ספר גרושין
קטע 11
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
שאחר שעלתה אל האבות, משם נשפעה הגאולה אל הנצחים דהיינו "לנו". ומפני שמזה ימשך שהיה היחוד למעלה באבות ולא למטה, (לז"א) [לזה אמר] "שלא א' בלבד עמד עלינו", פי' אין כוונתינו לומר שלא היה היחוד התחתון כלל, אלא שלא היה הוא לבד(ם) אלא שניהם. וזהו "שלא א' בלבד עמד עלינו". ואח' [ואחר כך] פי' "אחד", דהיינו הת"ת הנקרא "אח" והוא כלול מט' ספירות מתיחד ומשתלם עם המל' שהיא הד', העשירית. וקוץ של ד' הוא יסוד המיחד ד' עם "אח". וזהו מורה על יחוד א' למטה בד' שהוא בסוד החטא [ת]. וזהו שאמר "שלא א' בלבד עמד עלינו" אלא שג"כ היה היחוד העליון. אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, "אם כן למה היה אחריו שעבוד וגלות,". לזה אמר "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". פירוש "דור ודור" הם ת"ת ומל'. ואמר שבכל אחד משני מקומות האלה בקשו לאבדנו. והענין כי הגאולות הם ג'. או גאולת המלכות שהיא נקראת גאולה ע"י היסוד. או
גאולת הת"ת שהוא ג"כ "גואל", או גאולת (היום) [הבינה]. והנה המצריים לא בקשו לאבדנו, כל אחד לפי כוונתו, כי אם בשני מקומות, כי בשלישי אין להם אחיזה כלל. לכן בשתי המדות האלה בקשו להכרית תקונינו. "אלא (שבעבור) הקב"ה", כי "קדוש" הוא ת"ת, ו"ברוך" הוא המלכות, "והמלך שלמה ברוך", "הוא", הוא הבינה. והנה ע"י שלשתם "מצילנו מידם": ועתה אם תרצה לראות, "צא ולמד מה בקש לבן". ראשונה [ממה שביקש] רצה לאבדו (במ"ש) [במה שאמר] לו "נקבה שכרך [עלי ואתנה"], פירשו בזוהר שאמר לו, "באיזה נקבה נתת עיניך," כדי ל[ה]טעותו בנשים נכריות. ולא עלה בידו. שאמר לו [יעקב] "לא תתן לי מאומה". פירוש, לא תוכל לתת בי מום מצד זה. כי ד' נקבות אלה הם מצד הקדושה כולם, ולפיכך נשתמשתי בהם. אבל השאר אסורות וכו'. ואח"כ כיוון שראה [לבן] שלא יכול לו מצד זה, רצה "לעקור את הכל". "את" (וכל) [כולל] זכר ונקבה. כשבא פרעה אמר, "סכל היה
לבן". כי הקליפה יניקתה מצד הנקבה העליונה, ואם יעקר נמצא מאבד הקליפה שאין לה קיום. לפיכך אין זו הכוונה, אלא "כל הבן" [הילוד], דהיינו כנגד זכר "היאורה תשליכוהו". דהיינו לא גזר להכרית מן העולם אלא הזכרים, אבל "הבת תחיון", ר"ל תשפיע לה שפע וחיות, דהיינו מצד הקליפות מצד השמאל מצד המותר. הנה שכיוון לחטוא ולהרשיע בנקבה, להשפיע מצד הטומאה. והקב"ה ברחמיו כשנגאלו בזכות בנות ישראל שהיו מתקנות במה שהיו יוצאות השדה ויולדות תחת התפוח. דהיינו "כתפוח בעצי היער" וגו' נמצא הזכר מתיחד בנקבה כדפי' רז"ל "תחת התפוח עוררתיך", פי' התעוררות הזכר עם הנקבה. ושם היו נבלעים בארץ, להורות שהארץ העליונה היתה מקבלת אותם עד שמתגדלים בשדה ונעשים עדרים עדרים. ומה היה מזונם, דבש וחלב כדפי' רז"ל משני (סלעי') [עיגולים] וכו', שהם זכר ונקבה להורות על הזכר ותקונו. ולכן נגאלו, וגאולתם היתה בסוד הנקבה, שקדמה להם
גאולה ואח"כ תורה כדפי' בסי' ז'. ובגאולת בבל שהיה מצד הזכר, שקדמה להם תורה ואח"כ גאולה, שהיה מורה על מציאות הזכר, החטיאם בנשים נכריות וקלקלו בברית הזכר. ונמצא גאולתם אינה שלימה מצד שמקום הגאולה היה פגום בעוונות. וכן פי' בזוהר שאלמלא לא חטאו בנשים נכריות היה ראוי שיעשה להם נסים יותר ויותר מיציאת מצרים. אלא שחטאו בנשים נכריות וקלקלו (מקו') [מקום] הגאולה. אבל בגאולה שתהיה במהרה בימינו תהיה גאולתינו בשופר גדול דהיינו מצד הבינה ואין פגם מגיע אל מקום זה. ולכן תהיה גאולה שלימה, גאולה שאין אחריה שעבוד כלל ח"ו. ואמר שטעם שלבן בקש לעקור [הכל], מפני שהוא לבן הארמי דהיינו לבן זקן וכסיל. אר"ם, רם מקטרג נבואה. ולכן דוד המלך הלך לארם לאבד הקליפה ההיא. ומטעם זה אברהם ארמי היה, "טהור מטמא", קדושה מתלבשת בקליפה הזאת העליונה מהם. ואמר "אובד" לשון הוה, כי ג"כ (לבן) [בלעם] בן בנו של לבן היה [היו
בניו] מערב רב שעשו העגל. וב' בניו של בלעם היו יונו"ס וימברו"ס כדפי' בזוהר. הכל להורות על הקליפה הבאה לעולם לקטרג במקום גבוה, ה' ישמרנו: פג: עוד שאלו החברים מענין שנדרש בהגדת הלילה, "אני ולא המלאך, אני ולא השרף, אני ולא השליח" וכו'. ובמקום אחר אמרו [ש], "מניין שכל מכה ומכה שהביא וכו' היתה של ארבע או של חמש". ועולה מספרם מ' או נ'. הרי שמכת בכורות גם כן היתה על יד "זעם וצרה" וכו' שהם המלאכים המשחיתים. ובזה חדשתי כי ענין הכוסות ד' וענין ד' [זעם וצרה וכו'] שאמר רב יוסי הגלילי הכל ענין אחד. והוא כמו שפיר' בספ"ר בענין הקליפות שהם י' והם ד' וקשה. ושם תירצנו כי כמו שהקדושה היא נחלקת עם היותה י' ספירות לג' חלקים שהם חסד דין ורחמים, ורביעית המקבלת משלשתן, כן הקליפה הם ג' קליפות, ירוק מבחוץ, לבן באמצע, אדום תחתיו. והטעם [מפני] שאין הכרעה בקליפות. או לפי הפירוש שפירשנו שם.
והנה בארנו בספ"ר הנזכר בשער אבי"ע שהקדושה מתלבשת בקליפה להומה ולאבדה כענין "ומלכותו בכל משלה". ולכן כאשר היתה מכת בכורות היה הקב"ה בעצמו ובכבודו מתלבש בתוך הקליפה [כדי] לאבדה. "למכה מצרים בבכוריהם" שפי' בשריהם, ביצריהם ממש הכניעם ואבדם בכחותם העליונות. מה שאין כן במבול שהיה הכל ע"י שליח שהם מי המבול. וכן בסדום. אבל במצרים, הקב"ה בעצמו (ביראתו) [ובכבודו] מתלבש בתוך הלבושים החמוסים ההם. ומפני שהמלכות יש בה שתי בחינות, בחינת[ה] עם ג' אבות שהיא רביעית להם, ובחינה אחרת המקבלת מד' הנז', שעל זה נאמר בתיקונים רביעאה ליה"ו, חמישאה לאהי"ה, דהיינו שהיא רביעית וחמישית כדפירשנו. ולכן נחלקו בענין הלבושים אם היו ה' או ד', כי רבי עקיבא אמר ה' שג"כ חרון אפו שהיא הכוללת ארבעתן היא חמישית, וראוי שתהיה במנין אחר שהיא בחינה בפני עצמה, ואין הענין בבחינת הד' העליונות. וכן בקליפה שהקדושה מתלבשת בה
היו (ז') [ה'] קליפות ולכן יעלו אל חמישים. ורבי יוסי הגלילי סבירא ליה שד' ראוי למנות ולא יותר, ש"חרון אפו" הוא כולל הכל ואינה בכלל, אחר שאינה אלא כללות הד' הנז'. וזה טעם ד' כוסות דהיינו ד' גאולות שהם נה"י [ו]מלכות שהם ד' אותיות שבשם. כי נצח הוא י', והוד הוא ה"א, ויסוד ו', וה' מלכות, שהם ד' אותיות שבשם. כדפירש הרשב"י האלהי בתיקונים בענין שיר פשוט כפול משולש ומרובע, שהמרובע הוא שם יהו"ה שהוא נה"י ומלכות, דהיינו ד'. נצח חסד, ודין הוד, ורחמים יסוד, וכולל כולם מלכות. וכן הקליפות והלבושים ד'. אבל כוס חמישי כיון שהוא כלול עם השאר, [הוא] דוקא אם רצה לשתות, נמצא [שהוא] רשות, אם רצה לרמוז אליו אין, ואי לא לא. וענין ד' גאולות הם כסדר: פד: עוד חדשתי בענין פ' "קדש לי כל בכור" וכו' ואמר כי סתם "בכור" הוא בחכמה. וכן פירש הרשב"י ע"ה. והנה אנו רואים שאמר "פטר רחם" מורה על שהוא מצד הנקבה, בחינתה התחתונה
דהיינו פטר רחם. לכן אמר כי ענין קדוש הבכור הוא בסוד "נעוץ סופו בתחלתו, ותחלתו בסופו". חכמה בראש וחכמה בסוף, והיינו י' למעלה וי' למטה. ב' יודי"ן מתיחדים בסוד שני האורות, הא' ישר והא' הפוך, ושניהם מיוחדים. וזהו בכור פטר רחם שהוא קדוש, והוא מצד בכירת הנקבה ועם שאינו בכור מהזכר. ולהיות שהבכור הוא יחוד ב' חכמות, לכן אמר "באדם ובבהמה לי הוא". שפי' "אדם" עולה מ"ה, דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזהו ב"חכמה", [אותיות] כ"ח מ"ה. ו"בהמה" הוא סוד המדרגה האחרונה אשר שם הוא מכון המדרגות התחתונות, שהם בסוד "בהמה". ולכן אמר "באדם ובבהמה", ראש וסוף. והיינו "לי", הוא שהוא ראש וסוף, "לי" הוא למעלה בסוד ההעלם. "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" וכו' פי' להיות שימי יציאת מצרים, עם היות שהם ימים זכרים, עם כל זה הם בנקבה. וכן כל חמשים [יום] הם ז' שבועות, שהם ימי ליבונה והם כולם בנקבה, עד יום
החמשים שהוא בזכר. ולכן אמר "זכור את היום" פי' עם היות שהוא יום שהוא "זכור", צריך ליחדו אל הזכר ולהזכירו, וזה הוא "זכור". ואמר טעם לדבר "אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים" , "מצרים" הם סוד הקליפות, וכן "מבית עבדים". כי המוכר עצמו לעבד מוריד עצמו מהקדושה אל הקליפה. ולכן בעלותו מתוך העבדות והקליפה, אינו עולה מיד בסוד הזכר אלא בסוד הנקבה, עד שיזכה אל הזכר. וזהו שאמר "ממצרים", דהיינו הקליפות. ועוד שהיו שם עבדים שקבלו עליהם עול קליפה. ולכן אין באפשר לעלות מיד אל הקדושה בסוד הזכר אלא כל ענייני הימים הם בסוד הנקבה. ונתן טעם מכריח לדבר, "כי בחוזק יד", שהיא מל' , "הוציא ה"' וכו'. הנה גאולתכם היתה ע"י הנקבה. ולכן עדיין אתם בתוך הנקבה, עם היות שהם ימי[ם] שמורה על היותם זכרים ולא נקבות, אינם אלא נקבות. "ולא יאכל חמץ". כאן בא הכתוב לתת טעם על שאלה הנשאלה בזוהר והיא, אחר שענין החמץ הוא רמז אל השטן
והקליפה, א"כ למה הותר לנו בשאר ימי השנה ולא נאסר כשאר איסורי התורה, ובזוהר תרצו לענין. ואנחנו נבאר ענין זה בפסוק על פי דרכינו, ונאמר שאחר שז' שבועות הם כלם במל' שהיא סופרת ימי ליבונה, ואין א' מהם בזכר כי הזכר הוא יום (ז) [ן'] דהיינו בעלה מתן תורה, א"כ שבוע ראשון היא במציאות המל' שבמל', שהיא בחינה אחרונה שבה, ששם היא מתקרבת אל החיצונים. א"כ ראוי שלא נאכל בשבוע א' חמץ מפני שהמקום עלול להדבק בחיצונים. ולכן אמר "כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה". וא"כ הימים ז' הם בנקבה כדפי'. א"כ ראוי שלא יאכל חמץ כדי שלא יתעורר במקום הזה כח הקליפה ח"ו. אבל בשאר הימים אין לנו פחד שנדבק בהם, אלא אדרבה נשבית כחם. ולכן אין ראוי לאסור את המותר מפני הפחד, כי שלום לנו לא נירא. עד כאן היה העסק בלילה ההיא בס"ד: פה: עוד נשאלתי ממקצת החברים בענין הנדרש בשיר השירים של הזוהר שפי' בענין התפילין כי
אין ראוי להניחן בחול המועד. ואמר שם כי יו"ט הוא תפילין של ראש, וחול המועד הוא תפילין של יד. ואם כן היה מן הראוי שנניח תפילין של ראש בחול המועד כדי שלא נפריד, מפני שחול המועד הוא יד בפני עצמו בסוד המל', וזה אין ראוי [להפריד] שהוא נרגן מפריד אלוף ח"ו, ולכן נניח תפילין של ראש. וכן ביו"ט נניח תפילין של יד כדי להשלים היחוד. ולמה לא נניח כדי שיהיו מצוים לנו יד וראש בבת אחת, ותירצתי לזה כי צריך לדעת מה שאמר בפרק התכלת תפלה של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכב של ראש. ויש להקשות, ולמה לא יעכב, כי המניח יד בלא ראש, וראש בלא יד, הוא נרגן מפריד אלוף. והשבתי כי המוסכם בדברי הרשב"י ע"ה כי ד' פרשיות הם ד' אותיות של שם בן ד'. ו"קדש" הוא י'. "והיה כי יביאך" הוא ה"א. "שמע" הוא וי"ו. "והיה אם שמע" הוא ה'. והוא המוסכם ברוב דבריו. ועם היות שנמצא היפך לזה בפ' ואתחנן, הדברים במקומם צריכין
פשרה. ואיך שיהיה נמצינו למדין כי ד' פרשיות הם ד' אותיות יהו"ה שהוא הזכר, ת"ת ודאי, והוא ביד עם היות שהוא נרמז במל', עם כל זה אינה ממש בנקבה לבדה ח"ו אלא ביחוד עם הזכר, שזהו כתר מל'. וד' פרשיות בפנים שהוא הזכר. וכן בראש עם היות שהוא בזכר שם נכללת הנקבה, שזהו בי"ת וד' פרשיות. איך שיהיה נמצאת הזכר בנקבה, והנקבה בזכר. והחילוק בזה בענין היחוד באיזו בחינה היא אם למעלה אם למטה, אם בנקבה אם בזכר. ולכן אחר שיש יחוד קצת, אם כן יד אינה מעכבת של ראש, וראש אינה מעכבת של יד. וכן הענין בתפילין שבחול המועד ויו"ט, כי יש יום ולילה בין בחול המועד בין ביו"ט. נמצא ביד נכלל הראש, ובראש נכלל היד. כי בין ביו"ט בין בחולו של מועד יש יום ולילה. וא"כ נמצא שאין פירוד ח"ו. וכן פי' שם כי תפילין של יד היינו מעלי שבתא. ושבת דיומא הוא תפילין של ראש. פי' כי הלילה הוא היד, והיום הוא הראש על דרך זה. ואמר ביו"ט
עצמו, ובחולו של מועד עצמו. וביו"ט שאין בו חול המועד, כגון בשבועות ור"ה וי"כ. ולענין שאמר שם "קלנא דמלכא לאעברא תפילין דמאריה עלמא מעל רישיהון ולאנחא תפילין (אחרונים) [אחרים] דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא" וכו'. וכן מה שאמר "דיוקנא דחותמא" וכו'. פי' בימי החול ידוע ששולט העבד מט"ט אשר "בדברים לא יוסר עבד" כי שם הם ענין המעשה, והמצות התלויות במעשה. ולכן נאמר "והכית בצור", במעשה ולא בדבור. אבל בקדושה ביום שבת הוא בדבור בפיוס, כמו שאמר "ודברתם אל הסלע" כמו שהארכנו בחבורינו הגדול בספ"ר בשער אבי"ע וכן בספר זה סימן י"ט. ולכן בחול כדי להמשיך אור הקדושה המתלבשת בחול (מ) [ב]מט"ט עלינו, אנו מניחין תפילין שהם דיוקנא דחותמא דמלכא שהוא הנקרא צורי' רצועות כמבואר בספ"ר בשער הנזכר והוא במעשה בהנחת תפילין. אבל ביום שבת אין אנו צריכין לענין זה כי הדבר תלוי באמירה, כענין "זכרהו" בכניסתו בקידוש שבת, ואין
אנו צריכין אל התפילין שהם למטה במט"ט במעשה, אלא [די] בדבור. כי בשבת נאסר המעשה ואין מעשה אלא בששת ימי המעשה. ולכן המגלה אור ע"י התפילין שהם חותם של שעוה הוא קלנא וח"ו מערב חול בקדש, וקדש בחול. ולכן אין ראוי להניח תפילין לא בשבת ולא ביו"ט ולא בחולו של מועד, אחר שהוא ג"כ נאסר במלאכה. אבל בר"ח אינו אסור במלאכה ועם כל זה במוסף הם אסורים, מפני שזהו המוסף המתוסף בינו ובין החול, שהוא התוספת קדושה שנתוסף מלמעלה מ"שער החצר הפנימי הפונה קדים" שביום החודש ג"כ "יפתח". ולכן בזמן המוסף שהוא תוספת קדושתו שניה, ג"כ תלוי באמירת בית דין באמרם "מקודש החודש מקודש", אז צריך לחלוץ תפילין משום קלנא שכבר נתוספה קדושה ממקום גבוה מהמוסף, כנודע. ומפני שהתוספת אינו אלא במוסף, כי הוא מותר במלאכה, לכן אין חולצין אלא במוסף ומניחין בשאר היום. ולהניח [של] ראש בחולו של מועד, ויד ביו"ט, הוא קלנא. מפני כי ודאי
אעפ"י שלא יהיה היחוד בעצם שלם בקדושה למעלה במה שאינם שתי תפלות יחד, י"ד ורא"ש, עם כל זה יותר מובחר הוא קצתו למעלה, מכולו למטה. ולהשלים היחוד בתפילין הוא קצוץ ח"ו, כי נמצא מיחד נקבה עליונה בזכר תחתון. וא"כ איך (יחד) [ייחד] בחינת הת"ת שבחול עם בחינת המל' שבקדושה העליונה, כי נמצא גברת נבעלת לעבד. וכן [של] יד בחולו של מועד הוא מלך מזדווג עם (אימא) [אמה] ח"ו. וזה אינו ראוי: פו: נשאלתי על ענין הסכין ופגימתו. והשבתי שיש ב' מיני סכין, פגום ושאינו פגום. כי הפגימה היא חסרון וקליפה, כענין פגימת הירח שמורה על השלטת הקליפות. ו[כן] הוא החרב הם שנים, "חרב נוקמת נקם ברית" והיא טהורה ונקיה וקדושה. ויש "חרב היונה" והוא הקליפה. וב' חרבות אלה הם ב' סכינים. כשיש בה פגימה מורה על היות בה החסרון והפגם, ואז הוא פסול ומורה על "חרב בני עמון" וחרב שנהרג בו בלעם בן בעור כדכתיב "ואת בלעם בן בעור (הקוסם) [הרגו בחרב] וגו'. וכמו שיש בצד הקדושה י"ב אבנים למספר שבטי בני
ישראל, שעל הי"ב נאמר והים "עמד על י"ב בקר", מורה על המל', שמרכבתה על י"ב צורות עליונות שהם פקידים בתל"י גלג"ל ול"ב, והוא עולם שנה נפש כמבואר בספ"ר בשער כנויי השמות, בשם ע"ב. כמו כן בצד הטומאה י"ב אבנים שעליהם משכן הדם הנקרש, והם אבני נגף וצור מכשול. והעד על זה י"ב דגלים במדבר מרכבה לשכינה. וכן בישמעאל נאמר י"ב נשיאים יוליד, והם י"ב אבני נגף ש"גם את זה לעמת זה". ולכן הסכין צריך י"ב פעמים בדיקה שהם אבשרא ואטופרא ב' פעמים בכל אחד מהם לכל אחד מתלת רוחתא מהני, שהם ד' לכל צד מג' צדדים, הרי י"ב. וששה מהם אבישרא שהוא בסוד החסד רכות הבשר, והצפורן ששה שהוא בסוד הגבורה קשה כצפורן. שכן י"ב שבטי ישראל ששה על הר עיבל, וששה על הר גריזים, אלו בימין על הברכה ואלו בשמאל על הקללה. או להיפך, צפורן לבן בסוד החסד, ובשר אדום בסוד גבורה. כי לכל [יש] מבוא בחסד כדפי' בספר הנ"ל בשער ערכי הכנויין בערך עצם,
וערך בשר. וענין ג' רוחתא, כי שוה הוא ג' פעמים ארבעה, כמו ד' פעמים שלש. והכל רמז אחד וענין אחד. ובהיות שהסכין נקי בכל י"ב אבניו מורה על החרב העליון הטהור. ואז היא כשרה ואין בה שליטת הקליפות כלל. וכאשר יש בה פגימה בחלק מחלקיו אז מורה על כסא פגום, וסכין פגום והוא סמאל, והיא נבלה, השולטים בעולם ומייבשים אותו, שעליהם נאמר "נבלתי יקומון". והנה הפגימות הם ג'. אוגרת, מסוכסכת, עולה ויורד כנחש. והנה "אוגרת" היא קליפה אחת, בשתים שתים, משתי רוחות. ונקראת "אוגרת" מלשון קבוץ, שלעולם היא מקבצת בסוד "לעלוקה שתי בנות הב הב". וכן נאמר "שלוש הנה לא תשבענה וכו' שאול" וכו'. ולכן היא בשתים שהם ב' הקליפות החצונות של הגאוה, ואין להם טהרה עולמית. ולכן בכל ענין [הנשחט הוא] נבלה. "מסוכסכת" הויא מרוח אחת, והיא קליפה ג' של אגוז שאינה קשה כל כך. ואצלה קליפה ד' דקה קרובה אל הקדושה ולכן מרוח אחד כשרה בדיעבד. אבל
לכתחלה אין שוחטין בה כל עיקר. ועל כזה נאמר "הרחק מן הכעור ומן הדומה לו". ומצד קליפה שלישית זו הם כל אותם שיש להם סימן א' של טהרה, כחזיר וכארנבת ושאר עופות שיש להם קצת סימני טהרה כגון פרס ועזניה וכיוצא בהם. וכאשר הקליפה הד' שיש בה טהרה מתיחדת עם השלישית הטמאה נאמר "לא לחנם הלך זרזיר אחר עורב אלא מפני שהוא מינו".