ספר קלח פתחי חכמה
חלק ב:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
חלק ב: א. על כן מכאן הוצרך לרדת רפ"ח ניצוצין, הנה ניצוצות רבות היו יורדות עם הכלים, כמפורש במקומו באריכות. אך אחר כך הוצרך לעשות בהם מנין פרטי שיבאו לחשבון רפ"ח. דהיינו שאם לא היה זה - או שלא היה צריך מנין כלל, או שהיו נמנים כל הניצוצות שירדו כאחת, או שהיו נמנים המדרגות הראשונות שבכל שם. אך העיקר הוא, שבאלה הניצוצות שנפלו, הוצרך להגלות ענין זה של ד' הע"ב, ואז היו מתבררים כל אותם המדרגות בדרך המפורש במקומו, אך שסוף סוף נשארים שולטים הד' הע"ב ונכללו בהם כל האחרים. והאמת הוא - שהע"ב עצמם מאירים בפרט בכל שם, לפי מה שהוא, לשגבם מן הקלקולים, כל אחד לפי מה שהיה מגיע לו. פירוש - אותם המדרגות שאנו רואים שנפלו בשבירה - הם אותם שהפגם יכול להגיע להם. ולפי שיש הפרש בין המקום שמגיע הפגם בשם אחד, ולמקום שמגיע בשם אחר, יש הפרש ממה שיפול בשבירה. וכן יש הפרש בדרך גילוי הע"ב, כי הוא מתגלה במה
שיכול להיות נפגם, במה שהוא עיקר בענין זה, ומשגב אותם. כלל הדבר - הע"ב הם מה שא"א משגב את הפרצופים, אך הוא משגב אותם במקום שהיו יכולים ליפגם, כל אחד לפי ענינו. והמקום שהיו יכולים ליפגם נראה במעשה השבירה, כי מה שנפל - נודע שהוא מה שהיה יכול ליפגם. נמצא שמה שירד - ירד מבחינת הע"ב, על כן הוא הנמנה, אלא שהוא במקום שהוא - במדרגות. אבל אם לא היה יורד ממנו אלא שהניצוצין היו יורדים לפי מעלת השמות - היו נמנים כולם, או לא נמנים כלל: ב. להחזיק ולקיים הכלים היורדים, ונמשך זה אחר הענין שפירשנו למעלה, שהיחוד אף על פי שמתעלם - אבל מציאותו מוכרח, ולכן אפילו בשעת החרבן לא נעשה חרבן גמור, אלא נתקיים בסוד היחוד, בדרך שאין היחוד מעכב השליטה הגדולה של ס"א, אלא שאין מניח לה שליטה גמורה: ג. שלא יעשה החרבן גמור, אלא בדרך שיחזור ליתקן, [חרבן] פירוש - ביטול גמור, אלא שיוכל אחר כך לחזור וליתקן:
חלק ג: א. וכן הושרשו עניני העולם הזה, שהרי כל מה שנעשה בספירות - אינו אלא שורש למה שצריך בתחתונים: ב. שיעמוד כך כח אחד, שלא לעזוב העולם ליחרב ח"ו, שלא יהיה שום נפילה שלא ישאר איזה חלק של אור מקיים, אם מיתה - יש הבלא דגרמי, אם גלות - לא זזה שכינה להאיר באיזה אור של ישראל: ג. אלא בכח זה הנשאר - יתוקן מה שנתקלקל, זה הנשאר, אף על פי שהוא קטן, הוא מקיים בדרך שאחר כך יהיה התיקון:
פתח נח הקלקול והתיקון תלויים בשלמות: היופי והחמדה של מלכות אינו בה אלא כשהיסוד עמה, כי שלימותה ממנו. ובהיותה בלא הוא - אדרבא ממנה כל חסרון וכל עוצב. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו. ולכן נתחלה היה הכל בסוד ב"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, משם כל העוצב. והו"ק לא פנו אל המלכות, כי לא ניתנה להם החמדה. אך כשבא יסוד בסוד מ"ה - אז היא נשלמה, והיא עצמה מעוררת החמדה נזכר עצמו, וזהו התיקון: זה תירוץ לסתירה אחת שנראית לכאורה בענין זה של המ"ק, שאנו אומרים [שהיו] מצד מלכות, ועכ"ז [נ"א, ועל כן] היו כך בלתי תיקון. ובמקום אחר אנו אומרים - אדרבא ששליטת המלכות גורמת התיקון: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, היופי והחמדה, והיא הקדמה בעניך המלכות, שממנה השמחה והעוצב. ח"ב, ולכן וכו', והוא ענין המ"ק על פי ההקדמה הזאת:
חלק א: א. היופי והחמדה של מלכות, מה שביארנו למעלה, שמלכות היא אילת אהבים, שמעוררת האהבה באורות, וגורמת להם ההתלהטות, כי זה הוא הנקרא בה יופי וחמדה. דהיינו יופי הוא הסידור הנאה של התיקונים, שאין שום עירבוב של חשך, אלא הכל מסודר בדרך הנהגה שלמה, לפי התיקונים הצריכים להשפעת הטוב. והחמדה היא נמשכת מן היופי, וכן נאמר, "ויעלת חן", פירוש - האורות מתלהטים לקראתה, כמו שמתעוררים רחמי האב על הבן שישר בעיניו, ואהבת האיש לאשתו: ב. אינו בה אלא כשהיסוד עמה, זה הדבר מבואר הרבה בזוהר ותיקונים, וה"ס, "ויתרון ארץ בכל היא". וז"ס הלבנה שמעצמה היא אספקלריא שאינה מאירה, ובכח השמש היא מאירה ונראית יפה, וכן נאמר, "יפה כלבנה". וזה טבע הדין, וכל הבא ממנו, אם הוא ממותק - ממנו כל השמחה, ואם אינו ממותק - ממנו כל הרע, מה שלא יש בחסד. וגם האש כך הוא, אם הוא חום כשיעור הצריך - הוא נחת רוח גדול, ואם מתלהט הרבה - שורף. וכן היין, אם שותים כראוי
- הוא יין המשמח, ואם הרבה - הוא יין המשכר. ובס"ז היא נוק', אם היא ממותקת ומתוקנת בחסדים - מעוררת כל השמחה וכל האהבה. ואם היא בלא מיתוק, אדרבא, היא גורמת כל העוצב. והיסוד הוא העומד דוקא למתק את המלכות: ג. כי שלמותה ממנו, כי זה מה שנותן היסוד לה - הוא מה שראוי לה, כדי להיות שלמה ומתוקנת. אלא שנסדרה ההנהגה בסדר זה - שלא תהיה מתוקנת השכינה מצד עצמה, אלא שתיקונה יהיה תלוי ביסוד: ד. ובהיותה בלא הוא - אדרכא ממנה כל חסרון וכל עוצב, זהו מה שאמרנו, שאם אינה שלמה - ממנה כל חסרון. והוא כענין הפירות בלתי מבושלים - שהם רעים, יען אינם מתוקנים ושלמים. ובהשתלמם - הם נעשים מתוקים וטובים: ה. ובהיותה עמו - ממנה כל שמחה לזכר עצמו, הוא ענין, "אילת אהבים" וכו', בהיותה כבר כפרי המבושל ומתוקן. וזהו תירוץ הקושיא, כשאומרים ששליטת המלכות גורמת תיקון - הוא שליטת המלכות עם אור הזכר. אך כשאומרים להיות המ"ק מהב"ן - היו חסרים, הוא להיותם,
ממלכות בלא אור הזכר: חלק ב: א. ולכן בתחלה היה הכל בסוד ב"ן, והיא הנוק' בלי הזכר, הוא מה שביארנו, שכשאומרים שהמ"ק מב"ן, ר"ל מבחינת מלכות, בלא חיבור אור הזכר שלה: ב. משם כל העוצב, בסוד, "הסבי עיניך מנגדי", שפירשו בזוהר, שעד שהנוק' אינה ממותקת מן היסוד, הז"א פונה ממנה, ואינו רוצה להשפיע. ואז יש העוצב שפירשנו למעלה, דהיינו סיתום האורות. יש להקשות, אמרנו שכל שלמות הנוק' מן היסוד, שהוא הזכר. אם כן כל עוד שהזכר אינו