פרק עשירי: יאור פי' בזוהר פ' מקץ (דף קצ"ד.) כי היסוד נק' יאור והוא עצמו נקרא נהר. וכבר אפשר לומר כי כל המקומות שיקראו נהר יקראו יאור, ויאור ונהר הכל ענין א'. ופירושו לשון אור ונהירו. ויש חילוק בין יאור ונהר כי נהר הוא בהיותו משפיע שפע גדול ובמרוצה. והיינו נמי שפירושו מלשון ונהרו אליו כל הגוים (ישעיה ב ב) לשון מרוצה והוא משל אל רבוי השפע. והיאור בהיותו משפיע ולא כל כך כי היאור חלק הנהר ופשוט הוא. ובתיקונים (בתקוני ז"ח דף קט"ו.) פי' כי הת"ת נק' יאור והטעם דאיהו נהורא דאורייתא. למדנו ממנו ב' דברים. א' כי ג"כ יקרא יאור הת"ת כמו שיצדק עליו שם נהר ודאי. ב' כי לשונו מגזרת אור כדפרשנו: יבק פירש הרשב"י ע"ה (בר"מ עקב דף רע"ב ע"ב ובר"מ משפטים דף קט"ז.) בשם זה כי הוא ראשי תיבות י'חוד ב'רכה ק'דושה והכוונה על ג' אבות הרומזים בג' דברים אלו. התפארת אל היחוד, והגדולה אל הברכה, והגבורה אל הקדושה. והטעם כי עקר היחו"ד הוא בתפארת כי
הוא המתייחד. ומגדולה שפע וברכה באה לעולם על ידו כד"א (בראשית יב ב) והיה ברכה, ומגבורה קדושה כמו שיתבאר בערכו ב"ה. וזהו יבק. ואלו הג' מדרגות כלם ע"י היסוד. וכן אמן באותיות מאוחרות מאבג"ד וכו' עולה יב"ק כיצד א' בחילוף ב', מ' בחילוף נ', ן' בחילוף ס'. עולה יב"ק. ואמן עולה צ"א בחשבון שם יאהדונה"י שהוא רומז אל היחוד. ויב"ק עולה שני שמות אלה עם שם אהי"ה שהוא היחוד ג"כ. וזהו ויעבר את מעבר יבק (שם לב כב) בסוד ויעבר עיבו"ר ע"ב רי"ו שהם ג' אבות שסודו עיבור. ויחוד קב"ה ושכינתיה שהם יהו"ה אדנ"י. והחופה המחופפת אהי"ה וע"ז היחוד נאמר יב"ק. וע"ז נאמר (תהלים כ) יעננ"ו ביו"ם קראנ"ו. וזהו חכם בק"י בהלכה [מח] וזהו סוד יחוד אמ"ש קו חסד קו רחמים וקו הדין. אלו הם דברי הרשב"י ע"ה בר"מ ובתקונים מקומות רבים כמלקט שבלים. אמנם בזהר פ' לך (דע"ח.) פי' וז"ל ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא, ואברכך מסטרא דשמאלא,
ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא, והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל, הא הכא כורסייא דארבע סמכין וכו' עכ"ל. ונראה מדבריו כי ברכה מצד הגבורה. וכן בתקונים פי' קדושה מסטרא דחכמה וברכה מסטרא דבינה, והעתקנו לשונו בערך ברכה. והנה יישבנו זה בערך טהרה ועוד נבאר בערך קדושה: יבשה היא המלכות. וכאשר גרם החטא ונשתברו ונתקלקלו הצנורות ואין השפע יורד והחום שורף בכח והדין גובר אז נקראת יבשה. כי נתייבש לחות מימי השפע וכל לחות מימי השפע מתיבש ומתנגב. עד שמשפיע בה התפארת ועל ידו מתלחלח היבש ומפשיר השפע הנקרש בה. וכן בארו בזהר פרשת בראשית (דף כ"ט ע"ב): יד צריכים אנו להתבונן כי ביד ה' אצבעות והם ה' ספירות שהם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד. והם נכללות בשתי ידות שהם ב' ההי"ן ה' עילאה וה' תתאה זו שמאלית וזו ימנית. והימנית רוב הפעמים הבינה, והשמאלית היא המלכות. והטעם כי זו נטייתה אל הימין וזו נטייתה אל השמאל כענין חסידה שנקרא הבינה. ואין לתמוה על אמרנו שהבינה היא ימנית עם
היות עיקרה בקו שמאל כדפירשנו בשער סדר עמידתן כי בערך המלכות היא רחמים. ועוד דקדקנו בלשוננו באמור נטייתה שהיא נוטה עם היותה דין מעקרא. וג' ידות הם והם ששה רצה לומר כי יתחברו אל כל אחד מג' ידות אלה שם גדול"ה חזק"ה רמ"ה. והענין כי פעמים בינה משפעת בגדולה ונפתחת במקורות הגדולה ולכן תקרא י"ד הגדולה. וכשתהיה השפעתה בגבורה דין וחוזק נקראת י"ד החזקה. וכשיהיה השפעתה בתפארת ועל ידו הרמתה תקרא י"ד הרמה. וכערך שלשה שמות אלה אל הבינה מצד השפעתה, כן ערך המלכות מצד קבלתה. ותקרא שלשה שמות אלה גדולה חזקה רמה וג' ידות אלה נרמזות ונכללות בשם מ"ב. וה' אורות הנזכר בפ' יהי אור הם ה' אצבעות שביד הגדולה. וה' רקיעים שבפר' יהי רקיע הם ה' אצבעות שביד רמה. וה' פעמים מים שבפ' עצמה הם ה' אצבעות שבי"ד חזקה. כמו שנבאר. והם פרטי הספירות רצה לומר ענפי הגדולה והגבורה. אבל ה' אצבעות שבי"ד רמ"ה הם עצם החמשה
ספירות. ולכן היא נחלה בלי מצרים כי אין שם יכולת לקליפות כלל. אולם בפרטי הספירות גדולה גבורה יש יכולת על דרך שנבאר בשער התמורות. ויש חילוק גדול בין יד לזרוע כי ביד משגת כח המקטרגים ולכן צריך נטילת ידים ולכן הצפרנים בראשי האצבעות כי שם אחיזתם. אמנם הזרוע אין צריך נטילה כי הוא פנימיות הספי' ותוכיותיה וזהו טעם לנטילת ידים ולא הזרועות. עוד יש י"ד ה' הוי"ה. והוא מצד מדין הגבורה אמנם הוא פגיעת הדין והכרעתו אל הרחמים וכן פי' רשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה ד"ח.). עוד יש יד כהה והוא כח הדין החזק במלכות מצד האש הגדולה קרוב אל החשך עד אשר כהו עיניו מכובד הדין [מט]. ולפי הנראה מתוך לשון התקונים כי הבינה עצמה היא יד ה' הוי"ה והמל' עצמה י"ד כה"ה. עוד המלכות נקרא יד כותבת מצד התפארת ויד חותמת מצד היסוד והארכנו בערך חותם. עוד יש ידי אדם ונקראים חסד וגבורה מצד שהם יוצאים מהתפארת שהוא נקרא אדם. ונמצא לפי זה
שהם חסד וגבורה שבתפארת ובחינתו מהם שהוא נכלל משניהם: ידיעה הוא לשון חיבור. והוא בא' משני מקומות אם בת"ת שהוא מחבר ומיחד החכמה והבינה. אם ביסוד שהוא המחבר ומייחד הת"ת ומלכות כדפי' בשערים הקודמים: יהי הוא בתפארת כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא מ"ד ד"פ.) [וז"ל בראשית תמן תר"י תמן א"ש ועלייהו אתמר] יהי מארת וכו' מאר"ת חסר ו' כתיב יהי דא אורייתא דבכתב דתמן א"ש מארת דא אורייתא דבעל פה. ואע"ג דאוקמוה מארת חסר דא לילית, ע' ענפין אית לאורייתא עכ"ל. ואמרו אוריי' דבכתב דתמן א"ש [ג] כיון לבאר ענין יהי שהוא מגזרת ויהי לשון צער שהוא בגבורה כדפי' בערכו. ולזה אמר כי יהי בתפארת ששם ג"כ אשו של גבורה כי אש דת למו. ואין ספק כי בשם זה נרמז סוד השמאל וסוד הימין. השמאל הוא ה' על יו"ד דהיינו ה"י מן אלדי"ם שהיא נקבה ודאי, והימין י' על ה' וזהו י"ה שהוא זכר רחמים. וכשנכללים הימין והשמאל הוא סוד יה"י:
יובל היא הבינה. ונקראת כן מפני שהיא כלולה נ' שנה בסוד נ' שערים והיא שנת החמישים שהוא שער הנפלא ממרע"ה כד"א (תהלים ח ו) ותחסרהו מעט מאלדים אל תקרי מעט אלא מ"ט וכו'. ונק' המדה הזו בשם זה כשהיא מנהרת בנ' שערים ומשפיע רב שפע וטוב. וזהו משמעות יובל כמו ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז ח). וכאשר יגלגל עד הגיע לשער החמשים אזי בו מתדבק בחכמה. ועליו נאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה. כך בגי' נ'. כי שתיקה בחכמה שהיא יוד. ועלה למחשבה שהיא חכמה. ומטעם זה לא השיג בענין מיתת רבי עקיב' כי מיתתו היתה על צד הדין בסוד העלייה כמו שנבאר בשער הנשמה פ"ה. ונחזור לענייננו כי בהתדבקות השער הזה בחכמה אז הוא יובל ואז העולם כולו רחמים ורב שפע וחירות וגאולה ואז נקרא המדה הזאת יובל: יום בכל מקום יום סתם הוא ת"ת באותו הצד אשר הוא מתדבק בגדולה וזש"ה ויהי ערב ויהי בקר יום א' ופי' הרשב"י עי"ה ערב דיצחק ובקר דאברהם וכו' ונתבאר לעיל בשער י' ולא
ט' פ"ב. וכן נקרא בכל מקום מדת יום. אמנם בפ' בשלח (דמ"ט.) בפסוק עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י לב) בארו כי היום הוא המלכות ואפשר לומר כי היום בה"א הידיעה הוא המלכות שהוא ענין גלוי וידוע כמו שנבאר בערך יום ההוא. ובזהר פ' חיי שרה (דף קל"ב ע"ב) בפסוק כי פנה היום (ירמיה ו ד). פי' כי חסד נקרא יום ולא נקרא יום אלא עד חצות ומחצות ולמעלה נקרא ערב וכן בפ' וירא (דף צ"ח.) פי' כי היום הוא בחסד וז"ל כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק ביה ופי' בערך חום. ועוד פי' שם בת"ת. ור' אבא פי' שם (ע"ב) ביסוד. ואפשר שהוכרחו בפי' האלה מפני מלת חום כדמוכח התם. ולכלהו פי' כי עקר יום הוא בת"ת שעליו נאמר ויהי ערב ויהי בקר וכו' כדפי'. ומפני שצדו א' יום הוא והוא צד החסד, לכן נתייחס יום במלכות. ואין ספק שלא תקרא כן אם לא בהיותה עטרה לראש גבר. כי אז נאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ואז היא ג"כ
יונקת מן הימין ונקראת מצדו יום. ונקרא [גם היסוד] יום, כי גוף וברית חשבינן חד כנודע [נא]. ונקראת יום ההוא המלכות במציאות הנעלם המתייחד במציאותה כמו שהארכנו בשער המציאיות מ"ג. עוד יש יום הכיפורים ופי' ר' משה וז"ל יום ספי' הבינה הנקרא כפורים. שהיא למטה הימנה והיא מאירה אותה בסוד נחלי ארנון ולשתיהן קורין י"ה בסוד היחוד הזה. ובזהר פ' אמור (ד"ק) פי' כי י"ה מנהרת אימא עלאה במטרוניתא ואתגלייא עתיקא והיינו יום הכפורים בלשון רבים. ולכן אין בו אכילה ולא שתיה כי העה"ב בינה אין בו בו אכילה כו': יומם פי' בזהר (בלק דף קצ"א ע"ב) כי יומם הרמז בחסד כשהיא כלולה מכל הימים אשר תחתיו ומאיר לכלם וז"ל בפסוק (שמות יג כא) וה' הולך לפניהם יומם אבל מאן דאזיל קמייהו סבא עלאה מאריה דביתא ההוא דאומי ליה קב"ה ומנו אברהם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה יומא דכל יומין כלילן ביה יומא דשאר כל יומין
ודאי וע"ד אקרי יומם ולא יום עכ"ל. ופירוש אמרו סבא עילאה, להורות כי הוא ראש לכל הימים ולכן ראוי שיקרא יומם כדמפרש ואזיל מארי דביתא וכו'. הכונה כי בפסוק זה נתבאר ענין גאולת שכינה כמו שפי' שם כי מפני סבתה וה' בזק"ף שהרמז לשכינה שהיתה יוצאת בקומה זקופה. ולהיות שעקר המלכות בסוד החסד כד"א (בראשית כד א) וה' ברך את אברהם בכל וכדפי' רז"ל (ב"ב דף ט"ז) בת היתה לאברהם וכו' ולכן ראוי שיהיה המאיר החסד שהוא עיקר. מארי דביתא ההוא דאומי ליה, במראה בין הבתרים. דכתיב יומם יצוה ה' חסדו, כי נראה משם שחסדו הוא יומם. ולפי שאינה ראיה כ"כ כי לא אמר הכתוב יומם חסדו אלא יומם יצוה. לכן הביא ראיה שנייה מהכתוב אם לא בריתי יומם, והברית הזה הוא התורה והתורה ניתנה מחסד שנ' (משלי לא) ותורת חסד על לשונה. יומא דכל יומין כו', נתן טעם למה נקרא יומם ולא יום. לפי שהוא כלול מכלם מפני שכלם יצאו ממנו והוא נכלל מהם מפני
שנשאר שם מציאותם. יומא דשאר כל יומין, פי' יום המאיר ומנהיר לכל שאר הימים כי הוא יום ואור שלהם. דשאר כל יומין ודאי, פי' מאחר שיש שתי סבות הא' בערך אצילותם והשנית בערך יניקתם כדפי' א"כ ודאי יתישב בו שהוא יום שקול ככל הימים והיינו יומם שירצה יום גדול ומעובר וממולא בסוד כל הימים ע"כ. ומתוכו נתבאר ענין יומם בחסד לשתי סבות. אם מפני שהוא כלול מציאות שאר הימים. ואם מפני שכלם שואבים אור ממנו. ולפי האמת זו סבה לזו כי מצד המקורות הם המציאיות שאמרנו מאותו הצד הם יונקים ממנו: יונה יש מי שרוצה לבאר זה מלשון לא תונו, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אדרב' לשון יונה הוא במלכות בהתייחדה עם התפארת. וז"ל הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף ק"ב) יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונא ס"ט דף ק"ב) יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות
פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה דמסטרא דעופין נקראת יונה ואין כונתו שמצד העופות גופניות תקרא השכינה יונה אלא העופות האלו הם מטטרו"ן וצדיק יסוד עולם. כי עליהם נאמר (קהלת י כ) כי עוף השמים יוליך את הקול ועל ידם הוא היחוד כמו שבארנו בשער אבי"ע ולפי' כשהיא בת"ת תקרא יונה. ויש יונה פותייה והיא חרב היונה מלשון לא תונו והוא הקליפה בישא: [נב] יוסף הוא היסוד. וקראו בלשון יוסף להיותו מרכבה אליו. ולכן הרמז בכל ענייני' המדה הזאת. אם במה שכלכל כל בית אביו, כי כן המדה הזאת זנה את העולם כדפי'. וכן במה שמל המצרים כנודע. ועוד בענינים אחרים ואכ"מ להאריך: יועץ פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' צו (דף ל"א.) ז"ל יועץ דא הוא נהר עלאה דנגיד ונפיק ולא פסקא ודא יועץ לכלא ואשקי לכלא עכ"ל. נראה מדבריו בפי' כי הבינה בערך בחינתה להשקות לכל הספירות נקרא יועץ והבינה משקה לכלם ומנהיגם: יוצר בראשית כתב בספר שערי צדק כי צדיק יסוד נקרא יוצר בראשית והטעם מפני שהוא
מצייר כל הצורות המצטיירות במלכות הנקרא בראשית ויהיה לפי זה בית של בראשית משמשת. ופי' באיזו מקום מצייר בראשית ר"ל במקום הנקרא ראשית וזה דוחק. ולפי פי' יקרא היסוד כן דווקא בהיותו מתאחד עם המלכות ונותן בה כח לצייר הצורות. והמפרשים אחרים פי' כי הכתר נקרא יוצר בראשית שיצר החכמה. ויוצר יהיה פי' מאציל. ואינו דוחק כי כבר בא לשון בריאה במקום אצילות, והוא בראשית ברא ופי' האציל לפי דעת כל המפרשים. ולפי זה יקרא הכתר יוצר בראשית באותה הבחינה שנאצלה החכמה ממנה: יותרת הכבד שם זה מבואר בר"מ (פנחס דף רל"א ע"ב) בארוכה ונעתיק לשונו הנה וז"ל ובחבורא קדמאה כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד. בתר דעבידת ניאופה אסתלק' עליה. יותרת מן הכבד כו' לאסטאה בני עלמא ולאסטאה עלייהו ושבקת לדכורא למעבד זנונים ובג"ד היותרת מן הכבד. יותרת על הכבד בתר דעתידה ניאופ' אסתלקת עליה מצח אשה זונה אתגברת על בעלה כו' דאיהו כבד בכעס דמרה אשת מדינים כו'. וכעס כו'. ועוד יותרת
אתקריאת מסטרא אחרא, בתר דנפקת לנאפא עם כלא יהיבת שיורין לבעלה והאי איהו יותרת מן הכבד. מגו כבד ויותרת דילה נפקת מרה ואיהי חרבא דמלאך המות דנפקו מיני' טיפין מרירין לקטלא לבני נשא הה"ד ואחריתה מרה כלענה ואיהו תליא בכבד וכל מרעין ומותא ביה תליין עכ"ל. ודבריו מבוארים וכמו שיש בקדושה זכר ונקבה כן בצד הטומאה והם כבד זכר ויותרת נקבה. וענין זה יתבאר בשער התמורות: יחוד היחוד תלויה בתפארת. והטעם כי עקר היחוד הוא התפארת עם המלכות ועל ידם יתיחדו כל הספירות ולפיכך סתם ייחוד רומז אליו התפארת עם המלכות לבד ואגביה מתייחדים הכל: יין סתם יין הוא בגבורה אמנם הלבן הוא בהיות נוטה אל החסד והאדום הוא כח הגבורה. ואמנם נקרא טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד ששם הטוב כדפירשנו בערך טוב: ויש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ופירושו כי בבינה יש יין וכשאותו יין יושפע אל ששת ימי הבנין אז נקרא יין המשומר בענביו. ופירוש משומר יש בו ב' פירושים. הא'
לשון שמרים ופי' נשקט על שמריו כי שמרי היין הם סיגי הזהב שהוא סטרא דחשך דגיהנם. וכשהיין הזה למעלה בבינה עדיין לא שקט כי אפשר להיותו נשפע דרך הגבורה ואז הוא קשה וצריך מזיגה יפה. אמנם כאשר כבר נשפע למטה בענביו אז הוא יפה מעצמו כי הוא שקט. או פיר' משומר מלשון שמירה כי הוא שמור שם מבלי תערובת דין קשה. ושני פי' אלו פי' הרשב"י ע"ה בז"ח בשה"ש (דע"ו.) וז"ל ת"ח ישראל נטלין לחולקהון וחדאן חדווא מחמר טב דנהיר וזכיך ושכיך וקיימא על דורדייא. הנה שפי' לשון המשומר מלשון שמרים. ובסוף דבריו אמר וע"ד ישראל חדוא דלהון בההוא יינא דמנטרא דנפיק מעלמא דאתי ומנטרא בענבוי. הנה שפי' מלשון שמירה. ודקדק לשון דנפק מעלמא דאתי להורות מה שפי' למעלה כי לענין יין יותר טוב אחר שנתפשט לפי שכבר נמזג ונמתק. ור' משה פי' שיין המשומר מענביו הוא בחכמה ז"ל יין המשומר בענביו הוא סוד שפע אהיה העומד בכח לצאת דרך ל"ב
נתיבות הידיעות לשמע אזן בקבלה אמיתית ליודעיהם. ויש מן המקובלים יקראו יין המשומר בענביו למלכות ואם כן היין הוא אדום ואמר הכתוב (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר והוא משומר ביסוד ואינו אדום כ"כ עכ"ל. ואין לפי' אלה עיקר כלל אלא כדפירשנו וכ"פ הרשב"י ע"ה: עוד יש יין חי והוא מצד הבינה בהיותה מתחברת עם החכמה כדפי' בערך חבית. עוד פי' אחר חי מצד יסוד שהוא חי. ושני פי' אלה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רמ"ה) החכמה תחיה בעליה. ויסוד אל ח"י היותו יונק מן הבינה בחיבור החכמה כי ע"י שלשתם הם נמשכים למטה לחיה אשר תחת אלהי ישראל: יכין שם זה לעמוד ימיני שעשה שהמע"ה במקדש והוא כנגד נצח ונקרא נצח יכין מטעם שעל ידו מתכוננת המלכות כן פי' כל המפרשים. ואפשר היות כוונתם כי על ידו נמשך חוט של חסד המשוך על המלכות ועל ידו מתקשטת הכלה להיותה נאה וחסודה בעיני בעלה. וקשיא לן כי היה ראוי לקרותו מכין על שם ההוה לא יכין על שם העתיד להכין ועדיין לא הכין.
ואפשר לתרץ בדוחק כי הכוונה יכין יוסיף על הכנתו הכנה אחרת כאמרו עם היות שהוא מכין עדיין יכין עוד יוסיף אומץ זה נראה לנו ע"ד שיטת המפרשים. והנ"ל כי הכונה על הגאולה כי תחלת הכנתה והוייתה מן הנצח וכ"פ הרשב"י ע"ה כי התחלת הגאולה מן השחר ואח"כ בקר. ופי' שחר נצח כאשר נבאר בערכו ע"כ. וכן תחלת הגאולה מן הנצח. ומפני שידע שהע"ה שעתיד הבית ליחרב הניח העמוד הזה בבית וקראו יכין פי' עתיד להכין הבית ולסעדו בגאולה. כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז ח) [נד]. ילדים הנצח וההוד נקראים ילדים כן פי' בזהר פרשת וישלח (דף קע"ב.) והם נקראים ילדים בסוד הכרובים שהיו פניהם כפני ילדים: יללה הוא במלכות מצד כחות הדין והחיצונים שהם מעוררים הבכי ומזה נגזר לשון לילית ולילין וכלם נגזרים ממלת יללה שהיא הדין ושליטתו כנודע: ים שני מדות נקראות ים. א' הבינה והיא נקראת ים שהיא מאירה בחמשים שערים ולמטה