שער מאמרי רשבי
קטע 37
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
דס"ח ע"ב ובפ' תרומה בדקל"ט ע"ב. והענין הוא כי אין הבינה עלאה מתלבשת ומתפשטת תוך ז"א אם לא על ידי שתתלבש תחילה בחסד שבה אשר הוא השורש אל כו החסדים ולכן חסד הזה נקרא יומם דכליל כולהו שית יומין כי החסד הוא יום והגבורה לילה ועל ידי החסד הזה מאירה הבינה בכל מה שתחתיה ואי אפשר להיות זולתו ועל החסד הזה נאמר נאם ה' לאדוני שב לימיני כי האדון היא הבינה. אשר נאמה ואמרה לאברהם שהוא מדת החסד שב לימיני שהוא החסד שלה בקו ימין שבה הנקרא יומם. ואברהם הוא החסד המקבל תחילת הכל מן החסד שהוא ימין הבינה הנקרא יומם כנז' וזמ"ש שב לימיני רוצה לומר שיקבל אברהם מימין שלה הנקרא יומם. (ד"ש ע"ג):
פרשת בהר שם ברעיא מהימנא בדף ק"ט ע"ב וז"ל ואנת בכל ספירה וספירה בארכה וברחבה עילא ותתא כו' ענין זה נתבאר בתחילת דרוש אדם קדמון (לכל קדומים וע"ש גם יחבאר בפ' נשא בדקכ"ח ע"ב) (ע"ג) במ"ש שם יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כו': פרשת במדבר שם בדקי"ט ע"ב וז"ל בכה ר' אלעזר פתח ואמר קולה כנחש ילך וגו' השתא בהאי גוונא כו' עיין בדרוש אחר שביארנו בענין הקליפות של אבי"ע איך ענינם כי שם הארכנו בזה אבל הענין בקיצור הוא במה שהודעתיך במקום אחר כי נוקבא דז"א לא נאצלה מתחילתה רק בסוד נקודה עשירית שבה בלבד וכאשר נתקנת בכל פעם להזדווג בז"א באים לה תשע ספי' הראשונות מתשע ראשונות של ז"א ונשלמת לעשר ספירו' גמורות אבל שרשה הראשון לא היה לה רק מלכות שבה בלבד כלולה מעשר בסוד כללות בלבד ובזמן חרבן בית שני נתמעטה נוקבא דז"א וכל זמן הגלות הזה בימי החיל שלא בשעת התפילה לא נשאר בה רק מלכות שבה בלבד ושאר התשעה
ראשונות שבאו לה מז"א ירדו למטה בתוך הקליפות בסוד אמלא' החרבה לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים ונמצא כי תשעה ראשונות שבה הנקראים רישא דילה ירדו למטה ושכיבת לעפרא תוך הקליפו' בסוד עפר המשכן וזנבא דילה שהיא מלכות שבה התחתונה נשארה זקופה למעלה באצילות כנ"ל והיא השולטת עתה בזמן הגלות ולכן ישראל הנאחזים ברישא דילה כיון שרישאה שכיבת לעפרא גם הם עומדים בגלות המר הזה אבל אומות העולם שהם זנבא נאחזין ונשפעין מצד זנבא דילה שהוא קיים וזקוף למעלה ושולט בגלות ולכן יש להם עתה שררה ומלכות:
פרשת נשא שם בר"מ בדקכ"ב ע"ב וז"ל י' יראה ודא איהי על רישיה דבר נש כו' ה' אהבה על רישיה דבר נש כו' ענין זה חולק עם המוסכם לנו בכל ספרי הזוהר וגם התיקונין כי אהבה היא בחכמה ויראה היא בבינה אבל הענין הוא במה שנודע כי שתי מיני יראות הן החיצונה והפנימית כי החיצונה היא יראה מחמת העונש והפנימית היא מ"ש חז"ל כי כל צדיק ירא לעלות אל מקום חופת חבירו פן ישרף כמש"ה כי על כל כבוד חופה וכן הענין הזה הוא בספירות עליונות עצמן כי כל אחת יריאה לעלות למעלה ממקומה פן תישרף באש חבירתה שלמעלה הימנה וכמ"ש בפ' בשלח כשעלה משה למרום שהיה אומר לו קמואל המלאך שלא היה יכול ליכנס בתחום הדרניא"ל המלאך ולא הדרניא"ל בתחום סנדלפו"ן המלאך פן ישרף זה באשו של חבירו הגדול ממנו: והנה ספירת הכתר אין בה יראה זו כי אין ספירה עליונה הימנה והיא העליונה שבכולן ואמנם הספירה הראשונה מכל עשר ספירות שיש בה זאת היראה היא ספירת החכמה לפי שיראה
לעלות אל מקום הכתר הגבוה ממנה פן תשרף באש שלה ולכן היא הנקראת יראה פנימית אבל הבינה אעפ"י שהיא תחת החכמה אין לה יראה זו לפי שהבינה והחכמה זווגא חדא אינון וכחדא נפקי וכחדא שריין (דף כ"ט ע"א) ואדרבה יש בה בחינת אהבה כי היא אוהבת את החכמה ומתקרבת אצלה באופן כי החכמה נקראת יראה על כי יש לה יראה מלעלות אל הכתר והבינה נקראת אהבה על שאוהבת את החכמה אהבה גמורה ואמר כאן כי צריך שהאדם יקנה בו שתי מידות האלה. מדת האהב' את השי"ת הנרמז' בבינ' האוהב' את החכמ' ומדת הירא' הנרמז' בחכמה היראה מן הכתר כנ"ל. והואיל ואתא לידן לבאר ענין הירא' החיצו' והפני' נבאר עתה ענין תועלת האדם בהיותו ירא יראה הפנימי' הנז' כי גורם שגם הקלי' יתיראו מלעלו' אל הקודש פנימה פן ישרפו וכאשר האדם איננו ירא יראה הנז' מלפני האלהים גורם אל הקלי' שיתבטל מהם היראה הזאת ויעלו למעלה ליינק שפע מן הקדושה וזהו סוד פסוק
וטוב לא יהיה לרשע בצל אשר איננו ירא מלפני האלהים (ד"ש ע"ד) כי רז"ל דרשוהו על התלמיד שאינו ירא מלפני רבו ואין בו מדת היראה ואמר כי הוא רשע העושה כן ולכן לא יהיה לו טוב כיון שנדמה אל הצל אשר איננו ירא מלפני האלהים והצל הזה הם בחינת הקליפו' אשר נאחזות בק"ך צירופי אלהים דקדושה שהם כמנין צ"ל והוא סוד צ"ל מו"ת אשר איננו מלפני האלהים. ועולה להתאחז בק"ך צרופי אלהים הנז' אשר הם בקדושה וכבר ביארנו זה בדרוש תיקון הגאוה והליצנות וע"ש (ש' רוח הקודש די"ז ע"א): אמר שמואל עוד מצאתי דרוש אחר במאמר הנז' להרב הגדול זלה"ה וז"ל יוד יראה ודא איהי על רישיה דבר נש כו' ה' אהבה כו'. הנה כאן משמע כי אהבה ויראה הם אימא ואבא. וכן מצינו בס' התיקונין דאיצטרך ליחדא ליה לקב"ה בדחילו ורחימו. ואמנם במאמר אחר כתיב הפוכא והקדים רחימו לדחילו והענין ירצה דע כי האמת הוא שאבא נקרא יראה שהוא יראה מן הכתר שגבוה ממנו אבל אימא נקראת אהבה כי אין לה יראה מן אבא שהוא בעלה אבל יש לה
