ספר אוצר עדן הגנוז
קטע 2
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
כל הדבור בעבור צירוף הלשונות והדבורים המורכבים מאותיות בכל תיבה ותיבה ומפני שהוא ראשית היצור כולו, ובו יורכבו והורכבו כל המרכבות כולן מסוף העולם ועד סופו: ועם היותי בלתי מזהירך על קבלה זאת שידעתי בך שכבר קבלת בשלמות והיא אתך ידועה בפועל ומתפעלת ממך בכח קרוב אל הפועל, ואם כן אינך צריך אזהרה עליה. עוד היה אצלי להעירך עליה כדי שתשתדל בפעלתה עד שתוציא מה שבידך בכח אל פעל שלם ויהיה אצלך כדמות הנעה והערה ואצל זולתך תהיה אזהרה. וידוע שעם היות בדרך זו קושיות רבות בענינים כולם או ברובם אינה פחותה אצל הכל יותר מן הדרשות שנאמר עליהם, אין משיבין על הדרש. ולא מן ההגדות שנאמר בם אין מקשים באגדה. ולא המשלים והחידות העמוקות שדי בהן בשמוע הלמוד עליהן זה הדבר משל הוא או חידה. ואל תחשוב שאני חושב שהם דרכים שווים למה שזכרתי ואמרתי שאין זה פחות מהם כי זה ערכתיו לפי דעת השומעם. אבל אני אין דמיון
מעלה ביניהם אצלי מפני שאלה הענינים בם יתגלו כל סתרי המציאות וכל סתרי התורות מה שאין כן בשאר חכמות. ועל זאת החכמה האלהית המנבאה את האדם אמר שלמה בסוף משליו באלפא ביתא ד"אשת חיל מי ימצא", "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה". ואע"פ שאני יודע שזה שאמרתי ואומר עוד על סוד הספירות ועל דרכיהן ועל כל הדומה להם יכחישוהו רוב החכמים מפני שלא קבלו דבר מדברינו אלא בזה הענין כפי הראוי, אבל שאר העם המדבר אתם בדבר מזה המין גדול או קטן, הוא אצלי כמרקד בין הצלמים וכמנגן בין המתים. ואיך יתכן לדבר בזה עם מי שאינו מכיר אותיות אחר שרוב מכיריהם יכחישו כל דרכיהם אלה או רובם: ואחר זה אומר עוד כי מה שתלה החכם הברית המיוחדת בשני אברים שהאחד מוליד גופים והאחר מחדש נפשות, במאמרו וברית יחיד מכוונת באמצע במלת הלשון ובמלת המעור. ולא חלקן לשתי בריתות עשה זה מפני שידע דהא בהא תליא, באמרם בכיוצא בזה אם אין חכמה אין
בינה ואם אין בינה אין חכמה, דהא בההא תליא. כי בחכמה מציאות הבינה והבינה מגדלת החכמה ובה קיומה. וגם התיחסה הערלה אל שפתים, ערל שפתים. ואל האזנים כי ערלה אזנם מלשמוע. ואל הלב ואל הבשר, ערלי לב וערלי בשר. ונאמר "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (ירמיה ט' כה'). אם כן המילה הזאת ובריתה לא תתקיים עד שיהיו ארבעה אברים אלה ואטום מלדבר בלשון הקדש. ואחריה פתיחת הלב בתנועת קבלת הבנת המושכלות, כי זו היא כריתת ברית מילתו. ולא ישוטט במחשבתו בלבו כי אם בספירות השם ובספריו ואז יתכן שתושג הכוונה הראויה בהמצאתו באמת: ואמרי זה בספירות שיעיין בם וידע כי הראוי למנות אותם במנין שלם קיים והוא בהיותם עשר ספירות ולא תשע גם עשר ולא אחת עשרה. מפני שתשע ספירות נמנות ג'ג'ג' וכולם מתדמים ונמנות ב'ג'ד' ואין זו דומה לזו. ונמנות א'ד'ד' והשתים מתדמות, ונמנות א'ב'ו' והם בלתי דומות. וכן א'ג'ה' בלתי דומות, אבל ב'ב'ה' הן דומות כמו ד'ד'א'
בשתי אותיותיהן, וכן א'א'ז'. והנה אלה הם ז' ספירות לבד ויתחייב מצירוף א'ב'ו' בהכרח ו' תיבות וכלל מספריהם ו' פעמים ט' והיא המד"ה הראשונה ושמה מט"ה. ומצורף מטה הו"ד כי "הו"ד והד"ר לבושה ותורת חס"ד על לשונה". מפני שהיא טוה הדם ומכינה אותו לקבל השזירה והפתול והבשול והלבון והצבעים והאריגה. כי הוא החוטים והגידים והמוחים והליחות כולם בכח, ובמדה ההיא יוצאים לפועל להיות כל אחד במקומו כפי מה שהוא לפי הראוי לו בשלמות ובתמימות. והשניה היא א'ג'ה' ויתחייבו מצירופה ג"כ ו' תיבות הרי ט"ו עם ט"ו לפי הרמז הנזכר במספר הראשון. והנה מספרם מטה, הנה מט"ה מט"ה בשניהם וכללם חצ"י ויצא מן ט"ו ט"ו והם ו' פעמים ח"י והאותיות האלה הם מחיי"ם ללח"ם שהוא דומ"ם ח"י. ועליהם נסתם כ"ח למו"ד. ועל כן הי"ה לבו"ן ויקרא מנהי"ג (..) על עג"לה שקראוה מנהי"ג ובידו ח"ק ידוע ותחתיו דם החולות שהוא דם הזנב: ועוד ב'ג'ד' הינו ט"ו עם ט"ו כמו באחדים. חברם ותמצא כאלה ד"ק נ"ח מ"ה. והנה נברא
אדם בצל"ם בזה הסוד בשלשה שמות השם והוא כולל העול"ם כולו והוא המין הנחמד מכל המינים ר"ל ממין בני אדם וסודו אור. ורמזו "ויאמר אלהים יהי או"ר ויהי או"ר" חברם ותמצא זמן מיני דמיון זמן. ואמנם סוד יה"י הוא כ"ה, וסוד ויה"י הוא וכ"ה ורמזם ויפן כ"ה וכ"ה. וסוד ויפ"ן חכמ"ה ובינ"ה שהם מנהיגי חמ"ה ולבנ"ה והכל יו"ם שהוא כל"ו שבת ליהו"ה. ובאמת כי הוא תלוי בכ"ח יהו"ה והיודעו יקדש כי בידיעתו יקדש את השם. ועל כן נאמר "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה". ובע"ה בסוד זה אגיד לך נפלאות במקומו שתשמח בהם הרבה אחר שתקבל הקדמותיו. ואולם א'ד'ד' יולידו ג' תיבות והם כ"ז וכן א'א'ז' והנה נ"ד וכן ב'ב'ה' והנה פ"א אבל ג'ג'ג' אינו מקבל צירוף והנה ט' והכל ט'ט'ע"ב וסודו אד"ם אד"ם, דם בדם. והראשונים לבדם בצל"ם, אם כן נולד ממספר כל צרופם אד"ם בצל"ם אד"ם. כי אדם, אדם מוליד וזה ידוע. וכשאמר עשר ולא תשע מפני שתשע ספירות
מחוברות כפי סדרם מספרם אדם. והנם ט' פעמים ה' גם ג' פעמים י"ה והם שוים לאמרך ה' פעמים ט' גם י"ה פעמים ג' וסימנם "הי"ה הי"ה דבר יי" אימתי בתקופת תמוז כאמרו "ברביע"י בחמש"ה לחדש" וסימנם ד"ה והיינו ט' ואמרו "בשלשים שנה" סודו י"ה י"ה. והנה תקופת תשרי עושה תמיד בסימן ג"ט והנה הוא סימן ספר כריתות ג"ט פיטורין ונקרא אגרת: ואם ידעת מה שאמרו בענין המגילה על אסתר ועל מרדכי היהודי מהם תבין כי דרכי י"ה יו"ד ה"ם. וכן ראוי להיות דרכי היהודי"ם יו"ד במספר הספירות ונקרא בשם שד"י ונאמר עליו שהוא יושב בשער המלך ודרכי"ו דרכ"י יהודי"ם ה"ם. והשער ההוא הוא הכללי. והנה אסתר המלכה סת"ר המלאכ"ה ועל כן נצחה את המן בן המדתא האגגי אשר סביבו אהי"ה ובתוכו מדת ג'ג'א' שסודם א'ו'. והם סימני תקופת ניסן בד' זמנם ראש היום וראש הלילה חצי היום וחצי הלילה. והנה סופי הראשונים בסוד השמ"ש והשאר ידוע מזה וסימן א"ם הוא
לארבעתם. והנה אחשורוש אחיו של ראש וסודו חו"ש ורא"ש ושם אסתר כשם כוכב כי הוא לשון יון ושניהם יחד א"ם סת"ר כתר"י ואני אסדר כתרים. והנה סתרי דרכי יהו"ה אד"ם והנה יהו"ה מסתיר דרכי אד והמקטרג אומר אני הוא מדת הזמן ואמנם זי"ן או ה"א מדת המן וזה מידיעת השם בלא ספק. ועל כן עשר ספירות מחוברות הם הכ"ל ותעשר מהם העשירית היא א' וישאר נ"ד גם העשירית י' הרי אדנ"י וסודם ראש וסוף כלומר ראש וזנב שהם מ"ח גי"ד. רק השם הראשון לבדו כב"ד והנה גי"ד באלי"ה וזנב והראשון הוא הראש ו"ך והשלישי שוכן בדם ובלב גם הוא כולל לב ומח ועל כן הוא המדבר בחלו"ם למ"ח בו כמו שנאמר "בחלום אדבר בו" (במדבר יב' ו'). כי לא אמר אדבר לו אלא בו מכלל שהדבור האלוהי לאדם הוא כח בו להתגלות לאיש אשר החכמה בו והבינה בו: והנה הדבור באדם הוא ד"ם בכ"ח ונמצא כח האדם בו כאשר דמו כח בו גם דמו בכחו כאשר כחו בדמו. והנה 'אלהי"ם' כאשר 'הוא עד', כן 'הוא דיין' והוא 'י"ה מלא'. כמו שתאמר
'מלא הוד' וזהו 'סו"ד גבו"ה' גם 'למוד"ו' קשה מאד כי הנהו 'נבד"ל' 'בלי ד"ם' 'מבדיל' 'הכונה' 'מגו הל"ב' אשר 'ב"ו מגל"ה' 'גלם בהו' 'המוגבל' 'ובמגלה' תמצא 'יסודו'. 'והעד' "רוח יי דבר בי ומלתו על לשוני" (שמואל ב' כב' ב') "ותבא בי רוח" (יחזקאל ב' ב') "ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא' יב'). "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא' ט') "ושכנתי בתוכם וידעו כי אני יי" וכן רבים אין חקר להם. ועל עשר ספירות אמר המחבר הבן בחכמה וחכם בבינה בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו. והנה הודיענו בדבריו מה שכבר זכרנו על היות החכם באמת המשיג ההשגה הזאת על ידי הספירות מבין בהכרח, ועל היות המבין בהם חכם בהכרח. ואל זה רמזו באמרם ואם הוא חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים. והמוסרים ההם פעמים הם אנשים חכמים וידועים ופעמים הם מלאכים. והורנו זה החכם שסבת העמדת כל דבר על בוריו היא ההבנה
בחכמת הספירות [והחכמה עומדת] בהבנתם ובהם בחינה כלומר אותות ומופתים מושכלים ומהם בעצמם החקירה ועם קיום מופתי המושכלות שזאת היא קימות דבר על בוריו בלי ספק. הנה תגיע ההשגה השלמה לשלם הבוחן והחוקר הזה אשר השיב יוצר על מכונו כלומר שהכיר מעלת קונו על כל ברואיו. והוסיף עוד דברים אחרים בהודעת ענין הספירות מפני שעינינם עמוק עמוק ומי ימצאנו. ואמר עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף ודברו זה נכבד מאד כי הוא רצה להודיענו שאין הספירות גויות שכל גויה יש לה סוף והספירות אין להם סוף. ואם הם עשר הנה נראה שגם הם עשר עשרות, והנה אלף שגם הם עשר מאות, והנה רבבה שגם הם עשרת אלפים וככה עד אין סוף. ועל זה רמזם על דרך האמת ואמר מדתן עשר שאין להם סוף. ולא אמר עשר לבד בלתי הזכרת שם מדה ואעפ"י שלא אמר מדותיהן אבל מדה אחת לכולם: ועוד זכר העמקות באמרו עמק ראשית ועמק אחרית עמק טוב ועמק רע ולא אמר ראשית ואחרית
וטוב ורע לבד כי אז נראה שהגבילם. ואמנם זכר עמקיהם אשר אין ספק שאין להם סוף, וראשית יורה על סוד מעשה בראשית, ואחרית יורה על סוד ויכולו השמים והארץ. והוא סוד האדם שהוא האחרון לכל הבריות והוא השומר השבת מחללו. החלול הידוע שעליו נאמר שאפילו עובד ע"ז כאנוש מחול לו ואם היה כ... היה שקר גמור. ואפילו עם התשובה ההמונית שהיה אפשר שעם הע"ז יהיה נמחל ענין עובדיה בעבור שמירת שבת. שהנה נאמר בדבריהם כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה ודי בזה למשכילים. ואמנם שמירת השבת וזכירתה ידועות מהשמטות והיובל הנודעים עם הספירות. ואמרו טוב ורע רמז על סוד עץ הדעת טוב ורע ועל עמקי עניניו ועמקי השש קצוות גם כן כשזכר הם מורים על כל חכמת התכונה ועל מציאות הזמנים והתנועות בם לפי מקומם המשוער אל מושבות הארץ, שאם תסיר הארץ במחשבתך לא תמצא אחד מהם. והנה רמזנום בשם עין בראשי תיבות:
והשלים מאמרו הנכבד באמרו אחרי זה, ואדון יחיד שסודו ויחודו אדנ"י אל מלך נאמן שהוא אמן לכל אמן מושל בכולם במדת שלום ממעון קדשו ועד עדי עד, ר"ל לעולם ולעולמי עולמים ולנצח נצחים. ובאות מ' של מלת ממעון קדשו מורה על היות ההתחלת הכל מאתו ועוד אמר ועד שתורה בו על ממשלה נצחית אבל מתגלגלת לקצים לפי הנמצאים שבם סדרי הממשלות ומערכיהם משתנים בזמנים: עשר ספירות בלימה צפיתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף. בזה הודיענו אמתת הנבואה ומהותה באמרו צפיתן, וכך חכמים אומרים תמיד כל המשתכל בצפית המרכבה, וצפית המרכבה אצלם ז"ל שהם מקובלים מן הנביאים ע"ה ענינה הרכבת אות באות ותיבה בתיבה ושם בשם. כי הנה אמ"ש מורכב ומורכב עם אש"ם שסודם בפרי זכר ונקבה מעשה מרכבה שהם מורכבים שם בשם. וכן הרכבת מקרא עם מקרא והשרש שלהם הרכבת הכל מעשר ספירות. שהנה ב' הוא מורכב מן א'א' וג' מן א'א'א' ומן א'ב' או מן ב'א' וד' מן א'א'א'א' ומן ב'ב' ומן ג'א' ומן
א'ג' ומן א'ב'א' ומן א'א'ב' ומן ב'א'א' וה' מורכב מן א'א'א'א'א' ומן א'ד' ומן ד'א' ומן ב'ג' ומן ג'ב' ומן ב'ב'א' ומן ב'א'ב' ומן א'ב'ב' ומן א'ג'א' ומן ג'א'א', וכן כולם וההתחלה מן א' אחד. ודע זה כי זה כל האדם וזה מפני שכל המרכבות הורכבו בכח השמות והספירות והאותיות והנה הם אתנו ומלמדים אותנו איך הורכבו כל ההרכבות שבעולם. כי מפני שנחתמו בה נמסר מפתח ידיעתם ביד צופיהם ורואיהם ומכירם. וכשיצפה אדם בהם כראוי יראה בם כל המציאות כמו שיראה פניו בתוך המראה של זכוכית ופני כל העוברים והשבים. ואמנם כשיתחיל כח השפע להתראות ולהתגלות למשתכל במראה האותיות והספירות יתראה בתחילתו כמראה הבזק בדמות ענין החיות שנאמר בהם "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". והנה גלה זה לפנים באמרו ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר [והחיות] רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית. ומראה 'הבזק' סודו מראה 'העגול' והוא סוד הבזק ובין שניהם
ר"ז שהוא או"ר ומתחלפין באלפא ביתא דא'ד' ב'ג' ה'ת' ו'ש' ז'ר'. וסודו 'כמזרה האבק' כן 'ברק החכמה' 'כזהר מהאבק' כלומר כזהר מהאבנים המאירים. והנה אבנים כלומר אותיות וכן אב"ק מזו"ן והן אותיות שמאירים מזיום. כן הש"י מאיר לב חכם בפיהו שהוא כבוד פנימ"י נעל"ם. וכבר נאמר מבואר בכל הנביאים כולם השתכלו באספקלריאה שאינה מאירה ומשה רבינו השתכל באספקלריאה המאירה. ומאמרם השתכלות לו ולהם תבין שכולם לא נתנבאו כי אם עם ההשתכלות והצפיה והעיון בעצמם: וכן אומר על השם לפנים צופה וממיר ועושה את כל היצור ואת כל הדבור שם אחד. ואמר בסוף הספר וכוון שצפה אברהם אבינו, כי ראשית העיון בדרך זה נקרא צפיה והמשתכל בה נקרא צופה מפני שאותיות צ"פ מתחלפות בא"ת ב"ש והם ה"ו. ואם כן אין הפרש בין צפי"ה ובין הוי"ה. והנה סוד שם מצפ"צ לעד שהוא משלש על דרך ק'ק'ק' וזה סודו מ"צ פ"צ הוא יהו"ה. הפכהו על דרך יהיה והוה והיה, ויהיה מצמ"צ פצפ"צ פצמ"צ ויתעלה הכל ש"ם ח"ם
הפרד מהם חצי"ם וישארו ר"ם כפלם ויהיו פ"ת והנה שלשתם דבר אחד בעדות השמות ולהם ו' אותיות הרי א"ו והם ג' שמות הרי אג"ו ביום הכפורים שהוא י' של פת. מיכן ראיה על צפית המרכבה ועוד יושלם ענין זה במקומו. והנביא נקרא צופה שנאמר "בן אדם צפה נתתיך" (יחזקאל ג' יז') וכך אמר צפה ברוח הקדש. וכשתחבר המצוי מן השם אם המצוי של השם היוצא ממנו תמצא שהשם מצוה וצופה ומצפצף ומצמצם לשכינתו ומשרה זיוה על ישראל עמו כשהם צדיקים. ומפני זה אל התכלית כי אין להם סוף. ואין זה כדמות הבזק שמאיר ועוד מתגבר ומגיע אל תכלית כי זה למשל ולחידה נאמר לבד בעבור קרבתו אל הענין. ואל כן אמר כמראה הבזק ולא אמר כברק או כבזק שהוא דבר מבהיק ומבזיק ומבריק ולא כדמות אור השמש שמאיר בשחר והולך ואור עד נכון היום ומגיע אל התכלית. אבל הוא ענין שאין לו סוף, ואם כן אין שום חי שיגיע בו עד הסוף לפי מה שהוא אכן מגיע אל צרכו ואל מה שמספיק לו
בו כדמות העשר, על דרך משל, ואמר ודברו בהם ברצוא ושוב כלומר דברו של הקב"ה כשמדבר בהם עם אדם מדבר בם ברצוא ושוב. כי כמו שהלב רץ ורואה ושמח ורוצה לקבל, עוד תפרד הנשמה ממנה וימות הרואה והצופה אם לא ילוה אליו עזר אלהי או ישתגע או יצא לתרבות רעה בצאתו. ואם ירצה לקבל סיעתא דשמיא כמו שנכנס בשלום יצא לשלום כר' עקיבא. אבל חבריו נכשלו ועל כן שם השם הזה הכח על דרך שירוץ וישוב מעט מעט עד שלא ילאה. כי חמר כל אדם חלוש על זה, כל שכן החלוש בטבע: והנה נקרא צפון בסוד מלשון צפיה, כי הוא ראש הצפיות והוא הראשון שפוגע באדם בעיינו בצפיה ההיא. מפני שממנו התחיבה מציאות הקרובה לאדם והוא באמת חוש המשוש, שהוא מביא הפועל לידי תאוה ולידי הרהור ועדון ושמחה וששון ומשוש וגילה, אלא שכולם גופנים ועדונים מאוסים כלים לשעתם והשם צפן צפון בשני בתי"ם וקרא שמם צפו"ן צפו"ן, והוא רמז למאמר אנשי המבול בדור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם פן נפו"ץ. והענין 'ונעשה לנו
שם' 'מלשון שעונה' ועל כן 'נענשו משלוה' לשם זה אשר ממנו מדת השלו"ם באה, ונפל ביניהם בלבול ונפוצו והבלבול היה 'בלב' שהוא 'בבל' והוא שנער וסוד שניהם לב בן רשע. כלומר בן יצר רע "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" מנעריו כתיב חסר כי הוא רע מכל שמשיו ועליו נאמר בהיותו רשע "מושל מקשי"ב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" (משלי כט' יב'). כי לא יתחייב פועל רע אלא מלב רע וממחשבה רעה שהוא משכנה וכשהוא משכנה וכשהוא מקשי"ב בלי הקשה יקשה הלב. והנה הוא מצויר באד מקשה ועל כן משקה באד כמו שנאמר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" (בראשית ב'), אל תקרי והשקה אלא והקשה כשהוא רע, וכשהוא טוב אמור והשקה, והוא הרהור משקה הגוף או מקשה אותו. וזה מעשה המנורה שהיא מקשה. או משקה הגוף מהנהר היוצא מעדן שהוא מהמזרח כאמרו מקדם. ואד זה שנאמר עליו יעלה והשקה הגיד בו על היקש הויה בראשו ובסופו שנחתם בו שם השם שבעדו ימצאו
הקהל ישועה: והנה עוד היו"ם מה שאמר ואד יעלה מן הארץ לב רע תוכו, אבל היום ראשו ואמנם הפס"ד סופו. ולטוב רם עד יוסף להבה וענין הקצות יבואר לפנים. רק הביאני לדבר בצפון שהוא הגנב הנגב הנקרא דרום ושניהם צד. ואמנם צד צפון פתוח והבא ליטמא פתחין ליה. והבא ליטהר מסייעין אותו כמו שנאמר "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב' כ') כלומר הבא (ליטהר), שמשכנו כמשכנו עד היום. ועל כן נשבינו ועדיין לא נפדינו עד שנסגור שעריו כמו שנצטוינו וננצל מידיו ומיד כל חבריו אשר כולם שובינו, השם יצילנו מידם. ואמר ולמאמרו כסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים מפני שהרודפים אחריו הם שני מינים רמזם במלת כסופה ועשאה מורכבת להעלים הסוד והוא ולמאמרו שסודו ולרופ"א כס ופה ירדופו ופירושם כתוספת ו' של ולמאמרו יורה על השמות הקרובים לו ויהיה על זה ענינו ככה למאמרו שהוא לרפ"ז שהוא סימן חלקי כל מולד לאחור שהוא או"ר הליל"ה שהוא האור הסובב
סבוב הדבור כ"ו ס"ה פ"ו. שנאמר "וכסופה מרכבותיו" (ישעיה סו' טו') והוא סימן שלשת