פונה לה - אין לה שלמות, ובעוד שאין לה שלמות אין הזכר פונה לה, אם כן איך יהיה לה שלמות? תשובה שהוכר פונה לה - ר"ל לתת לה השפעה, ואין זה שהיסוד מאיר בה, פירוש - הארת היסוד בה - דבר התלוי בבנינה, והוא תלוי במעשה התחתונים, שהוא הבונה ממש את הנוק', שהיא שרשם, וכנ"ל. וכל השפעת הזכר הוא שפע וברכה, לא בנין עצמה, וזה בא אחר שנבנית כולה מן התחתונים: ג. והו"ק לא פנו אל המלכות, כי לא ניתנה להם החמדה - אף על פי שכבר מלכות היתה גם
בספירות, לא היתה החמדה אליה, לפי שבנינה היה חסר עדיין: ד. אך כשבא יסוד בסוד מ"ה - אז היא נשלמה, שבספירות מ"ה היה זה הענין בכללות ההנהגה, שהיסוד האיר במלכות. ונמצאת בהנהגה - כל הבנינים והעולמות בבחינת מלכות מתוקנת כבר מן היסוד, פירוש - שלמה בבנינה. שזהו הגורם כל הפתיחות וההשפעות: ה. והיא עצמה מעוררת החמדה בזכר עצמו, תיקון ב"ן ניתקן כך, כשניתן השלמות לנוק' מצד היסוד - מיד בא הזכר ומתחבר בה, והיינו עס"מ המתחברים לב"ן, בסוד, כמשלש חדשים, המפורש בדברי הרב זללה"ה. ולפי סדר זה נתקנו העולמות תמיד בסוד דו"ן. אך כללות הזכר נכללו כולו במ"ה, והנוק' - ב"ן, מקבלת ממ"ה, בתחלה הארת היסוד המשלים בנינה, ואחר כך בחינת ההשפעה גם כן. ולפי סדר המתוקן הזה נבנו אחר כך כל העולמות: ו. וזהו התיקון - כל עיקר התיקון תלוי בחיבור הכללי הזה, כי כיון שנעשה בכלל שורש ההנהגה, נעשה אחר כך בפרט בעולמות עצמם, וכדלקמן בס"ד:
פתח נט ענין עולם התיקון [נט -סט]: שורש התיקון - חיבור מ"ה וב"ן: התיקון הוא שנקשרו שתי ההארות - של המצח והעינים דא"ק ביחד, והם מ"ה וב"ן. ומיד נתעוררה האהבה בין האורות, ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים לחבירו. ונקשרים אלה באלה, בסוד אב ואם בן ובת. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי הענין הראוי לו: אחר שביארנו עניני השבירה נבוא עתה לבאר התיקון שנעשה אחריהם: חלקי המאמר הזה ג'. ח"א, התיקון הוא שנקשרו, והוא שורש הראשון של התיקון. ח"ב, ומיד נתעוררה האהבה, והוא תולדות השורש הזה. ח"ג, ונקשרים, והוא סדר שנתחדש לפי ענין זה:
חלק א: א. התיקון הוא שנקשרו שתי ההארות, זהו השורש הראשון מה שנעשה, שאחר זה נמשכים כמה ענינים אחרים, והוא מה שאמר בספרא דצניעותא - מתקלא, וכדלקמן. והיינו שנתחברו אלו שתי ההארות ביחד, ונולד מחיבורם האהבה, שתמצא בכל הספירות היוצאות מהם, כדלקמן: ב. של המצח והעינים דא"ק ביחד, המצח הוא בסוד בקיעת התפילין, כמ"ש זה למעלה: ג. והם מ"ה וב"ן, זה פשוט, שהאור היוצא מן המצח הוא מ"ה, ומה שיצא כבר מן העינים הוא ב"ן, כדלעיל:
חלק ב: א. ומיד נתעוררה האהבה בין האורות, והיינו כי השורש למעלה נתקן בסוד דו"ן, שהם מ"ה וב"ן. וכל היוצא משם הכל הוא בטבע שרשו - תולדה מאירה באהבה כראוי: ב. ואינם עוד בעוצב כמו בתחלה, אלא כל אחד מראה פנים לחבירו, זה ר"ל שהם נסדרים בהנהגה כל אחד לעבר חבירו, והם זה כנגד זה בהבטה של אהבה, כל אור מתלהט כנגד חבירו, לא כמו שהיה בתחלה - זה תחת זה, אלא כל אחד בקו שלו עומד נגד קו חבירו, והאמצעי מחברם. ונמצא שההנהגה נעשית על ידם בחיבור אחד, כי הימין והשמאל מקבילים זה לזה כנ"ל. ועדיין אין משפיעים, עד שיחברם בהסכמה אחת הקו האמצעי, והוא יגיע הכל אל מקום אחד, שהוא מלכות שהיא תחתיו. נמצאת ההנהגה יוצאת בהסכמה ועצה נכונה, לא שכל ספירה תהיה בפני עצמה, כמו שהיה בתחלה, וכמ "ש:
חלק ג: א. ונקשרים אלה באלה, זה מה שמתחדש בתיקון, שכל המדרגות מתחברות במעשים - לעשותם בהסכמה, עד שנקראו בשם זה של אב ואם בן ובת, מה שלא היה במלכין קדמאין, שלא היה נקרא אלא חגת"ם, וזה מפני שלא היה יחס ביניהם. אבל בכאן נעשה יחס שלם, עד שבינה גם כן היא מיוחסת לחכמה, שהיא נוק' שלו, והרי אי אפשר לו לפעול אלא עמה, ולא היא אלא עמו. וכן ז"א עם נוק'. וגם יחס בין זו"ן לאו"א כיחס הבנים לאביהם. סוף דבר - נעשה כל ענין הספירות בהנהגה של הסכמה, ביחס וקורבה בין אור לאור, שאין שום אור בפני עצמו שלא יהיה לו יחס עם כל האחרים. דרך משל, אימא יש לה יחס עם אבא שהיא הכלי המקבל שלו, יחס עם זו"ן, שהיא המוציאה אותם. ז"א יש לו יחס עם אבא, שהוא השורש שלו, עם אימא, שהיא המוציאה אותו, עם נוק', שהיא המקבל שלו, וכן כולם. נמצא כלל התיקון הוא זה - לעשות קשר זה בין המדרגות: ב. בסוד אב ואם בן ובת, והיינו שבדרך ההשתלשלות זה נקרא התפשטות שלם, כי הרי התולדה
היא בן או בת לפי החסד או הדין, והסיבות לתולדה - שנים, היינו אב ואם: ג. שכל אחד מראה קורבה לחבירו כפי הענין הראוי לו, לפי ענין ההשתלשלות הזה - כל אחד צריך להתיחס עם חבירו. וכפי ענינו בהשתלשלו - כך היא קורבתו עם האחרים, וכמ"ש למעלה: פתח ס מקומות הפרטיים שנשרשו בהם מ"ה וב"ן: אחר שיצאו האורות של העינים דא"ק, שהם ב"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א"ק. וכשיצאה הארת המצח, שהיא מ"ה נקשרה תחת הנהגת היסוד דא"ק. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק, ולכן נתבסמו הדינים, והלכה ההנהגה בתיקון ובאהבה: זהו תירוץ קושיא אחת הנראית לכאורה בענין המ"ק ותיקונם, שפעם אחת אומרים שהמ"ק מן העינים, ומ"ה מן המצח, ופעם אחת אומרים שהמ"ק בסוד מלכות דא"ק, ומ"ה היא טיפת מ"ד של היסוד שלו: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, אחר שיצאו, והוא המקומות שנקשרו האורות האלה. ח"ב, ואז נזדווגו, והוא דרך התיקון על ידי זה:
חלק א: א. אחר שיצאו האורות של העינים דא"ק, שהם כ"ן, נקשרו תחת הנהגת מלכותו של א"ק, והיינו כי האורות - זו היא מדתם, מלבד מקוריהם, יש המקורות שהם נקשרים בם, ולוקחים שליטתם והנהגתם משם. ועל פי זה, אלה המאורות יצאו מן העינים, ואחר כך נקשרו במלכות א"ק, והיו מקבלים ההנהגה משם: ב. וכשיצאה הארת המצח, שהיא מ"ה, נקשרה תחת הנהגת היסוד דא"ק, והיינו לפי שהארה הזאת צריכה לתקן את האורות הראשונים, לכן נקשרה תחת היסוד, שהוא המתקן את המלכות:
חלק ב: א. ואז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק, אחר שיצאו אלה האורות מן העינים [ומצח], ונקשרו תחת היסוד ומלכות, אז נזדווגו יסוד ומלכות דא"ק לצורך האורות הנקשרים בהם: ב. ולכן נתבסמו הדינים, זה הזיווג גרם בכללות ההנהגה מיתוק הדינים: ג. והלכה ההנהגה כתיקון ובאהבה, אחר שבמאורות המנהגים, שהם יסוד ומלכות דא"ק, נעשה המיתוק הזה, הנה כל המתנהג על ידיהם, מתנהג כך באהבה ותיקון, והלכה ההנהגה בעולמות בתיקון זה:
פתח סא פרטיות התיקון הנעשה ע"י חיבור מ"ה וב"ן: מ"ה היה מחבר עמו כל המדרגות שהיה מתברר [נ"א, מתחבר] מב"ן, ומהם היה עושה כל האילן של הקדושה, דהיינו אבי"ע. אך נשארו עוד מדרגות מב"ן שלא נתחברו עם מ"ה. ועל כן לא נשלמה עדיין הבריאה, שיש בה כמה חסרונות, וזה הולך ונתקן מעט מעט, עד שיהיה נתקן הכל, ויהיה הכל בשלמות: כבר אמרנו התיקון בכלל, שהלכה ההנהגה בתיקון. עכשיו צריך לפרט הדברים בפרטיו, והענין הראשון - חיבור מ"ה וב"ן: חלקי המאמר הזה ג':
חלק א: א. מ"ה היה מחכר עמו כל המדרגות שהיה מתברר מב"ן, זה פירשנו כבר, שהספירות הראשונות היו ממתינות להארה אחרת שתתקן אותם. והיינו כי המ"ק, כבר פירשנו, שהיו רק ענין אחד מן דמות האדם שהמחשבה זרקתו. אך עתה בא תשלום דמות האדם באמת, שיצא מן המחשבה העליונה. ואז אפילו אותם הענינים שהיו מוציאים הרע, היו חוזרים לטובה. ולא נעשה התיקון בכלים מעצמם, שיחזרו ויתוקנו מאליהם. שהרי אלו הם ענינים שולטים רק בשעה שדמות אדם לא נתגלה עדיין. אבל כשיצא עיקר דמות אדם - אז ממילא נתקן גם הענינים הראשונים האלה. ושורש זה בישראל הוא מה שכתוב, "נפלה ולא תוסיף קום", וכתיב, "אקים את סוכת דוד הנופלת", והיינו כשנפלה כנסת ישראל, היה לפי הענין שלא גילה עדיין המלך העליון את כבודו כראוי, שהוא עיקר ההנהגה. אלא בזמן שהיתה מזדמנת ליגלות - היו דברים אלה שהיו. והנה לא רצה הקב"ה להחזיר אותם למה שהיו לבד, שר"ל שיקומו הם
מנפילתם, אלא היה רוצה להביא מציאות חדש להם, שעל ידו יהיו הם מתוקנים. והם סוד, "שמים חדשים וארץ חדשה", "אקים את סוכת דוד", בסוד מ"ה שמקים את ב"ן. ואין קימה לב"ן העצמו, אלא יוצא מ"ה החדש, שהוא עיקר ההנהגה. ואז למפרע נראה שכל מה שנעשה - אפילו מתחלה היה לטוב. ואז חוזר כל רע לטוב, והוא ב"ן הנתקן על ידי מ"ה. ושורש מה שיהיה בעולם - הוא הדבר הזה שנעשה בספירות: ב. ומהם היה עושה כל האילן של הקדושה, פירוש הענין - כי ההנהגה צריכה להיות כך מחוברת משני דברים, מחסרון, ושלמות שמתקנו, שכל זה הולך להודיע היחוד, והנה עשתה המחשבה העליונה מתיקון זה מה שעשתה, עד שנעשו כל כך מדרגות ופרצופים, הכל מענין זה - מהקלקולים שנתקלקלו ומהתיקון שתיקן אותם. ועל פי זה הדרך עתה מתנהג העולם, ונשאר עתה העבודה ביד האדם, להשלים תיקון הזה בכל פרטיו: ג. דהיינו אבי"ע, והוא מה שביארנו למעלה שכל אבי"ע - כללות ענין אחד:
חלק ב: א. אך נשארו עוד מדרגות מב"ן שלא נתחברו עם מ"ה. וזה מה שביארנו לעיל בענין המ"ק, שנשארו חלקים שלא נתבררו עדיין, והם הם חלקי השלמות: ב. ועל כן לא נשלמה עדיין הבריאה, זה פשוט כמ"ש, הרי חסרים דרכים בהנהגה, וחסרים חלקים בנמצאים, ונראה שעדיין צריך להשלים הבריאה הראשונה. והוא ענין, "אשר ברא אלקים לעשות", שהתחיל כדי שיושלם על ידי בני אדם: ג. שיש בה כמה חסרונות, הרי זה מופת ברור לאמת הענין הזה - שיש חסרונות בבריאה, אם כן לא נשלם ענינה. שהרי כשיהיה נשלם - לא ישאר עוד חסרון, כמו הכלי כשנגמרה מלאכתה:
חלק ג: א. וזה הולך ונתקן מעט מעט, וזהו מה שביארנו, שהתיקון הולך בהדרגה, כח אחר כח, עד הסוף: ב. עד שיהיה נתקן הכל, ויהיה הכל בשלמות, וגם זה הוא כמו שכתבתי לעיל, שכל זה הוא מהלך סובב והולך, עד שישתלמו הדברים לגמרי: פתח סב פעולת מ"ה וב"ן בהנהגה: בספירות ב"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, ואחריהם לעונשים. בספירות מ"ה - כל דברי התיקון, לתקן קלקולים אלה. ולפי ההנהגה הצריכה, צריך שכל מדרגה תהיה בנויה משניהם. ואז מצד ב"ן שבה - ימצאו כל עניני הרע, ומצד מ"ה - כל עניני הטוב: אחר שהזכרנו חיבור מ"ה וב"ן, עכשיו צריך לפרש מהו תולדת כל אחד מהם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, בספירות ב"ן, והוא ענין מ"ה וב"ן, כל אחד בפני עצמו. ח"ב, ולפי ההנהגה, והוא ענין חיבורם:
חלק א: א. בספירות ב"ן נשרשים כל דברי הקלקולים, ספירות דב"ן הם שרשי הקלקולים, כמ"ש למעלה כבר, אלא שספירות מ"ה מחזירים אותם לטוב כנ"ל. אך לפי שלא נקבעו הדברים בשלמות, יכול להיות שספירות מ"ה יתגברו על ב"ן, ולא יהיו אלא לטובה, ויכול ח"ו לחזור ולהתעורר הטבע של ב"ן, שעדיין לא נשתנה לגמרי, שלא יניח מ"ה להתגבר עליהם. ומשם יוצאים הקלקולים ח"ו: ב. דהיינו כל מה שנותן מקום לפגמים להימצא, כי סדר הקלקולים כך הוא - אם לא היו דרכים מוכנים, שבהם האורות יכולים ליחשך וליפגם חייו, אז לא היה מציאות זה של קלקול בעולם. אלא כבר הדרכים מוכנים בדקדוק ושיעור, לא פחות ולא יותר ממה שצריך. ועל ידי זה הפגמים נעשים למעלה, והעונשים למטה, כדלקמן. וכלל הדרכים האלה הם לפי הנהגתו של ב"ן: ג. ואחריהם לעונשים, זה פשוט, כי כשנתחשכו האורות למעלה - כך פוסקת טובה מן הגורם הדבר הזה למטה. וכך מתגברים עליו מדרגות של ס"א, שתוקפת בפגם ההוא, ועושה לו רעה
לפי מעשיו, בעוד שיש רושם פגם ההוא למעלה, שהולך וכלה לפי העונש שסובל החוטא: ד. בספירות מ"ה - כל דברי התיקון: ה. לתקן קלקולים אלה, שהם בהקבלה - תיקוני מ"ה הם לתקן קלקול ב"ן. ועל פי הסדר הזה נעשה ההתחברות של מ"ה וב"ן. כי לקלקולים הנ"ל צריך לתת אותם התיקונים, המתקנים דווקא אותם הקלקולים: