ספר דרך אמונה
קטע 7
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
ט' להמשיך כח כלם פעם לדבר פעם לתמורה. י' מדת הדין של מטה שהיא כלולה מכח כלם לדון התחתונים. וכח נפש אדם נמשך מהם ומכחם על דרך זה רו"ם מעלה בכח הנפש הנקראת יחידה. חכמ"ה בכח הנפש החיה. בינ"ה בכח הרוח. חס"ד בכח הנפש הנקראת נפש. פח"ד בכח הנפש הנקראת נשמ"ה. תפאר"ת בכח הדם. נצ"ח בכח העצם. הו"ד בכח הבשר. יסוד בכח הגיד. צד"ק בכח בעור הבשר. ומקום עמידתן למעלה כך היא רו"ם מעלה מקיף וסובב החכמה והבינ"ה שהן סובבות מה שלמטה מהן. החס"ד נמשך אל הנצ"ח שהיא מצד הימין: הפח"ד נמשך אל ההו"ד שהוא מצד השמאל. תפאר"ת ויסו"ד עולם באמצע. וצד"ק המקבל מכח כלם. עכ"ד: ואחר שידעת זה דע עוד כי שמות הרבה העלו להם חכמי הקבלה ע"ה. ובכלל כנו לי' מעלות הקדש ספירות על ג' פנים. הא' מלשון ספור כמו השמים מספרים כבוד אל (תהילים יט, ב). שהותר לספר רוממות עילת העילות מתוכם שאינן דבר נוסף על העצם ולפיכך הרשות נתונה
לתארו בהם. ואילו היו תארים נוספים על העצם היה אסור לספר בו בהם ולתארו בהם, וכבר כתבתי זה. הב' מלשון חשבון, לפי שמספר עשרה כולל כל המספר וכל ההווים והנפסד' אשר אין להם סוף כלם מתגלגלים במספר עשרה ולפיכך עשרה שאין להם סוף, וכבר כתבתי זה. הג' מלשון לבנת הספיר. והכוונה כי כמו שהד"נ הספירי יתראו בו הצורות ואינן תוספת בו כך הספירות אינן תוספת ולא רבוי בעילת העילות. וכנום בלשון מדות על שמחזיקות הכל. גם מדות לסוד שעור קומה. גם מדות שפועלות בנבראים בשיעור כפי הצורך להם וכל מדה פועלת מהם בתחתונים כפי הראוי וכפי עניינה המסור לה. וכנום בלשון נתיב על שם השפע הבא ממדה למדה דרך הצנורות הרוחניות. וכנום בשם כתרים על שם שסובבים זה לזה כמו כתרו את בנימין (שופטים כ, מג). על שם רוממות מן כתר מלכות. ועל שם המתון כמו כתר לי זעיר וגו' (איוב לו, כב) שכל אחד ממתין ומצפה לקבל ממה שעליו. וכנום בשם אורים כי הם
אורים גדולים ומאירים לכל. וכנום בשם מלכים על כן אמרו מלך מלכי המלכים ועליהם אמרו (שבת סז. א) ישראל בני מלכים. וכנום בשם עולמות כי כל עולם מהם נעלם ומתעלה ומתעלם. והז' מהם כנום בשם ימים ומזבחות ונחלים וקולות. והג' עליונות כנום בכלל עולם המדע. והז' שלמטה עולם הבנין. והששה מהם יחד ששה קצוות. ג' עליונות כנום בלשון אמרים ומכחם נקראו כלם אמרים. וכנום בלשון אשות באמרם מתוך ז' מחיצות של אש. והז' כנום בלשון אשכול הכופר (שה"ש א, יד). והעליונות צרור המור (שם יג). וכל האצילות בכלל כנוהו בלשון אילן ויש לו לב וגוף ושרש וקליפות. ובלשון ארזים ארזי לבנון אשר נטע. והיו בחביון אין סוף גנוזים דרך משל כקרני חגבים, ועל דרך משל עקרן ושתלן כל הויה נכרת לעצמה אף על פי שאין בו פרוד כלל: ובב"ר (טו, א) ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע (תהילים קד, טז). אמר רבי חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן. פי' עקרן והאצילן ממנו. והזכיר אשר
נטע כמ"ש (בראשית ב, ח) ויטע יי' אלהים גן וגו' ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה בא שלמה, ופירש ואמר (שה"ש ג, ט) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון כנה האצילות בלשון אפריון, ואמ' שהיה מן העצים שבאו ונאצלו מהלבנון הוא ראש הלבן שהיו גנוזים בו. ואמר ישבעו עצי יי'. אמר רבי חנינא ישבעו חייהם, ישבעו מימיהם, ישבעו מטעתן. פי' הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו. וע"ש שכל נטיעה צריכה השקאה שהיא מושכת מן המים, והמים מן החיים, והחיים ממקור החיים ולכך הזכיר חייהן מימיהן מטעתן. וכיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדילתן לנטיעה, וז"ש עקרן הקב"ה ושתלן: ואחר שידעת זה הכלל הנפלא אשר ממנו תבין יראת יי' ודעת קדושים תמצא: אודיעך עוד שמות הספירות בכלל שם כל אחת המורגל ומפורסם וכוונתם. וכבר כתבתי כי כל אחת בשמה נקראת על שם המאציל. ולהורות עליו לא שנקראת כך מעצמה וזה הוראה עצומה על הייחוד:
הראשונה נקראת כת"ר. והטעם לפי שמכתרת וסובבת כל הספירות ככתר הסובב לכל הראש כך הוא מכתיר כל הכתרים והסוד בי יכתירו צדיקים. ומלשון כתר לי זעיר וגו' שהכל מצפין לקבל פרס האור הבא ממנו ועל שם תר"ך מיני מאורות רוחניות הנכללים בו כמנין כתר: ובספר התיקונין (ז"ח צו, ד) חיזו עשיראה דאיהו כת"ר מופלא ומכוסה לא גלי ביה שום מראה בעלמא הה"ד (יחזקאל א, כח) ואראה ואפול על פני. ולא אמר מאי חזא בגין דאיתמר עליה (חגיגה יג, א) במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשת התבונן אין לך עסק בנסתרות. מאן נסתרות דיליה אינון שית מאה ועשרים סתרי תורה גניזין דתליין מניה כחושבן כת"ר וכל חד אוליף רזא לעילא מניה ואינון עלמין גניזין לההוא מופלא דאיהו עילת כל עילאין. ע"כ: הב' חכמ"ה. כלומר הכח מה שיאמרו כי היא עמוקה בתכלית אבל לא כעומק הכת"ר כי מצדו אין שום התבוננות בעילתו. אבל מצד החכמ"ה הנקראת י"ש נדע כי יש יי' אבל לא ידעו מה
הוא. ובספר התיקונין (ז"ח קא, א) ואתקריאת מ"ה מסטרא דחכמ"ה דאיתמר בה (דברים י, יב) מה יי' שואל מעמך כי אם ליראה דאם לית חכמה לית דחילו ואי לית דחילו לית חכמה ובהאי מ"ה מעיד על עילת כל עילאין כי לא ידעו מה הוא. ע"כ: הג' בינ"ה. להורות על מקום מוצאה בן י"ה. וממנה קצת התבוננות בעילת העילות. במה שמכחו קיום ובנין הכל והוא מעמידם בזיוו ואורו המתפשט ממנו. והיא מלשון בנים ג"כ להורות כי היא וכל הנאצל ממנה והקדומים לה בנים ונאצלים מאורו. ובספר התיקונין (ז"ח קא, א) מסטרא דאמא עילאה אתקריאת א"ם תשוב"ה. יהו"ה דאחזי על בנוי והויה דמארי עלמין דכל כנויין וכל הויין אינון כנויין ליה ואיהו לאו איהו כנוי ע"כ: ד' ה' ו' גדול"ה גבור"ה תפארת. גדול גבור נורא א"ל אלהים יהו"ה. ובספר התיקונין ובאלין תלת שמהן איהי סהידת על הוייתיה. ואלהותיה ויכלתיה על כל עלמין. הז' נצ"ח. ויש בו שתי כוונות ובשתיהם מורה על העילה הראשונה יתברך, אחת מלשון נצוח שהוא תקיף
ומתגבר ובמעלתו מתרומם ונוצח הכל ואין למעלה ממנו. והב' מלשון קיום והתמדה שהוא קיים בהוייתו תמיד לא ישתנה כי הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים ונשגב לבדו כי ממנו הכל ואליו ישוב והוא קיים נצחי: הח' הו"ד. להורות על כי ההודאות אל עילתו ואותו כי לו יכרעו ולפניו יפלו וישתחוו ויודו כי הוא אל ההודאות אדון הנפלאות: הט' יסו"ד. מעיד על עילתו כי הוא יסוד לאצילותו היא בניינו ואינו כשאר היסודות שהם למטה ובניינם למעלה, אבל עילת העילות יסוד כל העולמות והוא למעלה מבנינו והוא מקיימו ומעמידו: הי' מלכות. להורות על כי העילה הראשונה לו הממשלה והמלכות ומושל בכל ומלכותו בכל משלה: ובספר התיקונין (שם) איהי כלילא מכל שמהן עילאין ובגין דאיהי כלילא מעילאין ותתאין שרי עלה עילת כל עילין ובה שולטנותיה על כלא ע"כ: ממה שכתבתי יתבאר לך כי שמות המדות וכנוייהן אלו ועוד הרבה מאד שיש להם כולן להעיד
ולהורות על האין סוף יתברך לא מעצמן כמו שכתבתי, עם שהוא כפי ערכו אין לו שם ידוע כי אם היה לו שם ידוע היה מוגבל באותו שם לבד. וכבר התבאר שהוא בלתי בעל תכלית ולא יגבילהו שום שם. אבל מצד שאין לו שם ידוע כולל כולם ויכול ללבוש שם ולפשוט שם, כי מצד זה יש לו יחס עם כולם להתלבש בשם כפי הצורך לפעול. ובספר התיקונין (בהקדמה יז, א) לית בך ידיעה כלל ובר מינך לית ייח ודא בעילאי ותתאי ואת אשתמודע אדון על כלא וכל ספירות כל חד אית ליה שם ידיע ובהון אתקריאו מלאכיא ואנת לית לך שם ידיע דאנת הוא ממלא כל שמהן ואנת הוא שלימו דכלהו ע"כ. ובספר רעיא מהימנא (ח"ג רכה, א) איהו שליט על כלא ולית מאן דשליט ביה איהו תפיש בכלא ולית מאן דתפיש ביה ואיהו לא אתקרי יהו"ה ובכל שמהן אלא באתפשטותא נהוריה עליהו. וכד אסתלק מניהו לית ליה מגרמיה שם כלל מנהון. עמוק עמוק מי ימצאנו ע"כ: ולפי שעטרת תפארת אין להם שם ידוע וכוללת כל השמות והכלה כלולה מעליונים ותחתונים,
הנה מצד זה היחס שרי עלה עילת כל עילין ומתיחד בה ובה שולטנותו על עליונים ותחתונים כי הוצרכה להיות כך להעיד על האין סוף: ויראה לי כי די והותר במה שכתבתי בזה ובו נשלמה הכוונה בזאת השאלה: (י): ומה ששאלת ז"ל ברור וגלוי שק' ברכות כו' שכל א' כלולה מי' בהיות שכ"ע היא רחמים גמורים כו' ועוד על זה הרי מלכו"ת כו'. בני מה זו שאלה האם עלה על דעתך שיש להביא בענין הברכות כללות דין ורחמים שבכל אחת א"כ צריך לברך ר' ברכות, וק' שמענו ר' לא שמענו. ואף אם תוציא מן המנין כת"ר ומלכו"ת ישארו ק"ס, ומאה שמענו ק"ס לא שמענו. ולפיכך יש לך לדעת כי מאה ברכות כנגד עשר ספירות כנגד הרחמים שבהם שכל אחת מכולן כלולה ברחמים, ולפיכך מאה ברכות כנגד מאה אדנים, וכולן היו כסף להעיר על הכוונה כנגד הרחמים. וכבר ידעת כי הברכה מעוררת הרחמים למעלה מראש ועד סוף והדין שבהם נכללים ברחמים, והרי הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת רחמים והרי הכל רחמים, ולפיכך
אין לחשוב כללות הדין כי הברכה כובשת ומסלקת הדין ומעוררת הרחמים ולפיכך ישמעאל בני ברכני, והבן זה היטב. ולפי שהברכות סבת הייחוד היה המספר מאה לא פחות. כי כבר ידעת כי המספר נחלק לג' מערכות אחדים. עשרות. מאות. וכל החשבונות בין באח(ד)ים בין בעשרות בין במאות אינן עולים כי אם עד ט', כי כשתתחיל למנות מא' עד י' תמצא שעד ט' הם פרטים וכלם קנו שם אחדים על שם הא' שהוא ראש לכלם, וכשתגיע לי' יש לה דמיון הא' והיא מערכת בפני עצמה, וכזה תדין בעשרות ובמאות. ומכאן תבין כי האצילות לא הגיע כי אם עד היסוד והסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. ותחת השמים הוא יסו"ד ואמר עליו אל מקום אחד שם תשלום האחדות. והי' שהיא היבשה חוזרת אל האחד להורות כי היא כלולה ומחוברת מכולן ואינה לעצמה כמו שאודיעך סוד זה להלן בס"ד. והברכות חוייבו להיות מאה לא פחות להעיד ולהורות על האחדות שהברכות סבת הייחוד כמו שכתבתי, כי המאה
בסוף העשרות כי' בסוף האחדים שהיא חוזרת אל האחד וממנה תחלת החשבון כמו הא' בראש האחדים. נמצאת למד כי המברך צ"ט ברכת וחסר האחת קוצץ בין יסו"ד למלכו"ת ונרגן מפרי(ד) אלוף, ובהכרח לנו לומר שמלכו"ת מכלל המאה ובה חלק מהם שאם לא כן אינן מאה והגורע אינו מברך אלא מנאץ. ועל המברך נאמר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, הרי המברך נשא שם עין ההשגחה עין הרחמים הנקרא טוב עין, עין אחת בלא דין פקוחה תמיד להשפיע ולברך לדל, לדל דייקא כי לדל עם המלה עולה לחשבון אדנ"י מלחמו מלחם ו' הוא לחם מן השמים. והבן כי כל זה מעוררים הק' ברכות שבהם סוד הייחוד ובהם תשלומו. ואין שלמות בזולת מלכו"ת. ובפרק התכלת (מגחות מג, ב) תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכת בכל יום שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה. ובספר רעיא מהימנא (ח"ג קעט, א) ועוד והיה באכלכם
וגו' (במדבר טו, יט) תרימו כגון רום ידהו נשא (חבקוק ג, י) ואינון עשר אצבעאן דסלוקו דילהון לעשר ספירות דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א דסליק מ"ה. ובאתוון דאלפ"א בית"א דא"ת ב"ש מ"ה סליק מאה י"ם ה"ץ והאי איהו דאוקמוה מרא מתניתין מה יי' שואל, ואמר אל תיקרי מ"ה אלא מאה לקבל מאה ברכאן דמחוייב ברנש לברכא למאריה בכל יומא והאי איהו דצריך למטעם ברנש בכל יומא למאריה ובגין דא ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) ע"כ. הנה כי לדברי כלם הברכות ק' ואם אין מלכו"ת מכללם אינן ק' והלחם אזל מכלנו, והבן זה מאד: ובספר הזוהר (ח"ב קכז, א) רזא דעלמא עילאה איקרי מ"י דרגא תתאה דאיהו רזא דעלמא תתאה איקרי מ"ה, ותנינן אל תיקרי מה אלא מאה בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. אמאי איקרי מ"ה אלא אע"ג דמשיכו עילאה אתמשך לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא וקיימא באתגליא אף על גב דאתגליא יתיר מכלא
קיימא לשאלא מ"ה מה חמית מה ידעת כד"א כי לא ראיתם כל תמונה ע"כ: הרי ביארו בפירוש כי האחרונה נקראת מ"ה והיא היא מ"י הבת דומה לאם שהרי ה' י' היא וזה ג"כ להורות על הייחוד וכבר הארכתי בזה. ואמרו אל תיקרי מה אלא מאה ואמרו הטעם בגין דכל דרגין עילאין באשלמותהון הכא אינון. הנה כי היא שלמות העליונים ובה נשלם הייחוד. ובאמרם אל תיקרי מה אלא מאה ביארו כי היא עולה למספר זה ושהיא כלל כלם, ואם היא ריקה כדבריך איך היא מכללם כ"ש כלל כולם שנקראת מאה. וכבר כתבתי כי היא שלמות השם הגדול המיוחד ה' אחרונה והיא שלמות האדם העליון. ואמרו עוד אף על גב דמשיכו עילאה אתמשך והוא סוד התפשטות המחשבה, לא אתגליא עד דאשתלים הכא דאיהו אתר סופא דכל דרגין סופא דאמשכותא דכלא. הנה כי עד כאן הגיע הייחוד והמשכת האצילות בה נשלם ובלתה אין שלמות והיא סוף ואחרית המדרגות. וכבר ידעת כי אין סוף בלא ראש. ובספר יצירה
(פ"א מ"ז) שנינו עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן. הנה כי סוף המעלות נעוץ וקשור ומיוחד בהתחלה ובראש. כללו של דבר כל זה לבאר שאינה לעצמה ואינה חוץ לייחוד חלילה אבל היא בייחוד גמור עם העליונים לה ואינה דבר זולתם, והמכחיש זה הרי הוא מין מאמין בשתי רשויות. אבל היא רשות היחיד. ואתה השמר לך ושמור נפשך מאד והזהר ודע איך תיחד את השם ייחוד שלם: ואם אמרת הרי מלכו"ת שנקראת יבשה וימה כו' ואין לה אלא מה ששופכין בה כו': הנה דבריך אלה בלתי מכוונים ומסופקים מאד והם עדים עליך שלא עמדת על סוד הייחוד האמיתי. ואם מצאת לחכמי האמת אומרים שאין לה מעצמה כלום והיא כירח שאין לה אור מעצמה וכיוצא באלה הדברים שהמורים בתחלת המחשבה שהיא ריקה ויבשה ואינה כי אם דבר בפני עצמה כפי דבריך אלה, על דרך זה ידוע כי לפעמים האם משולחת בפשע בניה בסוד ובפשעכם שולחה אמכם (ישעיה ג, א) ואז אין שופכין בה כי מפני הרעה נאסף הצדיק (שם
גז, א) ואם היא יבשה כפי עצמה נמצא שאז היא דבר לעצמה ואינה מכלל הייחוד חלילה, ונמצא כי כשמקבלת היא מכלל הייחוד וכשאינה מקבלת כשהיא מרוחקת היא מכלל הפרוד וידוע כי הנפרד הוא דבר בפני עצמו: סוף דבר יראה מדברים אלה שאינה ספירה ואינה מכלל האצילות חלילה ואם כן נתפרדה חבילה ואך חלק, והם עצמם קבלו ואמרו שהיא כלולה מכלם והיא ממנינם ומיוחדת בכלם. ושנינו בספר יצירה (פ"א מ"ד) עשר ולא תשע והכוונה להביאה במנין המדות ולכוללה עמהם ושהיא ספירה בספירות העליונות, וכולם קבלו ואמרו עשר ספירות הוא האצילות והגורע או מוסיף בחשכה יתהלך. והוא קוצץ בנטיעות האילן הקדוש המיוחד. ואם ידעת זה איך נסתפקת אם היא בכלל ק' ברכות בעליונים לה, אבל על כרחך יש לך להאמין בהכרח שיש בה מה שיש בעליונים דין ורחמים שהרי נקראת מדת הדין הרפה מכלל שיש בה רחמים ג"כ, ולזה יש לה יחס וייחוד עם העליונים לה ותמנה מכללם, שאם לא כן על מה תשרה הברכה והשפע הבא אליה מלמעלה אם
היתה ריקה מכל זה. וידוע כי צריך התעוררות שיעלה ממנה ובהתעוררותה כפי מה שיש בה תוכן לקבל מלמעלה, ואם לא היה בה דבר אם כן במה תתעורר לקבל: ובספר התיקונין (תי' גב, פז, א) ה' אד' מן אדנ"י הכי סליק לחמש ורמז דמלה ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב, ו). תא חזי אתערותא צריך מתתא לעילא הה"ד ואד יעלה מן הארץ ולבתר והשקה וגו', והשקה ו' איהו שקיו מלעילא לתתא דאיהו נחל קדומים דאתמשך מן מוחא. והכי צריך לאתערא אתערותא בקדמיתא מתתא ורזא דמלה אשה כי תזריע וילדה (ויקרא יב, א) זכר ע"כ. ואם היא יבשה ריקנית במה זה תתעורר ותזריע. ובספר הבהיר (ס"ו) ומאי ברכה אלא משל למה הדבר דומה למלך שנטע אילנות בגנו אע"פ שירדו גשמים ושואב תמיד וגם הקרקע לח צריך הוא להשקותם מן המעין שנאמר ראשית חכמה יראת יי' שכל טוב לכל עושיהם, וא"ת שהיא חסרה כלום הרי הוא אומ' תהלתו עומדת לעד ע"כ. הרי לפניך שהגן קרקעו לח ואינו יבש ולא ריקן. ולפי שכבר החילותי להסיר מסוה
העורון מעל פניך ולהאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם והמתחיל אומרים לו מרוק. גם בזה שהשלמות תלוי בו והוא יסוד הכל אאיר עיניך ואשלימך בו: דע דעה נאמנה אמיתית כי כל אחת מהמדות יש בה דבר וגוון מעצמה ומחברתה, ולפיכך זו כלולה מזו וזו מיוחדת בזו ייחוד שלם, ובזה כל אחת נשמעת לחברתה ונפעלת ומקבלת ממנה, ובזה הענין והתבונה הגיעה אצילות והייחוד עד המדה הט' שהיא יסוד עולם בסוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. והסוד יקוו ויתכנשו הכחות כלם אל היסו"ד שעד שם הוא הייחוד שהוא הברית המיחד הגוף כמו הברית באדם הגשמי שהוא סיום ותשלום הגוף, וכתיב (דהי"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והכוונה על הצדיק הנקרא כל שהוא מיחד ומקשר השמים סוד ו' שבשם בארץ סוד ה' אחרונה בעת הרצון כברית הקושר ומיחד האדם בלויה שלו, אם כן הוא סיום הגוף וייחודו ועד שם הגיע הייחוד על הדרך והענין שכתבתי: