ספר חסד לאברהם — קטע 48

הא' הכוללת הכל, היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה בכתר, שהרי היא מדה על כל המדות ואינה מתעלת ומתגאת למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר. וזה מפני שני עניינים, האחד, [מפני] שהוא בוש מלהסתכל למעלה שהוא מאצילו, אלא מאצילו תדיר מסתכל בו והוא תדיר מסתכל בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תמיד יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל, והרי המדה הזאת היא תלויה דרך כלל בראש, שאין אדם מתגאה אלא בהרמת ראש כלפי מעלה, והעניו משפיל ראשולמטה. והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר, שהוא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם, ולא עון, ולא דין, ולא שום סיבה שימנעהו מלהשגיח ולהשפיע ולהטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא ימנעהו מלהטיב, ואין שום עון או מעשה בני אדם בלתי הגון יכנס לפניו, כדי שימנהו מלהטיב לאותם הצריכים טובתו בכל עת ובכל רגע, וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים עד

ביצי כינים ואינו מבזה שום בריה, שאלו יבזה הבריות מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפילו רגע, אלא משגיח על כולם, אפילו בזויה מאד ומכוערת ומאוסה הוא נותן רחמיו על כולם, כך צריך שיהיה האדם מטיב לכל בריה, ולא יתבזה שום נברא לפניו, אלא אפילו קלה שבקלות יהיה מאד חשובה, ויתן דעתו עליה, וייטיב לכל המצטרך לטובתו. וזה כוללת (כל) ענייני הכתר בסוד הראש דרך כלל. וזמש"ל: השקת טו - במחשבה: מחשבתו תדמה למחשבת הכתר, כמו שאותה החכמה לא תפסוק מחשבתה תמיד מלפעול מחשבות טובות, ושום מחשבות רעות לא יכנס בה, מפני שהוא רחמים גמורים, ואין שום דין ולא קושי כלל. כך יהיה האדם תמיד מחשבתו פנויה מכל דבר מכוער. וכמו שהיא סוד חכמה תורה קדומה, ולא יחסר שם סוד תורה, כך לא יפנה אל שום פנייה חוץ ממחשבת התורה, ולחשוב בגדולת האל ופעולותיו הטובות, ולהטיב, וכיוצא. הכלל שלא יכנוס זר במחשבתו, אפילו מחשבה בטלה ברוח והבל העולם. וזו היתה מעלת רשב"י וחביריו, וראה כשהפריד ר' יוסי

מחשבתו כמה הוכיחו הרשב"י, כנזכר בפרשת תרומה. וזמש"ל: השקת טז - במצח: מצחו שלא תהיה בה קושי כלל, אלא תהיה תמיד מצח הרצון, שירצה את הכל, אפילו שימצא בני אדם כועסים ירצה ויתקנם ברצון טוב אשר בו, כענין מצח הרצון שהוא תדיר רוצה ומרצה הגבורות ומתקנם, אף הוא ירצה הגבורים המתגבר כעסם בהם, וזה ברצון טוב ובחכמה גדולה שישתתף שם, שלא יבא לפגום ולקלקל כענין הרצון העליון, שהוא נמשך מן החכמה הנפלאה במצחא ומשם מרצה הכל, וזה יהיה מטוב מדותיו, שאם מדותיו קשות מצד אחר עם בני אדם לא יתרצו ממנו, אמנם כאשר יהיה מטיב מדות יהיה סיבה שיתרצו בני אדם ממנו. וזמש"ל: השקת יז - באזנים: שיהיו אזניו נוטות תמיד לשמוע הטוב, אמנם שמע שוא או המגונה לא יכנסו בהם כלל, כדרך שסוד האזנה עליונה אין שום צעקת דין ולא פגם לשון הרע נכנס בהם, כך לא יאזין אלא הטובות והדברים המועילים, ושאר הדברים המגבירים כעס לא יאזין אליהם כלל, וכמו שהנחש

ודבורו ולשונו אינו נכנס שם, כך לא יכנס אליו שום דבר, והיינו לא תשא שמע שוא, כל שכן שאר הדברים המגונים שלא יכנסו לאזניו כלל, ולא יתן האזנה אלא לדברים טובים. וזמש"ל: השקת יח - בעינים: עיניו לא יסתכל בהם כלל בשום ענין שיהיה בו מגונה, אמנם תמיד פקוחות להשגיח לרחם על האומללים כפי כחו, וכשיראה צעקת דל או עני לא יעצים עיניו כלל, אלא יתבונן בדעתו עליו כפי כחו, ויעורר רחמיו עליו בפני שמים ובפני הבריות, ולא יכנס בעיניו שום השגחה רעה כלל, כדרך שהעין העליונה פקוחה תמיד ומסתכל תדיר אל הטוב. וזמש"ל: השקת יט השקת יט - בחוטם: מעולם לא ימצא בחוטמו חרון אף כלל, אלא תמיד באפו חיים ורצון טוב, ואריכת אף אפילו לאותם שאינם הגונים, ותמיד רוצה למלאות רצון ולהפיק כל שאלה ולהחיות כל נדכה, ומוציא מחוטמו תמיד מחילת עון והעברת פשע, ואינו כועס לחוטא לו אפילו בעת חטאו, אלא מתרצה בחייו ולעשות נחת רוח לכל. וזמש"ל:

השקת כ - בפנים: פניו מאירות תמיד, ומקבל אדם בסבר פנים יפות, כענין אור פני הכתר שהם תמיד רצוי ואור פנים, ואין שום אודם ודין נכנס שם כלל, כך אור פניו לא ישונה, וכל המסתכל בהם ימצא בהם השמחה והאור והסברת פנים, והרי סוד הפנים יאירו תמיד, ושום סיבה לא יטריד הסברת פנים טובים לכל משום ענין. וזמש"ל: השקת כא - בפה: פיו לא יוציא אלא טובה, לא שום דבר מגונה כלל, אלא גזרת אמריו תורה והפקת רצון טוב אל הכל תמיד מברך, וקללה כלל בשום ענין לא יוציא מפיו, ולא דבר רוגז וכעס כלל, ואז יהיה דומה לאותו הפה העליון שאינו נסתם כלל, ולא ימנע הטוב תמיד, ולכך צריך שלא יחשה תמיד מלדבר הטובה על הכל, ולהוציא ריח תורה מפיו, וברכה תמיד לא יפסוק מפיו, וזהו השלם: הרי שבעה פעולות כולם הם תחת דגל הענוה, שהם כלם למעלה בכתר באברים העליונים, ועת שיהיה האדם רוצה להתקרב למעלה להדמות אליו לפתוח מקורותיו אל התחתונים, צריך שישתלם

ויטהר בכל שקתות המים הקודמים שהם תחלה הענוה ותחת דגלה שבעה פעולות הנזכרות ותחת שבעה פעולות, י"ג מדות הקודמות שהם תקוני דיקנא, אז האדם שלם ומשתלם במדה העליונה: אמנם ידענו שאין אדם יכול לסבול תמיד אלו המדות, מפני שיש מדות אחרות שהאדם צריך להשתלם בהם, והם מהגבורות התחתונות כאשר נבאר. אבל יהיה הענין שהרי יש ימים ידועים שאין הגבורות פועלות, ואין בני אדם צריכות אליהם, והם ימים שהכתר שולט בהם, או שעות שהכתר מתבקש, צריך אז שישתמש בכל אלו, וכל שאר המדות עם היות שהם צורך עבודה אינו עת להשתמש בהם, מפני שאור הכתר מבטלם , כך הוא ישתמש באותם המדות הקשות, כגון שבת, שעולם מתתקן בסוד ענ"ג ואין דינים בשבת, אזי ישתמש במדות האלו כולם, כדי לפתוח המקורות העליונות, שאלו יכוין בכוונתו אל אורות הכתר בתפלותיו והוא יפעול בפעילותיו בהיפך, האיך יפתח מקור הכתר, והרי הוא דוחהו במעשיו. ודע אילו הספירות הממש עליונות

יגבירו הדינים הקדושים והכעס הקדוש, לא ישרה הכתר בהם, ואילו האדם יגביר הכעם החיצוני אפילו יהיה לשם שמים כל שכן שלא ישרה הכתר ואורו עליו, ומה גם שהוא בא לעוררו על המדות העליונות, והרי יאמרו תראה עזות פנים שיש בו: לכך צריך האדם בימים טובים, ובשבתות, וביום הכיפורים, ובשעת התפלה, ושעות עסק התורה, שאינם שעות הגוברות אלא שעות גילוי הרצון העליון, לכוין דיעותיו במדותיו עליונות האלו כולם, ושאר שעות היום ישתמש במדות הנשארות לעבודת השם כאשר נבאר. לא המגונה מהם שהמגונה אין לו עת לשלוט באדם אלא לרעתו, כאשר יתבאר. ואז כאשר ישתמש במדות האלו, יהיה נכון בטוח שיפתח המקורות העליונים, ויתנהג האדם באלו המדות מעט מעט, והעקרית שיתפס שהיא מפתח הכל וכן היא ראש לכולם, היא מדת הענוה, מפני שהיא ראש כוללת כל המדות כלם, והוא כולל בחינה ראשונה בכתר, ותחתיה יוכללו הכל: והנה עיקר הענוה הוא, שלא ימצא בעצמו ערך כלל, אלא יחשוב שהוא כאין, וכמאמר העניו

ונחנו מה כי תלינו עלינו, עד שיהיה הבריה השפלה שבכל הנברא לעיניו, ובזוי מאד ומאוס מאד, וכאשר יגע תמיד להשיג המדה הזאת, כל שאר המדות כרוכות אחריה, שהרי הכתר המדה הראשונה אשר בו שנראה עצמו לאין לפני מאצילו, עד שיחשוב עצמו לערך מאצילו אין. כך ישים האדם עצמו אין ממש, ויחשוב העדרו טוב מאד יותר מהמציאות, וכזה יהיה לנוכח המבזים כאלו הדין עמהם, והוא הנבזה אשר עליו האשם, וזו יהיה סיבת קנין המדות הטובות. וזמש"ל: השקת כב: והנה מצינו תרופה להרגיל אדם עצמו באלו הדברים מעט מעט, עד שאפשר שעל ידי התרופה הזאת יתרפא מחולי הגאוה, ויכנס בשערי הענוה, והיא תחבושת הנעשה מג' סמים, הא' שירגיל עצמו שיברח מהכבוד כל מה שיוכל, מפני שהכבוד שהאדם מתנהג בו יהיה סיבה שיכבדוהו בני אדם ויתלמד בהם על צד הגאוה, ויתרצה הטבע תמיד בענין ההוא. הב' שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר עם היות שבני אדם אינם יודעים גריעותי מה לי מזה, וכי

אין אני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה, וחלישות היכולת, ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו, וכיוצא, עד אשר ימאס בעיניו כדכתיב נבזה בעיניו נמאס. הג' שיחשוב על עוניו תמיד, וירצה בטהרה, ובתוכחות, וביסורין, ויאמר מה הם יסורין היותר טובים שבעולם שלא יטרדוני מעבודה, אין חביב מכלם באלו שיבזוהו ויחרפוהו ויגדפוהו, שהרי אלו לא ימנעהו ממנו כחו, ואינו כחלאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושיו בעוני, ולא ימנעו חייו וחיי בניו מיתה, א"כ ממש יחפוץ בהם, ויאמר בלבו מה לי להתענות ולהסתגף בשקים ומלקיות המחלישים כחי מעבודת הש"י, ואני לוקח אותם בידי, טוב יותר שאסגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ולא יסור כחי ולא יחלש, ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם ואדרבה יחפוץ בהם ויתאוום. ויעשה משלשה סמים אלו תחבושת אל לבו, ויתלמד בזה כל ימיו. וזמש"ל: השקת כג: עוד מצאתי משקה טוב מאד, אבל לא יועיל המשקה כל כך כמו שיועיל אחר התחבושת הנזכר,

והוא שירגיל עצמו בשני עניינים, האחד הוא, לכבד כל הנבראים כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה, וכן כל הנבראים חכמת היוצר בהם, וידמה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד מאד, (עד) שנטפל יוצר כל החכם הנעלה על כל בבריאתם, ואילו יבזה אותם ח"ו נוגע בכבוד יוצרם. והרי זה ידמה אל חכם צורף עשה כלי בחכמה גדולה, והראה מעשהו אל בני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע מהכעס אל החכם ההוא מפני שמבזין חכמתו בהיותם מבזין מעשה ידיו, ואף הקב"ה ירע בעיניו אם יבזה שום בריה מבריותיו, וזה שאמר מה רבו מעשיך ה', לא אמר גדלו אלא רבו, לשון רב ביתו חשובים מאוד, כולם בחכמה עשית, ואחר שנטפלה חכמתך בהם רבו וגדלו מעשיך, וראוי לאדם להתבונן מתוכם חכמה ולא בזיון: הב' ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ויאהוב הכל כאלו היו אחיו, ויותר מזה עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כלם ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו, ויאמר מי יתן ויהיו אלו

צדיקים שבים בתשובה ויהיו כלם נביאים, ויראה מאמר אוהב נאמן לכל ישראל אמר ומי יתן כל עם ה' נביאים, וכמה יאהב אותם בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם, ויכסה מומם, ולא יסתכל בנגעיהם , אלא במדות הטובות אשר בהם, ויאמר בלבו אלו היה העני המאוס הזה בעל ממון רב כמה הייתי שמח בחכמתו, כמו שאני שמח בחברת פלוני, והרי זה אלו ילבישוהו הלבושים הנאים כמו פלוני, הרי אין בינו לבינו הבדל, אם כן למה יעדר כבודו בעיני, והרי בעיני ה' חשוב ממנו, שהוא נגוע מדוכה עוני ויסורין ומנוקה מעון, למה אשנא מה שהקב"ה אוהב, ובזה יהיה לבבו פונה אל צד הטוב, ומרגיל עצמו לחשוב במדות הטובות הנזכרים כלם. וזמש"ל: השקת כד - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החכמה העליונה: הנה מדת החכמה הוא, שהיא פרוסה על כל הנמצאים כלם, עם היות שהיא נעלמה ונשגבה ועליה נאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית. כך ראוי לאדם שיהיה חכמתו מצויה בכל, ויהיה

מלמד להועיל בני אדם כל אחד ואחד כפי כחו, כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו, ולא יעכבהו סיבה כלל, והנה אל החכמה שני פנים, הפן הראשון, העליון הפונה אל הכתר, ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה. הפן השני, התחתון הפונה למטה להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם. כך יהיה אל האדם שני פנים, הפן הראשון, הוא התבודדותו בקונו כדי להוסיף חכמתו ולתקנה. הפן השני, ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו, וכמו שהחכמה משפיע לכל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כך ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והנאות אליו וצרכו, וישמור מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שימשך ממנו תקלה, כעין שהספירה העליונה אינה מוספת על שיעור המוגבל במקבל: ועוד מדרך החכמה להיותה משגחת על כל המציאות, מפני שהיא המחשבה החושבת על כל הנמצאות, ועליה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, וכתיב וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו

נדח, ונאמר אשר אני חושב עליכם בית ישראל. כך צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו יהיו לתועלת עם ה' לקרב הנדחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות כמו שהשכל חושב לתועלת הנמצא כלו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתיעץ עצות טובות עם ה' ועם עמו בכלל ובפרט, והיוצא מהנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה, ויהיה לו כמו ושכל ומחשבה להנהיגו ולנהלו אל המנהג הטוב והישר, כמחשבה העליונה המישרת האדם העליון: ועוד החכמה מחיה הכל כדכתיב והחכמה תחיה בעליה, כך יהיה הוא מורה חיים לכל העולם, וגורם להם חיי העולם הבא, וממציא להם חיים, זה כלל נובע חיים לכל: ועוד החכמה אב לכל יצוריו של הקב"ה, כדכתיב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, והם חיים ומתקיימים משם . כך הוא יהיה אב לכל יצוריו של הקב"ה, ולישראל עיקר, שהם הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן

על הויותיו, ויהיה תמיד מתפלל בצרת המצירים בצרה כאלו היו בניו ממש וכאלו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה, כדרך שאמר הרועה הנאמן האנכי הריתי את העם הזה וגו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך, ובזה ישא את כל עם ה' כאשר ישא האומן את היונק, בחיקו ישא בזרועו יקבץ טלאים, עלות ינהל, הנכחדות יבקש ויפקוד, הנעדר יבקש, הנשברת ירפא, הנצרכה יכלכל, האובדת יחזיר, וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם, כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ, וינהל לכל אחד כפי צרכו, אלו הם מדות החכמה אב רחמן על בנים: עוד צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם, שהרי החכמה העליונה היא פרוסה על כל הנבראים, דומם צומח חי מדבר, ומטעם זה נצטוינו בביזוי אוכלים, ועל דרך זה ראוי שכמו שהחכמה עליונה אינו מבזה שום נמצא, והכל נעשה מאתו, דכתיב כלם בחכמה עשית כך יהיו רחמיו על כל מעשיו. ומטעם זה היה ענין רבי, שעל ידי שלא היה חס

