ספר עץ הדעת טוב
קטע 52
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
וכו' ולהיות ענין זה לישראל הזכירו לאחר הכל אעפ"י שהקדים אל וישתחוו לו יען כי יותר חמור המחטיא את הרבים מן החוטא לעצמו ועוד אחרת כי אם אמרו על עצמם אלה אלקינו אינו כל כך חטא כי שם אלקים הוא המנהיג אותם אך גם לישראל אמרו כי הוא העלם ואינו כך כי אם וה' הולך לפניהם יומם וכו' וא"כ לך רד וכו' כיון ששיחת עמך הם בעצמן וגם השחיתו לישראל כי אמרו להם אלהיך ישראל וישראל שתקו ולא מיחו בידם ושתיק' דמיא כהודאה ח"ו וע"כ כתיב בתחילה וידבר ה' לשון קשות כי גרם רעות הרבה כנ"ל. ויאמר וכו' עתה מדבר בענין ישראל עצמן אשר ה' העלם ואין למשה אשם בזה לכן לא כתיב וידבר קשות אלא לשון אמירה גם ירמוז אל מ"ש אח"כ ואעשה אותך לגוי גדול ולזה כתיב אמירה. גם בזה יובן למה הפסיק דבריו ית' לשתי חלוקות ואעפ"י שהעם סתם הם ערב רב הנה העם הזה הם ישראל. וזה לב' סיבות כי כיוון שבתחילה לא אמר כי שחת העם אלא עמך ואח"כ את העם
נראה כי העם הזה הם ישראל וגם במ"ש את העם הזה ולא אמר העם סתם יורה העם הזה ישראל ואינו העם סתם שהוא ערב רב והנה רואה אנכי כי עם קשה עורף הוא מלהאמין בי כיוון ששמעו את הערב רב אומרים אלה אלהיך ישראל ושתקו ולא מיחו וכהודאה דמיא וא"כ ועתה הניחה וכו' כיון שגם עד עתה עדיין אינם מאמינים אעפ"י ששמעו בסיני את קולי שוב אין בהם תועלת ולכן הניחה לו וכו' וא"ת והלא כל מה שהוצאתם ממצרים אעפ"י שלא היו ראוים כמ"ש ואת ערום ועריה ולא היה אלא מפני שבועות האבות כמ"ש כמבואר אצלינו ריש פ' וארא לז"א ואעשה אותך וכו' כי בך אקיים מה שהבטחתי לאברהם ואעשך לגוי גדול גם אתה זרעך הוא ובך אקיים השבועה. ועתה צריך שנבאר ענין אחד והוא כי איך עלה בדעתו לכלות ח"ו שלא כדין והרי אמרו רז"ל על ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית וכו' וא"כ אנוסים הי' כשקבלו התורה ואינם ראויים לשום עונש וכמ"ש ז"ל בעצמם מכאן מודעא
רבא לאורייתא ועוד קושיא אחרת כיוצא בה למה שיבר משה את הלוחות וארז"ל כדי שלא ידונו כאשת איש אלא כפניות וכיוון שהם אנוסים כנ"ל פניות המה אף בלתי שבירתם. ועוד גדולה מזו שאף כפי דבריהם הנה לא הועיל בשבירתם לדונם כפניות כי הרי נידונו ב' מיני עונשין כמשז"ל הא' ויגוף ה' את העם מיתה בידי שמים והב' מיתות ב"ד כה אמר ה' עברו משער אל שער ושימו איש חרבו על יריכו וכו' והג' ויטחון אתו העגל וישק את בני ישראל ובדקן כסוטות בצביית בטן ונפילת ירך ואמנם תירוץ הקושיא הראשונה והב' כבר נתבאר במדרש תנחומא בקיצור ואנחנו נבארה באריכות והוא כי תורה שבכתב כולה וגם עשרת הדברות קבלום ברצונם הפשוט כי הרי כתיב כה תאמר לבית יעקב וכו' ועתה אם שמוע וכו' רק שתלה הדבר בבחירתם והם ענו יחד כולה ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע והל"ל נשמע ונעשה אכן הכוונה נעשה תורה שבכתב. ונשמע תורה שבע"פ וראו דקדוקים הרבים רצו לחזור בהה
ממנה בלבד אז כפה עליהם ההר שיקבלוה כי כיוון שקבלו תורה שבכתב ברצונם ודאי כי גם כירושיה קבלו והנה ענין העגל לא די שגם הם מחוייבים בחושבע"פ אלא כי תורה שבכתב היא ונוסף על זה כי אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום: אמנם לתרץ קושיא הג' לכאורה נוכל לומר כי שמעתם את עשרת הדברות היה כענין הקדושין שעדיין היא ארוסה בלבד. וכמ"ש ועתה אם שמוע תשמעו בקולי הם העשרת הדברות ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והלוחות במכתב אלקים היה כענין שטר הכתובה שאז היא נשואה גמורה וכן נראה מלשון רז"ל כי שבירת הלוחות היא שבירת שטר הכתובה וכנודע כי גם הארוסה קודם הנשואין חייבין עליה כאשת איש גמורה ולכן נדונו במיתות הנ"ל אלא שכפי זה אין תועלת בשבירת הלוחות כלל כי ארוסה ונשואה עונשן שוה אך הענין כי כל שבעים אומות בני נח אין להם רק ז' מצות והם כענין הפניות שעונשן קל מאוד אבל נקראים אשת איש להקב"ה כמ"ש וארשתיך לי וכו' וכתיב הן ישלח איש אשתו וכו' וכתיב איזה ספר
כריתות אמכם וכו' שהוא הגט ואמנם הכתובה היא הלוחות כנ"ל והנה בני נח אף כי הם כפניות הנה הן חייבין מיתה על הע"ז אלא שאם היה בעדים והתראה חייבין מיתת ב"ד ע"י בני לוי ובעדים שלא בהתראה חייבין מיתה בידי שמים ע"י המגפה כנ"ל אך לאותן שהי' מהרהורים בלבם נבדקו כסוטות ושאר כללות כל ישראל פטורין מכולם אבל אם היו נדונין כנשואה גמורה שהם בני ישראל הנה כולם ערבים זל"ז משא"כ בבני נח וחייבין כולה ח"ו כלייה אך עדיין קשה קצת כי בני נח אינן צריכין התראה: ויחל משה את פני ה' שם הוי"ה אלהיו של ישראל כי אם יכלם ח"ו על מי יחול שמו וכמ"ש בספר הזוהר ועל והכריתו את שמינו ומה תעשה לשמך הגדול. או ירצה אלהיו של משה ירמוז אל משז"ל כי אמר לו אתה אמרת בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך ולי אמרת ואין עליהם חטא: ויאמר למה וכו' אמת הוא שראוי לשיחרה אפך בהם אבל אחר שהם עמך ואינם כמו עבדים שהאדון עושה בו כל רצונו כי אינו חושש על חייו אבל ישראל הם בניך ועמך כי ברוב כעסך
לא תמות אוחם ולא עוד אלא שעל תנאי זה הוצאתם ממצרים עם שהיו ערום ועריה מכל מצות ומעשים טובים כנזכר אצלינו בפ' וארא עיי"ש והבטחתם להאריך אפך עמהם עד אשר תביאם אל הארץ אשר נשבעתי ואגב ארחיה אמר בעמך כי ב' דבורים דברת לי הא' בענין הערב רב והב' בענין ישראל כמ"ש ראיתי את העם הזה וכו' והנה אני איני מחלה פניך על הערב רב אף כי עליהם דברת עמי בראשונה וזה לפי שהוא נוגע לכבודי אך מה שאני מחלה פניך הוא על ישראל עמך כי כבודך חביב עלי יותר מכבודי והנה בערב רב שמעצמן יצאו אמר לו השי"ת אשר העלית ועתה בישראל אמר אשר הוצאת כי לא מעצמן יצאו עוד טעם ג' כי הרי הוצאתם בכח גדול וביד חזקה להגדיל שמך בעולם ועתה אם תכלם ח"ו אדרבה יהיו חילול שמך ח"ו בעולם גדול מאד וז"ש למה יאמרו מצרים לאמר כי הם העקרים בענין הזה ומהם ימשך לשאר האומות שיאמרו כדברי מצרים ויתחלל שמך בכל העולם וז"ש לאמר. או ירצה כי למה יאמרו
מצרים ברעה הוציאם מתחילה אדעתא דהכי ולא היה שנתחדש על מעשה העגל כי הרי הם עצמם כבר נתנבאו כך טרם צאתם במכת הארבה ראו כי רעה נגד פניכם וז"ש לאמר ברעה הוציאם וכו' והראי' עוד בזה בראותם חרי האף הגדול להרוג אותם בהרים באכזריות נמרץ בלי קובר אותם ולא עוד אלא שלא הניח את בניהם אחריהם כבענין המרגלים אלא לכלותם לגמרי בכילוי בניה מעל פני האדמה ואם הם חטאו בניהם מה חטאו ובפרט כי בתחילה הוציאם בכח גדול כנ"ל זה יורה כי מתחילת הוצאתם ברעה הוציאם וכל מה שעשה האותות ההם לכבודך הי' שאמר לא ידעתי את ה' ולא בשביל כבוד ישראל ולכן אעפ"י שהדין עמך לא יהי' בכליון נמרץ אבל שוב מחרון האף ויספיק באף עצמו ועי"כ והנחם על הרעה הנזכר שהיא הכליון וכמ"ש ברעה וכו' ולכלותם וכו' ויספיק ביסורים אחרים וכל זה איני מתפלל רק על עמך כי מה שדברת אלי בראשונה בענין הערב רב אעפ"י שנוגע לכבודי איני חושש ועשה בהם כרצונך. זכור
לאברהם וכו' א"ת כי אדרבה אין הערב רב ראוין לכ"כ עונש כי אינן עמי ואינם מצויים אינו כך כי גם כי הם הרעו בעצמן זכור לאברהם וכו' כי הרי נשבעת להם בך ואי אפשר לעבור השבועה ובפרט כי כל מה שהוצאחם לא עשיתי בזכות עצמם כי אם בזכירת ברית שבועת אבותיהם. כמ"ש ויזכור אלקים את בריתו וכו'. ואזכור את בריתי. וא"ת הרי אמרתי ואעשה אותך לגוי גדול והרי אני מקיים שבועתי ולז"א ותדבר אליהם ארבה את זרעכם הם כולם ולא לי לבדי קצת מזרעם א' משש מאות אלף רגלי וכו' שהם כמספר כוכבי השמים כנ"ל בספר התיקונין וכבר קיימת בהם ואיך תחזיר להורגם ותגדל אחרים במקומם. אז וינחם ה' על הרעה הנ"ל לכלותם כנ"ל אבל ודאי שייסרם בלי כליון וחרץ כמו שמצינו שנגפם ומתו על ידי בני לוי ובדקו כסוטות וגם התנחומין הי' על עמו ולא על הערב רב כדברי משה למעלה לעמך וכן אמרו בספר הזוהר כי כולם מתו במדבר ולא נותר איש: או ירצה זכור וכו' במה שיקשה כי כיון שעבדו ע"ז ועשו העגל נתבטלה השבועה ועוד אומרו
ותדבר אליהם והלא כבר הקבה"ו ביטל טענה זו במ"ש ואעשה אותך לגוי גדול ובו תקוים אמירת ארבה את זרעכם. ועוד כי בכל מקום שמזכיר שיתוף ג' האבות יזכירהו בשם יעקב וכאן בשם ישראל והענין במה שנפרש תחיחה שתי קושיות האחרונות והוא כי הנה אתה נשבעת הרבה את זרעכם ונודע כי אין זרע א"א זרע כשר ולא פסול והנה מצינו כי לאברהם פסלת ישמעאל ובני קטורה ויצחק לבדו נקרא זרעו ולא כולו אלא יעקב לבד כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. ואמנם ליעקב לא פסלת שום זרע לפי שמטתו שלמה והראי' ע"ז כי שנית שמו וקראתו ישראל וא"כ כשנשבעת להם ואמרת להם ארבה את זרעכם על כל זרע יעקב אמרת שהם הי"ב שבטים ועליהם נשבעת ואלו היתה כוונתך בתנאי שיהי' זרע כשר איך אמרת כי אין פסול בזרע יעקב אלא ודאי שעל הסתם נשבעת לכל זרע יעקב בכל אופן שיהי' אפילו שיחטאו ועוד כי איך תפסול עתה י"א שבטים ולא תיקח רק חלק אחד מזרע לוי א' מי"ב
בשבטים: כי תשא וכו' ע"ד האמ"ת כבר ידעת כי הה' חסדים שבדעת זעיר אנפין המתפשטין מחסד שבו עד הוד שבו מתקבץ כללות חמשתן ביסוד ומשם חוזרין ועולין בסוד אור החוזר והנה מב' חסדים של נצח והוד בעליתן בנון חכמה ובינה של נוקבא דזעיר העומדת אחוריהם מממש וכל חסד משניהן מתחלק לב' פרקים ונמצא משני פרקים עליונים דנצח והוד דזעיר נעשין חכמה ובינה דנוקביה. וז"ש כי תשא ותעלה את תרין פרקין עלאין הנקרא רש של נצח והוד הנקרא ישראל זעיר אנפין לעשות מהם שני פקודים הם חכמה ובינה של המלכות הנקראת חשבון ומספר כנודע בסוד עיניך בריכות בחשבון הם חכמה ובינה עיני מלכות אז ונתנו וכו' פי' כי נודע אצלינו כי ב' חסדים הנ"ז של נצח והוד הם סוד עץ הדעת טוב ורע להיותם אורות מגולים חוץ ממסך יסוד אימא והחסדים עצמן הם טובים לסיבת היותם תוך היסוד דזעיר הנקרא טוב אך בצאתם להאיר אל המלכות יכולין הקליפות הנקראים רע וסובבין המלכות
לשלוט ליינק מהם ואין זה אלא כשעדיין לא נכנסו גם המוחין של אבא תוך זעיר וז"ש ונתנו וכו' כי כל א' משני חסדים אלו הזכרים הנקראים איש אותו האור שנותנין אל המלכות הנקראת נפש שלהם כנודע יתניהו לה' הוא יסוד של אבא המתפשט תוך זעיר. ונודע כי אבא ואימא הם הוי"ה ואהי"ה ולז"א שצריך שאלו שני החסדים שהם מצד אימא הנקרא אהי"ה והם כופר נפש של המלכות יתחברו עם יסוד דאבא הנקרא הוי"ה ועי"כ סטרא אחרא הנקרא נגף לא תשלוט בהם בעת שיעלו להאיר המלכות הנקרא מפקד וכו' וז"ש בפקוד אותם וזהו סוד מש"ל כי עין הרע שולט בדבר הנגלה והמנוי כי הקליפות הנקרא עין הרע הם שולטין בחסדים המתגלים להאיר במלכות הנקרא מספר. ונודע כי בהיות החסדים תוך היסוד מתערבות עם חמש גבורות אשר שם ואחר התערבם יוצא הכל להאיר במלכות ולכן נקרא כופר נפש כי כ"ו הוא בגמטריא שם הויה שהיא החסד שהוא זכר כנודע ופ"ר של כופר הם ה' גבורות מנצפ"ך בגימטריא פ"ר ושניהם החסדים עם הגבורות הם המאירות במלכות הנקרא כופר
נפש ולכן נקרא כופ"ר נפש: ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וכו' יש להקשות א' כי בפ' משפטים נאמר הנה אנכי שולח מלאך ולא נתרעם כלל ונתרצה בו ולמה נצטער עתה כל כך כשאמר לו ושלחתי לפניך מלאך וכו' ב' מה ראי' היא שאמר לו ראה ג' למה נזכר ג' פעמים אתה ראה אתה ואתה לא הודעתני ואתה אמרת ד' כי היכן מצינו שחמר לו ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ה' כי בתחילת דבריו אמר כי התרעומות היא על כי לא הודיעו אשר ישלח עמו ואח"כ שינה שאלתו לדבריה שונים והם הודיעני את דרכיך ואח"כ אמר אם אין פניך הולכים ואח"כ אמר הראיני נא וכו'. וכל זה זר אל משה וא"ו גם כמו כן השי"ת ערבב תשובותיו כפי שאלת משה ולא הוכיח על היותו נכנס מדבר לדבר אחר ז' מלת ועתה. מה ענינה ח' כי משה שאל שתי שאלות ואתה לא הודעתני וכו' והודיעני נא את דרכיך והשי"ת לא הושיבו כלל עליהם אלא ענין אחר והוא פני ילכו וכו'. ט' למה חזר משה לאמר אם אין פניך הולכים וכו' יו"ד כי
הקבה"ו עצמו דיבר כאלו מתחילה לא אמר פני ילכו כי הנה אמר גם את הדבר הזה וכו' כאלו הוא דבר מחודש שלא נזכר תחילה י"א כי בתחילת דיבורו לא הזכיר שמו של משה כי סמך אל מ"ש ויאמר משה אל ה' וז"א ויאמר פני ילכו והניחותי וכו' ואיך עתה הוצרך לזכור שמו כמ"ש ויאמר ה' אל משה. וזו הקושיא עצמה תהי' בשם הויה ויספיק בשיאמר ויאמר גם את הדבר הזה וכו' י"ב למה הזכיר בתשובתו ית' ג' פעמים ויאמר והם ויאמר אני אעביר וכו' ויאמר לא תוכל כו' ויאמר הנה מקום אתי ולא עוד אלא שבו יאמר השלישי הזכיר שמו ית' ללא צורך ויאמר השם י"ג כי משה שאל הראני נא וכו' והי' לו להשי"ת להשיב בתחלה ויאמר לא תוכל לראות פני וכו' ואח"כ אני אעביר וכו': י"ד קושייא כפולה כי השי"ת מעצמו אמר נו פני ילכו וכו' ולא האמין משה ואמר אם אין פניך הולכים וכו' וחזר להודות גם את הדבר הזה וכו' וחזר לשאול בסוף דבריו ילך נא אדני בקרבנו:
והביאור כי אם נפרש כדרך רז"ל פני ילכו פנים של זעם ילכו ואז והניחותי לך יתורץ קושייא י"ד וח' וט' ויו"ד כי עדיין לא השיבו כלל עתה עד יעברו פנים של זעם ואומרו פני ילכו אינו כפשטו. ונחזור לענין ראשון לקושייא הראשונה כי נוכל לתרץ לכאורה כי אז בפרשת משפטים כשאמר הנה אנכי שולח מלאך עירוב פרשיות שנו כאן ואין מוקדם ומאוחר בתורה ונאמרה תיכף אחר מעשה עגל וכן ג"כ פ' ושלחתי לפניך מלאך ולפי שראה משה את הקבה"ו בכעס גדול לא הי' לו פתחון פה להתפלל על ענין המלאך כי הלואי שיוכל להשיג שיכופר להם עון העגל עצמו העצום ולכן המתין עד עת רצון והוא אחר אשר לקח את האוהל וכו' והחשיבן כמנודין מפני כבודו של מקום אז נכמרו רחמיו ית' אל ישראל והתרעם על משה כמשז"ל על ודבר ה' עם משה פנים אל פנים הרב בכעס והתלמיד בכעס וכו'. ואז מצא מקום לבקש רחמים בענין המלאך או ירצה באופן אחר כי אמת הוא אשר הנה אנכי שולח מלאך
הי' קודם מעשה העגל כפי' רש"י ז"ל בשם רז"ל ואמנם המלאך ההוא היא השכינה עצמה שם אדני שליח שם הוי"ה כנודע לחכמי האמת ועליו נחמר המלאך הגואל אותי מכל רע והראי' לזה כי שם נתן כל הממשלה בידו כמ"ש לשמרך בדרך ולהביאך וכו' וכמ"ש כי שמי בקרבו והוא כללות שם הוי"ה באדני ושניהם בגי' מלאך בסוד זה שמי וזה זכרי ולכן הזכיר השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו ואין ראוי לאמר כן על שום מלאך ובפרט אומרו כי לא ישא לפשעכם כנראה שאה ירצה בידו הסליחה עוד אחרת כי לכך לא מייחס שם שום עליה אל משה אבל כאן בפ' זו אמר לך עלה מזה אתה וכו' ותלה העלי' במשה וכן תלה היכולת בו ית' וגרשתי וכו' ולא אמר וגירש כנראה שזה הוא מלאך ממש ולכן לא ישר בעיני משה והתפלל אל ה' ואמר ראה וכו' הורה כל מה שבארנו והוא כי אילו ידעתי שזה המלאך הוא אותו של פ' משפטים החרשתי אבל כפי דבריך אלה נראה שזה מלאך הוא מלאך ממש. ואינו הראשון והראי'
לזה הוא כי הרי אתה אומר אלי עתה העל את העם הזה כמ"ש לך עלה מזה מה שלא אמרת אז בפ' משפטים כי שם אמרת ולהביאך וכו' כנזכר ולזה אמר ראה וכו' כלומר ראי' לדברי היא שתראה אתה עצמך אותה ראי' שנית כי תחילה הודעתני מי הוא כי היא השכינה אך עתה לא הודעתני מי הוא מה המלאך המחודש כי הרי נשתנו סימנין מסימנין של הראשון כנזכר ובזה ידוע מילת טמי כלומר כי בתחילה הי' הוא לבדו המעלה והשומר והמביא אבל עתה השויתני עמו כי השליחות יהי' על ידו ועל ידי כמ"ש לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך וזה שאמר את אשר תשלח עמי ולהורות שהם שתי ראיות וטענות הזכיר מלת ועתה ועתה בכל ראי' משתיהן עוד ירמוז כי הרי שתי אמירות אלו אתה אמרת אותם אלי מפיך ואיך נפל בהם שינוי מזה לזה עוד טעם ג' כי הרי לשתי סיבות תוכל להשיב כי גם ישראל נפל שינוי בהם כי קודם שעשו העגל נתרצית לשלוח השכינה ואחר שחטאו נתחרטת ושלחת מלאך ממש אבל יש טעם ג'
סותר טענה זו ולכן חזר להזכיר בה ואתה וז"א ואתה אמרת ידעתיך בשם וכו' ירצה אם לא תעשה למענם עשה בשביל כבודי כי הרי כדבריך שליחות השכינה עמי הוא ולא עמהם כי כן אמרת בפ' זו ושלחתי לפניך לפניהם וכן במשפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך והנה אני לא חטאתי בעגל וככחי עתה כחי אז וככוחי אז כוחי עתה אחר שחטא ותמיד אמרת כי מצאתי חן בעיניך הן קודם מעשה העגל והן לאחר מעשה העגל א"כ גם ועתה ר"ל אחר שנעשה העגל אל תבט לישראל אלא לי ואם נא מצאתי אני חן וכו' ולא תשגיח למעשיהם והנה מ"ש ואתה אמרת וכו' הוא קודם מעשה העגל ואח"כ הוא כי במראה הסנה אמרתי מי אנכי כי אלך וכו' ואמרת כי אהי' עמך וחזרתי להפציר בך שבעת ימים ולא נתרצית לא בי שהייתי אז במדין וכבר הי' אהרן והזקנים וצדיקים רבים וזה יורה כי מצאתי חן בעיניך יותר מכולם וכן לא התרצתי עד שהכרחתיך לשתודיעני שמך שלא ידעוהו אפילו אבות הקדושים כמ"ש ושמי ה' לא נודעתי
להם אלא לך והוא זה מ"ש זה שמי וזה זכרי וז"ש ואתה אמרת לי בפרשת וארא ידעתיך אותך