ספר דרך אמונה
קטע 6
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
בחילוק הוייתן, ולכך אין לומר שהיה חדוש מדעת אצלו אעפ"י שאין חוץ ממנו. עכ"ד. והם דברים טובים ונכוחים למבין וישרים מספיקים. ועם כל זה ראיתי להרויח לך בין הנקבים הצרים ודחוקים להוציא האורה ולחוץ, ובמה שאוסיף יתבארו לך דבריו בשלמות: שנינו בפרקי רבי אליעזר (פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד: דע כי האצילות קדם אל בריאת העולם שהוא סבת הבריאה והסבה קודמת למסובב בהכרח. ובספר רעיא מהימנא אינון שית ספירות דאתקריאו שנים קדמוניות לבריאת עלמא דאינון שיתא אלפין שנין הוי עלמא מסטרא דאמא עילאה ומסטרא דשכינתא תתאה אתקריאו ירחין ובגין דאקדימו לעלמא ולכל בריין אתקריאו בכורים ע"כ. וקודם שנאצל היה אדון יחיד הוא אין סוף ושמו בלבד, והכוונה בשמו הוא אויר הקדמון כי הוא קדמון כקדמותו לפי שאין השם נבדל מן העצם והוא עלה לשמו ובו היה כל האצילות בכח, וכשהגיעה עת הרצון והחפץ הפשוט להמציא הנבראים האציל מן האי"ן י"ש שהוא כלי לבריאה. ולפי שראה שאי איפשר להתקיים
האציל התשובה שהיא בינה ומציאותן הספיק אל השאר. ואחר כך האציל מה שהיה בו צורך הבריאה בפועל והם שבעת ימי בראשית, כי מחסד התחלת הבריאה כענין אמרתי עולם חסד יבנה (תהילים פט, ג) וכח זה בחפץ ורצון פשוט. ואין ליחס לרצון זה שום שנוי חלילה על שרצה אז ולא קודם, כי זהו ענין הרצון שירצה בעת שרצה ולא קודם כי בלתי זה לא יכונה רצון ולא יצוייר כלל. ואם כן אין להקשות למה היה אצילותם עתה ולא קודם. ומכאן יתבאר לך עוד שהוא עילה לשמו כמו שכתבתי. ואם כן אינו בהשואתו כי הוא יותר מהם כמו שכתבתי וכחם אינו אלא מכחו עם שהכל שוה בהשואת האחדות, ואם כן אין לדמות קדימתן לקדימתו עם שהכל היה כמוס וגנוז בעמקי האי"ן שהוא שמו וקדמון כקדמותו שהרי הוא עילה לשמו כמו שכתבתי. ולרמוז לזה שנינו בספר יצירה (פ"א מ"ז) עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת. הורה לנו בזה המשל כי נמנע הוא המצא העלול מבלי העילה כמו
שנמנע המצא השלהבת בלי גחלת ואם כן אין לדמות קדימתן לקדימתו. והורה לנו גם כן שאין העילה צריכה לעלול כמו שאין הגחלת צריכה לשלהבת ואם כן אינה בהשואה אחת. וכתב בעל מערכת האלהות (מערכת השמות פ"ג) ז"ל, עוד יש לך לדעת כי האצילות אשר זכרנו ואשר אזכור עוד ממנו בעבודת האדם אינו ענין שנשתנה או שנתחדש במאציל או בנאצל דבר אשר לא היה טרם האצילות חלילה, כי כבר זכרנו כי אצילות הספירות הוא האלהות יתברך ואמרנו בדגל מחנה האמונה כי האלהות לא ישתנה מדבר לדבר. אבל ענין האצילות הוא שנתגלה בו כח הכמוס והחתום לצאת מן הכח אל הפועל. והמשל בזה מהדלקת הנר מהגחלת ומעלה להבה כי לא נודע להבה בגחלת עד צאתה לפועל לאור העינים. וידוע כי הלהבה בגחלת בכח ובצאתה מן הכח לאור בפועל אין חדוש בלהבה אך הפועל שהוא האור חדוש לרואה עתה ולא טרם. גם בצאת הלהבה מן הגחלת אין חסרון בגחלת אבל יש בגחלת על השלהבת מעלה לעיני הרואה בה עתה
ולא טרם הראותה ר"ל טרם השלהבת והנה קדמה במעלה, כן הוא הנמשל באצילות כי הספירות שהם הכחות הם במאציל עד עלות הרצון ממנו יתברך להתגלות לצאת מן הכח אל הפועל, ר"ל היות כל כח וכח יסוד לפעולה העתידה לצאת ממנה בעולם השפל בשלמות תחלת המחשבה ולא יתערב דברו בדברו עד עלות הרצון כאשר יתבאר בטעם וידבר מזה בדגל מחנה בנימין. קצרו של דבר אין חסרון במאציל ולא חדוש בנאצל אך מעלת המאציל על הנאצל בהקדמה כמעלת הגחלת על השלהבת ע"כ: ולשלמות הענין אכתוב לך מה שפירש בו בעל מנחת יהודה ז"ל, דע לך אחי כי הנקודה שאמרתי למעלה שהיא האצילות לא נתחדש אצל מאצילה דבר, כי האין סוף הוא שלמות בלי חסרון ואצל השלם לא יחסר דבר כי הכל היה כמוס בו באחדותו השוה אשר אין בו לא תמורה ולא שנוי אלא הכל באחדות הפשוט והיה בו כמים בספוג וכגחלת אשר השלהבת כמוסה בה לא יחסר בה כי אם הרחיפה, ואף על פי שהשלהבת נראה דבר נבדל בעצמו מן הגחלת, לפי האמת
קשורה בה והגחלת מתאחדת באש השלהבת. וכן באצילות לא נתחדש אצל השלם כי הכל היה בו מאחר שכל הנבראים באו ממנו והוא הדפוס להם, אבל היה הרחיפה לבד והוא החפץ הפשוט הקדמון לא היה לברוא ברואים עד העת שנפשו אותה ויעש. וכענין זה אין לנו לשאול בו למה אז ולא קודם, והזהירנו בתורה על זה בפסוק (דברים ד, לב) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' למן היום אשר ברא וגומ' לא בדברים שהיו קודם. ומאז נתעורר הרצון והחפץ הפשוט לברוא נבראים החפץ הזה הוא הרחיפה בגחלת והיה סבה להתגלות השלהבת. ועל זה אמר הכתוב (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים כי הרוח נקרא רצון שנאמר (יחזקאל א, יב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו שלא היה חסר אלא אותה הרחיפה, והרחיפה היא החפץ אשר אמר יהי אור ויהי אור, והאור הוא עשר ספירות אשר באו בנקודה ע"כ: וכתב עוד ועל האצילות הזה אשר הוא האור הנזכר במעשה בראשית אמר בספר הבהיר (סכ"ה)
ז"ל, א"ר ברכיה מאי דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר והיה, משל למלך שהיה לו חפץ נאה והקצהו עד שזמן לו מקום ושמו שם הה"ד ויהי אור שכבר היה ע"כ. ראה גם ראה היאך רמזו בזה המאמר מה שאמרנו כי לא נתחדש דבר אצלו. וע"כ אמר משל למלך שהיה לו חפץ נאה כלומר האור הזה כבר היה שאינו דבר חוץ ממנו יתברך והיה נעלם ונסתר עד שעלה הרצון לפניו והמשיך ההויות הסתומים כענין שנאמר (איוב כח, ט) בחלמיש שלח ידו וגומ', וייחד לכל אחד ואחד כחו ופעולתו וזה עד שזמן לו מקום רמז לאצילות ההויות ולתת להם חיותם כדי שיוכלו לפעול פעולתם ע"כ: ואמר עוד ר"ל כל כח וכח יסוד לפעולה וכו', נראה מזה שנזהר מקושיא גדולה והיא כי הדבר שהיא בכח ויצא אל הפועל הוא מצד שהוא עד כאן היה חסר דבר מה אשר בעבורו לא יצא לפועל עד עתה ועתה הוסר המונע ההוא וירוחק האל מגרעון כזה, לז"א ר"ל היות כל כח וכח יסוד לפעולה העתידה לצאת ממנו ר"ל איננו בכח אצלו כי אם בערך המקבלים, כי לא יקרא
