ספר חסד לאברהם — קטע 5

הנמצאים במחוזות. אמנם א"י לא תחסר כל בה מפני שאינה תלויה בכוכבים כ"א במלאכים, וצבא השמים בשלימות ולכן הם בארץ שיעור תמונה שלימה ולכן ימצא הכל בה, כשם שנקודת המרכז כולל [כל] העגולה בכלל, כך הא"י הוא נקודת המרכז של העולם כולו, והמלאכים מופקדים על כל (נשמות) גשמיות לצמחים והמתכות ושאר פרטי הדברים וכיוצא בזה. דרך כלל א"י שואב מן הקדושה וח"ל שואבת מן החיצונים ע"י התפשטות השבעים שרים כמ"ש בס"ד, וזמש"ל: מעין א - נהר כ נהר כ - להכריח כי השכינה בתחתונים: ונאמר כי לאדם יש ג' חלקים, הא' הוא הנפש מצד המלכות, והב' הוא רוח מצד הת"ת, והג' הוא הנשמה מצד הבינה וחכמה ועולה עד הכתר, ואין האדם זוכה מיד לשלשתן אלא אם זכה נותנים לו נפש, זכה יותר נותנים לו רוח, זכה עוד יותר נותנים לו נשמה. אמנם נפש דבוקה עמו הן אם יחטא הן אם לא יחטא, ולכן ישראל שהם כללות המציאות בערך זה נפש הכוללת לכל ישראל היא המלכות עצמה, ולכן אינה חסרה מהם לעולם וזש"ה זאת אשיב אל לבי

על כן אוחיל לו. וזהו נחמתן של ישראל בגלות בזאת ודאי, ולכן הם מצפים לישועה, ואף שהם חוטאים מ"מ היא גולה עמהם, וזש"ה בן כסיל תוגת אמו ודאי שהיא נפרדת מלמעלה וע"י זה היא גולה, ואמנם ענין של מדה זו תלוייה אם מאירה או חשיכה כענין הנפש עם הגוף ממש, אם זוכה הנפש במעשים טובים ובעסק התורה היא מאירה כך המדה הזו היא מאירה במעשים טובים שלנו, ואנחנו ישראל כגוף אליה שלא יפרד הגוף מן הנפש, אמנם אם זוכה אדם יותר זוכה למשוך אליו הרוח, כך כל ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד הת"ת והיינו בן חכם ישמח אב, זכה יותר זוכה אל הנשמה כך ישראל אם זוכים יותר מושכים אליהם סוד ג' ראשונות דהיינו הנשמה מהבינה ולמעלה וג' קשרים אלו הם גם כן סוד אריך אנפין והזעיר ונוקביה וזמש"ל: מעין א - נהר כא נהר כא - בירידת השכינה והנשמה בזה העולם השפל: ידוע הוא כי אין האדם כסדר הנמצאים בהשתלשלות, ר"ל שאינו במקום הראוי לו כפי

השתלשלות המדריגות, מה שלא קרה כן לכל הנמצאים, כי כולם נמצאו במקום הראוי להם, אמנם האדם אינו במקום הראוי לו כי סדר המדריגות בסוד השתלשלותם מעילה לעלול כן מתחייב היות נשמת האדם מתחת כסא הכבוד, ורוחו בעולם המלאכים, ונפשו במקום הראוי לו, אמנם כן לסיבה ידועה להשי"ת נתגרשה ממקום בריאתה וממקום עילותיה הראוי, וירדה חלקיה אל מקום שפל המדרגות כולם והיא מגורשת ממקום מנוחתה, וזה מה שאמרו רז"ל כי הנשמה היא במאסר בגוף, וסדרו אנשי כנה"ג בתפלת אלה"י נשמה ואתה משמרה בקרבי, כי הש"י משמרה תוך המאסר הזה כי אינה מקומה והוא חוץ למקומה כנזכר: ודבר זה יגרום לו מיעוט השפעה וההשגחה, והמשל בזה כאשר רצון הבורא יתברך להעניש מלאך על ענין ידוע כמו שדרשו רז"ל בפסוק ובמלאכיו ישים תהלה, ומבלי ספק הוא כאשר יגורש ממקום הראוי לו לפי סדר השתלשלותו הוא לו גלות, והיינו הכרת הנפש כנודע, וזהו ענין סמא"ל שהיה תחלה קדוש ומרד והורידו הקב"ה מקדושתו ונכרת ממקומו ואין לו מקומו

הראוי רק שנכרת ונדחה ממקומו כנודע, ודבר זה פשוט הוא. ומזה נקיש אל הנר"ן שהם תמיד מגורשים ממקום הראוי להם, וכמה מגיע להם צער להיות נכרתים ממקום מנוחתם אל המדור הזה התחתון, עד שמטעם זה אמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא להיות חוץ ממקום מנוחתה הנזכר, נוסף היות דבר זה להויה זו ר"ל הויות הנשמה דומה מה שלא עשה כן הקב"ה לכל שאר הנמצאים, והנה בזה נמצא ממש אל חלק האצילות דבר פלא לא יכילהו רעיון והוא מוכרח מצד עצמו, וזהו היות השכינה נמצאת במקדש כמש"ה וכבוד ה' מלא את המשכן, וכבר נתבאר בזוהר כמה כחות עולמות שכרה השכינה להיות למטה לשכון במשכן, ואין ספק שאינה בכמה עולמות ממש והיא מתגרשת משם לרדת למטה השכינה וצמצמה עצמה בין בדי ארון על כנפי הכרובים, כדכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו': וכמו שמצינו אל הנשמות כן הענין אצל השכינה שנתגרשה וירדה ממקומה לדור בתחתונים חוץ

למקומה, אמנם כן שאין ענייניהם שוה לגמרי, והוא כי השכינה קודם היותה בגלות היה אפשר לעלות למקומה וישאר העולם ריקם כתחלה, ועד על זה שבחטא אדם הראשון נסתלקה השכינה למעלה, וכן על ידי הרשעים היתה מסתלקת, משא"כ לנשמה שבע"כ היא במאסר הגוף עד הגעת זמן הקצוב אליה שתצא ממאסרה, אמנם יש עת שלא חזרה השכינה כלל והיא במאסר עה"ז והוא מיום שירדה על הי"ב שבטים והלכה עמהם למצרים שוב לא עלתה למעלה למקומה, וכן כשגלתה עם ישראל לבבל וכמש"ה ובפשעכם שלחה אמכם וכן היא גולה עמנו בגלות זה, כי שוב לא נסתלקה השכינה ממש: והנה להיות ענין הזה לב' בחינות אלו ר"ל לנשמות ולשכינה הוכרח למשוך עליהם שפעם וחיותם הפוך סדר המדריגות כדי למלאות חסרונה, וזה ע"י הנשמות שיעשה כל הדרכים שאפשר למשוך השכינה עליהם כדי לינק את שפעם, וזה התיקון למדה התורה לבני ישראל בסדר עשיית המצו' והתורה והעבודה בזמנים הידועים, להיות ענין ההוא סיבה למשוך השכינה אלינו

להיות חיותינו על ידה, ולא מצד השכינה בלבד אלא גם שאר מדריגות שעליה, כי עיקר השכינה היא לייחדה עם המדריגות שעליה כי חיות הנשמה מן השכינה נקשרה עם המדריגות העליונות, וכן ג"כ השכינה השתלשלה להמשיך אליה כל מדריגות עליונות להשלים עניינה אחר שהיא מגורשת מסדר השתלשלותה, ומכ"ש כי היות הדבר צריך אל החיות והשפע להיות נקשר העלול מן העילה תמיד ע"כ צריך שהתעוררת העולם הזה לא יחסר ולא יעדר לעולם, כ"א יעדר אפילו שעה א' יחזור עולם לתהו ובוהו, וכל עילה תעלה למקומה הרמתה ותשאר השכינה ח"ו בלי יחוד ויעדר מהנשמות שפעם וחיותם, ואמנם הטעם לענינים האלו ר"ל לנשמות ולשכינה היות לכאורה משפטם יוצא ממרכז הצדק שגורשו ממנוחתם, וזה הוא כדי שיהיו כל העולמות שוים העולם התחתון כמו העולם העליון כדי שיהיה עולם התחתון נמצא לפני אלה"ים לעולם, וזה ע"י שירדו למטה הנשמות ותרד השכינה אליהם, והם ישתדלו בקישור

העולמות אשר אצולים עמהם ואז ישב העולם לפני אלה"ים, ואנחנו בהיותינו למטה נדבקים בה' כמש"ה ואתם הדבקים בה' אלה"יכם חיים כלכם היום ממש למטה. וזמש"ל: מעין א - נהר כב נהר כב - בסוד התדבקות השכינה עם ישראל: הענין היא כי נשמתן של ישראל אין עניינם אל השכינה לבד, כי מפני שהם זכרים ואצילות נשמתם מן הזכר ועיקרם מן הת"ת ודבקותם הראוי הוא שם, והשכינה רודפת אחריהן מפני שהיא רודפת אחר הת"ת והייחוד, ואי אפשר להשיגו כ"א באמצעית ישראל ע"כ היא מתדבקת בנשמת ישראל ובמעשה מצותיהן, שהם מיין נוקבין כדי לעוררם מאחר שהנשמות נאצלי' ממנה, וא"כ לפי זה הת"ת בעצם שוכן על ישראל בהיותם ראוים והגונים, ובמקרה השכינה נדבק בת"ת וזש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ר"ל ועשו לי מקדש כדי שהשכינה תשרה בו, ושכנתי הת"ת בתוכם של ישראל בסוד נשמה, והשכינה במשכן כדי להדבק תמיד עם ישראל, וזמש"ל: מעין א - נהר כג נהר כג - בסוד גלות השכינה:

תחלה ראוי לדעת בביאור מלת שכינה, ונאמר כי מה שתאיר ותשכון עם ישראל בתחתונים מהארות האלהות הטהור והקדוש זהו שנקרא שכינה, ובאור מלה זו הוא מלשון השוכן אתם כי בחינתו השוכנת בתחתונים נקראת שכינה, ובאר מלת גלות נאמר על הטלטול הן שהוא באונס כמו גלות ישראל מעל אדמתן, או שהיא ברצון שהוא כענין שהאדם עצמו גולה ממקום למקום כמו שאמרו ז"ל גלות מכפרת עון היינו היות האדם מעצמו נע ונד ממקום למקום וזהו ביאור מלת גלות. והנה באלה"ות לא יוצדק לא גלות ולא צער ולא טלטול ממקום למקום כי מלא כל הארץ כבודו: וכדי להבין זה צריך אתה לדעת איך נקשר דבר רוחני עם הגשמי עד שנאמר כי בהם הוא משכן השכינה, ואם ישיב המעיין שמשכנה הוא בסוד נפש ורוח ונשמה משכן השכינה בכל ישראל ולא במקום ידוע שהוא המקדש, הן אמת שהסבה למשכנה במקדש הוא ישראל היותם ראוים לזה, אבל עכ"ז לא נאמר שהם כסא אל השכינה דא"כ בה"מ למה, ולכן אמר כי הבה"מ ממש היא משכנה

והוא ע"ד זה כי מן הרוחניים יצא הגשמיים, כן באותו דרך ממש הוא משכן אליו והוא בדרך עילה ועלול, כי משכינה דאצילות נמצא הכסא, ומהכסא נמצאו השרפים, ומהשרפים נמצאו החיות, ומהחיות נמצאו האופנים, ומהאופנים נמצא העה"ז השפל, וא"כ השכינה תשכון בדרך זה בעצמו תתלבש בכסא, והכסא יתלבש וישכון בשרפים, והשרפים יתלבשו וישכנו בחיות, וחיות יתלבשו באופנים, והאופנים יתלבשו וישכנו בזה העולם, ועד"ז הוא מתצמצם הרוחני וישכון בגשמי, ועד"ז הוא הכנת המקדש ורמזותיו וצורותיו ותכונותיו שיה' משכן לדברים הדקים והרוחניים וישכון שם השכינה על ישראל: ודע כי כמו שהאמת הוא שהמלאך נמצא במקומות רבים ברוחניותו, כמו כן הנר"ן הם הויות דקות ובהיותם מתלבשים בגשמיים יגיע להם מקרה הגשם כמו שקרה להמלאכים אצל אאע"ה, וכן נעלה הדברים יותר כי האמת שלא יוצדק גזירה זאת בהשכינה להיות שהשכינה היא בכל מקום. הן אמת כי על דרך פרטי היתה מתלבשת במשכן, ובהיות ישראל נוסעים ממקום למקום והארון

היה נוסע עמהם אותו הרוחניות הנמצא שם היה מתלבש במלאכים, והמלאכים במקדש דהיינו הלבוש הנזכר שקרה לו מקרה הגשם, כי תסע ממקום למקום, כי בעלות המשכן ממקומו אין קדושת השכינה שם במקום ואין דינו בבל יבא כיון שנסע הארון והשכינה ממקומו, וכל זה הוא רק בשביל ישראל וחיבתם: והנה לא נתרחק היות נמצא ממש גלות המקום כי בהיות ישראל בארצם היתה השכינה ממש עמהם תוך המקדש, ובהיות שגלו ישראל יצאה שכינה מוסתר המדרגה והלכה משם עמהם בגלות, וא"ת היאך נאמין זה והוא היפך הרוחני, הנה אם יקשה לך דבר זה אם כן יקשה גם לנו איך היה משכנה בגשמי, וכאשר נתרץ ענין זה כן יתורץ ג"כ זה וכדפרישית, וכמו כן גלות השכינה ע"ד הרוחני ונאמר כי להיות השכינה בתחתונים הוא צורך גבוה מפני היות כשרון מעש' תחתונים הסיבה להוריד שפע הנ"ל, לפיכך הוצרך קישור העולמות להיות עד"ז כנ"ל, וכאשר ישראל בגלותם ובלתי עושים כפי הראוי תורתם ומצותם ועבודתם הנה יעשה רושם למעלה

לחסרון השפע, ומה גם בהעדר עבודת בית המקדש שהוא דבר גדול למעלה וענין זה יגרום העדר האור מן שכינה שיעור לא יושג וישוער אפי' למעלה, וא"כ יצדק גם כן גלות השכינה על העדר האור מן השכינה, כי כיון שבהיות שכינה גולה גורם דבר זה. וזמש"ל: מעין א - נהר כד נהר כד - בסוד גלות השכינה בג' גלויות ושמירתה אל ישראל: כבר ידעת כי השכינה מקבלת שפע ואור הראוי לה ולחיילותיה, אשר הם הנמצאים כלל העליונים ותחתונים והיא המחייה את כולם על ידי השפע שבא להם על ידה להחיותם ולקיומם, ושפע זה לא יחסר לה לעולם אע"פ שלא יהיה נשמת הצדיקים בעולם, כי בהכרח צריך לקיום העולם כמ"ש לעיל, והעד על זה קודם זריחת אור אברהם אע"ה בעולם שהי' העולם ניזון והולך אפילו לא היו צדיקים בדורות השכינה שופעת השפע המוטבע לה לפרנס את כל הנמצאים, אמנם אחר היות נשמות הקדושים בעולם והיות ישראל על אדמתן מקיימין כל התורה אז לא לעצמן לבד יגרמו הטובה והארה, אלא גם את כל הנמצאים כולם שבעים לחם

משפעם וטובתם יותר מלפני קודם שהי' הנשמות בעולם.וזה ברור בלי ספק: אמנם בהיות הנשמות חוטאים ופוגמים ח"ו ונפקדים הם לרעה למעלה אז ימשוך רעה אל הנשמות ולכל הנמצאים, וזהו בא' מב' בחינות או שלא חטאו כ"כ אז ג"כ לא יחסר אל הנמצאים רק תוספת השפע שניתוסף להם מצד שלמות הנשמות ההם קודם שפגמו, אמנם השפע המוטבע להם לא יחסר ואז לא יהיה גלות אל השכינה רק יהיה גלות ישראל על פשעם. והבחינה הב' הוא אם פגמו כל כך עד שלחוזק הפגם יסתלק השפע מכל בחינותיה ומכל חייליה מכל וכל: והנה ג' גליות שהיו במציאות זה קשה מזה, הא' הוא גלות מצרים שאז הנשמות הקדושים שהם ע' נפש דישראל לא פגמו כלל ח"ו, ואדרבה השכינה ירדה עמהם לתיקון העולם, וגלותם היה כעין יסורין של אהבה בסוד תקון העולם כנזכר בספר הפרדס בשער השערים, ואז השכינה עמהם בגלות ובלי ספק היא מצטערת, והטובה הנמשך להנמצאים אינו בשלמות אחר שהיא בצער

עם ישראל, אבל עכ"ז השפע היה נשפע לכל הנמצאים: והב' גלות בבל ואז פגמו הנשמות ודאי אמנם פגם ההוא לא גרם רק גליות לעצמן, ושאר הנמצאים היה להם שפעם עם היות שלא היה להם כל השפע בשלמות מפני הפגם שגרמו, שיותר רע הוא היות הנשמות פגומות יותר ממה שלא (היה) [היו] כלל, ו[לזה] השכינה שם עמהם בגלות לשמרם והיא עצמה אינה בגלות שהוא השפע הניתן לה לקיומה ולקיום כל הנמצאים כולם: והג' הוא גלות הזה (שכבר) [שכ"כ] פגמו הנשמות עד שהשכינה גלתה ונסתלק ממנה השפע מכל הבחינות [מכל וכל], וזהו גלות השכינה ההחלטיי ולא צער לבד שתצטער מצרות ישראל אלא צרת עצמה הנוגע למדת השכינה כביכול, וזהו לא היה בגלות בבל כ"א בגלות האחרון זה כמ"ש בתיקונים בפסוק ונהר יחרב ויבש על ענין שפע הנזכר לשכינה, ופירוש יחרב בבית ראשון, כי יחרב מלשון חרבו המים שאינה יבישות כ"א נגובות ומ"מ נשאר קצת לחות, ויבש הוא בבית שני דהיינו שנתייבש מכל וכל כי נסתם צינורות השפע מכל וכל:

וא"ת כיון שנסתם השפע מכל וכל א"כ מה יתן ומה יוסיף העוסק בתורה ובמ"ט או אם יפגום ח"ו, וי"ל כי העושה מצוה בעת הזאת הוא עושה סמך אל השכינה ומושך לה שפע קצת כמו זיעה בעלמא, ועכ"ז יש לו שכר טוב בעמלו וע"ז נאמר שישו אתה משוש וגו' כי הוא עושה לה סמך, ואדרבה שכרו יותר גדול והעד ע"ז בת מלך בהיותה יושבת בהיכל אביה המלך, וא' מעבדיה יעשה לה איזה עבודה ודאי תשים לו שכר אבל לא שכר כ"כ כמו שאם תהי' חוץ להיכל המלך בדוחק בגלות, ואם העבד יתן אז אפילו דבר קל כמו עשב לח להבריא נפשה הוא חשוב בעיניה מכל אילי נביות אשר היה בשעת הממשלה: ודע כי עיקר כוונת הרשב"י ע"ה בחבור ספר הזוהר היה לזה, להיות השכינה בגלות באפס שפע באין תומך ובאין עוזר לה, ורצה לעשות לה סמך ליחדה בבעלה יחוד מועט ע"י החיבור הזוהר, במה שהיה הוא וחביריו עוסקים בסודות התורה, שזהו גורם לייחוד קב"ה ושכינתיה ע"י היסוד שהוא סוד ר"ז בגימטריא או"ר. וגם ע"י החיבור ההיא יהי' ביטול הקליפות

וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים אשר החיצונים לוהטים בכל עת ובכל שעה נגד מדת הקדושי' והשמות הקדושים הם בסוד השכינה, ונגד בני ישראל הניתנים בגלות בין אומות העולם הנקראים חיוון בישין אריות ודובין האוכלין את הענ"א שהם ישראל, כאמרו ואתנה צאני וגו', ועסק התורה יקרא קלע וחרב ורומח והם בחינת סודות כדי להצילם מרעתם ע"י חיבור זה כנזכר, וספר זה שעתיד להתגלות בימי מלכא משיחא כדי ליתן סעדא לשכינה הנז': והנה כל אותן שיזכו אליו יזכו לגאולה כי העבודה זו המועטת בזמן הזה הוא יותר חשוב מכל אילי נביות שהיה בזמן שהיה בית המקדש קיים, וכן עד"ז הוא הפגם ח"ו מי שפוגם עכשיו בשעת גלות המר הזה שגורם שגם מיעוט השפע נחסר, ואז כביכול בכעס ודין ותקלה מן הסיבות ח"ו שעי"ז תתהפך לדין חזק ותקיף, וזהו טעם צרות התכופות זו לזו בגלות המר הזה מה שלא היה בכל שאר הגליות, וזהו הבחינה הג' כי ביותר נקל הוא נלקה עתה בדין

בהיות בגלות ממה שהיתה בגלות בבל כנזכר, כי בגלות בבל לא היתה השכינה עמהם בגלות רק כדי לשמרם בלבד ולכן היה לה השפעה בכל יום: אבל עתה שנסתלק לה השפע מכל וכל, היא נקראת סוכת דוד הנופלת, הנפלה לא נאמר אלא נופלת, שלעולם נופלת, שנסתם שער השפע שאינו שופע למטה זולת מה שאנו אוכלין הספיחים וספיחי ספיחים, וכן תמיד מאותו שפע שהיה נזרע בה קודם עת הגלות, ולכן העולם חוזר לאחור, וז"ס נופלת שמשמעותי' בכל יום היא נופלת כי אין לך יום ויום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכל עוד שהולך השפע מתמעט חזקו כענין הספיחים שיש להם חוזק וספיחי ספיחים הם יותר מועט וכל עוד שהולך הוא מתמעט: ונבאר עתה מה ענין לישראל בגלות הענין הוא כי אויר ארץ העמים שבח"ל הוא שמירתה מטמא, וסודו הוא להיות כל מציאות האויר סוד הקליפות, ובזה יובן נסיון אברהם אבינו ע"ה ברדתו למצרים, וגם נסיון יעקב אבינו ע"ה ברדת לח"ל לחרן, שאמרו בזוהר כי האבות

נכנסו בשלום ויצאו בשלום, וזהו כי להיות אויר ארץ העמים מטמא בלי ספק שם חוזק הקליפה לכל דבר שבעולם, אם להחטיאם באויר הטמא שהם מובלעים בתוכו ויתבטל שם כחם לשמור התורה והמצוה, ואם להיותם נמסרים שם ביד הקליפות ושכיחא הזיקא ומן הראוי שיהיו בסכנות גוף ונפש, וזהו שבח אברהם אע"ה שירד למצרים עיקר מקום הקליפות והכניעם שם ולא ביטל עבודתו עבודת השמים, וכן יעקב אבינו ע"ה כשירד לחרן, ולכן כשירד יעקב למצרים פחד שמא ישתקע שם בתוך אותן הקליפות ושם ישראל לא יזכר עוד, כי לא ידע אם דורות הנמשכים ממנו יוכלו לעמוד בנסיון, ושמא ישתכח מהם לשמור דרך ה' צדקה ומשפט, והש"י הבטיחו על זה ואמר לו אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה: והסוד הוא כי אויר א"י הוא טהור המוכן לקדושה ולעבודת הש"י, שאין הקליפות שולטות בא"י והיצה"ר אינו גובר שם, רק במה שיש לאדם בטבעו או מה שירצה הוא להגבירו עליו,