על בעלי חיים באו לו היסורין שהם מצד הדין, שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר ריחם ניצול מן הדינים, מפני שפרש אור החכמה עליו ונסתלקו היסורין, ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכלם בחכמה, ולא יעקור הצומח לא לצורך, ולא ימית בעלי חיים אלא לצורך, ואפילו הכי ירחם כל מה שאפשר. זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלוי בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, ומחי למדבר, לצרכו. וזמש"ל: השקת כה - היאך ירגיל האדם עצמו במדות הבינה: והיא לשוב בתשובה אין דבר חשוב כמוהו, מפני שהיא מתקנת כל פגם, וכמו שדרך הבינה למרק כל הדינים ולבטל מרירותם, כך האדם ישוב בתשובה ויתקן כל מר, מי שמהרהר בתשובה כל ימיו גורם שמאיר הבינה בכל ימיו, ונמצאו כל ימיו ימי תשובה, דהיינו יכלול עצמו בבינה, שהיא תשובה, ויהיו ימיו מעוטרים בסוד התשובה העליונה. וראה כי כמו שהתשובה בה שורש כל הנמצאות בסוד היובל, והרי החיצונים סוד נהר דינור הנכלל בקדושה בסוד

הגבורות נשרש שם ויתפשט משם ויקרא התפשטות חרון אף, ובסוד וירח ה' את ריח הניחח יחזור העשן ההוא אל מקורו וימתקו המים והשקיט החרון וינחם ה' על הרעה, כך האדם בסוד תשובתו עושה סוד זה. שלא תאמר שהתשובה טובה לחלק ההקדושה שבאדם אלא גם לחלק הרע שבו מתמתק, כעין המדה הזו: ובזה תדע שהרי קין רע היה ומנחש היה, ונאמר לו הלא אם תטיב שאת, אל תחשוב מפני שאתה מצד הרע אין לך תקנה שזה שקר, אלא אם תטיב ותשריש עצמך בסוד התשובה, שאת, תסתלק שם בסוד הטוב המושרש שם שכל מר עליון שרשו מתוק, ויכול לכנוס דרך שרשו ולהטיב עצמו, ולזה הפעולות עצמן מטיב האדם וזדונות נעשו לו כזכיות, הנה אותם הפעולות שעשה הם מקטרגים וסטרא דשמאלא, שב בתשובה שלמה הרי מכניס ומשריש אותם הפעולות למעלה, וכל אותם המקטרגין אינם מתבטלים אלא מטיבין עצמן ומשתרשין בקדושה כעין הטבת קין, והרי אם קין שב בתשובה היה זדון אדם הראשון נחשב לו כזכות, אמנם לא רצה לשוב ולכך כל

סטרא דשמאלא מאתו, אמנם עתידין לשוב והם שבים ומתתקנים, היינו ממש מן הטעם שפירשנו, שהאדם משריש בעצמו סוד הרע וממתיקו ומכניסו אל הטוב, ומטעם זה האדם מטהר יצר הרע ומכניסו אל הטוב, והוא משתרש בקדושה למעלה, וזו היא מעלת התשובה שהאדם המתנהג בה צריך שכל יום ויום יהרהר בה ויעשה ענין תשובה דבר מה, ולא ישכח ממחשבתו שום יום, כדי שיהיו כל ימיו בתשובה. וזמש"ל: השקת כו - האיך ירגיל האדם עצמו במדות החסד: עיקר כניסת האדם אל סוד החסד הוא סוד האהבה, ועיקר האהבה לאהוב את ה' תכלית האהבה, שלא יניח עבודתו על שום סיבה, מפני שאין דבר שיהיה אהוב לפניו, ולזה יתקן תחלה צרכי עבודתו ואחר כך המותר יהיה לשאר הצרכים. ויהיה האהבה הזאת תקוע בלב בין יקבל טובות מאת הקדוש ברוך הוא בין יקבל יסורין ותוכחות, יחשבם לאהבה לו כדכתיב נאמנים פצעי אוהב, וכדכתיב בכל מאדך ופירשו בכל מדה ומדה וגו', כדי לכלול כל המדות בחסד, ונמצא