פועל כי אם כשיש נושא מקבל הפעולה ובעוד שאין מקבל נאמר שזאת הפעולה היא בכח, ולפי זה החסרון עד כאן לא היה מצדו כי אם מצד העדר המקבלים שלא היו עדיין. וידוע כי כל הויה היא יסוד לדבר שדוגמתה בעולם השפל על דרך משל החס"ד ממונה על גומלי חסדים וכן בכל המדות בזה הערך. עכ"ד: ומה שאמר ולא יערב דבר בדבר עד עלות כו', מבואר במה שהקדמתי בשאלה הב' שאם היה נאצל מאין סוף מדה אחת לבד חוייב כי מן הפשוט לא יצא כי אם פשוט ויחוייב שהנבראים יהיו כפי אותה מדה, ולזה הוכרח חלוק וחלוף המדות להיותם שרש והתחלה לנבראים כמו שכתבתי שם. ובמה שכתבתי תבין דברי הר' עזריאל ז"ל ויתבארו לך ספקותיך ויאורו עיניך: ועל מה שהקשית לשאול עוד אם כן שהם קדומות איך שייך בהם דין ורחמים הרי לא היה צריך לדין שעדיין לא באו הנבראים. כבר כתבתי שהוכרח אצילות הספירות לצורך הנבראים, וכן אמרו ז"ל בספר הבהיר (אות כ"ג) מדבריך נלמוד שצורך העוה"ז ברא הקב"ה קודם לשמים.
וכתבתי כי הוצרך להיות בעליונים שרש ויסוד לכל מה שמעוררים התחתונים, ולפיכך הוצרך שיהיה האצילות כלול מדין ורחמים להשכיר ולהעניש. ואפילו אחר שנבראו הנבראים אם לא יעוררו את הדין לא יתעורר, ולא יורגש למעלה כי אין שם כי אם אחדות שוה ופשוטה כי אין ההפוכים ודין ורחמים ושאר השנויים כי אם מצד הנבראים לא מצד האצילות כמו שכבר הארכתי בזה. ואם כן אין לשאול איך שייך בהם דין ורחמים כו'. ובמה שכתבתי בזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה: (ח): ומה ששאלת מהו מהותם. דע כי טרם הגלות סוד האצילות מאויר הקדמון היה הכל בו כל דבר וכל תמורה בהשואת האחדות אשר אין כל בריה יכולה להשיג אמיתת זה איך היה בו באחדות שוה, וכשנאצל הכל משם בפועל בא ברושם ההוא, ובחותם ההו' יותר נרגש ויותר נגלה להיות הצורך בו לנבראים לטעם הנפלא אשר כתבתי בשאלה החמישית. ואשר יורה על זה הוא היות הדבר ותמורתו וטוב ורע מעורבים ברצון הנפש ואם כן הוא שוה לכל דבר ולכל תמורה. ולכן
יש לדמות מהות הספירות לרצון הנפש שהוא שוה לכל החפצים ולכל המחשבות המתפ שטות ממנו אף על פי שהם רבים ומשתנים אין עיקרן אלא אחד כדבר וכתמורתו. כן מהות הספירות שוה לכל דבר ולכל תמורה שאם לא היה בהם כח שוה לא היה בהן כח לכל תמורה ולכל דבר כי מה שהוא אור איננו חשך ומה שהוא חשך איננו אור. וכל הדברים ותמורתם צריך שיהיה להם שרש ויסוד למעלה לצורך הנבראים. וכבר כתבתי בזה כל הצורך. ובספר הבהיר מן השער היוצא הרע יוצא הטוב. הנה ביארו כי כחם שוה לכל דבר ולכל תמורה. ולפי שיש בהם שרש ויסוד לכל הדברים וכחם שוה לכל דבר ולכל תמורה האדם שנתקן ונעשה בדמות וצלם העליונים יש בו הכח ההוא עצמו, ולפיכך יש בידו הבחירה ויכול במעשיו לעורר הדברים העליונים כפי מה שיעורר למטה טוב או רע כי הוא כלול מהכל: ובספר הזוהר (ח"ג לא, ב) אמרו בזה הלשון, והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ, ז). מאן דמקדש גרמיה מלרע מקדשין ליה מלעילא. מאן דמסאיב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא.
