ספר הפליאה
קטע 86
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
סוף האדם, והנה האדם דוגמת האדם העליון ועל שהעטרה מכוסה בכוחות הטומאה ע"כ צריך להסיר כל הערלה עד שתתגלה וזהו הפריעה שע"י הגילוי וזולתה אין המילה עושה דבר כי העטרה הוא מכוסה עדיין בערלה ומל ולא פרע כאלו לא מל, וע"י העטרה מתקדש האדם ומטהר או מטמא בהפך כי העטרה כל תאוותיו בין לטוב ובין לרע, ולכן הטוב והרע באדם מהתבוננות העטרה כי הוא תכלית וסוף הבנין ע"כ בה יתבוננו כולם ומטעם שאור ראשון נגנז מסבת חטא אדם הראשון שהוריד שפע הפחד בעטרה ונשאר ההשגה בה. ודע כי ע"כ ניתוסף א"י במלת ד"ן ונעשה אדנ"י זהו כי שמי בקרבו והיא קשורה ודבוקה באילן תחלת המחשבה הוא סוף המעשה כדי להזהירך שכל מי שיבא להתבודד בה ישמור נפשו מפני שסופו להרוס ולעלות אל יהו"ה כדי שלא יראה ויתבונן יותר מהראוי לה וכי יפול הנופל ומי יקימנו כי העטרה היא מדת הדין ושומרת את דרך עץ החיים בלהט חרב המתהפכת לדין ולרחמים ואיזה
הריסה שתעשה בה תהרוס בך מדה כנגד מדה. וגם יזהר שלא ימיר בה כי הממיר בה ממיר בשמו הגדול אשר שם הגדול בקרבו, ודע שנביאים וחז"ל היו מתבוננים בה ולא היו עושין הריסה מצד חכמתם אבל המתבונן בה והרס איזה הריסה שיהיה בין רב ובין מעט הוא מצד חסרון חכמתו וידיעתו ומצד הריסתו מדת הדין שטוחה לפניו לשלם לו כפי הריסתו שיש הריסה במחשבה ואע"ג שהמחשבה נדבקת דביקות גדול כענין הרהורי עבירה קשה מעבירה. הריסת המעשה יותר קשה שקוצץ ממש, וגם במעשה יש הורס מעט ויש הורס הרבה ובן זומא ובן עזאי יאירו עינינו בזה שנכנסו תוך הגדר אשר לא יוכלו להשיג שאם היה עומד כל א' מהם במחיצה הראויה לו כפי חכמתו לא היה נפגע בן זומא ולא היה מת בן עזאי שבן זומא הציץ ונפגע כי נכנס לפנים מן המחיצה הראוי לו ולא היה דעתו סובלת ונתבלבל דעתו ועליו נאמר פן תשבענו והקיאתו כי האכילה מרובה מזקת. ובן עזאי הציץ ומת ונראה באמת שבן
עזאי הלך בשלימות יותר מבן זומא לענין זה השגה וכשהשיגה נפשו השגה שלימה באור הבהיר בהיר הוא בשחקים נדבקה נפשו שם כי ראתה מנוחה וירא מנוחה כי טוב ונשאר הגוף בלא נפש זהו הציץ ומת וא"כ יותר היה שלם בן עזאי בישוב הדעת מבן זומא וע"כ יזהר האדם מלעלות בסולם גבוה כי מדת הדין שומרת השער ופוגעת בו ומשליכתו וכי יפול מי יקימנו, אך היודע השער ואין לו עיכוב בכניסתו הוא שיש לו רשות לכנוס. וגם דע לך שהרואה נגד המקום רעה גדולה היא והיא אמרם ז"ל המסתכל בידי הכהנים בשעה שנושאים כפיהם במקדש עיניו כהות מטעם שהשכינה שורה בברכתם על עשר אצבעות הידים שנושאים למעלה כנגד עשר ספירות וממשיך הכהן ברכת עשר בשכינה. ואני ראיתי כמה אנשים מביטים בידיהם ועיניהם מאירות כנרות אלא הכוונה הוא כך אחרי שהשכינה שרויה בתוך העשר ואתה מסתכל בה לבדה אתה מוציאה מכלל העשר ועיניו למעלה כהות מטעם שהכהן ממשיך והמסתכל מפסיק. וגם ארז"ל
המסתכל בקשת כאלו לא חס על כבוד קונו וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם. וראה והבן שהקשת רומז בשכינה ויש לחלוק כבוד שלא לעיין ממש שהשם הגדול משפיע לה וכאלו אין בשכינה כח מצד עצמה כלל ואין זה כבוד אצל השכינה והראיה שלא נאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא בחשאי אלא בעד זה. ואמרתי לאבי ז"ל א"כ כל דבר המורה זה יהיה בחשאי משום כבוד השכינה ובמקומו יתבאר בעזה"י. וראה באמת שקראה קשת מלשון מוקש וא"כ הוקשה לו מטעם שהיא בת זוגו ואם הוא קראה כך וחס על כבודה ומשנה דרכיו בעדה כ"ש בשר ודם אע"פ שאינה מוקשת לו כל כך בכל ענין ולא זה בלבד אמרו אלא אמרו ג"כ הרואה ערותו קשתו ננערת ואם הדבר כן אדרבא הרואה ערותו מתחזקת ואינה ננערת אלא הכוונה הוא כך המעור גלויו היא העטרה נחלשת מטעם שראייתו בה, וראה מה נעשית לעירית אשתו של לוט שהביטה אחריה וראתה השכינה ונעשית נציב מלח, ראה דברים שהולידה ומאיזה
זכות זכתה עירית לראות השכינה אף כי חזרה למלח, אלא שלא היתה נותנת מלח לעניים לעורר למעלה שינתן מלח הוא קיומם של עניים, ואמרה השכינה היא לא נתנה לעניים מלח של קיום ואף אני אתן לה מלח של כלימה, ומדת אחריה זכרה וידעה באמת שהשכינה בעצמה תחריב ושמה במחשבתה שתבא גם עליה הרעה והמחשבה נדבקת ותדבק הרעה אליה ותהי נציב מלח, וזהו אזהרתם שארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה שהכוונה להעלות הלב שהיא העטרה למעלה ושיוריד שפע העניים למטה, ואם זה יעשה הפעולה למטה עכ"פ יאמר בלבו למה לי כל זה ונמצא שמכווין בפעולה והמעשה נעשה למעלה:
ד"ה וראה והבן מענין הראייה מה וראה והבן מענין הראייה מה אירע להבל שארז"ל הציץ ונהרג כי כאשר יצאה האש מלפני ה' ותאכל את מנחתו הציץ באש ונהרג שומו שמים על זאת משפטים משונים בתורה ודינים קשים ולמה יהרג בעבור שהציץ באש היא השכינה ופירדה מן האילן כאביו מעשה אבות יעשו בנים ישרף שכן נשרפו בני אהרן מקריבי הקטורת, ועוד הבל היה כ"כ שוטה ולא לקח סדר ומוסר מאביו וקרוב הדבר מאד ואיך שכח, ועוד רבונו דכולי עלמא הבאת הבל שהוא היה משמטה שעברה שהוא זך ונקי וטהור להרגו, ועוד אברהם והבל משמטה אחת באו ולמה הניח הב"ה לזה לחטוא ולאברהם מנעו ועזרו בכל עזר, והקשה שבכולם שהבל נהרג שהיה שוגג וקין שהיה מזיד איחר שבעה דורות זה עשה הצצה לבד וזה הרג את אחיו ועשה בקרבנו רעה גדולה. ואני שמעתי מאבי ז"ל שלא מתקיים העולם ממנו ולכן נהרג מטעם שהיה משמטת הרחמים, וא"ל רבונו דכ"ע אל תבואהו. ועוד זולת יצר הרע היה מציץ חלילה וחלילה, ועוד אחרי שהביאו
אל יבא סיבה שיהרג ימות בנשיקה ויחזור עוד שיראה בפעם השנית שהוא בשמיטת הפחד, והכוונה הוא כך שהב"ה הביא את הבל והוא משמיטת הרחמים שנסהו בשמיטת הדין והציץ בדין הקשה הוא הפחד וכיון לפייס הדין כי מלומד היה מהשמטה שבא משם להיות העולם בלא דין ולא כיון במחשבתו להיות עם הכלל אלא בו לבדו ועל שהוא החריב נתחייב בהריגה, ואע"פ שקרבנו מבכורות צאנו רומזים בחס"ד ככוונת אברהם בשחיטת בנו שגם הוא בא מאותו השמטה וע"כ שעה ה' אל הבל ומ"מ לא שת בטוחות חכמה וניתן להריגה בחרב הפחד הוא קין שנאצל משם, כי הבל נאצל מחסד וקין מהפחד, שכן הדין נותן ליטול בן הראשון זוהמת הנחש שהטיל בחוה, והב' יהיה מבלי זוהמא זהו שהבל רועה צאן וקין עובד אדמה כל אחד כמדתו ומתוך האש היא העטרה עלה למעלה והוא לא עמד בנסיונו שאין לעשות שום מדה כח בפני עצמו וקב"ה לכן הביאו לנסותו, והנה אברהם הבא משם נסהו בעשר נסיונות וקב"ה הביאו פעם אחר
פעם עד עלותו למעלה שהיה קודם הנסיון וזהו שנתירא משה בסנה כי זכר ענשו שבא לו מתוך האש כי ירא מהביט ואין הכוונה שאף אם לא היה חוטא בהצצה לא היה מתקיים העולם כי הוא איש רחמים חלילה שהרי הביאו תוך היצר שהורידוהו חוה אמו ומחוה נולד אלא צופה והביט היה שלא יעמוד בנסיונו ויזדקק בהכרח בעבור השני, ועוד לזה סודות נעלמים ואין כאן מקומו. מ"מ ראה והבן שאף ראיית דבר נגד המקום או ראייה שהוא לכבוד השם תקרא הריסה. וראה והבן חטא אדה"ר בפרי שאכל והיא העטרה שעשאו כח בפני עצמו כי בין למ"ד אתרוג ובין למ"ד תאנה ובין למ"ד חטה ובין למ"ד ענבים הכל מרמזים בעטרה אלא שכל אחד הרמיז כפי מה שקיבל מרבו. וראה והבן שאין תאנה כמשמעה אלא לשון כי תאנה הוא מבקש הבא מעטרה הדיין המבקש תואנה, וחטה היא העטרה השואלת דגן מחכמה ובינה הנקראים אב ואם, ועל שהיא יועצת מהכליות ע"כ החטה סדוקה ככליות. והאתרוג בעטרה שהיא בעלת התאוה
ורבקה אוהבת את יעקב כי תאוה היא לעינים ותרגומו דמרגג. והענבים בעטרה יען שהיא כלולה באשכול הכופר דודי לי שהענבים מהם האכילה והיין והם תכלית הרצון שבאשכול שכל הבנין דומין לאשכול ענבים כי העשר ספירות אדוקות זה עם זה ואין שום פירוד ביניהם כי הספירות כולם הם כאשכול אחד שהכל תלוי באותו אשכול. והדמיון בענבים העלים וזגים וחרצנים כולם אדוקים ומחוברים באשכול והכל בזמורה אחת ומתגדלים ומתברכים כולם וגדולם וברכתם מדבר אחד ואם שמם משתנים ומראיתם שזה נקרא עלה וזה ענב וזה זג וזה ענף ואין מראיתם שוה אפ"ה כולם משורש אחד יונקים וחיים, והנה גם הספירות בזה הדמיון לשבר את האזן שכל העשר שורש אחד להם וממקור אחד מתברכות וכל מדה מקבלת שפע וברכה ממה שלמעלה והנה העטרה בכלל האשכול זהו אשכול הכופר דודי לי. וגם ראה והבן מאמרם ז"ל שאמרו שחוה סחטה ענבים ונתנה לאדם שהיין מורה בכח האשה ורצה להגביר כחה מכחו
ולהיות מוכנע בדין וכן הדבר למעלה שהתחיל הדין לרדת ביסוד עד שאמר אלהים והוא ימשול בך והנה חטאה גדול משל אדם כי כבתה כח הרחמים וע"כ עונשה גדול ממנו, גם נהפכו רעיונה למטה ולמעלה במלת כמלת והוא ימשול בך והאדם אכל הפרי וקרא השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, והנה במאמר שלקח הפרי לעצמו נפסקו הרחמים ממנה שהיא הפרי והתחיל הפחד לרדת ולהשפיע דרך התפארת וגרש האדם שחלק הכוחות והניח השמים ולא שם כל השגת שכלו אלא בה שהיא הפרי וחשב במחשבתו שדן העולם והיא קיומו של עולם ואליו יתפלל ויבקש כל רצונו ואליו ישא כפיו בכל דבר וא"כ לא שת לבו רק לזאת הנקראת פרי. וראה והבן שהמדה כנגד מדה לא בטלה הוא כיון להפריד הפרי מהעץ החיים ומהאילן וע"כ נענש הוא וזרעו בעונש הפרדת הנפש מהגוף. וראה והבן שאחר שחטא בפרי אע"פ שחזר ותיקן בקרבנו כבר נגזרה גזירות מות עלימו ותשובתו הרמתה ולא בחליפין פחותים ונבזים וזה
מלך על מלך יבא. והתשובה הוא שארז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו הוא שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס, חסר יו"ד מקרן שהקרן רומז למלכות הוא שנאמר אצמיח קרן לדוד ולא ארז"ל קרן אחד אלא קרן אחת לומר לך כי העטרה שריחקה מקו האמצעי עתה שב ונכללה באמצעותו בלא שום הטייה וזהו שהרמיזו במלת במצחו שהמצח הוא באמצע הראש ושם הקרן שהוא הפרי במקום שהפרידו משם, ומזה יש ללמוד שחטא בפרי. וראה והבן באמת מטעם החטא שחטא אדה"ר טעמו גם אנשי דור הפלגה והוא שאמרו ונעשה לנו שם ומלת שם רומז בעטרה והנה גם אלו עדות ברורה שלא שתו לבם רק לזאת שחשבו ואמרו הואיל והיא שר של עולם השפל תספיק היא להם כל צרכם והנה הפרידו הארץ מן השמים והחזירו וורדא חוורא לסומקא. ע"כ נפרדו גם הם בארצותם לגוייהם מדה כנגד מדה, ואמר אשר בנו בני אדם ולמה לי אלא שעשו הבנים כמו האב, ואין להקשות למה לא הענישם עונש יותר גדול
מזה כי יש להשיב אע"פ שאמרו ונעשה לנו שם מחשבתם גם לטובה, שבראותם כח מערכת בארצות וממשלת הככבים ומזלות כיונו להוציא א"ע מתחת הממשלה ההיא ולהיות תחת כנפי השכינה ששם מקור היחוד, וזה מחשבתם אמרו אם נבנה המגדל הזה תשרה השכינה עלינו ולא נפרד בארצות ונשיג במראה הנבואה ההוא וע"י זה נשיג כל חפצינו ומחשבתינו להיות היחיד שהוא אלהי האלהים ואדוני האדונים מושל עליהם ומחשבה זו מחשבה טובה היתה והחטא היה מעט כי חטאו במאמרם שאמרו ונעשה לנו שם. וא"כ יש לשאול אחר שחטא בעטרה שהוא שם א"כ תרד היא עליהם לשלם להם כפעלם ושמא תאמר כי אפשר שיעשה להם השחתה שדרך הדין להשחית אין הכוונה הוא אצל הדין להשחית שלא כדין וכיון שמחשבתם גם לטובה לא ישחיתם לא רב ולא מעט וא"כ יבא בעל דבר ויעשה דין ומהו וירד ה' הבה נרדה והנה רחמים בדין ומה צורך ברחמים כלל. ויש להשיב שלא ירד שם הרחמים רק להיות הרחמים בדין שאין הדין נותן
להיות הנקמה מהדין לבד רק הדין והרחמים יעשו משפט הדין על שהפרידוהו מן החיים והרחמים על שעזבו אותם אותי עזבו מקור מים חיים וירד גם הוא לעשות דין עליהם. והנה שנהפכו הרחמים לדין ולא ירד לרחם עליהם רק לשלם להם מדה כנגד מדה ואפי' שנהפכו הרחמים לדין אין עול כתיב ואין עושה השחתה במקום שלא נתחייבו. ועוד בזה סודות עמוקים ובמקומם אבארם בע"ה:
ד"ה ועתה ראה ר' שכאן לא היה השחתה ועתה ראה ר' שכאן לא היה השחתה ע"כ ירד עליהם במדת הויה ולא ירד במדת אלהים בעבור שלא היה ירידתו רק לשלם הוא בעצמו מדה כנגד מדה. אבל בדור המבול השחיתו דרכי הבריאה והגנאי כפול בפועל והשר המנהיג אותם מאסם וגם השם הגדול לא ריחם עליהם כלל כי לא היתה מחשבתם לקציצה ולהריסה אם רב ואם מעט רק הטילו גנאי למעלה כי לא ידע אל מה עשו זהו כי השחית כל בשר את דרכו וע"כ הנני משחיתם את הארץ. ודע ר' כי מעשה העגל הוא כמעשה אדה"ר ודור הפלגה ואע"פ שיש הפרש בין זה לזה מ"מ קרובים הם כי ישראל שהיו במדבר לא השיגו רק בקול היא העטרה והוא היד הגדולה שהשיגו על הים שנאמר וירא ישראל את היד הגדולה והיא הרומזת לעטרה ואע"פ שמשה השיג למעלה מהם הם לא השיגו אלא באותו הקול, וכאשר נסעו במדבר מקום חרב ושמם עלה במחשבתם כי השר ההוא טוב להם ללכת לפניהם במקום החרב כי שם גבורתו והוא הלוחם והוא בעל המלחמות והחרבן והוא המחריב והוא בעל
דרכי המדברות וא"כ זה נקח לנו ויורנו דרך מקום המדבר שהוא מקום חרב ושמם, ואמרו כיון ששמו שור מטעם שיונק משור הגדול החזק והאמיץ וא"כ יש לנו לעשות צורת שור כשם בעל הצורה ההוא וחשבו כי בהיותו לפניהם יתנו גם כוונתם לה' ויעשו זבחים ויעלו עולות לשם הנכבד שהוא בעל הצורה ואז יערה רוח ממרום על הצורה, והנה כוונתם גם לשם הנכבד באמרם חג לה' מחר וחשבו להיות העבודה והזבחים לה' המיוחד שיצא ממנו רצון אל בעל הצורה להערות רוח אל הצורה וז"ש חג לה' ולא אמרו חג לעגל מחר ולעולם לא שכחו השם הגדול אשר מלת לה' רומז אליו כי הוא בקרבו של שם שר המנהיג כענין כי שמי בקרבו והוא שהוציאם ממצרים כענין שנאמר אשר הוצאת בכחך הגדול ולא אמר בשום מקום שהעגל הוציאני ממצרים בעבור שמודים בשם שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי השם הגדול הוא שהוציאם ממצרים, ואל יקשה לך ממה שאמר אשר העלוך כי כיוונו ביד הגדולה אשר הוא
החריבה הים ועברו בתוכו, וא"כ במחשבתם לעולם גם שניהם התפארת והעטרה וקרבנותיהם יוכיחו שהקריבו פרים הרומזים במדה"ד וכוונתם במקום הדין ועשאום שלמים להשלים הדין עם הרחמים שלא תהיה מדה"ד שטוחה לפניהם והנה כוונתם לטובה, האמת קצתם חשבו לרעה וכיוונו לקצץ בנטיעות ולא שתו לבם רק לזאת, והוא הע"ז שעשו בעלי המחשבה רעה שלקחו להם חיה אחת מארבע חיות המרכבה והוא השור היא העטרה ומה שעשאו מזהב כי מרמז במה שהשור רומז כי הזהב מן השור הנקרא צפון והוא בא מצפון, מצפון זהב יאתה, הוא שנאמר בשמאלה עושר וכבוד שהשור הוא הצד שמאל. ודע ר' באמת שכך אמר לי אבי ז"ל שאם היה מחשבה אחת לכולם לא היו נענשין עונש הריגה לחלק אבל בעבור בעלי המחשבה הרעה הפגומה פגעה בהם השור שהוא מדה"ד ונפלו חלק מהם בחרב ולא כולם מפני שלא השוו במחשבה אחת כי יש מהם שכיוונו לטובה, ואין להקשות א"כ למה אמר הב"ה הניחה לי ואכלה אותם כרגע כי
הדבר הוא בעבור שגרמו שזולתם לא חשבו אלו דברים ועל שהיה מהם לטובה לעורר כח הגבורה ומהם קצצו בנטיעות ויש מהם שחשבו לע"ז ממש שהניחו השור הפנימי ולקחו השור שכנגדו והוא השור שבמרכבת יחזקאל ע"כ בדקום משה רבינו כסוטות. ודע ר' שזה אמר לי אבי ז"ל בעבור שלא חטאו כולם לא נאסר להם הבשר לגמרי ואף בארץ ישראל ולדורות לגמרי כמו שנאסר לאדם הראשון לגמרי שעליו נאמר ואכלת את עשב השדה. ומ"מ דע שנאסר להם בשר תאוה מפחד חטאם וע"כ נצטוו להביא בהמתם אל פתח אוהל מועד לשוחטם ולהקריבם שלמים עד שיכלה הדור ההוא, וענין הנחירה במקומו אבארהו בעז"ה:
ד"ה ודע ר' באמת שזה א"ל אבי ז"ל ודע ר' באמת שזה א"ל אבי ז"ל פה אל פה ומלאך לפניו ואין הרהור בדבריו כי בהיות האדם צדיק גמור אימתו מוטלת על כל הבהמות זהו שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ שלא נבראו כולם אלא להמסר ביד צדיק לשום כוונתו עליו לטהרו ולהוציאו מצערו, כי הצדיק הוא שנברא בצלם ודמות ולו הרשות נתונה וע"כ הצדיק הוא מלך על כולם. והוא שמותר לאכול בשר בעלי חי כמו שאמר ומוראכם וחתכם וגו' ועל כל עוף השמים. ונראה ר' שאין ספק שאם אינו צדיק להיות בצלם ודמות אין לו לאכול ולהאכיל אף לאחרים בשר בעלי חי וזהו שאמר רז"ל על אדה"ר קודם שחטא היה צולין לו בשר ומסננין לו יין שהכוונה הוא אחר שהיה צדיק היה דומה לצורה העליונה ואף המלאכים היו ברשותו לתקנם ולהיותם תחתיו והסוד הנעלם שהמלאכים עפים ומתחלפין בעוף ואחר תיקון הבשר עכ"פ היין סנון ראה מעלתו קודם שחטא. ואחר שחטא היה כבהמות נדמה הוא שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמה
והכוונה מתחלפים בבהמות ולמה ישלוט על אותן הבהמות מי שהוא כמותן ואין הפרש ביניהם אלא הראייה בלבד שזה נראה אדם וזה נראה בהמה וע"כ אחר החטא מיד נאסר לו הבשר. ואמר אבי ז"ל אתם בני הגלות למה לא תסירו מסוה העורון מעיניכם ועד מתי תהיו מוכים בסנוירים כאנשי סדום, ושאו לכם ק"ו מאדה"ר אשר היה יציר ראשון ודיבר עם השכינה פא"פ בלא אמצעי וירד לו רבי מן השמים ולמדו תורה ודרכי השם בעבור שחטא אף ששב בתשובה