף בין לישראל ובין לגוי בין לשדים כי כולם מעשה ידיו יתברך, ולכן האדם בכלל אית ליה מזלא שהוא סוד המלבוש הנזכר, אך הבהמה לית לה הך מזלא: והנה כאשר הנשמה תטמא ע"י מעשיה אז מסתלק זה המלבוש ויתאחזו בו החיצונים שיעור החטא ההוא בין רב למעט, וכאשר ירבה לפשוע יסתלק מכל וכל, וזהו אומרו וידעו כי ערומים הם, וזהו סוד כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי אותו החטא יגרום שיסתלקו הלבושים הנזכרים
מכל וכל, ובזה יוכלו החיצונים להתאחז בנפש ורוח ונשמה וזהו סוד המיתה, וזהו סוד מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרוים מתים, כי ע"י חטאם כבר הולכים הצללים והמלבושים מסתלקים ונשארים ערומים עד גמר סילוקם ואז ניתן רשות למי שיטול הנשמה, וזהו אומרו עד שיפוח היום ונסו הצללים, והנה הצלם ההוא מלבוש לנשמה. והענין הוא כי הנשמה היא מבינ"ה כאומרו ונשמת שד"י תבינם לשון בינה, ולזה אהי"ה במילוי יודי"ן בגמטריא צלם, אמנם הרוח והנפש הם מת"ת ומלכות לזה המלבוש שלהם הם אהי"ה דאלפי"ן, מלבוש לרוח שהוא בגמטריא בצ"ל אהי"ה ומלבוש הנפש מאהי"ה דההי"ן שהוא בגמטריא בצ"ל א"ל כי א"ל הוא אהי"ה עם היו"ד אותיות: והנה גם השדים הם מעשיו יתברך ולפי שהם רוחות בלי גופות כנודע לזה אין להם כי אם אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן שהם דכורין, כי הגוף הוא מן המלכות כנודע ולזה אהי"ה דיודי"ן ודאלפי"ן בגמטריא שד. אמנם הגוים אומות העולם אין להם נשמה שהנשמה נקנית
ע"י החוקים, והתורה וזה שאמר הכתוב ושמרתם ועשיתם אותם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ואפשר שירצה לומר הענין הוא כי ע"י חוקי התורה יקנה האדם שלימות הנשמה והענין שעל ידי מעשה וכונה ודבור יקנה האדם ג' מלבושים לג' חלקי הנפשות כנזכר, וזה שעל ידי המעשה תושלם הנפש, וע"י הדבור בתורה יושלם הרוח, ועל ידי הכונה בתורה ובמצותיה תושלם הנשמה. ודע שכל אחד מנפש רוח ונשמה נחלקת לנפש ורוח ונשמה, וכן המעשה יחלק למשפטים מצות וחוקים, וכן הדיבור יחלק לדבור בפשט ובמדרש ובקבלה, וכן הכונה גם כן או יכוין לפי הפשט, או יכוין לפי המדרש, או יכוין כפי הסוד, ובזה יושלמו כל חלקיו כל אחת מנפש ורוח ונשמה. וקל להבין: ודע שכדי להשיג נשמה דאצילות שלא תושג רק ליחידי סגולה כמו להרשב"י ע"ה וכיוצא בו, אמנם לנשמה סתם הנה כל ישראל כולם יחד זוכים לכך בעשותם החוקים, וז"ש ושמרתם ועשיתם
כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ר"ל שיזכו לנשמה שהיא נמשכת מחכמה ובינה, לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ר"ל כי כל הגוי הגדול כולם יחד יזכו למדריגת הנשמה כנזכר, וזהו ע"י החקים, וזאת המעלה לא נמצא רק בישראל, וזה אומרו רק דאכין ורקין מיעוטין, והענין כי שבע מצות בני נח אין בהם חקים רק המשפטים והמצות ולזה א"א שיקנו שום נשמה, וזשז"ל אדם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם והענין ההוא כנז', כי הצלם האלהי יושלם בהיות כל חלקיו יחד שהם נפש ורוח ונשמה וזה לא ימצא אלא בישראל, ולזה אתם קרויים אדם דוקא אתם: והנה בנפש ורוח יש אחיזה לחצונים קצת, והטעם כי שורש הדינין יניקתן מן התפארת והמלכות שהם סוד הרוח והנפש, אמנם מן הבינה ולמעלה אין להם אחיזה כלל, ובזה יובן הטעם למה הלבושים של נפש רוח נשמה הם בסוד אהי"ה כנזכר, והוא לפי ששם אהי"ה הוא סוד
הבינה שממנה בורחים החיצונים, ולזה כל עוד שיש לו אחיזה לערלה והטומאה באדם אי אפשר שיחול עליו הנשמה ולזה אי אפשר שיקרא בשם ישראל, ולזה נהגו שלא יקראו לו שם רק אחר המילה שמאחר שכבר נסתלקה הערלה והטומאה אז ודאי תחול עליו סוד הנשמה, ר"ל נשמה של הנפש, ובזה יקרא בשם אדם ישראלי שמעון וראובן וכיוצא, א"כ נתבאר כי הסיבה שנקרא אדם הוא על ידי מצות המילה. וזמש"ל: מעין ב - נהר נג נהר נג - בסוד הצדקה, ובסוד מחצית השקל בכל שנה, ופדיון הבן: הענין מה שהוצרך הכתוב לכתוב בכמה מכרו את יוסף בעשרים כסף, להודיענו כמה נהנו ממנו כדי שנוכל לתקן מה שעיוותו, והעשרים כסף היו עשרים דינרי כסף, וכל דינר ו' מעין, וכל מעה ד' איסרין שהם בין כולם כ"ד איסרין, וכל ד' דינרין של כסף הוא שקל הקודש, נמצא שכל העשרים דינרי כסף הם חמשה שקלים, ולפיכך נצטוינו בתורה לפדיון הבן ליתן ה' שקלים כנגד אותם השקלים של מכירת יוסף, ומאלו החמשה שקלים הגיע לכל אחד מחצית השקל
וחלקו החמשה שקלים לעשרה חלקים ולפיכך נצטוינו בתורה ליתן כל אחד ואחד כופר פדיון נפשו מחצית השקל בכל שנה ושנה לקרבנות צבור, ואפילו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים חייב כל בר ישראל ליתן אותם לעניים שתורתם אומנתם. ודע כי הצדקה שנותן אדם מדעתו ומרצונו בלבב שלם יש בה סגולה להצילו מדינה של גיהנם, אמנם הצדקה שאדם נותן דרך גאוה להתכבד בה או דרך בושה שאם לא יתן יתבייש מאחרים שיתנו יש בו כח להצילו ממיתה משונה, אבל אין בה כח להצילו מדינה של גיהנם, כי מיתה משונה הוא צער זמן מועט אבל צער גיהנם הוא צער הוא לזמן מרובה, ועוד שזה צער גשמי וזה צער רוחני, ולא די שמצלת ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה בידי שמים, מסכ"י וזמש"ל: מעין ב - נהר נד נהר נד - בסוד הנסים: דע שהדביקות באור העליון לא יושג אלא מצד החשק והאהבה שהיא מעלה נפשיית, ובזה תגבר נפש על החומר וידבק האדם בקונו וכל העולם תחת רגליו והוא מרומם על כל, ופועל בעולם
כרצונו, מפני שהוא מקור השפע העליון מסיבתו אל סיבת העולם, דהיינו היותו גובר על המלאכים הממונים על ענייני העולם וכולם כבושים תחת ידו לעשות רצונו, כענין מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, והיינו שהחליף המלאכים ונתן כח השמן בחומץ, וזה דבר קרוב מאד וטעם נכון אל הנסים כיוצא בצדיקים האלו, שאין ערוד ממית אלא החטא ממית שהוא השר שעליו והקליפה השופע בו ובהסתלק אור העליון ממנו נשאר כקש ותבן לפני בני אדם, וזהו טעם וגר זאב עם כבש וגו', ועל מאורת צפעוני וגו'. וזמש"ל: מעין ב - נהר נה נהר נה - בסוד המן, והבאר, וענני הכבוד: הענין כי לא היו ענייני הבאר והמן סתם מזון וענני כבוד לצל, אלא היה בסוד הדקות הבאר ממש מים מן המלכות ושפע קדושתה המקדש הגוף ומכין הנפש לעסק מצות התורה, וכן המן לחם מן השמים תפארת שהוא מדקדק הגוף ומכינו ומטהר הרוח לשכון בחדרי התורה ועסקה יומם ולילה, וכן העננים מצד החסד ומצד הבינה שכן חסידה בראשי האבות ביתה לקנות הגוף
ולהלבישו רוח קדושה לטהר הנשמה ולהכינה לסודות התורה הנעלמים, בענין שהם ג' בחינות, הא' נפש כנגדה הבאר וכנגדה מצות המעשיות, הב' רוח וכנגדו המן וכנגדם התורה והתפלה, הג' הנשמה וכנגדה העננים וכנגדה סודות התורה, וזמש"ל: מעין ב - נהר נו נהר נו - בסוד יציאת מצרים: דע שמסורת קבלה בידינו מ(שא)רז"ל שנבראו נ' היכלות של טהרה בעולם היצירה בהיכל אהבה העומדים שם מחנה מיכאל הנקראים אופנים, וכנגדם נבראו נ' היכלות הטומאה בעולם היכלי התמורות הנקראים עולמו של סמא"ל שהוא מולך עליהם, ואל יקשה בעיני המעיין אומרי עולמו של סמא"ל, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת לכל יודעי דעת, כמו שכתב הרשב"י ע"ה כי סמא"ל עבדא דמטטר"ן, וכן מטטרון עצמו הוא עבדא דקב"ה: וידוע שאין האדם נידון בב"ד של מעלה אלא מבן עשרים שנה ולמעלה, ומי שנכנס ביום אחד של שנת עשרים ואחד אם יבחר בטוב וימאס ברע וישתדל לעסוק בתורה ובמצות, אזי בלילה
ראשונה כשהוא ישן על מטתו אזי מיכא"ל השר הגדול שולח מלאך אחד מגדולי מחנותיו כפי