מקדשין ליה יאות דהא קדושה דמאריה שריא עליה. אבל מסאבין ליה מאן אתר איתימא מלעילא וכי מסאבותא שריא לעילא, אמר רבי חייא היינו דתנינן כעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא אי עובדא איהו בקדושא אתער קדושא לעילא ואתיא ושריא עליה ואתקדש ביה. ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה דהא בעובדא תליא מילתא דהא לית לך טב או ביש קדושא או מסאבותא דלית ליה עיקרא ושרשא לעילא. בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא ע"כ: הרי ביארו בפירוש כי לכל הדברים ולכל התמורות המתעוררים למטה יש להם שרש ועיקר למעלה שמתעוררים בהתעוררות התחתונים. ולפי שהתחתונים נתקנו בתיקון העליונים שכחן שוה לכל דבר ולכל תמורה יש בהם כח לעוררם וזה לעומת זה עשה האלהים והכל לתיקון העולם ולתועלתו. והאדם שנתקן בתיקון זה עד נאמן על האצילות שכחו שוה לכל דבר ולכל תמורה כי בצלם אלהים עשה את האדם, והאצילות מעיד בזה ומורה על המאציל ועל הדרך
שכתבתי למעלה שבא רשום וחתום בחותמו. ואם נאצל לא נפרד וכחו אינו אלא מכחו. ויש לזה עיקר גדול בתורה באמרו (דברים לב, לט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה וגומ', ופי' הכתוב כפי הכוונה כי אין מי שיוכל לומר אני אני הוא כי אם בעל הכחות כולם שכחו שוה לכל דבר ולכל תמורה ולזה אמר אני אני, שמא תאמר שעם זה חלילה יש בו שנוי, אמר הוא לומר שהוא בחיות אחד מיוחד. ואמר אני אמית ואחיה לומר שהוא פועל כל ההפכים בכח אחד פשוט ובכח הזה הוא ממית ומחיה במדה אחת והוא מכלה ומקיים מוחץ ורופא והכל במדה וקצב אחד. ואמר ואין אלהים עמדי לומר שכח זה אינו בשום כח עליון ותחתון כי אינם יכולים על דבר ותמורתו כי כחם מוגבל. ובמדרש תלים (ב) מלך בשר ודם כשהוא בכעס אינו ברצון אבל הקב"ה אינו כן אלא כשהוא בכעס הוא ברצון שנאמר כי יבער כמעט אפו על אומות העולם. אבל ישראל אשרי כל חוסי בו אלו ישראל שהם חוסים
בו בכל עת שלא יבער אפו ע"כ: ובספר הזוהר (ח"ב גא, ב) ואיתימא הא אתוון תליתאי מ"ט לאו אינון כתיבי' מנהון לאורח מישר כסדורן ומנהון למפרע דהא תנינן אתה כוננת מישרים (תהילים צט, ד) לישרא להאי סטרא ולהאי סטרא קב"ה עביד מישרים לתרי סטרי. וכתיב (שמות כו, כח) והבריח התיכון וגו' דא קב"ה. רבי יצחק אמר דא יעקב וכלא חד. אלא למלכא דהוה שלים מכלא דעתוי שלים מכלא מה ארחיה דההוא מלכא, אנפוי נהירין תדיר בגין דאיהו שלים מכלא וכד דאין לטב דאין לביש מאן דאיהו טפשא חמי אנפוי דמלכא נהירין לא אתסמ' מניה. דאיהו חכימא חמי אנפוי דמלכא נהירין אמר ודאי מכלא