אהבה עמו ואמנם בענין הייחוד צריך לקיים שתיהן כי בראשונה תייחד ותקדי' דחילו לרחימו ואח"כ תקדי' רחימו לדחילו וזה ביאור הענין כי הנה בתחילה תייחד להקב"ה בשכינתיה שהם ז"א ונוקביה על ידי דחילו ורחימו שהם או"א פירוש שכאשר תייחד לז"א ונוקביה צריך שתייחד בתחילה את אבא ואימא כדי שישפיעו המוחין לז"א ונוקביה וע"י כך יתייחדו ז"א ונוקביה גם הם ולכן צריך עתה להקדים דחילו שהוא אבא כי הוא המתחיל לתת המו' לאימא ואימא נותנן לז"א ונוקביה ואח"ך תחזו' ליחדם יחוד שני לז"א ונוקבי' ע"י רחימו ודחילו ותקדים אימא לאבא והוא בסוד שמאלו תחת לראשי כו' כי הוא סוד החיבוק אשר בתחלתו צריך להמשיך אור דאימ' בשמאל דז"א כדי שיתחיל לחבק את נוקביה בבחינ' שמאלו תחת לראשי ואח"ך יכוין בדחילו שהוא אבא להמשיך אורו אל הימין חסד דז"א לקיים הז"א בנוקביה וימינו תחבקני. אבל צריך שתדע כי בעוד ז"א ונוקביה אחור באחור אין
צורך לזווגם על ידי חיבוק ונישוק משום דאז תרוייהו הוו חד גופא מחוברין אבל אחר שהוחזרו פנים בפנים שננסרו ונעשו שני גופים אז צריך להחזירן פנים בפנים על ידי חיבוק ונישוק לזווגם יחד. ואמר לי מורי ז"ל כי בהיות ז"א ונוקביה אחור באחור אז הזווג שלהם הוי (ע"ב) ברחימו ודחילו כי אין שם חיבוק ונישוק אך כאשר הוחזרו אפין באפין ויש שם חיבוק אז נקרא דחילו ורחימו לפי שאעפ"י שאמרנו כי לענין החיבוק צריך התחלת שמאלו תחת לראשי עכ"ז תחילת התעוררות בא מן הימין שהוא אבא הנקרא דחילו ואח"כ מאימא הנק' רחימו. ובזה תבין למה אדם הראשון נברא קודם ראש השנה והטעם הוא כי כבר הודעתיך שאדם הראשון וחוה לא נבראו אלא ע"י זווג דאחור באחור ואז לא הוצרך חיבוק ונישוק כנז' ואחר שנברא אדם הוצרך להחזירם פנים בפנים לזווגם שנית כי בחינת פנים בפנים אי אפשר להיות אלא על ידי מעשה אדם התחתון כמבואר אצלנו בסוד ואדם אין לעבוד
את האדמה ולכן היה הזווג בסוד אחור באחור ואז כיון שנברא אדם הוחזרו פנים בפנים והוצרך החיבוק והנישוק ואז היה יום ראש השנה שהיא גבורה דז"א ונתקיים שמאלו תחת לראשי ואח"ך האיר אור אימא הנקרא רחימו בנוקבא דז"א ביום הכפורים. והרי נגמר בחינת שמאלו תחת לראשי ואח"ך בחג הסוכ' הוא הימין בסוד וימינו תחבקני ואח"ך ביום חג ח' עצרת היה הזווג פנים בפנים כמבואר אצלנו בשער התפילות וע"ש: אמר שמואל עוד מצאתי דרוש שלישי לרב הגדול זלה"ה במאמר הנז' וז"ל י' איהי יראה כו' ה' אהבה כו' ושם בארנו כי נמצאו מאמרים חולקים בס' התיקונין ובס' הזוהר אם יקדים דחילו לרחימו או איפכא. והענין הוא דע כי שם ביארנו כי בהיות ז"א ונוקביה פנים בפנים צריך ליחדא לון בתרין יחודים בקדמיתא דחילו ורחימו ואח"ך בסוד רחימו ודחילו אבל בהיותם אחור באחור אין צריך שימצא בהם סוד החיבוק כי מבטן אימם יש להם בחינת החיבוק ולכן אין צריך אז רק יחוד האחד לבד בסוד רחימו ודחילו ונמצא כי בבחינת א'
הוא יותר מעולה הזווג בסוד אחור באחור כי הוא התדבקות דרוחא ברוחא בעצם ולכן גם בזווג פב"פ דז"א ונוקבא צריך להמשיך להם כח דאו"א אשר עליהם אמר כחדא נפקי וכחדא שריין וזה ע"י זווגא שצים שהוא להמשיך (ד"ש דל"ח ע"א) אור באו"א משני המזנות השמיני והי"ג שבדיקנא דאו"א כי אז הוי זווגא שלים באו"א משא"כ בהיו' מאיר בהם תיקון הי"ג לבדו דאז לא הוי זווגא שלים באו"א:
פירוש האדרא רבא קדישא אמר שמואל הנה נא הואלתי לכתוב פי' האדרא רבא בכל הפי' אשר מצאתי באמתחותי איש לא נעדר מהם כאשר עיניך תחזנה משרים בע"ה וזה החלי בעזר בוראי בפ' נשא בדקכ"ז ע"ב וז"ל: האדרא רבא קדישא: תניא אר"ש לחברייא עד אימתי נתיב בקיימא דחד סמכא כו' כבר ביארנו בדרו' מלכי אדו' שמתו מה ענינם ושם ביארנו כי בתחי' יצאו הי"ס זו עג"ז בסוד חד סמכא לבד ולכן מתו ואח"ך חזרו ונתקנו ונעש' מהם בחי' ה' פרצו' כנודע. ונמצא כי טרם התיקון היו הי"ס בחי' א' לבד ובבחי' הזאת היו תחי' מתעסקין בידיעת' ואמר להם ר"ש לחברייא שעד מתי יהיו בדרו' הזה ושעתה רוצה לדרוש בענין התיקון שהוא כאשר נתקנו הי"ס ונעשו בחי' ה' פרצו' כמו שמפו' בחי' למטה בכל האדרא הזאת: (ע"ג) אמר שמואל להיות שמצאתי באדרא הזאת שנים שלשה דרכים בכל מאמר וברוב המאמרים הם פירושים קרובים אלו אל אלו עכ"ז להיות כי אין מדרש בלא חידוש קרינן בהו אל תמנע
טוב מבעליו וגמרתי לכתוב כל הנמצא בידי מכל אבקת רוכל ולא יהיה חיבורי זה חסר דבר בע"ה: תניא אר"ש לחברייא כו' פי' כי שתי בחינו' היו בעולם האצילות האחד מהם הוא בראשונה קודם התיקון שכל העשר ספירות היו בבחי' חד סמכא לבד. והבחינה השנית היא מה שהיה אחר התיקון כי החמש ספירות שהם כתר חכמה בינה ת"ת מלכות שהם כוללות כל העשר ספירות כמבואר אצלנו. והנה כל אחת ואחת מאלו החמשה ספירות נתפשטה ונעשית פרצוף אחד שלם וכל האצילות נתפשטו ונתקן בבחינת חמש פרצופין הנקראים אריך אפין כתר ואבא חכמה ואימא בינה וז"א שש קצוות חסד גבורה ת"ת נצח הוד יסוד ונוקבא דז"א מלכות ולפי שבתחילה היו רשב"י וחביריו עוסקים במה שהיה קודם התיקון הנקרא קיומא דחד סמכא לסיבה הנז' לכן אמר להם שעד אימתי יתעסקו בבחינה ההיא לבדה ושיתעסקו מכאן ואילך באדרא הזאת בבחינה השנית והוא במה היה אחר התיקון שהוא התפשטות העשר ספירות בסוד חמשה פרצופים הנז'
ואעפ"י שבאדרא הזאת לא ביאר רק שלשתן והם אריך אפין וז"א ונוקביה הנה באדרא זוטא ביאר גם כן שני פרצופי אבא ואימא ושם נבאר טעם הדבר וע"ש: שם וז"ל ומחצדי חקלא זעירין אינון כו' קריאת שם הזה נמצא בזוהר פעמים הרבה וכן לקמן דקמ"א ע"ב וז"ל רזין אילין אלו אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא והענין הוא במה שנתבאר אצלנו בענין פסח בדרוש קריעת ים סוף וביארתי בפ' בשלח דף נ"ב ע"ב בענין ההיא אילתא דרחמה צר וחביבה על בעלה בכל שעה כו' שאמרנו כי כאשר המלכות רוצה להוליד אלו הנשמות אשר בתוכה בסוד עיבור אז לפתח חטאת רובץ הוא הנחש העליון הנושך ברחמה ונפתח ועל ידי כן יולדת אותם. ואמנם כדי שתלד אותם באופן שלא יתאחזו הקליפות בנשמות ההם צריך תפילת התחתונים ובהיותם צדיקים תועיל תפילתם לשתלד הנקבה הנז' את הנשמות ולא תצטרך אל הנחש העליון חטאת רובץ לנשוך אותה וזהו סוד שם קר"ע שט"ן שבשם מ"ב כי שט"ן הוא
בגמטריא נחש עם הכולל והנחש הזה הוא הקורע רחם האילה וקריעה זו נעשית על ידי שם הזה והנה גם זהו סוד מה שתקנו חז"ל לומר מזמו' יענך ה' ביום צרה בתוך התפלה כנודע שיש בו שבעין תיבין כנגד שבעין צווחין ועאקין דיולדה ונמצא כי צריך תפלת הצדיקים להזריע בתחילה אלו הנשמות. כנז' אצלנו לעיל בדרנ"ד סע"ג בפ' פקודי איך מתבררין בסוד מיין נוקבין ומתחברין עם טיפת מיין דכורין ומחיבורם נעשים הנשמות ואח"כ צריכה עוד תפלת הצדיקים לשיולדו מבטן הנקבה בסוד לידה ולא יצטרכו אל נשיכת הנחש העלינן כנז' וסוד הלידה הזאת היא סוד קצירת השדה העליון ולקיטת פירותיו מאשר נזרעו בו (ד"ש ע"ב) בתחינה והצדיקים הגורמים קצירה זו בתפילתם נקראים מחצדי חקלא קדישא כי הם (ע"ד) יודעים לכוון בתפילותם כונות הראויות לכך. וכמו שמצינו ששיבחם רשב"י ע"ה בפ' בראשי' דמ"ה ע"ב ינ"ל מאן דזכי לאתדבקא במאריה בהאי גוונא ירית עלמין כולהו רחימא לעילא
רחימא לתתא כו' עליה כתי' ותגזר אומר ויקם לך כו': עוד דרך שני לרב זלה"ה כנז' וז"ל ומחצדי חקלא זעירין אינון כו' כבר נתבאר אצלנו במ"ש בפ' בשלח בדנ"ב ע"ב ענין קריעת ים סוף שהוא סוד פסוק כאיל תערוג על אפיקי מים כו' ואזמין לקבלה חד נחש ונשיך בערייתא דילה ופתח לה וקרע לה כו'. גם נתבאר ענין זה בענין דרוש יום שביעי של פסח שבו נקרע ים סוף וע"ש. גם יתבאר למטה בד' קכ"ח ע"ב במ"ש יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כו' ומ"ש ענין ביאת נחש על חוה מה ענינו. וקיצור הדבר הוא כי המלכות העליונה הנקראת שכינה תתאה יורד' למטה בימי החול כדי לברר בחינת הנשמות שנשארו מעורבות בתוך הסיגים והקליפות שהובררו מן המלכים דארץ אדום שמתו והם עולות בסוד מיין נוקבין תוך בטן המלכות מלמטה למעלה כי הם עומדים למטה תוך הקלי' ועולות מתתא לעילא ומתגלים על פני הקרקע ונזרע שם בסוד אור זרוע לצדיק בסוד העיבור בבטן המלכות ואח"כ בא זמן הקצירה שלהם והיא הלידה של האילה הנז'
ונקצרות אלו הנשמות משם ויורדות למטה בעה"ז להתלבש בגופו' השפלים החומריים של ילודי אשה והנה בצאתם מרחם האם העליונה הנה לפתח חטאת רובץ כנז' בסוף פ' ויקהל דרי"ט ע"ב כי בהיות הנשמה העליונה לא קאים ההוא חויא תמן ואי לאו הא ההוא חויא נשיך ואסתאב כו' והוא סוד נשיכת הנחש ברחם צר של האילה קדישא ועל ידי נשיכה זו היא יולדת אשר לסוד זה תיקנו רז"ל בתפילות מזמור יענך ה' ביום צרה שיש בו שבעין תיבין דעאקו דיולדה וזהו סוד שם קר"ע שט"ן שבשם שם בן מ"ב כי שט"ן בגמטריא נח"ש כי הנחש קורע רחם האילה הנז' והוא ע"י כח שם הזה הנז' והנה כדי שלא יצטרך נשיכת הנחש הזה ואחיזתו באותם הנשמות צריך תפלות הצדיקים התחתונים לעבוד את האדמה ועל ידי תפלתם מעלים הנשמות ההם של בירור המלכים בסוד מיין נוקבין והוא סוד זריעת האדמה ואח"כ גם על ידי תפלתם נקצרים מן השדה ההוא ונולדים בעה"ז ואז אין צורך אל נשיכת הנחש ואינו נאחז
בנשמות ההם ובלי ספק כי אין יכולת בפעולות האלו אם לא בצדיקים קדישי עליונין שתפלתם בכונה ובידיעה גמורה בחדרי רקיעים שידעו לזרוע ולקצור השדה העליון וללקוט פירותיו בטהרה שהם הנשמות הנז': ואלו החכמים היודעים סדר כונת התפילות על בוריין נקראי' מחצדי חקלא קוצרים השדה העליונה כנזכר בהיכלות ר"פ בראשית דמ"ה ע"ב וז"ל ומאן דידע לקשרא יחודא דא זכאה חולקיה רחים לעילא כו': שם וז"ל פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כולם ואמרו אמן כו'. מה שמתחיל בפסוק הזה הוא מובן במה שנתבאר אצלנו בענין פטום הקטורת בענין אחד עשר סמנים אשר בו אשר הם סוד עשר קליפות וכח אחד של קדושה המחיה את כולם וכמו שביארנו בפ' (דף ל' ע"א) תרומה בדקס"ד ע"ב בענין עשתי עשרה יריעות עזים דמשכנא והנה אלו הם סוד אחד עשר ארורים שנזכרו בפ' והיה כי תבא וכמבואר שם במקומו והנה הראשון מכל אותם אחד עשר ארורים הוא כנגד אריך אפין של הקלי' וזמ"ש ושם בסתר רוצה
לומר ארור מי שישים אותה הקליפה הנקראת פסל ומסכה באריך אפין הנקרא בסתר על שם שהוא סתרו של עולם כמבואר אצלנו כי שיעור קומת אריך אפין הוא תופס כל עולם האצילות וארבעה פרצופים האחרים הם מלבישים אותו ואינו ניכר ממנו רק בחינת ראשו בלבד וכל השאר מסתתר ומתעלם בתוכם כמבואר אצלנו באדרת האזינו בד' רפ"ח ע"א ולפי שהראשון מכולם הוא זה הפסוק לכן התחיל בו: אמר שמואל אפשר לומר שגם בשביל הדרוש הזה נתכוון הרב זלה"ה לדרוש בפסוק אכן אתה אל מסתתר כו' ופירש כי מסתתר בגימטריא הוא אלף ומאה ורמז בזה כי החמשה נשמות נרמזים במלת מסתתר שגם הם עולים בגימ' אלף ומאה. בזה האופן נפש בגמטריא ת"ל רוח בגמטריא (ד"ש ע"ג) רי"ד. נשמה בגמטריא שצ"ה. חיה בגמטריא כ"ג יחידה בגמטריא ל"ז. סך הכל אלף ומאה עם הכולל רמז בזה שאריך אפין הוא סתרו של עולם כנלע"ד: עוד דרך שני להר' זלה"ה כנז' וז"ל פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה כו' כו'
זה יתבאר לך ממה שהודעתיך ענין אחד עשר סממני הקטורת שהם כנגד עשר קליפות שנשארו מן בירור המלכים כאשר נתקנו בזמן התיקון ועוד יש בחינה אחת של קדושה המחיה אותם שעמה הם אחד עשר והם בחינת עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן הנז' בפרשת תרומה בדף