שלים מכלא מלכא דעתוי שלים. אנא חמי דבההוא נהירו דיליה דינא יתיב ואתכסיא אף על גב דלא אתחזיא דאי לאו הכי לא יהא מלכא שלים ועל דא בעי לאסתמרא מניה כך קב"ה שלים הוא תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא. אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין ובגיני כך אינון טפשין חייבין לא אסתמרן מניה. ואינון חכימין זכאין
אמרי מלכא שלים אף על גב דאנפ וי מתחזין נהירין דינא אתכסיא בגויה בעי לאסתמרא מניה. אמר רבי יהודה מהכא אני יי' לא שניתי (מלאכי ג, ו) לא דלגנא לאתרא אחרא בי אתכליל כלא הני תרי גווני בי כלילין בגיני כך כלא באורח מישר אתחזיין אף על גב דאתוון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא בסדורא כתיבין. ע"כ: והט אזנך ושמע פירושו למען תשכיל. דע כי שם ב"ן ע"ב יוצא משלשה פסוקים (שמות יד, יט - כא) ויס"ע ויב"א וי"ט, ואותיותיו משולשות לפי שהוא נארג ונכלל בשלשה אבות ולזה נחלק לשלשה חלקים. החלק הא' רשום כסדר דרך ישר שבזה מורה על החס"ד והוא כנגד חס"ד לאברהם. והחלק הב' אותיותיו רשומות בגלגול למפרע לפי שהן מורות על הדין הנרשם בגבורה פחד יצחק. והחלק הג' אותיותיו רשומות מאלו ואלו בשוה מתחברות ומזדווגות אלו עם אלו חסד ודין יחד נארג, ונכלל זה בזה בגוונים מפוארים כנגד תפארת ישראל שהוא כולל השני צדדים ובו מתייחדים כי הוא מתעטר בהם בדרך ישר. ובזה החלק הג' רשומים
השני צדדים. ואחר זה יש לשאול אחר שזה החלק השלישי כולל השנים ההולך ביושר וההולך למפרע, היה מן הראוי שיורה על שניהם בבירור מקצתו ביושר ומקצתו למפרע ובזה היה מישר הכל, שהרי כתוב אתה כוננת מישרים פי' אתה שהוא תפארת ישראל כוננת המישרים וכונן אותם לישר כל הצדדים וליחדם והוא עושה מישרים לכל הצדדים. להשיב לזה הביא משל למלך שהוא תמים שלם וכלול מכל השלמיות, והוא דפוסם אין דבר יוצא מידי דפוס לחוץ ודעותיו שלימות יתברך מכל חסרון ושנוי וגבול. ודרכו של זה המלך פניו מאירים תמיד לפי שהוא שלם בכל, וכשהוא דן לטוב דן גם כן לרע כי כשהוא בכעס הוא ברצון כמו שכתבתי וכחו שוה לכל דבר ולכל תמורה והוא תמיד עם זה בענין אחד מיוחד. והטפשים הרואים פני המלך שוחקם ומאירים תמיד ואינם נשמרים ממנו והחכמה אזלה מכלם להבין האמת ומנהגו של מלך, כי בנים סכלים המה אומרים המלך לא ישתנה ממדה זו לעולם והרי הם נותנין גבול וקצב
במלך ובמדותיו לומר כי אין לו כי אם מדת רחמים בלבד ואין כחו שוה לכל דבר ולכל תמורה, וסמיותם זה גורם להם לבטל התורה ומצותיה מבטלים מצות עשה ועוברים על מצות לא תעשה, ובוטחים בפני המלך שהם מאירים ואומרים לא תבואנו רעה, והרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין ועל הדרך שכתבתי בשאלה הה'. אבל החכמים יודעים האמת ומכירים מנהגו של מלך ומדותיו נזהרים ונשמרים ממנו, כי אומרים אף על פי שהמלך פניו מאירים ושוחקים תמיד לפי שהוא שלם בכל וכלול בכל, אנו רואים שבאור ההוא יש חשך וברחמים דין אלא שהוא נעלם ונסתר ואינו נראה לחוץ, וכן נאה למלך להיות שלם שאם לא יהיה כלול מכל וכחו שוה לכל דבר ולכל תמורה אינו שלם ח"ו. וכן המלך הוא הקב"ה אשר כחו שוה לכל דבר ולכל תמורה שלם וכלול מכל, והרשעים שאינם מכירים מנהגו ומדותיו אינם נשמרים ועוברים על רצונו. אבל החכמים הצדיקים יודעים מנהג אלהיהם ומדותיו ונשמרים ונזהרים בעצמם
מלמרות עיני כבודו אבל עושים רצונו תמיד ובזה מוציאים כל ימיהם. ולהורות על כי המלך כחו שוה לכל דבר ותמורתו והוא דפוס הכל, בא החלק השלישי ההוא אותיות בשוה כלולות ונארגות אלו באלו ובזה מורים ומעידים על כח השוה במלך ובאחדותו: אמר רבי יהודה מהכא כו'. רבי יהודה הביא ראיה נצחת מדברי הנבואה באמרו אני יי' לא שניתי ופירש ואמר לא דלגנא לאתר אחרא וכו', והכוונה לומר כי אם היה החלק השלישי אותיותיו בסדר להורות על החס"ד ולמפרע ולהורות על הגבור"ה כענין בשני החלקים הראשונים, לא היה בזה הוראה על הייחוד וששניהם מתייחדים ונקשרים באמצע כלולים זה בזה ושכח המלך שוה לכל דבר ולכל תמורה וכשיהיה צריך לפעול באחת המדות יצטרך לשנות ולדלג מקומו ודעתו חלילה. אבל בהיות החלק ההוא על הדרך הנזכר הנה הוא הוראה על האחדות ושהמלך שלם וכלול מכל ושהכל שוה בו ואינו צריך לדבר חוץ ממנו כי בו הכל בייחוד שוה וגמורה, והוא אמרו (ב)י אתכליל כלא הני תרי גווני (ב)י כלילין בגיני כך
כלא באורח מישר אתחזיא כו'. ובמה שכתבתי בזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה. שמענה ואתה דע לך: (ט): ומה ששאלת מה שמם ומקומם ר"ל כוונת שמם. מהמאמר שכתבתי מספר רעיא מהימנא בשאלה השנית יתבאר לך שמם וכוונתם. וללמדך להועיל אודיעך עוד מה שבא בקבלה בזה. החכם רבי עזריאל ז"ל כתב ז"ל, שם הכח הראשון קרוי רו"ם מעלה שהוא מרום מחקור חוקר. הב' חכמ"ה שהוא תחלת ההשתכלות. הג' בינ"ה עד כאן עולם השכל. הד' חס"ד. הה' פח"ד. הו' תפארת עד כאן עולם החיים. הז' נצ"ח. הח' הו"ד. הט' יסו"ד עולם. הי' צד"ק ע"כ עולם הטבע. וסוד פעולתם הראשון לכח אלהי. הב' לכח מלאכותי. הג' לכח נבואה. ד' להגדיל חס"ד אל העליונים: ה' לדון העליונים בפח"ד גבורתו. ו' לרחם התחתונים. ז' לגדל ולחזק הנפש הצומחת: ח' להחלישה ולהחליאה: