Sections
- 4400011
- 4200875
- 4300576
- 4200877
- 4000345
- 4000346
- 4200881
- 4000347
- 4000348
- 4000349
- 4200886
- 4000350
- 4000351
- 4200890
- 4000352
- 4200893
- 4000353
- 4200896
- 4000354
- 4000355
- 4000356
- 4200901
- 4000357
- 4000358
- 4000359
- 4000360
- 4000361
- 4100907
- 4000362
- 4000363
- 4100910
- 4000364
- 4100912
- 4000365
- 4000366
- 4000367
- 4000368
- 4000369
- 4000370
- 4000371
- 4200921
- 4000372
- 4000373
- 4000374
- 4200926
- 4000375
- 4000376
- 4000377
- 4000378
- 4000379
- 4000380
- 4200934
- 4000381
- 4200937
- 4000382
- 4000383
- 4000384
- 4200942
- 4000385
- 4000386
- 4000387
- 4000388
- 4200948
- 4000389
- 4000390
- 4000391
- 4000392
- 4200954
- 4000393
- 4100956
- 4000394
- 4000395
- 4000396
- 4200961
- 4000397
- 4000398
- 4000399
- 4200966
- 4000400
- 4000401
- 4200970
- 4000402
- 4000403
- 4000404
- 4000405
- 4000406
- 4200977
- 4000407
- 4200980
- 4000408
- 4000409
- 4000410
- 4200985
- 4000411
- 4000412
- 4000413
- 4000414
- 4000415
- 4000416
- 4000417
- 4000418
- 4000419
- 4000420
- 4000421
- 4000422
- 4000423
- 4201000
- 4000424
- 4000425
- 4201004
- 4000426
- 4000427
- 4000428
- 4000429
- 4000430
- 4000431
- 4000432
- 4201013
- 4000433
- 4000434
- 4000435
- 4201018
- 4000436
- 4000437
- 4000438
- 4000439
- 4201024
- 4000440
- 4000441
- 4000442
- 4000443
Hilchos Tefillah — Halacha 4
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
Matched source edition · Volume 4 · Bracketed references are separate from the traditional items.
הִלְכוֹת תְּפִלָּה הֲלָכָה דHilchos Tefillah Halacha 4
Based on the awesome Story of the Ba'al Tefillah
עַל-פִּי הַמַּעֲשֶׂה נוֹרָאָה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה עַיֵּן שָׁם כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ:
אות א§1
וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר, דְּהַיְנוּ בַּעֲשָׂרָה כִּי מְבֹאָר שָׁם שֶׁהַמֶּלֶךְ עִם אֲנָשָׁיו הָיוּ עֲשָׂרָה, שֶׁהֵם הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, הַבַּת מַלְכָּה וְהַתִּינוֹק, הַמֵּלִיץ וְהָאוֹהֵב נֶאֱמָן, הַמְמֻנֶּה וְכוּ' וְהֵם בְּחִינַת עוֹלַם הַתִּקּוּן וְהִנֵּה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת יָכוֹל לְהָבִין מְעַט שֶׁסּוֹד מַעֲשֶׂה זֹאת נוֹגֵעַ בְּעִנְיַן מִיתַת הַמְּלָכִים וּשְׁבִירַת כֵּלִים וְתִקּוּנָן וּכְבָר אָמַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מוֹצְאִין בְּהַמַּעֲשִׂיּוֹת הוּא רַק רֶמֶז בְּעָלְמָא, פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעֶזְרֵנוּ לְכַוֵּן הָאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁזֶּה אֱמֶת שֶׁגַּם עִנְיָן זֶה נִרְמָז בְּסוֹד הַמַּעֲשִׂיּוֹת (הקדמת סיפורי מעשיות; שיחות הר״ן קנא; הקדמת ליקוטי הלכות; עלים לתרופה ב).
This is the aspect of tefillah bitzeeboor [communal prayer] — with ten. For it is explained there [in the Story] that the King and his people were ten: the King and the Queen, the Princess and the Infant, the Orator and the Faithful Friend, the Appointee, etc. They are the aspect of Olam HaTikun [the World of Rectification — the rectified configuration of the Ten Sefiros].
אֲבָל סוֹד גּוּף הַמַּעֲשֶׂה בְּעֶצֶם רָחוֹק וְנִשְׂגָּב מְאֹד מִדַּעְתֵּנוּ כִּי גָּאוּ הַמַּיִם נַחַל נוֹבֵע אֲשֶׁר לֹא נוּכַל לַעֲבֹר בּוֹ: אֲבָל עַל כָּל פָּנִים זֶה מוּבָן בְּבֵאוּר שָׁם שֶׁמְּרֻמָּז בְּעִנְיַן הַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת מֵעִנְיַן שְׁבִירַת כֵּלִים וְתִקּוּנָן וְהֵם עֲשָׂרָה בְּחִינוֹת כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם הָיָה הַשְּׁבִירָה וְהַפְּגָם וְהַבִּטּוּל, כַּמְבֹאָר בְּעֵץ חַיִּים שֶׁאַף עַל-פִּי שֶׁהַשְּׁבִירָה לֹא הָיְתָה כִּי אִם בִּבְחִינַת שִׁבְעָה מְלָכִים, אֲבָל אַף-עַל-פִּי כֵּן גַּם בְּשָׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת הָיָה בְּחִינַת פְּגָם וּבִטּוּל, עַיֵּן שָׁם כִּי עַל-יְדֵי שְׁבִירַת כֵּלִים מִשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת וְכָל הַטָּעֻיּוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁל כָּל בָּאֵי עוֹלָם הָרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
Whoever has eyes to see can understand a little that the secret of this Story touches upon the matter of misas ham'lachim [the death of the primordial kings], shiveeras kailim [the shattering of the vessels], and their rectification. We have said many times (Introduction to the Stories; Sichos Haran — The Words of Rabbi Nachman 151; Introduction to Likutay Halachos; Ulim LiTroofuh 2) that everything we find in the Stories is merely a hint — less than a drop from the sea. Even where Hashem helps us to discern the truth — meaning, it is true that this matter is also hinted in the secret of the Stories — nevertheless, the secret of the body of the Story itself is exceedingly distant and exalted beyond our understanding. For the waters have risen — a flowing stream that we cannot cross.
אות ב§2
שֶׁכָּל אֶחָד נִתְעָה לְמָקוֹם שֶׁנִּתְעָה עַל-יְדֵי תַּאֲווֹתָיו שֶׁהִתְעוּ אוֹתוֹ לְדֵעוֹת זָרוֹת כַּזְבִיּוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת כָּל עִנְיְנֵי הַשְּׁטוּת וְהַטָּעֻיּוֹת שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת הַמְבֹאָרִים שָׁם שֶׁכֻּלָּם נִתְעוּ וְנָבוֹכוּ מְאֹד מְאֹד עַל -יְדֵי תַּאֲוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת כִּי זֹאת הַכַּת נִתְעוּ מִדֵּעָה לְדֵעָה וּמִסְּבָרָא לִסְבָרָא עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד וְהָיָה לָהֶם סְבָרוֹת גְּדוֹלוֹת וְהוֹכָחוֹת עַל זֶה שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד.
Nevertheless, this much is clearly understood: that hinted in this Story is the matter of shiveeras kailim and their rectification. They are ten aspects corresponding to the Ten Sefiros, in which the shattering, damage, and bitul occurred. As explained in Aitz Chayim: although the shattering occurred only in the seven lower kings, even the three upper [Sefiros] suffered damage and bitul.
וְכַת אַחֶרֶת נִתְעוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רְצִיחָה וְכוּ' וְהָיָה לָהּ גַּם כֵּן סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַכִּתּוֹת וְכָל אַחַת הָיָה לָהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל טָעוּתָם עַד שֶׁאֶפְשָׁר בֶּאֱמֶת לִטְעוֹת בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגַלּוֹת כָּל הַסְּבָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לְכָל כַּת וְכַת,.
Through shiveeras kailim, all the desires, evil traits, errors, and confusions of all those in the world who are far from Hashem derive from there. Each one was led astray to where he was led astray — through his desires that led him to alien, false opinions. This is the aspect of all the folly and error of all the groups [kitos] described in the Story: all were led astray and thoroughly confused through their evil desires. For this group strayed from opinion to opinion, from reasoning to reasoning, until they said the essential tachlis [purpose] is kavod [honor] — and they had great reasonings and proofs for this. Another group strayed and said the essential tachlis is murder — and they too had many reasonings. And so with the other groups — each had many reasonings for their error, such that one could truly be deceived by them. As Rabbainu z"l said: he does not wish to reveal all the reasonings of each group, for they have such convincing reasonings that one could truly err through them.
כִּי יֵשׁ לָהֶם כָּל כָּךְ סְבָרוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לִטְעוֹת בָּהֶם בֶּאֱמֶת וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת שְׁבִירַת כֵּלִים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁלֹּא יָכְלוּ הַכֵּלִים לְקַבֵּל אוֹרָם וְעַל-יְדֵי זֶה נִשְׁבְּרוּ וְנָפְלוּ הַכֵּלִים לְמַטָּה לִמְדוֹר הַקְּלִפּוֹת עַד שֶׁנִּתְהַפֵּךְ אֶצְלָם כָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ וְהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים עַד נַעֲשָׂה אֶצְלָם סְבָרוֹת לְהֵפֶךְ מִן הָאֱמֶת וְהַכֹּל מֵחֲמַת הַנִּיצוֹצוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל הַמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁנָּפְלוּ בָּהֶם שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְאַחֲזוּ בָּהֶם הַקְּלִפּוֹת וּמְקַבְּלִים מֵהֶם כֹּחַ לַהֲפֹךְ אֶת הָאֱמֶת לְשֶׁקֶר גָּמוּר מֵעֵין אוֹתוֹ הָאֱמֶת בִּבְחִינַת כָּל שֶׁקֶר שֶׁאֵין בּוֹ אֱמֶת בִּתְחִלָּתוֹ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם בְּסוֹפוֹ כִּי כָּל כַּת וְכַת מֵהַכִּתּוֹת הָרָעוֹת הַנַּ"ל שֶׁהָיוּ לָהֶם סְבָרוֹת בְּדוּיוֹת וְכַזְבִיּוֹת לְהֵפֶךְ מִן הָאֱמֶת, כָּל זֶה נִמְשָׁךְ בְּשָׁרְשׁוֹ מֵאֵיזֶה צַד אֱמֶת בְּשָׁרְשׁוֹ וּבִמְקוֹמוֹ אֲבָל אֶצְלָם נִתְקַלְקֵל זֶה הָאֱמֶת וְנִתְעוּ עַל-יְדֵי זֶה לְדֵעוֹת זָרוֹת מְאֹד כָּל אֶחָד מֵעֵין אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁנָּפַל אֶצְלָם עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַשְּׁבִירָה:
All this derives from shiveeras kailim — the holy upper Middos whose vessels could not contain their light. The vessels shattered and fell below to the domain of the kelipos, until all good traits were inverted from one extreme to the other — they overturned the words of the Living God — until false reasonings opposite to the truth were formed. All due to the holy sparks of the upper Middos that fell among them, through which the kelipos seized hold and received power to invert truth into complete falsehood — from an aspect of that very truth. In the aspect of: "Any falsehood that does not contain truth at its beginning cannot endure." Each evil group's false reasonings derive at root from some aspect of truth in its source and place — but among them this truth became corrupted, and they strayed through it to extremely alien opinions, each according to the Middah that fell among them through the Shattering.
אות ג§3
לְמָשָׁל הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד וְהָיָה לָהֶם הוֹכָחוֹת וּסְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה, זֶה הַטָּעוּת נִמְשָׁךְ מִנְּפִילַת הַכָּבוֹד דִּקְדֻשָּׁה, כִּי יֵשׁ כָּבוֹד דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּכְבוֹד תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים שֶׁכָּל הָעוֹלָמוֹת נִבְרְאוּ בִּשְׁבִיל זֶה הַכָּבוֹד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( יוֹמָא לח), כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בְּרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ.
For example: the group that said the essential tachlis is kavod [honor/glory] — this error derives from the fall of kavod dikdushah [holy glory]. For there is a holy kavod — the glory of Hashem and His holy Torah and His true tzadikim — for which all worlds were created: "Everything HaKadosh Baruch Hu created in His world, He created only for His glory" (Yoma 38a). As explained in many teachings of Rabbainu z"l: kavod dikdushah is the root of all Creation, the root of all neshamos — "B'sodam al tavo nafshi, bikehalam al taichad kivoadi" — "Into their council let my soul not enter; in their assembly let my glory not be united."
שֶׁנֶּאֱמַר, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו וְכַמְבֹאָר בְּכַמָּה תּוֹרוֹת בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁכָּבוֹד דִּקְדֻשָּׁה הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה שֹׁרֶשׁ כָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית מט) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי וְכוּ' עַיֵּן שָׁם בְּהַתּוֹרָה עַל פָּסוּק וְאַיֵּה הַשֶּה לְעֹלָה ( בְּסִימָן יב), וּבְהַתּוֹרָה חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים ( בְּסִימָן עא) בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת וּמֵחֲמַת שֶׁכָּבוֹד דִּקְדֻשָּׁה הוּא שֹׁרֶשׁ כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁנִּבְרָא בִּשְׁבִיל הַכָּבוֹד, עַל-כֵּן מֵעֵת שֶׁהָיָה שְׁבִירַת כֵּלִים וּמִיתַת הַמְּלָכִים שֶׁאָז נָפְלוּ כָּל הַמִּדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לְמַטָּה, וְאָז נִתְבַּלְבְּלוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם כַּיָּדוּעַ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַה שֶּׁכָּתַב בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה רוּחַ סְעָרָה שֶׁבִּלְבֵּל וְהָפַךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכוּ' שֶׁכָּל זֶה הוּא סוֹד בְּחִינַת שְׁבִירַת כֵּלִים וְכוּ' שֶׁאָז נִתְבַּלְבְּלוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת וְנִתְהַפְּכוּ מִסִּדְרָן הָאֱמֶת כַּיָּדוּעַ וְעַל-כֵּן אָז אַחַר הָרוּחַ סְעָרָה הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת כֵּלִים, אָז נִתְהַוּוּ כָּל הַכִּתּוֹת רָעוֹת הַמְבֹאָרִין שָׁם, שֶׁנִּתְעוּ וְנָבוֹכוּ בְּדֵעוֹת זָרוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁכָּל זֶה נִמְשָׁךְ מִנְּפִילַת הַנִּיצוֹצוֹת מִמִּדּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁנָּפְלוּ אֲלֵיהֶם עַל-יְדֵי שְׁבִירַת כֵּלִים שֶׁעַל-יְדֵי זֶה טָעוּ וְהָפְכוּ הָאֱמֶת מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת, אַדְּרַבָּא, הַדָּבָר הוּא בְּהֵפֶךְ מַמָּשׁ, כִּי עִקַּר הַתַּכְלִית שֶׁל הַבְּרִיאָה הוּא רַק כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ וְצַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי אִם כְּשֶׁמְּמַעֲטִין בִּכְבוֹד עַצְמוֹ לְגַמְרֵי וּבוֹרְחִים מִן הַכָּבוֹד לְגַמְרֵי בֶּאֱמֶת וְיוֹדְעִין פְּחִיתוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ וְהוּא נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, אָז דַּיְקָא יִזְכֶּה לְהַגִּיעַ אֶל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי לֶעָתִיד לְהִכָּלֵל בִּכְבוֹד ה' בֶּאֱמֶת בִּבְחִינַת ( יְשַׁעְיָה נח) כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ, בְּחִינַת ( שְׁמוּאֵל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וְכוּ'. שֶׁאֵין אָדָם זוֹכֶה לָזֶה כִּי אִם כְּפִי מַה שֶּׁמְּבַטֵּל כְּבוֹדוֹ בֶּאֱמֶת לְגַמְרֵי וּמִשְׁתַּדֵּל וּמִתְיַגֵּעַ כָּל יָמָיו לְהַרְבּוֹת כְּבוֹד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא כְּבוֹד הַתּוֹרָה וְהַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ כְּלָל וְכוּ' כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר וְהֵם הָפְכוּ הָאֱמֶת מֵהֵפֶךְ אֶל הֵפֶךְ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא כָּבוֹד לִרְדֹּף אַחַר הַכָּבוֹד חַס וְשָׁלוֹם רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵהַאי דַּעְתָּא:
Since kavod dikdushah is the root of all Creation (created for this glory), from the time of shiveeras kailim — when all the holy Middos fell below and all worlds were confused (this is what the Story describes: "Once there was a storm-wind that confused and overturned the entire world" — all the secret of shiveeras kailim) — then all the evil groups described there came into being. They strayed through the holy sparks that fell among them, inverted truth from one extreme to the other, and said the essential tachlis is kavod — when in truth the matter is the exact opposite: the essential tachlis of Creation is only the glory of Hashem, His Torah, and His true tzadikim, which one can merit only by completely diminishing one's own honor, truly fleeing from honor, knowing one's lowliness and degradation — "nizveh bi'ainuv nimas, vi'es yeeray Hashem yichabaid" — "despised in his own eyes, but honoring those who fear Hashem." Then specifically one will merit reaching the true tachlis in the future — to be included in the glory of Hashem: "Kivoad Hashem ya'asfechuh" — "The glory of Hashem shall gather you in." One merits this only to the degree one truly nullifies one's honor completely, striving all one's days to increase the honor of the Omnipresent — the honor of Torah and true tzadikim — not caring about one's own honor at all. But they inverted the truth and said the essential tachlis is to pursue honor, chas vishalom — rachmana litzlan from such an opinion.
אות ד§4
וְכֵן כַּת הָאַחֶרֶת שֶׁטָּעוּ בִּסְבָרוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רְצִיחָה וְהָיָה לָהֶם סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת רַבּוֹת עַל זֶה. וּבֶאֱמֶת אַף-עַל-פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה רָחוֹק לְהַאֲמִין שֶׁיִּמְצְאוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם סְבָרוֹת שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת יֵשׁ טָעוּתִים כָּאֵלֶּה בָּעוֹלָם עַד שֶׁיְּכוֹלִין לִטְעוֹת גַּם בָּזֶה, כִּי יֵשׁ סְבָרוֹת רָעוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁיּוּכְלוּ לִטְעוֹת עַל יָדָם לוֹמַר שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה. כַּאֲשֶׁר כְּבָר שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה קֹדֶם שֶׁסִּפֵּר מַעֲשֶׂה זֹאת שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ שֶׁהָיָה אֶצְלָם סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁרָאָה כָּתוּב בְּאֵיזֶה סֵפֶר שֶׁנִּמְצְאוּ וְהָיוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁאָמְרוּ שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה. וְהָיָה לָהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה וְגַם זֶה הַטָּעוּת נִמְשָׁךְ מִנְּפִילַת נִיצוֹצוֹת מִגְּבוּרָה דִּקְדֻשָּׁה, כִּי בַּקְּדֻשָּׁה יֵשׁ כַּעַס וּנְקָמָה שֶׁהִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וּשְׁלשִׁים וָתֵשַׁע מַלְקוּת שֶׁמִּצְוָה עַל הַבֵּית דִּין לָדוּן בָּם אֶת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶם וְהוּא תִּקּוּן הָעוֹלָמוֹת מְאֹד, כִּי עַל-יְדֵי מִצְוַת אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין מְיַחֲדִין אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא וְאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם אֲדֹנָי וְכוּ' וּשְׁאָר יִחוּדִים גְּדוֹלִים וְתִקּוּנִים עֶלְיוֹנִים נוֹרָאִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יָדָם וְאֶצְלָם נָפְלָה זֹאת הַמִּדָּה עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי כַּעַס וּרְצִיחָה מַמָּשׁ וְהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים עַל-יְדֵי תַּאֲוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְנָטוּ מִסְּבָרָא לִסְבָרָא עַד שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ וְאָמְרוּ שֶׁרְצִיחָה מִצְוָה הִיא וְהִיא הַתַּכְלִית:
Similarly, the other group that erred and said the essential tachlis is murder: this error derives from the fall of sparks from Gevurah dikdushah [holy Severity]. In kedushah there is anger and vengeance that is a great mitzvah: "Ai-l kanuh vinoakaim Hashem" — "God is zealous and Hashem avenges." This is the aspect of the four modes of capital punishment by Bais Din and the thirty-nine lashes — a mitzvah for Bais Din to administer to the liable. This is a great tikun of the worlds: through the mitzvah of the four deaths, one unifies the four letters of the Name Havayah and the four letters of the Name Adnus, and other great unifications and awesome upper tikunim. But among them this Middah fell until they came to actual anger and murder — inverting the words of the Living God through their evil desires, straying from reasoning to reasoning until they went mad and said murder is a mitzvah and the tachlis.
אות ה§5
וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁנִּאוּף הוּא הַתַּכְלִית זֶה הַטָּעוּת מְבֹאָר לַכֹּל מֵהֵיכָן הוּא נִמְשָׁךְ כַּיָּדוּעַ שֶׁמִּצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה הִיא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה שֶׁבַּתּוֹרָה כִּי לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ ( יְשַׁעְיָה מה). וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בְּקִיּוּם הָעוֹלָם עַל-כֵּן מִצְוָה לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת, אֲבָל אֵין צְרִיכִין לַעֲסֹק בָּזֶה כִּי אִם בִּשְׁבִיל קִיּוּם הַמִּצְוָה לְבַד בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה גְּדוֹלָה, כַּמְבֹאָר בְּכָל הַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים וְהֵם מִגֹּדֶל תַּאֲוָתָם הִטּוּ אֶת דַּעְתָּם מִן הָאֱמֶת עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁזֶּה עִקַּר הַתַּכְלִית רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵהַאי דַּעְתָּא וּמִכָּל דֵּעוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת, רַחֲמָנָא לְשֵׁזְבָן: וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁאוֹכֵל מְעַט וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמַּאֲכָלִים שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הוּא רָאוּי לִהְיוֹת מֶלֶךְ וּבָחֲרוּ לָהֶם לְפִי שָׁעָה עָשִׁיר לְמֶלֶךְ זֶה הָעִנְיָן יְכוֹלִין לְהָבִין קְצָת עִנְיָן הַטָּעוּת הַזֶּה מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בֶּאֱמֶת וְשָׁבְרוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה בֶּאֱמֶת לְגַמְרֵי עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֶאֱכֹל כִּי אִם מְעַט דִּמְעַט וְגַם זֶה הַמְּעַט שֶׁאוֹכְלִין הוּא בִּקְדֻשָּׁה נוֹרָאָה עַד שֶׁכָּל מַאֲכָלָם וּמְזוֹנָם אֵינוֹ מַאֲכָל וּמָזוֹן שֶׁהָעוֹלָם נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, כִּי מַאֲכָלָם הוּא בִּבְחִינַת מָן שֶׁהוּא בְּחִינַת ( תְּהִלִּים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ שֶׁהוּא מָזוֹן שֶׁהַמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְהוּא בְּחִינַת מַאֲכַל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים בִּבְחִינַת ( מְכִילְתָּא בְּשַלַּח), לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן וְכַמְבֹאָר בְּסֵפֶר הָא"ב ( אוֹת א אֲכִילָה סִימָן ה) מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בְּמֹחִין זַכִּים עַד שֶׁהוּא נִזּוֹן מִמַּאֲכָל שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְכוּ'.
The group that said immorality is the tachlis: this error is understood by all, for the mitzvah of p'riyah u'r'viyah [procreation] is the first mitzvah in the Torah — "Loa soahoo biru'uh, lushevess yitzuruh" — "He did not create it for chaos; He formed it to be inhabited." Hashem desires the world's continuity, hence the mitzvah to be fruitful and multiply — but only for the sake of the mitzvah, in great kedushah and purity. Through the enormity of their desire, they bent their minds from the truth until they said this is the essential tachlis — rachmana litzlan from such an opinion and all their evil opinions, rachmana l'shaizvan.
אות ו§6
וְכֵן מְבֹאָר בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי רִבּוּי הִתְבּוֹדְדוּת וְכִסּוּפִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת וְכוּ' וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה כָּל מַאֲכָלוֹ בִּבְחִינַת לֶחֶם הַפָּנִים כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אִית לָן בֵּירָא בְּדַבְּרָא ( בְּסִימָן לא). וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק ( בְּסִימָן יט) שֶׁעַל-יְדֵי שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִשְׁמִירַת הַבְּרִית עַל -יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁכָּל מַאֲכָלָיו וְתַעֲנוּגָיו אֵינוֹ כִּי אִם מֵהַהִתְנוֹצְצוּת הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְכוּ'.
The group that said whoever eats little and is not sustained from the food of other people is fit to be king — and they chose a wealthy man as their temporary king: one can understand a little from where this error derives. There are true tzadikim who are truly holy, who have genuinely broken the desire for eating completely — eating only a tiny amount, and even that in awesome kedushah, until their food is not the food that the world eats. Their food is in the aspect of mahn: "Lechem abirim achal ish" — "Man ate the bread of the mighty" — the food that the ministering angels eat. This is the food of the true tzadikim — "Loa nitnuh Torah eluh li'oachlay haMun" — "The Torah was only given to those who ate the mahn." As explained in Sefer HaAlef-Bais: one whose study is with pure Mochin is sustained from the food of the angels. And as Rabbainu z"l explained: through abundant hisbodedus and yearning for Hashem, one makes nefashos [souls], and through this one's food becomes the aspect of Lechem HaPanim [the Showbread]. And as explained in the teaching "Tefillah LaChavakook" (LM I:19): through the perfection of Lashon HaKodesh — through which one merits shmeeras habris — one merits that all one's food and pleasure comes solely from the shining forth of the holy letters within what one eats and drinks. Such a tzadik does not eat the food of this world at all — he eats holy letters, holy nefashos, the inner life-force of the food.
נִמְצָא שֶׁזֶּה הַצַדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם כְּלָל רַק הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נְפָשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת חִיּוּת הַמַּאֲכָל שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַחִיּוּת הַפְּנִימִי וְכוּ' וּכְבָר מְבֹאָר אֶצְלֵנוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָאָה מֵעִנְיַן הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לָזֶה שֶׁרָאָה בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ שֶׁכָּל הַלֶּחֶם שֶׁהָיָה מֻנָּח לְפָנָיו הָיָה כֻּלּוֹ אוֹתִיּוֹת וְכוּ'.
We have already related an awesome story of a tzadik who merited this: during his eating he saw that all the bread before him was entirely letters.
נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים גְּדוֹלִים כְּאִלּוּ שֶׁמַּאֲכָלָם אֵינוֹ כְּלָל מַאֲכָל שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת שֶׁל הַכַּת הַנַּ"ל שֶׁאֶצְלָם נָפַל הָאֱמֶת כַּנַּ"ל עַד שֶׁחָבְרוּ בִּצְבוּעִים וְשַׁקְרָנִים הַמִּתְדַּמִּין עַצְמָן כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, וּמַרְגִּילִין עַצְמָן לֶאֱכֹל מְעַט מֵחֲמַת גַּדְלוּת וְגַסּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל-יְדֵי זֶה מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִין שֶׁזֶּה הַדָּבָר חָשׁוּב עַכְשָׁיו וּבִשְׁבִיל זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְרַבִּי וּמַנְהִיג כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁאוֹכֵל מְעַט בְּדַקּוּת בְּחֵן שֶׁל שֶׁקֶר אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה' וַעֲדַיִן לֹא נָגְעוּ בְּהַקְּדֻשָּׁה וּבַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה כְּלָל וַעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר שׁוּם תַּאֲוָה וּמִדָּה כְּלָל וְגַם אֲפִלּוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר כְּלָל רַק מְמַעֲטִים בַּאֲכִילָה בִּשְׁבִיל כָּבוֹד. וְכָל זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה מְרֻמָּז בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל בְּהַכַּת שֶׁטָּעוּ בּוֹ וּבָחֲרוּ לָהֶם שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל מֶלֶךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁפַע מְזוֹנוֹת הַרְבֵּה וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמְּזוֹנוֹת שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, רַק מִמְּזוֹנוֹת דַּקִּים וְכוּ' וְהָבֵן:
Since there exist such great true tzadikim whose food is not of this world at all — from this derives the error of the group upon whom this truth fell in a distorted way. They attached themselves to hypocrites and liars who make themselves resemble a monkey before a man — who accustom themselves to eat little out of arrogance and inflated ego, to gain honor and prestige. Because they see this is valued now, and through eating little with a false grace one is accepted as rabbi and leader — even though in truth they have not yet begun to walk in the ways of Hashem, have not touched kedushah or Torah at all, have not begun to break any desire or trait at all. Even the desire for eating they have not begun to break — they merely reduce eating for the sake of honor. All this and more is hinted in the Story regarding the group that said whoever has abundant provisions and is not sustained from the food of others, eating only fine foods, is fit to be king.
אות ז§7
וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁמְּלִיצָה וְדִבּוּר הוּא הַתַּכְלִית, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּדַע כַּמָּה לְשׁוֹנוֹת וְיִהְיֶה מֵלִיץ נָאֶה וְכוּ' זֶה הַטָּעוּת מְבֹאָר גַּם כֵּן קְצָת, כִּי יָדוּעַ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַנַּעֲשֶׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַכְשָׁיו עַל-יְדֵי הַמְּלִיצִים הַפּוֹשְׁעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּדֶרֶךְ צַחוּת כְּשֶׁשִּׁבַּח אֶת הַמְּלִיצָה מְאֹד וְאָמַר אַחַר כָּךְ, אֲבָל יֵשׁ מְלִיצִים שֶׁהֵם פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( יְשַׁעְיָה מג) וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי,
The group that said melitzah [eloquence/rhetoric] and speech is the tachlis — that one should know many languages and be a fine orator: this error is also somewhat explained. For the evil done under the sun now through the sinful orators [melitzim haPoshim] is well known. As Rabbainu z"l said humorously, praising melitzah greatly, and then said: "But there are orators who are the sinners of Yisrael, as it says (Yeshayahu 43:27): 'U'melitzecha pashu vi' — 'And your orators sinned against Me.'"
כִּי כָּל הַמְחַקְּרִים וְהַפִּלוֹסוֹפִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים רֻבָּם כְּכֻלָּם הֵם מְלִיצִים גְּדוֹלִים וּבָחֲרוּ בְּדַרְכֵי הַמְּלִיצָה מְאֹד לִלְמֹד לְשׁוֹנוֹת רַבּוֹת וּלְדַבֵּר צַחוּת וְלִהְיוֹת בַּעַל לָשׁוֹן וּמֵלִיץ נָאֶה כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם כָּל זֶה
For all the philosophers, investigators, and heretics — most of them are great orators who chose the path of melitzah, studying many languages, speaking with eloquence and being masters of language, as is known and famous.
וּבֶאֱמֶת בְּשָׁרְשׁוֹ שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה הַמְּלִיצָה טוֹבָה מְאֹד וְכַאֲשֶׁר שִׁבַּח רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּעַצְמוֹ אֶת הַמְּלִיצָה מְאֹד וְאָמַר שֶׁהַמְּלִיצָה יֵשׁ לָהּ כֹּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם וְגַם לְמַעְלָה יְכוֹלִין לִפְעֹל לְעוֹרֵר רַחֲמִים וִישׁוּעָה גְּדוֹלָה עַל-יְדֵי הַמְּלִיצָה, כִּי אָמַר שֶׁגַּם הַמְלַמֵּד זְכוּת לְמַעְלָה נִקְרָא עַל שֵׁם זֶה מֵלִיץ עַל שֵׁם הַמְּלִיצָה דַּיְקָא, כִּי זֶה הַזְּכוּת בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא מְלַמֵּד עַל אֵיזֶה אָדָם אִם הָיָה אוֹמְרוֹ כָּךְ בְּלִי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה לֹא הָיָה פּוֹעֵל כְּלוּם לְעוֹרֵר רַחֲמִים עָלָיו, כִּי הֲלֹא גַּם בִּלְעָדוֹ יוֹדְעִין מִזֶּה הַזְּכוּת, אַךְ עִקַּר כֹּחוֹ שֶׁל הַמְלַמֵּד זְכוּת לִפְעֹל יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים הוּא עַל-יְדֵי הַמְּלִיצָה עַל -יְדֵי שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ הַזְּכוּת וְכַיּוֹצֵא שֶׁמְּלַמֵּד בְּדֶרֶךְ מְלִיצָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּצִּיעַ הַדָּבָר יָפֶה בִּטְעָנוֹת נָאוֹת וּנְכוֹנוֹת וּבְדִבּוּרִים יָפִים וּבִמְלִיצָה נָאָה עַל-יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְעוֹרֵר לְמַעְלָה רַחֲמִים וִישׁוּעָה
In truth, in its holy root, melitzah is exceedingly good — as Rabbainu z"l himself praised it greatly. He said: melitzah has great power to arouse a person, and even Above one can accomplish great things — arousing compassion and great salvation through melitzah. For he said that even the mailaitz z'chus [the one who argues merit] Above is called by this name — "orator" — precisely on account of melitzah. For the merit itself — if stated plainly without the ways of melitzah — would accomplish nothing in arousing compassion, since even without him the merit is known. The essential power of the one who argues merit to accomplish salvation and compassion is through melitzah: presenting the matter beautifully, with fitting and proper arguments, beautiful words, and fine rhetoric — through which he has the power to arouse compassion and salvation Above.
וְכֵן לְמַטָּה רוֹאִים בַּחוּשׁ כֹּחַ הַמְּלִיצָה כִּי אִם הָיוּ אוֹמְרִים לְאָדָם סְתָם שֶׁפְּלוֹנִי מֵת לֹא יִתְעוֹרֵר כָּל כָּךְ לִבְכּוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל אִם יְעוֹרְרוּ עָלָיו בְּדֶרֶךְ הַמְּלִיצָה לְהַצִּיעַ הַדָּבָר וּלְהַרְחִיבוֹ כַּמָּה נָאֶה הָיָה אָדָם זֶה וְכַמָּה נָאִים מַעֲשָׂיו וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כְּדֶרֶךְ הַמְּלִיצִים אָז יֵשׁ כֹּחַ עַל-יְדֵי הַמְּלִיצָה לְעוֹרֵר וּלְשַׁבֵּר לֵב הָאָדָם מְאֹד כָּל זֶה שָׁמַעְנוּ מִפִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְאַחַר כָּךְ סִיֵּם אֲבָל יֵשׁ מֵלִיץ שֶׁהוּא פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּחִינַת וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִּי כַּנַּ"ל
Similarly below: we see with our senses the power of melitzah. If one tells a person plainly that so-and-so died, he would not be so aroused to weep greatly. But if one arouses him through the way of melitzah — expanding the matter: how fine this person was, how beautiful his deeds — as orators do — then through melitzah one has the power to arouse and shatter the person's heart greatly. All this we heard from Rabbainu z"l. And then he concluded: "But there is an orator who is among the sinners of Yisrael — 'u'melitzecha pashu vi.'"
וְהִנֵּה עִנְיָן זֶה שֶׁל מַעֲלַת הַמְּלִיצָה הוּא נִצְרָךְ מְאֹד לְכָל אָדָם הֶחָפֵץ חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְנִצְחִיִּים הָרוֹצֶה לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה' לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הָעֵצָה הַכְּלָלִית שֶׁהוּא יְסוֹד כָּל הָעֵצוֹת הוּא הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַשִּיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, כַּמְבֹאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּכָל יוֹם לֵילֵךְ לְמָקוֹם מְיֻחָד לְהִתְבּוֹדֵד שָׁם וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וּלְהַרְבּוֹת בִּטְעָנוֹת וְהַפְצָרוֹת וּבַקָּשׁוֹת וּפִיּוּסִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, ( דְּהַיְנוּ בִּמְדִינָתֵנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים בּוֹ) שֶׁיַּעְזְרֵהוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וִיזַכֵּהוּ לָשׁוּב מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְכוּ' וּלְעִנְיָן זֶה הוּא דָּבָר גָּדוֹל עִנְיַן הַמְּלִיצָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַרְחִיב שִׂיחָתוֹ וּלְהַרְבּוֹת בִּטְעָנוֹת וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא לְעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים חֲדָשִׁים וּטְעָנוֹת נָאוֹת וְדִבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל רַחֲמִים הַרְבֵּה כְּדֶרֶךְ הַמַּפְצִירִים, כְּדֶרֶךְ הַבָּאִים לִפְנֵי מְלָכִים וְשׁוֹפְטִים לְהִתְחַנֵּן עַל נַפְשָׁם כְּשֶׁיּוֹדְעִים בְּעַצְמָם שֶׁהֵם חַיָּבִים וְהֵם בָּאִים לְפַיְּסָם שֶׁאָז מִגֹּדֶל מְרִירוּת נַפְשָׁם יוֹצֵא מִלִּבָּם מִמֵּילָא דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים הַרְבֵּה עַד שֶׁלִּפְעָמִים מְעוֹרְרִים לֵב הַמֶּלֶךְ אוֹ הַשּׁוֹפֵט עַד שֶׁמַּתְחִיל לִבְכּוֹת עִמָּהֶם גַּם כֵּן מִגֹּדֶל הָרַחֲמָנוּת וְכַיּוֹצֵא בְּדִבּוּרִים אֵלֶּה הַרְבֵּה: (ליקוטי מוהר״ן תנינא כה; צו; קא). כִּי לְעִנְיַן שִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ שֶׁהוּא עִקַּר הַתַּכְלִית הָאֱמֶת שֶׁצְּרִיכִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי זֶה לְחַיִּים נִצְחִיִּים לְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים וּלְהִנָּצֵל מִבְּאֵר שַׁחַת וּמִטִּיט הַיָּוֵן וְכוּ' וְכוּ'. לְעִנְיָן זֶה צְרִיכִין כָּל מִינֵי דִּבּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְרִצּוּיִים וּפִיּוּסִים וְהַפְצָרוֹת וְרַחֲמָנוּת וַחֲנִינָה וּטְעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וְכָל עִנְיְנֵי דִּבּוּרִים אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה הֵם כֻּלָּם כְּלוּלִים בִּבְחִינַת מְלִיצָה, כִּי כָּל זֶה נִמְשָׁךְ בְּשָׁרְשׁוֹ מִבְּחִינַת מְלִיצָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁמִּשָּׁם יִסֵּד דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, סֵפֶר תְּהִלִּים בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁזָּכָה עַל-יְדֵי רוּחַ קָדְשׁוֹ לִמְלִיצָה דִּקְדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת עַד שֶׁזָּכָה שֶׁסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ סֵפֶר תְּהִלִּים כָּלוּל מִכָּל לְשׁוֹנוֹת הַמְּלִיצָה הַקְּדוֹשָׁה, (ראה המקורות הנ״ל: ליקוטי מוהר״ן תנינא כה; צו; קא).
This matter of the greatness of melitzah is extremely necessary for every person who desires true, eternal life — who wishes to approach the holy, walk in the ways of Hashem, and return to Him. For the general counsel that is the foundation of all counsels is hisbodedus — private conversation between oneself and one's Creator — as explained by us many times (Likutay Moharan II:25, 96, 101). That is: one should accustom oneself each day to go to a designated place for hisbodedus, to express one's conversation before Him as a man speaks to his friend — multiplying arguments, entreaties, requests, and persuasions in the language one speaks (in our country, in Yiddish which we speak) — that Hashem help him, enable him to return from evil ways and draw close to Him. For this purpose the matter of melitzah is a great thing: accustoming oneself to expand his conversation and multiply arguments, seeking to find for himself each time fresh words of supplication and appeasement, proper arguments, and many words of arousal of compassion — like those who plead, like those who come before kings and judges to plead for their lives when they know themselves to be guilty and come to appease them. Then, from the great bitterness of their soul, many words of supplication and appeasement emerge from their hearts on their own, until sometimes they arouse the heart of the king or judge so that he too begins to weep with them from great compassion, and many similar words. For the matter of private conversation between oneself and one's Creator — which is the true essential tachlis, through which one merits eternal life forever and ever, and is saved from the pit and the mire — for this, one needs every kind of speech in the world: supplications, requests, appeasements, persuasions, entreaties, compassion, grace, arguments, and the like in great abundance. All such speech is encompassed in the aspect of melitzah — for all this derives at root from the upper melitzah, from which King David composed Sefer Tehillim through his Ru'ach HaKodesh. He merited through his Ru'ach HaKodesh the holy melitzah in truth, until his holy Sefer Tehillim encompasses all expressions of holy melitzah.
Additional supplied English source paragraph · Related references [359], [360], [361]
For this very merit that one teaches concerning a person — if he would say it just so, without the ways of melitzah [expressive pleading], it would accomplish nothing to arouse compassion upon him; for even without him this merit is already known. The main power of the one who advocates merit, to bring about salvation and compassion, is through melitzah — by saying that merit, and similar merits that he teaches, in the way of melitzah: presenting the matter beautifully, with fitting and proper arguments, with beautiful words and beautiful expression. Through this he has power to arouse Above compassion and salvation. And below as well, the power of melitzah is plainly seen: if one would merely tell a person that so-and-so died, he would not be aroused so much to weep greatly; but if they arouse him about the deceased through melitzah, presenting and expanding the matter — how fine this person was, how fine were his deeds, and the like, in the way of the melitzim — then through the melitzah there is power to arouse and greatly break a person's heart. All this we heard from the mouth of Rabbainu, zichrono livrachah. Afterward he concluded: but there is a melitz who is among the sinners of Yisrael, in the aspect of "oomileetzechuh pushoo vee" (Yeshayahu 43:27) — "your interpreters/advocates have rebelled against Me," as mentioned above. Behold, this matter — the greatness of melitzah — is very necessary for every person who desires true and eternal life and wants to approach the holy, to walk in the ways of Hashem and return to Him yisburach. For the general advice, which is the foundation of all advice, is hisbodedus and conversation between oneself and one's Creator, as we have explained many times (see Likutay Moharan II:25, 96, 101): that a person should accustom himself every day to go to a designated place to be alone there and explain his conversation before Him yisburach as one man speaks with his fellow, multiplying arguments, urgings, requests, and appeasements in the language that one speaks — in our country, in the Ashkenaz language that we speak — that Hashem yisburach should help him and enable him to return from his evil deeds and draw close to Him yisburach, etc.
וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר לֵב הָאָדָם וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּכַוָּנַת הַלֵּב וּלְקָרֵב אֶת הָאָדָם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהִנֵּה מֵחֲמַת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה הַמְּלִיצָה יְקָרָה מְאֹד מִזֶּה נִמְשָׁךְ שֶׁאֵצֶל הַכַּת הַנַּ"ל נָפְלָה הַמְּלִיצָה עַד שֶׁהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּבָחֲרוּ בִּמְלִיצָה לְרָעָתָם לְבַלּוֹת כָּל יְמֵיהֶם עַל דַּרְכֵי מְלִיצָה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לֵב יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם לְדַרְכֵי הַמְחַקְּרִים וְהַפִּלוֹסוֹפִים אֲשֶׁר כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי זֶה עוֹקְרִין אֶת עַצְמָן וְאֶת בְּנֵיהֶם וְתַלְמִידֵיהֶם הַהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹתָם מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם דַּרְכֵיהֶם הָרָעִים לְמַה שֶּׁבָּאִים עַל -יְדֵי מְלִיצֵיהֶם הַפּוֹשְׁעִים עַד שֶׁמְּחַלְּלִים שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא.
Therefore it truly has great power to arouse the human heart and arouse the Upper Compassion — when said with heartfelt kavvanah — drawing the person close to Hashem. Since in kedushah melitzah is so exceedingly precious, from this derives its fall among the group described above — who inverted the words of the Living God and chose melitzah for their detriment: spending all their days on the ways of melitzah to draw the hearts of Yisrael, chas vishalom, to the ways of the philosophers and investigators — "cul bu'ehuh loa yishoovoon viloa yaseegoo urchoas chayim" — "all who enter there do not return and do not attain the paths of life" — uprooting themselves, their children, and their followers from both worlds, as their evil ways are known and famous: what comes about through their sinful orators — until they desecrate Shabbos publicly,
וּמְדַבְּרִים סָרָה עַל ה' וְעַל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה עַל תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים.
speak rebellion against Hashem and His holy Torah, against the Tanna'im and Amora'im,
Additional supplied English source paragraph · Related references [364]
mock the aggados of our Sages in the Gemara and Midrashim, walk in the ways and customs of the gentiles, and force themselves to adopt their ways in every respect — dwellings, utensils, clothing, and all their mannerisms. The holy Torah warned us (Vayikra 18:3): "Oovichookoasaihem loa sailaichoo" — "In their statutes you shall not walk" — it is forbidden to resemble them in any matter.
וּמִתְלוֹצְצִים מֵאַגָּדַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁבַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים וְהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּבְמִנְהֲגֵיהֶם וּמַכְרִיחִים אֶת עַצְמָם וּמַרְגִּילִים אֶת עַצְמָם בְּכָל עֵת לָלֶכֶת בְּדַרְכֵיהֶם וּבְמִנְהֲגֵיהֶם דַּיְקָא הֵן בְּעִנְיְנֵי הַדִּירוֹת וְכֵלִים וּבְמַלְבּוּשֵׁיהֶם וּבְכָל תְּנוּעוֹתֵיהֶם כַּמְפֻרְסָם אֲשֶׁר הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִזְהִירָנוּ עַל זֶה ( וַיִּקְרָא יח) וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ שֶׁאָסוּר לְהִתְדַּמּוֹת לָהֶם בְּשׁוּם דָּבָר, כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ ( יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן קעח) וּלְבַלּוֹת יָמִים עַל מְלִיצָה כָּזוֹ שֶׁאֵינָהּ מְקָרֶבֶת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלַעֲבוֹדָתוֹ אַדְּרַבָּא מַרְחֶקֶת וְעוֹקֶרֶת אֶת הָאָדָם מִלְּגַמְרֵי רַחֲמָנָא לִצְּלַן בְּוַדַּאי אֵין שִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה וְהוּא מַמָּשׁ עִנְיַן הַכַּת הַנַּ"ל, שֶׁבָּחֲרוּ בְּאִישׁ צָרְפַתִּי מְשֻׁגָּע לְמֶלֶךְ בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה מֵלִיץ נִפְלָא וְהָיָה יוֹדֵעַ כַּמָּה לְשׁוֹנוֹת וְהָיָה מְדַבֵּר תָּמִיד אֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם רוֹצִים לְכַסּוֹת הַשֶּׁקֶר וְהָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם בֶּאֱמֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁבַּתְּחִלָּה מַטְעִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים שֶׁרוֹצִים לְלַמְּדָם מִקְרָא הֵיטֵב בְּכָל דִּקְדּוּק הַלָּשׁוֹן, אֲבָל בֶּאֱמֶת כָּל כַּוָּנָתָם לְהָרַע
They mock the Aggadah of our Sages, zichronam livrachah, in the Gemara and Midrashim, and they walk in the ways of the nations and in their customs. They force themselves and accustom themselves at every moment to walk specifically in their ways and customs — whether in matters of dwellings and utensils, in their clothing, and in all their movements, as is well known — even though the holy Torah warned us about this (Vayikra 18:3), "Oovichookoasaihem loa sailaichoo" — "In their statutes you shall not walk"; it is forbidden to imitate them in any matter, as is explained in Shulchan Aruch (Yoreh De'ah 178). To spend one's days on such melitzah, which does not draw one close to Hashem yisburach and His service — on the contrary, it distances and uproots a person completely, rachmana litzlan — certainly there is no greater madness than this. This is exactly the matter of the aforementioned group, who chose a mad Frenchman as king because he was a wondrous orator, knew many languages, and spoke constantly, even to himself. And although they want to cover over their falsehood and apikorsus, in truth — meaning that at first they mislead Bnei Yisrael and say that they want to teach them Mikra well, with every precision of language — in truth, all their intention is to do harm.
Additional supplied English source paragraph · Related references [364]
Even though they wish to conceal their falsehood and heresy with truth — initially misleading the Children of Yisrael by saying they wish to teach them Scripture properly with all the precision of language — in truth their entire intention is for evil.
וְזֶה עִקַּר הָאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם שֶׁכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְגַמְרֵי כְּמוֹ הַקָּרָאִים מַמָּשׁ וּכְשֶׁכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲזַי מִמֵּילָא הֵם כּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כִּי אֵין יוֹדְעִים שׁוּם דָּבָר מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּלִי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים שֶׁהוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְתִפַּח רוּחָם וְנִשְׁמָתָם שֶׁמַּכְרִיחִים עַצְמָם תָּמִיד לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי דֶּרֶךְ הַפָּשׁוּט דַּיְקָא בְּלִי שׁוּם דְּרָשָׁה מִדְרָשׁוֹת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּפְנִימִיּוּת כַּוָּנָתָם הָרָעָה נִכָּר לְעֵין כֹּל לְמִי שֶׁבָּקִי בָּהֶם קְצָת וּבְדַרְכֵיהֶם הָרָעִים שֶׁכָּל כַּוָּנָתָם לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה לְבַד כְּאִלּוּ אֵין בָּהּ שׁוּם פְּנִימִיּוּת חַס וְשָׁלוֹם וְהֵם מְשַׁבְּחִים אֶת משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְאֹד וְאוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהָיָה מֵלִיץ וּבַעַל לָשׁוֹן גָּדוֹל מְאֹד.
The essential core of their heresy is that they deny the Torah SheBa'al Peh [Oral Torah] entirely, exactly like the Karaites. And when they deny the Oral Torah, they automatically deny the Written Torah — for nothing of the Written Torah can be known without the words of our Sages in the Gemara and Midrashim, which is the Oral Torah. May their spirit and soul expire! They constantly force themselves to interpret Scripture according to the plain meaning alone, without any of the expositions of our Sages. Their evil inner intention is apparent to all who are somewhat familiar with them and their evil ways — their entire aim is to interpret Scripture only according to the ways of melitzah, as if it contains no inner meaning, chas vishalom. They praise Moshe Rabbainu greatly and say about him that he was a great orator and master of language.
וּקְצָת נְבִיאִים אֵין נִרְאֶה לָהֶם דִּבְרֵי מְלִיצָתָם אוֹי לָהֶם אוֹי לְנַפְשָׁם וְאִם יְדַלְּגוּ עַל הֶהָרִים וְאִם יְקַפְּצוּ עַל הַגְּבָעוֹת לֹא יוּכְלוּ לְפָרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁתִּהְיֶה מִתְיַשֶּׁבֶת עַל-פִּי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה, כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת בַּתּוֹרָה בְּלִי שִׁעוּר שֶׁאֵין סוֹבְלִים פֵּרוּשׁ עַל-פִּי פָּשׁוּט כְּלָל, וּבִפְרָט שֶׁהֵם סוֹתְרִים הַדִּין כְּפִי הַמְקֻבָּל בְּיָדֵינוּ מִפִּי משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן ( דְּבָרִים טז) שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וְכוּ' וְכֵן ( שָׁם) וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בְּפֶסַח שֶׁבֶּאֱמֶת אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צְלִי וְכֵן ( שָׁם כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וּבִפְרָט כָּל הַסִּפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁכָּל אוֹת וְאוֹת וּבְכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה הַקְּדֻשָּׁה יֵשׁ רָזִין עִלָּאִין רָזִין גְּנִיזִין רָזִין וְרָזִין דְּרָזִין לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית וּכְבָר מְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁמְּקַלֵּל הַרְבֵּה אֶת הַכּוֹפְרִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאֵין בְּהַתּוֹרָה כִּי אִם הַפְּשׁוּטוֹ (זוהר בהעלותך קנב ע״א).
And certain prophets whose melitzah does not appear [elegant] to them — woe to them! Woe to their souls! Even if they leap upon the mountains and skip upon the hills, they cannot interpret the holy Torah so that it accords with the ways of melitzah. For there are innumerable verses in the Torah that cannot bear a plain interpretation at all — especially where they contradict the law as received by us from Moshe Rabbainu himself: for example, "Shaishes yumim toachal matzos" [seemingly six days instead of seven], and "Ooveeshaltuh vi'uchaltuh" in Pesach [seemingly cooking, when it may only be eaten roasted], and "Arbu'im yakenoo" [seemingly forty lashes instead of thirty-nine], and many more like these. Especially all the narrative portions of the Torah — in every letter and every point of the entire holy Torah there are razin ila'in, razin g'nizin, razin v'razin dirazin [supreme mysteries, hidden mysteries, mysteries upon mysteries] upward without end. The holy Zohar (Bihaloaschuh 152a) already curses extensively those heretics who say the Torah contains only its plain meaning.
וְעַל-כֵּן בֶּאֱמֶת אֵין צְרִיכִין לִלְמֹד מִקְרָא כִּי אִם עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י לְבַד, שֶׁרַשִׁ"י הַקָּדוֹשׁ מַכְרִיחַ עַצְמוֹ מְאֹד לְפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל-פִּי פְּשׁוּטוֹ אֲבָל בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְפָרְשׁוֹ עַל-פִּי פְּשׁוּטוֹ מֵחֲמַת קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא מְפָרְשׁוֹ עַל-פִּי דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.
Therefore in truth one should only study Scripture with the commentary of Rashi alone. Rashi haKadosh makes every effort to explain Scripture according to its plain meaning — but wherever it is impossible to do so on account of the tradition received from our Sages, he explains according to the words of our Sages.
וְגַם בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁמְּפָרֵשׁ הַמִּקְרָא עַל פִּי פָּשׁוּט מֵבִיא עַל-פִּי רֹב דִּבְרֵי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמִדְרָשִׁים וּגְמָרָא לֵידַע וּלְהוֹדִיעַ שֶׁיֵּשׁ עוֹד כַּמָּה דְּרָשׁוֹת בָּזֶה הַמִּקְרָא וְהַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ"י לִלְמֹד בֵּאוּר שֶׁלָּהֶם הָרָע וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַפֵּרוּשִׁים הוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים. וְעוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ מֵחֵי הַחַיִּים וּמִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה כָּאן, כִּי יִקְצְרוּ הֲמוֹן יְרִיעוֹת לְסַפֵּר בְּגֹדֶל מְרִירוּת הַצָּרָה הַזֹּאת שֶׁנִּתְהַוֶּה עַכְשָׁיו בְּדוֹרוֹתֵינוּ שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה הַנֶּגַע הַזֹּאת גַּם בִּמְדִינָתֵנוּ:
And even where he does explain according to the plain meaning, he mostly brings the words of our Sages from Midrashim and Gemara — to know and to make known that there are many more expositions in that verse. One who separates himself from the commentary of Rashi to study their evil commentary and similar commentaries — separates himself from life, uprooting himself from the Source of Life and from His holy Torah. It is impossible to elaborate here, for a multitude of scrolls would be insufficient to tell of the great bitterness of this calamity that has now arisen in our generation — that this plague has spread even in our country.
וְעִקַּר מַעֲלַת הַמְּלִיצָה הוּא בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי לִזְכּוֹת לְהִתְקָרֵב עַל יָדָהּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִמְלִיצָה כָּזֹאת וּמְבַלֶּה יָמָיו לְהַמְלִיץ דְּבָרָיו לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים וְכוּ', אוֹ לְהַמְלִיץ דְּבָרָיו לְיִשְׂרָאֵל לְעוֹרְרָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אַשְׁרֵי לוֹ אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ וּמִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת אֵינוֹ מְעַכֵּב לַעֲבוֹדָתוֹ, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו וְאֵינוֹ חָפֵץ מֵהָאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאֵין בִּיכָלְתּוֹ וְיָכוֹל לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל -יְדֵי שִׂיחָתוֹ אֵיךְ שֶׁהוּא וְאֵיךְ שֶׁדָּבָר יִהְיֶה נֶחְשָׁב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִמְלִיצָה יָפָה וְנָאָה, כִּי אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָעִקָּר הוּא הָאֱמֶת שֶׁיְּהֵא כַּוָּנַת לִבּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאוּהוּ בֶּאֱמֶת, וּמִי שֶׁמְּכַוֵּן לִבּוֹ בֶּאֱמֶת, אֲזַי אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵלִיץ וְלֹא לָמַד דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה מֵעוֹלָם, אַף-עַל-פִּי-כֵן מִמֵּילָא נִפְתָּח פִּיו וְלִבּוֹ, וְיוּכַל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים נָאִים וּטְעָנוֹת נְכוֹנוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ', שֶׁהֵם נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת מְלִיצָה דִּקְדֻשָּׁה. וְעַל כָּל פָּנִים לֹא יְקַלְקֵל בִּדְבָרָיו,
The essential greatness of melitzah is for the true tachlis: to merit drawing close through it to Hashem. Whoever merits such melitzah and spends his days advocating his case before Hashem in tefillah and supplication, or advocating his words to Yisrael to arouse them to His true service — fortunate is he! Fortunate is his portion! And whoever does not merit this in completeness — it does not hinder his service. For HaKadosh Baruch Hu does not come in tyranny with His creatures and does not demand of a person what is not in his power. One can draw close to Hashem through one's conversation however it may be — and however one speaks, it will be considered by Hashem a beautiful and fine melitzah. For before Hashem the essential thing is the truth — that one's heart-intention be truthful: "Kuroav Hashem lichol koaruv, lichol ashehr yikra'oohoo bi'emess" — "Hashem is close to all who call upon Him, to all who call upon Him in truth." Whoever directs his heart in truth — even if he is no orator and never learned the ways of melitzah — his mouth and heart open of their own accord, and he can speak beautiful words and proper arguments to Hashem, drawn from the holy melitzah. At the very least, he will not ruin things with his words.
אֲבָל אֵלּוּ הַנַּ"ל הַמַּרְגִּילִים בְּנֵיהֶם לִלְמֹד מִקְרָא עַל-פִּי דַּרְכֵי הַמְּלִיצָה שֶׁלָּהֶם שֶׁבָּאִים עַל -יְדֵי זֶה לִכְפִירוֹת גְּדוֹלוֹת וְרִשְׁעוּת מְפֻרְסָם כַּנַּ"ל עַל זֶה נֶאֱמַר, וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי כַּנַּ"ל וְעַל זֶה נֶאֱמַר ( עֲרָכִין טו) וּמַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ( עָמוֹס ה) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְכוּ' וּכְתִיב ( יְחֶזְקֵאל לה), וְהַעְתַּרְתֶּם עָלָי דִּבְרֵיכֶם.
But those who accustom their children to study Scripture through their methods of melitzah — who come through this to great heresies and famous wickedness — of them it is said: "U'melitzecha pashu vee." And: "Oomah yisroan livaal halushoan" — "What advantage has the master of language?" (Arachin 15b). And: "Husair mai'uleye hamoan sheerechuh" — "Remove from Me the noise of your songs" (Amos 5:23). And: "Vihatartem uleye divraichem" — "You have multiplied your words against Me" (Yechezkel 35:13).
וּכְתִיב ( תְּהִלִּים עה), אַל תָּרִימוּ לַמָּרוֹם קַרְנְכֶם תְּדַבְּרוּ בְּצַוָּאר עָתָק וּכְתִיב ( שָׁם לא), תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'תֵּאָלַמְנָה', יִתְפָּרְכוּן יִתְרַחֲשׁוּן יִשְׁתַּתְּקוּן, הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ' הַכְּלָל שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מְלִיצָה דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהִיא דָּבָר יָקָר מְאֹד עַל-יְדֵי זֶה נִתְעוּ עַל-יְדֵי תַּאֲוָתָם הָרָעוֹת עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא דַּבְּרָן וּבַעַל מְלִיצָה וּבָחֲרוּ לָהֶם אִישׁ צָרְפַתִּי מְשֻׁגָּע שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כַּמָּה לְשׁוֹנוֹת, לְמֶלֶךְ, וּבְוַדַּאי הוֹלִיךְ אוֹתָם בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, אוֹי לָהֶם:
And: "Al tureemoo lamuroam karnichem, tidabroo vitzavur usuk" — "Do not raise your horn on high; do not speak with an arrogant neck" (Tehillim 75:6). And: "Tai'ulamnuh sifsay shukehr hadoavroas al tzadik usuk bigavuh vuvooz" (Tehillim 31:19) — "Let lying lips be silenced, which speak against the Righteous One arrogantly and with contempt." Our Sages said: "'Let them be silenced' — let them be convulsed, let them tremble, let them be stilled — those who speak against the Righteous One of the world." The summary: because there is a holy melitzah that is exceedingly precious, from this they strayed through their evil desires until they said the essential tachlis is an orator and master of melitzah — and they chose a mad Frenchman who knew many languages as their king. And he certainly led them on the straight path... Woe to them.
אות ח§8
וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית שִׂמְחָה וְשִׁכְרוּת מְבֹאָר גַּם כֵּן קְצָת,.
The group that said the essential tachlis is simchah and drunkenness: this is also somewhat explained. For simchah dikdushah [holy joy] is certainly a very great thing — to rejoice in Hashem and His holy Torah, which is the essential completion of avodah, as it says (Devarim 28:47): "Tachas ashehr loa uvadtuh es Hashem Elokechuh bisimchuh" — "Because you did not serve Hashem your God with joy." Holy simchah is the holy point of all the mitzvos: "Pikooday Hashem yishurim misamchay laiv" — "The precepts of Hashem are upright, gladdening the heart" (Tehillim 19:8). The essential thing is to merit rejoicing in Hashem: "Anochi esmach baHashem" — "I shall rejoice in Hashem" (Tehillim 104:34). And: "Kee voa yismach leebainoo" — "For in Him our heart rejoices" (Tehillim 33:21). And: "Vi'uvoa'uh… el Ai-l simchas geelee" — "I shall come... to God, the joy of my gladness" (Tehillim 43:4). And: "Simchoo vaHashem vigeeloo tzadikim" — "Rejoice in Hashem and exult, O tzadikim" (Tehillim 32:11).
כִּי שִׂמְחָה דִּקְדֻשָּׁה הוּא בְּוַדַּאי דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד, דְּהַיְנוּ לִשְׂמֹחַ בַּה' וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( דְּבָרִים כח), תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְכוּ' כִּי שִׂמְחָה דִּקְדֻשָּׁה הִוא הַנְּקֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים יט), פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב כִּי הָעִקָּר הוּא לִזְכּוֹת לִשְׂמֹחַ בַּה' בִּבְחִינַת ( שָׁם קד) אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה' וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שָׁם לג), כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ וְכוּ' וּכְתִיב ( שָׁם מג) וְאָבוֹאָה וְכוּ' אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וּכְתִיב ( שָׁם לב) שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וּכְתִיב ( שָׁם צז), ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ וְכוּ' יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְכוּ' וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם ( קֹהֶלֶת ח), וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם וְכוּ' כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ, שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁהוּא בִּכְלַל הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה הָאֲמִתִּית יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ כָּל יָמָיו בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, כְּשֶׁיִּזְכֹּר אֶת עַצְמוֹ הַטּוֹבָה וְהַחֶסֶד הַנִּפְלָא שֶׁעָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ עַל-יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר פָּתַח אֶת עֵינֵינוּ וְהִמְשִׁיךְ עָלֵינוּ אֶת הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה לְהַאֲמִין בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ, לְקַיֵּם תּוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן וְכֻלָּנוּ מַאֲמִינִים בֵּאלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח אֲדוֹן כֹּל לְעֵלָּא מִן כֹּלָא וְלֵית לְעֵלָּא מִנֵּהּ.
Concerning this, Sh'lomo HaMelech said (Koheles 8:15): "Visheebachtee anee es hasimchuh" — "I praised joy" — which has no good for a person except to eat, drink, and be glad. Our Sages expounded (Shabbos 30b): "'To eat, drink, and be glad' — on Shabbosos and Yamim Tovim." For in truth, whoever is within the holy true emunah has cause to rejoice all his days, at every moment, when he recalls the goodness and wondrous kindness Hashem did with us through Moshe Rabbainu — who opened our eyes and drew upon us the holy emunah: to believe in Hashem and in Moshe His servant, to fulfill His Torah and holy mitzvos each day. Even the sinners of Yisrael are full of mitzvos like a pomegranate, and we all believe in the Living God, the eternal King — alive forever, enduring eternally, Master of all, above all, with none above Him. May His Name be blessed in the mouth of all the living, forever.
יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּפִי כֹּל חַי לָנֶצַח וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה עֹצֶם הַשִּמְחָה הַזֹּאת כִּי לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר כִּי הַשִּמְחָה הַזֹּאת הוּא לְכָל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ בִּבְחִינַת נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ וְכוּ', כַּמְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר וּמֵהַשִּמְחָה הַקְּדוֹשָׁה הַזֹּאת כְּשֶׁנִּפְגֶּמֶת חַס וְשָׁלוֹם, מִזֶּה נִשְׁתַּלְשֵׁל הַטָּעוּת שֶׁל הַכַּת הַנַּ"ל שֶׁבָּחֲרוּ בְּהַשִּמְחָה שֶׁל הוֹלֵלוּת וְשִׁכְרוּת שֶׁעַל זֶה נֶאֱמַר ( קֹהֶלֶת ב), וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין ( דַּף ל), 'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה', זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה 'וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּמְחָה', זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ' אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה:
It is impossible to explain in writing or speech the enormity of this joy — for His greatness is unsearchable. This joy is for each person according to what he estimates in his heart — in the aspect of: "Noaduh bashi'urim baluh" — "Her husband is known at the gates" — each according to his own gates. From this holy simchah, when it is damaged chas vishalom, the error of the group above derives — who chose the simchah of folly and drunkenness. Of this it says (Koheles 2:2): "Oolisimchuh ma zoa oasuh" — "And of joy, what does it accomplish?" Our Sages said: "'What does it accomplish?' — this is joy not of mitzvah. 'I praised joy' — this is joy of mitzvah." Teaching us: the Shechinah does not rest from sadness but from the joy of mitzvah.
אות ט§9
וְכֵן בְּעִנְיַן הַחָכְמָה, שֶׁהָיְתָה כַּת אַחַת שֶׁחָקְרוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא חָכְמָה, זֶה הַטָּעוּת מְבֹאָר מְאֹד מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי בְּוַדַּאי הוּא אֱמֶת שֶׁחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה יְקָרָה מְאֹד, כִּי כָּל הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל-יְדֵי הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים קד), כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְהַחָכְמָה הִיא חִיּוּת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( קֹהֶלֶת ז), הַחָכְמָה תְּחַיֶּה.
Regarding chochmah [wisdom]: there was another group that investigated and said the essential tachlis is wisdom. This error is very clearly explained in terms of its source. For certainly it is true that chochmah dikdushah is exceedingly precious — all Creation was through chochmah: "Koolum bichochmuh useesuh" — "You made them all with wisdom" (Tehillim 104:24). Chochmah is the life-force of everything: "HaChochmuh ticha'yeh" — "Wisdom gives life" (Koheles 7:12).
אֲבָל עִקַּר הַחָכְמָה הִיא לְיִרְאָה אֶת ה' וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים קיא), רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' וְכוּ'.
But the essential chochmah is to fear Hashem and serve Him: "Raishis chochmuh yeeras Hashem" — "The beginning of wisdom is the fear of Hashem" (Tehillim 111:10). The essential truth of chochmah is to know that wisdom is far from us: "Umartee echkumuh vihee richoakuh meemeney" — "I said I would become wise, but it is far from me" (Koheles 7:23). As Rabbainu z"l explained: the essential wisdom is to realize that wisdom is far from him. For in truth: "Ain chochmah v'ain t'vunah v'ain aitzah l'neged Hashem" (Mishlai 21:30) — "There is no wisdom, understanding, or counsel against Hashem."
כִּי עִקַּר אֲמִתִּית הַחָכְמָה הוּא לָדַעַת שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת ( קֹהֶלֶת ז), אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיַּשְׂכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' וְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית הוּא מִי שֶׁזּוֹכֶה לְשֵׂכֶל הָאֱמֶת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל הָאֱמֶת שֶׁהָעִקָּר הוּא לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִזְכֶּה לְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( יִרְמְיָה ט), אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְכוּ' כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי וּכְתִיב ( מִשְׁלֵי א), יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דַּעַת.
The essential true chochmah is for one who merits the true intellect — to understand and perceive the truth that the essential thing is to serve Him in temimus and complete peshitus [simplicity]. Through this specifically one merits the essential true chochmah: to know Him in complete emunah in truth — which is the essential chochmah. As it says (Mishlai 9:10): "Al yis'halail chuchum bichuchmusoa… kee eem bizoas yis'halail hamis'halail: haskail vi'yudoa'ah oasee" — "Let not the wise man glory in his wisdom... but let him who glories, glory in this: that he understands and knows Me." And: "Yeeras Hashem raishis da'as" — "The fear of Hashem is the beginning of knowledge" (Mishlai 1:7).
אֲבָל מִי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, מִכָּל שֶׁכֵּן הַכּוֹפְרִים לְגַמְרֵי בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר ( יִרְמְיָה ח), הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאֲסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם, כִּי אֵין שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה, כְּשֶׁאָדָם יְלוּד אִשָּׁה קָרוּץ מֵחֹמֶר רוֹצֶה לַחֲקֹר וּלְהַשִּיג בְּשִׂכְלוֹ דַּרְכֵי ה' וְרוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם עַל ה' לֵידַע טַעֲמֵי מִצְוֹתָיו עַל-פִּי שִׂכְלוֹ אוֹ לֵידַע דַּרְכֵי הַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְעַל זֶה נֶאֱמַר ( מִשְׁלֵי כו), רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ וּכְתִיב ( יְשַׁעְיָה ה), הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְרֹב חָכְמָתוֹ אָמַר ( מִשְׁלֵי ל), כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא-בִינַת אָדָם לִי וַאֲפִלּוּ עַל קְצָת הַטָּעוּת שֶׁטָּעָה וְרָצָה לְהִתְחַכֵּם מְעַט כְּנֶגֶד תּוֹרַת משֶׁה, הִתְחָרֵט אַחַר כָּךְ מְאֹד וְאָמַר, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל וְכוּ' כִּי בַעַר אָנֹכִי וְכוּ' מִי עָלָה שָׁמַיִם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שְׁאָר אֲנָשִׁים הַכְּלָל, שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיְּקָרָה מְאֹד הִיא בְּחִינַת יִרְאַת ה', בְּחִינַת ( תְּהִלִּים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֶׁכָּל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם 'לְלוֹמְדֵיהֶם' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'לְעֹשֵׂיהֶם' ( בְּרָכוֹת יז).
But one whose chochmah exceeds his deeds — all the more so the complete heretics who deny the practical mitzvos, rachmana litzlan — of them it says (Yirmiyahu 8:9): "Heenay bidvar Hashem mu'usoo, vichuchmas meh luhem" — "They rejected the word of Hashem — what wisdom do they have?" There is no folly and madness greater than when a person born of woman, formed from clay, wishes to investigate and grasp with his intellect the ways of Hashem — wanting to outsmart God, to know the reasons for His mitzvos through his own intellect, or to understand His modes of governance. Of this it says (Mishlai 26:12): "Ru'eesuh eesh chuchum bi'ainuv? Tikvuh likseel meemenoo" — "Have you seen a man wise in his own eyes? There is more hope for a fool than for him." And (Yeshayahu 5:21): "Hoy chachumim bi'ainaihem" — "Woe to those wise in their own eyes."
וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה לַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת וּלְהַשִּיג אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת ( דְּבָרִים ד) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים וְכוּ' שֶׁזֶּה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג כִּי אִם עַל-יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חָכְמַת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא עִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( מִשְׁלֵי ח), אֲנִי חָכְמָה וְכוּ' אֲנִי בִינָה וְכוּ' וְאֶצְלָם נָפַל הַחָכְמָה הַזֹּאת דִּקְדֻשָּׁה עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עִקַּר הַתַּכְלִית אֲשֶׁר עַל-יְדֵי חָכְמוֹת כְּאִלּוּ הֵם עוֹקְרִים עַצְמָן וְאֶת הַנִּמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶם מֵעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה אֵין לוֹ שׁוּם חַיִּים כְּלָל וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ( אִיּוֹב ה), לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם שֶׁהַחֲכָמִים נִלְכָּדִים בְּחָכְמָתָם שֶׁל עַצְמָם וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת (שיחות הר״ן לב).
Sh'lomo HaMelech, due to his great wisdom, said (Mishlai 30:2): "Kee va'ar unoachee mai'eesh viloa veenas udum lee" — "For I am more brutish than any man, and have not the understanding of a man." Even for the slight error in which he wished to outsmart the Torah of Moshe slightly, he deeply regretted afterward and said: "Li'Eesee'ail viOochul… kee va'ar unoachee… mee uluh shumayim" — "I am weary, God, I am weary... for I am brutish... who has ascended to heaven?" As our Sages said — all the more so other people.
נִמְצָא שֶׁגַּם אֵלּוּ שֶׁבָּחֲרוּ בְּחָכְמָה לַתַּכְלִית צְרִיכִין גַּם כֵּן תִּקּוּן גָּדוֹל לַהֲשִׁיבָם מֵחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם אֶל הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִוא תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכַנַּ"ל:
The summary: the essential precious chochmah is the aspect of yir'as Hashem — "Raishis chochmuh yeeras Hashem, saichel toav lichol oasaihem" — "The beginning of wisdom is fear of Hashem, good understanding to all who do them" — "li'oasaihem" — "who do them," not "liloamdaihem" — "who study them" (Berachos 17a). Through deed specifically one merits the true chochmah: to know and perceive Him in the aspect of (Devarim 4:39): "Vi'yudatuh ha'yoam vahashaivoasuh el livuvechuh kee Hashem Hoo huElokim" — "You shall know today and set it upon your heart that Hashem is God." This holy Da'as cannot be attained except through Torah, mitzvos, and good deeds in temimus and peshitus — the wisdom of our holy Torah, the essential true wisdom: "Anee Chochmuh… Anee Veenuh" — "I am Wisdom... I am Understanding" (Mishlai 8:14). Among them the holy chochmah fell until they said their wisdoms — the external wisdoms — are the essential tachlis. Through such wisdoms they uproot themselves and their followers from this world and the World to Come, having no life in either world. As explained in Sichos Haran — The Words of Rabbi Nachman 32: one without emunah has no life at all. As it says (Iyov 5:13): "Loachaid chachumim bi'urmum" — "He catches the wise in their own craftiness" — the wise are trapped by their own wisdom.
אות י§10
וְכֵן הַכַּת שֶׁבָּחֲרוּ לָהֶם לְמֶלֶךְ מִי שֶׁאוֹכֵל הַרְבֵּה גַּם זֶה נִמְשָׁךְ מֵחֲמַת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה וַדַּאי מִצְוָה שֶׁיֹּאכַל הָאָדָם כְּפִי הַהֶכְרֵחַ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כֹּחַ לַעֲבֹד אֶת ה' וְגַם יֵשׁ אֲכִילָה שֶׁל מִצְוָה מַמָּשׁ, כְּגוֹן אֲכִילַת שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב וַאֲכִילַת מַצָּה וָקֳדָשִׁים וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ וְנָפַל לָהֶם הַטָּעוּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַתַּכְלִית הִיא הָאֲכִילָה וְשֶׁצְּרִיכִין לֶאֱכֹל הַרְבֵּה וְנִשְׁתַּגְּעוּ בְּשִׁגָּעוֹן שֶׁלָּהֶם שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַתַּכְלִית וּכְבָר מוּבָא בִּסְפָרִים שֶׁהָיָה מֶלֶךְ אֶחָד שֶׁהָיָה בְּטָעוּת שֶׁל הַכַּת הַזֹּאת שֶׁאָמַר שֶׁהַתַּכְלִית הִיא הָאֲכִילָה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר, אֱלֹקַי תֵּן לִי בֶּטֶן שֶׁאוּכַל לֶאֱכֹל הַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי סִפּוּר זֶה מִפִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפַעַם אַחֵר קֹדֶם שֶׁסִּפֵּר מַעֲשֶׂה זֹאת:
The group that chose as king whoever eats a great deal: this too derives from the fact that in kedushah it is certainly a mitzvah for a person to eat as necessary, so he has strength to serve Hashem. There is also eating that is actual mitzvah: eating of Shabbos and Yom Tov, eating matzah, eating kodashim [sacrificial foods]. From this the error fell upon them — they said the tachlis is eating, that one must eat a great deal, and they went mad in their madness that this is the essential tachlis. It is already recorded in sefarim that there was a king who held this group's error and said the tachlis is eating — and he would pray: "My God, give me a stomach so I can eat a great deal!" — as I heard this story from Rabbainu z"l on another occasion before he told this Story.
אות יא§11
וּבְיוֹתֵר נִתְעוּ וְנָבוֹכוּ אוֹתָהּ הַמְּדִינָה שֶׁל עֲשִׁירוּת שֶׁנָּפְלוּ לְתַאֲוַת מָמוֹן כָּל כָּךְ, עַד שֶׁכָּל הַחֲשִׁיבוּת וְהַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם הַכֹּל הָיָה כְּפִי רִבּוּי הַמָּמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכוּ' וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן מְעַט הָיָה נֶחְשָׁב אֶצְלָם לְחַיָּה אוֹ לְעוֹף וְכוּ' וְהָיָה לָהֶם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמַלְאָכִים עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ.
Most of all, the country of wealth strayed and was confused — they fell into the desire for money to such a degree that all their importance, greatness, and honor was entirely according to how much money one had. Whoever had little money was considered by them an animal or a bird. They had stars, constellations, and angels — until they came to actual avodah zarah: they made their wealthy people into gods and offered them sacrifices, as described in the Story.
שֶׁעָשׂוּ לְעַצְמָן אֶת הַבַּעֲלֵי מָמוֹן הַרְבֵּה לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְהִקְרִיבוּ לָהֶם קָרְבָּנוֹת וְכוּ' כְּכָל הַמְבֹאָר שָׁם בַּמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל. וּמְבֹאָר שָׁם שֶׁמִּכָּל הַתַּאֲווֹת יְכוֹלִין לְהוֹצִיא אֲבָל לֹא מִתַּאֲוַת מָמוֹן כִּי אִם עַל-יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לְהַגִּבּוֹר וְכוּ',.
It is explained there that from all desires one can be extracted, but not from the desire for money — except through "the Path" that the Gibor [the Mighty Warrior of the King] possesses. For this error and confusion of the group and country that chose the desire for money — this error is greater than all the errors of all the evil groups. Since a certain amount of money is a great necessity for a person, the error and confusion intensifies there more than anywhere — until it seems to them that money is the essential tachlis, chas vishalom, and one must spend all one's days on it. As is found among most of the world, rachmana litzlan.
כִּי זֶה הַטָּעוּת וְהַמְּבוּכָה שֶׁל הַכַּת וְהַמְּדִינָה שֶׁבָּחֲרוּ בְּתַאֲוַת מָמוֹן זֶה הַטָּעוּת גָּדוֹל יוֹתֵר מִכָּל מִינֵי טָעֻיּוֹת שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת הָרָעוֹת הַנַּ"ל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַמָּמוֹן הַמֻּכְרָח הוּא הֶכְרֵחַ גָּדוֹל לְהָאָדָם, עַל-כֵּן שָׁם מִתְגַּבֵּר הַטָּעוּת וְהַמְּבוּכָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַמָּמוֹן עִקַּר הַתַּכְלִית חַס וְשָׁלוֹם, וְשֶׁצְּרִיכִין לְבַלּוֹת כָּל יָמָיו עַל זֶה כַּאֲשֶׁר מָצוּי בְּרֹב הָעוֹלָם רַחֲמָנָא לִצְּלַן אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הוּא בְּהֵפֶךְ מַמָּשׁ, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר הַפַּרְנָסָה הוּא רַק מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים עה), כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים כִּי אֱלֹקִים שֹׁפֵט וְכוּ' וּצְרִיכִין לְמַעֵט בְּעֵסֶק וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלִבְטֹחַ בַּה' שֶׁיַּצְלִיחוּ בִּמְעַט הָעֵסֶק שֶׁעוֹסֵק וְיַזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּסִבָּה קַלָּה, וְיִהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ לְבַד:
In truth it is the exact opposite: the essential parnasah is only from Hashem alone, as it says (Tehillim 75:6): "Kee loa meemoatzuh oomeema'aruv viloa meemidbar hurim, kee Elokim shoafait" — "For not from east or west, not from the wilderness the mountains — for God is the Judge." One must minimize business and engage in Torah, trusting in Hashem that He will grant success through minimal effort and provide parnasah through an easy cause — having complete emunah in Hashem that everything is from Him alone.
אות יב§12
וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הַמִּדּוֹת הַנְּפוּלִין. שֶׁהֵם בְּחִינַת כָּל הַכִּתּוֹת רָעוֹת הַנַּ"ל הוּא עַל-יְדֵי תְּפִלָּה כַּנַּ"ל. כַּמְבֹאָר בַּכְּתָבִים שֶׁעִקַּר תִּקּוּן וּבֵרוּר כָּל הַמִּדּוֹת הוּא עַל-יְדֵי תְּפִלָּה דַּיְקָא (כתבי האר״י; פרי עץ חיים, שער התפילה, פרק ז).
This is the aspect of tefillah. The essential tikun of all the fallen Middos — which are the aspect of all the evil groups above — is through tefillah. As explained in the Writings of the Arizal (Pree Aitz Chaim, Shaar HaTifeeluh 7), the essential tikun [rectification] and birur [clarification] of all the Middos is specifically through tefillah.
וְזֶה בְּחִינַת 'תְּפִלָּה בַּעֲשָׂרָה' כְּדֵי לְבָרֵר וּלְתַקֵּן כָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל עַל-יְדֵי הַבַּעַל תְּפִלָּה עִם שְׁאָר אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל שֶׁכֻּלָּם יַחַד הֵם מִסְפַּר עֲשָׂרָה כַּנַּ"ל כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁמִּתְקַבְּצִין מִנְיַן עֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל נִמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם הֶאָרָה מֵעֲשָׂרָה בְּחִינוֹת הַנַּ"ל שֶׁל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת עוֹלָם הַתִּקּוּן שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מְתַקְּנִים כָּל הַכִּתּוֹת רָעוֹת הַנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת תִּקּוּן וַעֲלִיַּת הָעוֹלָמוֹת וְהַמִּדּוֹת כִּי כָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹ כֹּחַ מְיֻחָד לְתַקֵּן מִדָּה מְיֻחָד כְּגוֹן הַמֵּלִיץ שֶׁל הַמֶּלֶךְ צָרִיךְ לְתַקֵּן בְּחִינַת הַמְּלִיצָה הַנְּפוּלָה שֶׁהֵם הַכַּת הָרָעָה שֶׁבָּחֲרוּ מְלִיצָה וְדִבּוּר לְתַכְלִית שֶׁבָּחֲרוּ לָהֶם תְּחִלָּה אֵיזֶה מֵלִיץ רַע לְמֶלֶךְ.
This is the aspect of tefillah with ten — to clarify and rectify all the groups through the Ba'al Tefillah together with the other men of the King, who altogether number ten. For wherever a minyan of ten gathers to pray, an illumination is drawn upon them from the ten aspects of the men of the King — which are the aspect of Olam HaTikun. Through this, all the evil groups are rectified — which is the essential tikun and elevation of the worlds and the Middos.
וְאַחַר כָּךְ מָצְאוּ אֶת הַמֵּלִיץ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ וְעַל-יְדֵי זֶה הַמֵּלִיץ נִתְתַּקְּנוּ אַחַר כָּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הַכִּתּוֹת שֶׁכָּל אַחַת זָכְתָה אַחַר כָּךְ לְקַבֵּל לְמֶלֶךְ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַשַּׁיָּךְ לָהֶם לְפִי מִדָּתָם שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְתַּקְּנוּ אַחַר כָּךְ אַךְ עִקַּר הַתִּקּוּן הָיָה עַל-יְדֵי הַבַּעַל תְּפִלָּה שֶׁעַל יָדוֹ נִתְקַבְּצוּ וְנִתְאַסְּפוּ וְחָזְרוּ וְנִתְחַבְּרוּ יַחַד הַמֶּלֶךְ עִם כָּל בֵּיתוֹ וַאֲנָשָׁיו כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְגַם אַחַר כָּךְ שָׁלְחוּ אֶת הַבַּעַל תְּפִלָּה בְּכֹחָם לְכָל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל לְתַקְּנָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם,.
Each of the King's men has a unique power to rectify a specific Middah. For example: the Orator of the King must rectify the fallen melitzah (the evil group that chose melitzah as their tachlis). They first chose some evil orator as their king; afterward they found the King's Orator and accepted him as king — and through him they were rectified. So too with the other groups: each merited receiving as king one of the King's men corresponding to their Middah, through which they were later rectified.
כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי תְּפִלָּה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן כְּשֶׁמִּתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה לְהִתְפַּלֵּל הֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים הַנַּ"ל, שֶׁהֵם הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה מְתַקְּנִים בְּחִינַת פְּגַם הַמִּדּוֹת שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת רָעוֹת הַנַּ"ל, שֶׁעִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן הָעִקָּר הוּא הַבַּעַל תְּפִלָּה שֶׁהוּא הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְהַחַזָּן הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה הוּא נִקְרָא 'בַּעַל תְּפִלָּה' שֶׁמּוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַבַּעַל תְּפִלָּה כַּנַּ"ל:
But the essential tikun was through the Ba'al Tefillah: through him the King and all his household and men were gathered, reassembled, and reunited, as explained in the Story. And afterward, they sent the Ba'al Tefillah in their combined power to all the groups to rectify them — for the essential tikun is through tefillah. Therefore when ten gather to pray, they are the aspect of the ten men of the King — and through this they rectify the damage of the Middos of all the evil groups. The essential tikun is through tefillah. Therefore the essential figure is the Ba'al Tefillah — the shileyach tzeeboor [prayer leader], the chazzan who passes before the Ark — he is called "Ba'al Tefillah" who discharges the obligation of the many. For the essential tikun is through the Ba'al Tefillah.
אות יג§13
כִּי כָּל הַכִּתּוֹת רָעוֹת הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת מִדּוֹת הַנְּפוּלִין כַּנַּ"ל. וְהֵם בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן כַּנִּרְאֶה בַּחוּשׁ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַנַּעֲשֶׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַל-יְדֵי פְּגַם הַמִּדּוֹת רָעוֹת הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּגָם וְטָעֻיּוֹת וּמְבוּכָה שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁלְּהוּטִים בְּיוֹתֵר אַחַר הַכָּבוֹד וְרוֹדְפִים אַחַר הַכָּבוֹד מְאֹד, וְאוֹבְדִים עוֹלָמָם הַנִּצְחִי וְגַם הָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל כָּבוֹד מְעַט שֶׁרוֹצִים לְהַשִּיגוֹ זֶה רוֹצֶה לְהִתְכַּבֵּד עַל-יְדֵי עֲשִׁירוּתוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שֵׁם וְכָבוֹד בֵּין נְגִידִים וּקְצִינִים וְחוֹרֵי אֶרֶץ וְכוּ' וְזֶה רוֹצֶה לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל-יְדֵי תּוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וְחוֹתֵר כָּל יָמָיו שֶׁיִּהְיֶה נִתְקַבֵּל לְרַב וּמַנְהִיג בְּעִיר גְּדוֹלָה וְכוּ' וְיֵשׁ שֶׁמִּתְגַּבֵּר בָּהֶם בְּיוֹתֵר מִדַּת הָרְצִיחָה, כְּגוֹן רוֹצְחִים מַמָּשׁ, אוֹ שֶׁאֵינָם רוֹצְחִים מַמָּשׁ רַק שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּחִינַת רְצִיחָה, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת וְשִׂנְאָה וְקִנְאָה, וְרוֹדְפִים אֶת הָאָדָם עַד לְחַיָּיו וְכוּ'.
For all the evil groups above are the aspect of fallen Middos — and they exist in every person and in every era, as one can see with one's senses all the evil done under the sun through the damage of the evil Middos described above. For there are people who pursue kavod exceedingly — losing their eternal world and even this world for the sake of a little honor they wish to attain. This one seeks honor through his wealth — to have a name among the magnates, officers, and nobles. That one seeks honor through his Torah and avodah — striving all his days to be accepted as rav and leader in a great city.
שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן בְּחִינַת רְצִיחָה, שֶׁזֹּאת הָרְצִיחָה שְׁכִיחָא מְאֹד בָּעוֹלָם רַחֲמָנָא לִצְלַן וְכֵן בִּשְׁאָר הַכִּתּוֹת, כַּמּוּבָן לַמְעַיֵּן מֵאֵלָיו. וַאֲפִלּוּ בְּאָדָם אֶחָד נִמְצָאִים בְּחִינוֹת מִכָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, כִּי הָאָדָם בְּטִבְעוֹ יֵשׁ לוֹ כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד וּשְׁאָרֵי תַּאֲוֹת וּמִדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁכֻּלָּם נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת הַכִּתּוֹת הָרָעוֹת הַנַּ"ל, רַק שֶׁאֵצֶל זֶה הָאָדָם מִתְגַּבֵּר זֹאת הַמִּדָּה רָעָה בְּיוֹתֵר.
There are those in whom the trait of murder intensifies — actual murderers, or those who are not actual murderers but have the aspect of murder: masters of machlokes [strife], hatred, and jealousy, who pursue a person to the point of endangering his life — which is also the aspect of murder, and this type of "murder" is exceedingly prevalent in the world, rachmana litzlan. And so with the other groups, as is self-evident.
וְעַל-כֵּן נִקְרָא עַל שֵׁם כַּת זֹאת וְאֵצֶל אָדָם אַחַר מִתְגַּבֶּרֶת מִדָּה רָעָה אַחֶרֶת, עַל כֵּן נִקְרָא עַל שֵׁם אוֹתָהּ הַכַּת הָאֲחֵרוֹת וְכֵן כֻּלָּם וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִבְלִי לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְלַחֲשֹׁב עַל הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי תַּכְלִית הַנִּצְחִי, אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי אִם כְּשֶׁיִּזְכֶּה לִהְיוֹת מֵהַכַּת הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה הַקָּדוֹשׁ, שֶׁרַק הֵם בָּחֲרוּ בְּתַכְלִית הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי, שֶׁהוּא תְּפִלָּה וְשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְכוּ'.
Even within a single person, aspects of all the groups are found. For a person by nature has all the evil traits: jealousy, desire, honor, and other desires and evil traits — all deriving from the evil groups above. Only in this person, this evil trait intensifies more (hence he is called by that group's name), while in another person a different evil trait intensifies (hence he is called by that other group's name).
וְעַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה זוֹכִין לְשַׁבֵּר כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אָדָם שֶׁנִּמְשָׁכִין מִכָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, שֶׁכֻּלָּם מִתְבַּטְּלִים וְנִתְתַּקְּנִים עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה דַּיְקָא כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלָּה בַּעֲשָׂרָה כַּנַּ"ל:
Whoever wishes not to deceive himself and to contemplate the true, eternal tachlis — it is impossible to merit this unless he merits being of the holy group of the holy Ba'al Tefillah for only they chose the true and eternal tachlis: tefillah, songs, and praises to Hashem. Through tefillah one merits shattering all the evil traits within every person that derive from all the evil groups — for they are all nullified and rectified specifically through tefillah. This is the aspect of tefillah with ten.
אות יד§14
וְעִקַּר הַתְּפִלָּה הִוא לְתַקֵּן אֶת הַכַּת שֶׁנָּפְלוּ לְתַאֲוַת מָמוֹן בְּיוֹתֵר שֶׁעֲלֵיהֶם נִתְיַגַּע הַבַּעַל תְּפִלָּה בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר לְתַקְּנָם, כַּמּוּבָן וּמְבֹאָר שָׁם בַּמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, כִּי רֹב הַמַּעֲשֶׂה מְדַבֶּרֶת שָׁם מֵעִנְיַן תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזֶּה טָעוּת וְהַמְּבוּכָה שֶׁל תַּאֲוָה זֹאת גְּרוּעָה מִכָּל הַטָּעֻיּוֹת שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת, כִּי תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם שֶׁעָשׂוּ עַצְמָן אֱלֹהוּת וְכוּ'
The essential tefillah is to rectify the group that fell into the desire for money most of all — the ones over whom the Ba'al Tefillah labored more and more to rectify, as is understood and explained there in the aforementioned Story. For most of the Story speaks there about the matter of the desire for money. The error and confusion of this desire is worse than all the errors of all the groups, because the desire for money is actual avodah zarah, as it is written there that they made themselves into deities, etc.
Additional supplied English source paragraph · Related references [394], [395]
The world errs in this error of the desire for money more than in anything else, until most people — almost all of them — spend their days and years for the sake of the desire for money, and they will carry nothing of their toil. For a person does not die with half his desire in his hand, and when a person departs, neither silver nor gold nor precious stones and pearls accompany him — only Torah and good deeds alone. The essential tefillah is in order to rectify the desire for money, which is actual avodah zarah. For tefillah is the aspect of emunah, as it says (Shemos 17:12), "Va'yihee yuduv emunah" — "his hands were emunah" — and its Targum is, "his hands were spread in prayer," as explained in Likutay Moharan 7:1 and 44.
כִּי בָּזֶה הַטָּעוּת שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן טוֹעִים הָעוֹלָם בְּיוֹתֵר עַד שֶׁרֻבָּם כְּכֻלָּם מְבַלִּים יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל תַּאֲוַת מָמוֹן וּמְאוּמָה לֹא יִשְּאוּ בַּעֲמָלָם, כִּי אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ, וְאֵין מְלַוִּין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ לֹא כֶּסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבַד
In this error of the desire for money, the world errs the most — until nearly everyone spends their days and years for the sake of money, and they carry nothing away from their toil: "Ain udum mais vachatzee ta'avasoa bi'yudoa" — "No person dies with even half his desire in his hand." Nothing accompanies a person at the time of his departure — not silver, not gold, not precious stones and pearls — only Torah and good deeds alone.
וְעִקַּר הַתְּפִלָּה הוּא בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי הַתְּפִלָּה הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שְׁמוֹת יז), וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. וְתַרְגּוּמוֹ, וַהֲווֹ יְדוֹהִי פְּרִישָׁן בִּצְלוֹ, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. (ליקוטי מוהר״ן ז:א; מד). וֶאֱמוּנָה הִוא הֵפֶךְ הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת, שֶׁהִוא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהִוא עֲבוֹדָה זָרָה וּכְפִירוֹת כַּנַּ"ל וְכַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק ( בְּסִימָן כג) שֶׁכָּל הָעֲבוֹדוֹת זָרוֹת תְּחוּבִים בְּמָמוֹן, עַיֵּן שָׁם
The essential tefillah is to rectify the desire for money, which is actual avodah zarah. For tefillah is the aspect of emunah, as it says (Shemos 17:12): "Vayhi yuduv emunah" — "And his hands were [steady in] faith" — and the Targum renders: "His hands were spread in prayer." Emunah is the opposite of avodah zarah and heresy — which is the desire for money (avodah zarah and heresy). As explained in the teaching "Tzeeveesuh Tzedek" (LM I:23): all forms of avodah zarah are embedded in money.
וּבִשְׁבִיל זֶה צְרִיכִים לִתֵּן צְדָקָה קֹדֶם הַתְּפִלָּה, כִּי עִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל הוּא עַל-יְדֵי צְדָקָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הָעָם-הַשְׁגָּחָה ( בְּסִימָן יג), עַיֵּן שָׁם:
Therefore one must give tzedakah before tefillah — for the essential shattering of the desire for money (which is the aspect of tefillah) is through tzedakah, as explained in the teaching "Ashray Ha'am — Hashgachah" (LM I:13).
אות טו§15
וְעַל-כֵּן בִּתְחִלַּת הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּ הַקָּרְבָּנוֹת כִּי עִקַּר שְׁבִירַת וּבִטּוּל תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי קָרְבָּנוֹת, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּקְרִיבִין הֵם נִקְרָאִין בְּחִינַת מַאֲכָלִין דְּמַלְכָּא, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (זוהר צו לג ע״ב). וְזֶה בְּחִינַת הַמַּאֲכָלִים הַמְבֹאָרִים בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַכַּת נָפְלוּ לְתַאֲוַת מָמוֹן, כַּמְבֹאָר שָׁם שֶׁמִּכָּל הַתַּאֲווֹת אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא, אֲבָל מִתַּאֲוַת מָמוֹן אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא כִּי אִם עַל-יְדֵי אֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים הַמְבֹאָרִים שָׁם שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתָם עַד שֶׁהִגִּיעַ לָהֶם הָרֵיחַ שֶׁל אֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים וְנִתְאַוּוּ לָהֶם מְאֹד וְכוּ' וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם מֵאֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים אָז רָאוּ מִאוּס סִרְחוֹן תַּאֲוַת מָמוֹן עַד שֶׁמָּאֲסוּ בְּחַיֵּיהֶם, וּבָרְחוּ וְקָבְרוּ אֶת עַצְמָן בַּחֲפִירוֹת וּקְבָרִים מֵחֲמַת בּוּשָׁה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְאֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים הֵם בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת שֶׁעִקָּרָם בְּחִינַת הָרֵיחַ, בְּחִינַת ( בַּמִּדְבָּר כח), אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְהֵם נִקְרָאִים מַאֲכָלִים דְּמַלְכָּא כַּנַּ"ל, כִּי מְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד שֶׁעַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת נִכְנָע הָעֲבוֹדָה זָרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מַכְנִיעִין וּמְבַטְּלִין הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא עִקַּר הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם בְּמָמוֹן כַּנַּ"ל (פרי עץ חיים, שער עולם העשיה, פרק ג; סנהדרין נו ע״ב).
Therefore at the beginning of tefillah we recite Parshas HaKorbanos [the section on sacrifices], which is considered as if we offered the korbanos. For the essential shattering and nullification of the desire for money is through korbanos. The korbanos that are offered are called ma'achalin diMalka [foods of the King], as explained in the holy Zohar (Tzav 33b). This is the aspect of the foods described in the Story, through which the essential tikun of the group that fell into the desire for money was accomplished. As explained there: from all desires one can extract people, but from the desire for money one cannot extract them — except through those foods. He led them until the aroma of those foods reached them and they craved them greatly. Then when he gave them of those foods, they saw the repulsiveness and stench of the desire for money — until they were disgusted with their lives and fled, burying themselves in pits and graves out of shame.
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( תּוֹרַת כֹּהֲנִים) עַל פָּסוּק צַו אֶת אַהֲרֹן וְכוּ' הַנֶּאֱמָר בְּפָרָשַׁת הָעוֹלָה, אֵין צַו אֶלָּא זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת, 'בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזֵרוּז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת הֵם חֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל-יְדֵי שֶׁמְּחַסְּרִים מָמוֹנָם בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁקּוֹנִים קָרְבָּנוֹת מִמָּמוֹנָם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן כְּשֶׁמּוֹצִיאִין הַמָּמוֹן עַל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק הַנַּ"ל.
These foods are the aspect of korbanos, whose essential element is the aroma — “Eeshay rai'ach neechoa'ach laHashem” — “A fire-offering of pleasing aroma to Hashem” (Bamidbar 28:19). They are called ma'achalin diMalka. As explained in the Kavanos of Parshas HaTamid (Pree Aitz Chaim, Shaar Oalum HaAseyuh 3), through the korbanos avodah zarah is subdued. This is the aspect of “Tzav es Binay Yisroel.” Our Sages expounded: “Ain tzav eluh avoaduh zuruh” — “‘Tzav’ refers only to avodah zarah” (Sanhedrin 56b). The korbanos subdue and nullify the avodah zarah of the desire for money — the essential avodah zarah, for all avodah zarah is embedded in money.
וְזֶה צַו וְכוּ' 'בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס' שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם נִדְבַת לֵב, בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי עַל שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בְּחִינַת חֶסְרוֹן כִּיס בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה צְרִיכִין לְזָרֵז עַל זֶה בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד, כִּי לְהוֹצִיא מִתַּאֲוַת מָמוֹן קָשֶׁה בְּיוֹתֵר מִכָּל הַתַּאֲווֹת כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁצַּו הַנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת מְרַמֵּז עַל שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֵין צַו אֶלָּא זֵרוּז בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בִּטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם בְּתַאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל:
Our Sages said (Toras Kohanim) on the verse "Tzav es Aharon" regarding the Olah offering: "Ain tzav eluh zairooz meyad oolidoaroas" — "'Tzav' means only urging, immediately and for generations" — "extra urging is needed where there is chesron kis" [monetary loss]. This is as above: the korbanos involve chesron kis — the aspect of shattering the desire for money — by diminishing one's money for Hashem's sake, purchasing korbanos from one's own wealth. This is the essential shattering of the desire for money: when one spends money on something holy. This is "Tzav" — "extra urging is needed where there is chesron kis" — shattering the desire for money through korbanos, which are nidvas laiv [generous-hearted offerings], the aspect of tzedakah. For shattering the desire for money (chesron kis for holy purposes) requires extremely great urging — since extracting from the desire for money is harder than from all other desires. Thus "Tzav" regarding korbanos hints at shattering the desire for money, and simultaneously "ain tzav eluh avoaduh zuruh" — shattering the desire for money is nullifying avodah zarah, for all avodah zarah is in money.
אות טז§16
וְזֶהוּ בְּחִינַת קְטֹרֶת, כִּי קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב ( מִשְׁלֵי כז) הֵפֶךְ תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית ג) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הָעָם ( סִימָן יג) שֶׁשְּׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בְּחִינַת קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וְעִקַּר הַקְּטֹרֶת הֵם בְּחִינַת הָרֵיחַ הַקָּדוֹשׁ, זֶה בְּחִינַת הָרֵיחַ שֶׁל הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי זֶה.
This is the aspect of Ketores [incense]: "Kitoaress yisamach laiv" — "Incense gladdens the heart" (Mishlai 27:9) — the opposite of the desire for money, which is the aspect of sadness and melancholy: "Bi'eetzuvoan toachalenuh" — "In sorrow you shall eat" (Beraishis 3:17). As explained in the teaching "Ashray Ha'am" (LM I:13): shattering the desire for money is the aspect of "Ketores gladdens the heart." The essential element of Ketores is the holy aroma — this is the aroma of the foods described above, through which the desire for money is essentially shattered.
וְזֶה בְּחִינַת קְטֹרֶת מְעַשֶּׁרֶת ( יוֹמָא כו), הַיְנוּ בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי זֶה הַנּוֹפֵל לְתַאֲוַת מָמוֹן אֵין לוֹ שׁוּם עֲשִׁירוּת לְעוֹלָם, כִּי הוּא בַּעַל חוֹב תָּמִיד לְתַאֲוָתוֹ וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ חָסֵר לוֹ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּחִינַת ( אָבוֹת פֶּרֶק ב) מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה וְכוּ' וְאֵין אָדָם זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת בֶּאֱמֶת כִּי אִם כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן וּמַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּסִבָּה קַלָּה וְהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָעֲשִׁירוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( שָׁם פֶּרֶק ד), אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק הַנַּ"ל וְהָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּזֹאת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן זוֹכִין עַל-יְדֵי קְטֹרֶת בְּחִינַת קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, בְּחִינַת קְטֹרֶת מְעַשֶּׁרֶת כַּנַּ"ל:
This is the aspect of: "Kitoaress mi'ashehress" — "Incense makes one wealthy" (Yoma 26a) — the tikun of ashirus dikdushah [holy wealth], which is the shattering of the desire for money. For one who falls into the desire for money never has true wealth — he is forever a debtor to his desire; whatever he has, he lacks more and more: "Marbeh nichusim marbeh di'uguh" — "The more possessions, the more worry" (Avos 2). No person merits true wealth unless he shatters the desire for money and believes in Hashem — that He will provide parnasah through an easy cause — and is same'ach b'chelko [happy with his portion]. This is the essential wealth: "Aizehoo usheer? Hasumayach bichelkoa" — "Who is wealthy? He who is happy with his portion" (Avos 4). Such holy wealth — shattering the desire for money — one merits through Ketores: "Incense gladdens the heart"; "Incense makes wealthy."
אות יז§17
וְזֶה בְּחִינַת הַקָּרְבַּן פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צְלִי שֶׁהוּא סִיּוּם פָּרָשִׁיּוֹת וּמִשְׁנָיוֹת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאוֹמְרִים בַּבֹּקֶר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כִּי צְלִי רֵיחוֹ נוֹדֵף, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל הַמָּמוֹן שֶׁהַכְנָעָתָהּ עַל-יְדֵי הָרֵיחַ שֶׁל הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת מַאֲכָלִין דְּקֻרְבָּנִין כַּנַּ"ל וְגַם צְלִי שׁוֹלֵט בּוֹ הָאֵשׁ בְּיוֹתֵר, כִּי עִקַּר הַכְנָעַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תַּאֲוַת מָמוֹן, הוּא עַל -יְדֵי הָאֵשׁ הַמְבֹאָר בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְכַמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת שֶׁהָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם קְלִפּוֹת קָשׁוֹת מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַעֲרָם כִּי אִם עַל-יְדֵי הָאֵשׁ (פרי עץ חיים, שער עולם העשיה, פרק ג).
This is the aspect of the Korban Pesach, which is eaten only roasted; it is the conclusion of the passages and mishnayos of the korbanos that we recite in the morning at the time of tefillah. For roasted meat sends forth its aroma, in order to subdue even more powerfully the avodah zarah of money, whose subjugation is through the aroma of the foods mentioned above — the foods of the korbanos. Also, fire has greater dominion over roasted meat. For the essential subjugation of avodah zarah — the desire for money — is through the fire described in the aforementioned Story. As explained in the Kavanos (Pree Aitz Chaim, Shaar Oalum HaAseyuh 3), avodah zarah consists of exceedingly hard kelipos that cannot be burned away except through fire. Therefore the Korban Pesach is specifically roasted by fire, for the Korban Pesach is the essential shattering of the desire for money, which is avodah zarah.
וְעַל-כֵּן הַקָּרְבַּן פֶּסַח הוּא צְלִי אֵשׁ דַּיְקָא כִּי הַקָּרְבַּן פֶּסַח הוּא עִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי קָרְבַּן פֶּסַח נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם וְעִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְלִזְכּוֹת לְתִקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית טו) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, כִּי מִצְרַיִם מְלֵאָה גִּלּוּלִים וַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדוֹת זָרוֹת כַּנַּ"ל וְכֵן מְבֹאָר בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁמִּצְרַיִם הוּא הַמְּדִינָה שֶׁסָּבְרוּ בַּעֲלֵי תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת מֵרִבּוּי הַמָּמוֹן שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת וְנוֹסְעִים עִם מַלְאָכִים שֶׁהַסּוּסִים שֶׁלָּהֶם הֵם מַלְאָכִים מֵחֲמַת שֶׁמְּצֻפִּין בַּעֲשִׁירוּת גָּדוֹל, עַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁכָּל הַמַּעֲשֶׂה נוֹרָאָה מְרֻמֶּזֶת בִּיְשַׁעְיָה קַפִּיטְל לא, הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם נִמְצָא שֶׁמִּצְרַיִם הוּא עִקַּר בְּחִינַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן.
The Korban Pesach was commanded to Yisrael at their departure from Mitzrayim. The essential Yetzias Mitzrayim is the shattering of the desire for money and meriting the tikun of ashirus dikdushah: "Vi'acharay chain yaitzoo beerchoosh gudoal" — "Afterward they shall go out with great wealth" (Beraishis 15:14). Mitzrayim was full of idols and avodah zarah — the desire for money where all avodah zarah resides. As explained at the end of the Story: Mitzrayim is the country whose people believed that their wealthy were all gods, due to their great wealth, claiming to travel with angels (their horses were "angels" because adorned with great wealth). The entire awesome Story is hinted in Yeshayahu chapter 31: “Hoy ha'yoardim mitzrayim li'ezruh vi'al soosim yeeshu'ainoo” — “Woe to those who go down to Mitzrayim for help and rely on horses.” It follows that Mitzrayim is the essential aspect of the avodah zarah of the desire for money, and Yetzias Mitzrayim is the essential shattering of the desire for money. It is likewise explained in the teaching “Teekoo” (Likutay Moharan II:5) that Pesach is the tikun of the desire for money. This is the aspect of the Korban Pesach being roasted by fire, as mentioned above.
וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ א בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא שֶׁפֶּסַח הוּא תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן וְזֶהוּ בְּחִינַת הַקָּרְבַּן פֶּסַח שֶׁהוּא צְלִי אֵשׁ וְכַנַּ"ל, כִּי הַקָּרְבַּן פֶּסַח הָיָה מִן הַצֹּאן שֶׁזֶּה הָיָה הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן כְּדֵי לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( שְׁמוֹת רַבָּה פֶּרֶק יא) כִּי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁקוּעִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תַּאֲוַת מָמוֹן הָיוּ עוֹבְדִים לַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ, שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן ( חֻלִּין פד) עַל-כֵּן נִמְשְׁכוּ בַּטָּעֻיּוֹת שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁעָשׂוּ הַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׁירוּת לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ.
The Korban Pesach was from the flock — which was the avodah zarah of Mitzrayim. We were commanded to bring the Korban Pesach from the flock to subdue and shatter their avodah zarah. As our Sages said (Shemos Rabbah 11): the Egyptians, immersed in avodah zarah (the desire for money), worshipped the flock — the aspect of wealth, as it says: "Vi'ashtroas tzoanechuh" — "the increase of your flock" — "which make their owners wealthy" (Chullin 84b). Through their errors they came to make the flock (wealth) into actual avodah zarah. Therefore we were commanded to bring the Korban Pesach from the flock — to subdue this avodah zarah of money and wealth.
וְעַל-כֵּן נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הָעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁל הַתְּמִידִים בְּכָל יוֹם שֶׁהֵם מִן הַצֹּאן, כְּדֵי לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל בְּכָל יוֹם וְיוֹם תֹּקֶף הַקְּלִפָּה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מָמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁצְּרִיכִין לְהַקְרִיב שְׁנֵי תְּמִידִין מִן הַצֹּאן בְּכָל יוֹם עֶרֶב וָבֹקֶר כְּדֵי לְשַׁבֵּר עֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְשַׁבְּרָהּ כִּי אִם עַל-יְדֵי הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת כַּנַּ"ל וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ וְהָאָבוֹת רוֹעֵי צֹאן כְּדֵי לְבָרֵר הָעֲשִׁירוּת מִן הַקְּלִפָּה כְּדֵי לְהַכְנִיעַ תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ צֹאן כַּנַּ"ל.
This is the aspect of the two daily Tamid lambs, which are from the flock — to shatter and nullify each day the power of the kelipah and avodah zarah of money and wealth. Two Tamidim must be offered from the flock every day, morning and evening, to shatter this avodah zarah of money, which is so exceedingly difficult to break — only through the foods described above (the aspect of korbanos).
וְעַל-כֵּן זָכָה יַעֲקֹב עַל-יְדֵי זֶה לַעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, כִּי זָכָה לְהַכְנִיעַ הָעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן שֶׁעַל -יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכִין לַעֲשִׁירוּת אֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁמְּבֹאָר בַּפָּרָשָׁה שֶׁל כְּנִיסָתָן לְמִצְרַיִם שֶׁאָמַר לָהֶם יוֹסֵף שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהֵם רוֹעֵי צֹאן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רוֹעֵי צֹאן ( בְּרֵאשִׁית מו), כִּי כָּל עִקַּר כְּנִיסָתָן לְמִצְרַיִם הָיָה לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת צֹאן שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְכַנַּ"ל:
For this reason Yaakov Avinu and the Avos were shepherds of flocks — to clarify wealth from the kelipah, to subdue the desire for money (the avodah zarah of Mitzrayim, which was the flock). Therefore Yaakov merited through this ashirus dikdushah — for he merited subduing this avodah zarah of money, through which specifically one merits true, holy wealth. This is why, when they entered Mitzrayim, Yosef told them to say they were shepherds of flocks — "kee soa'avas Mitzrayim kul roa'ay tzoan" — "for every shepherd is an abomination to Mitzrayim" (Beraishis 46:34) — for their entire purpose in entering Mitzrayim was to subdue and shatter the desire for money and wealth (the aspect of flocks that enrich their owners).
אות יח§18
וּבִשְׁבִיל זֶה אוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע אֵצֶל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי קְרִיאַת שְׁמַע הִיא אֱמוּנַת הַיִּחוּד שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּכְנִיעִין הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה כַּנַּ"ל וְלִזְכּוֹת לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת קְרִיאַת שְׁמַע:
For this reason we recite Kreyas Shima near the korbanos — for Kreyas Shima is emunas haYichud [the faith of Unity], which is the essential aspect of the korbanos that subdue avodah zarah and heresy (the desire for money, where all avodah zarah resides) — and to merit the holy emunah in Hashem, which is the essential aspect of Kreyas Shima.
אות יט§19
וְאַחַר הַקָּרְבָּנוֹת אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, כִּי אַחַר שֶׁמַּכְנִיעִין וּמְשַׁבְּרִין הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן אַחַר כָּךְ מַעֲלִין כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָעֲשִׁירוּת עַל-יְדֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם מְבָרְרִין הַטּוֹב מִן הָרַע, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ( סִימָן נד) שֶׁעִקַּר הַבֵּרוּר הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְזִמְרָה וְכוּ', כִּי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת הֵם בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הָעָם-הַשְׁגָּחָה ( סִימָן יג) עַל מַאֲמַר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ רוּחָא נָחֵית לְשַׁכֵּךְ חֲמִימָא דְּלִבָּא וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם מְבֹאָר שָׁם שֶׁרוּחָא הוּא בְּחִינַת רוּחַ נְדִיבָה-צְדָקָה שֶׁמְּשַׁבֵּר חֲמִימוּת הַלֵּב שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן וְאָז זוֹכֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (זוהר ג, פינחס רכד ע״א).
After the korbanos we recite Pesukay Dizimrah [Verses of Song]. For after subduing and shattering the avodah zarah and hard kelipah of the desire for money, we then elevate all the holy sparks of wealth through Pesukay Dizimrah, which clarify the good from the bad. As explained by Rabbainu z"l (LM I:54): the essential birur [clarification] is through niggun and zimrah [melody and song].
וְזֶה בְּחִינַת וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי זֶה בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, בְּחִינַת שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, בְּחִינַת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְזֶהוּ בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר כָּךְ, כִּי קָרְבָּנוֹת הֵם בְּחִינַת רוּחָא הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ נְדִיבָה-צְדָקָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נִדְבַת לֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שְׁמוֹת כה), אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְכוּ' וְעַל-יְדֵי הַהוּא רוּחָא בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת מְשַׁכְּכִין חֲמִימוּת הַלֵּב שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, זֶה בְּחִינַת וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי, כִּי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הֵם בְּחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי, שֶׁהֵם הָיוּ עוֹסְקִים בְּשִׁיר עַל הַדּוּכָן, שֶׁהֵם פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, כִּי כָּל נְגִינָה וְזִמְרָה הוּא מִסִּטְרָא דְּלֵיוָאֵי, כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן מַתְחִילִין הוֹדוּ שֶׁהֵם הַפְּסוּקִים בְּעַצְמָן הָיוּ אוֹמְרִים הַלְּוִיִּים לִפְנֵי הָאָרוֹן כַּמּוּבָא.
Pesukay Dizimrah after Parshas HaKorbanos corresponds to what Rabbainu z"l explained in the teaching "Ashrai Ha'am — Hashgachah" (LM I:13) on the Zohar's statement (Zohar III, Pinchas 224a): "Rucha nachis l'shachaich chamimah dilibah, v'libah m'kabail laih b'chedvuh dineegoonuh diLaivoy" — "A spirit descends to cool the heat of the heart, and the heart receives it with the joy of the Levite song." The rucha [spirit] is the aspect of ru'ach n'divah — tzedakah [generous spirit — charity], which shatters the heat of the heart of the desire for money. Then one merits being same'ach b'chelko. This is: "the heart receives it with the joy of the Levite song" — the aspect of honest business dealings (masah u'matan be'emunah): "S'u zimrah u's'nu sof" — "Raise up song and give the drum" — the aspect of same'ach b'chelko.
וְעַל-כֵּן אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי אַחַר שֶׁזּוֹכִין לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רוּחָא נָחִית וְכוּ' כַּנַּ"ל אַחַר כָּךְ זוֹכִין לִבְחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי שֶׁהוּא בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי כַּנַּ"ל:
The korbanos are the aspect of the rucha — the generous spirit/tzedakah — as it says: "Ish asher yidvenu libo" — "Each person whose heart moves him generously" (Shemos 25:2). Through this rucha (korbanos) one cools the heat of the desire for money. Then afterward we recite Pesukay Dizimrah — the aspect of "chedvuh dineegoonuh diLaivoy" — for Pesukay Dizimrah are the joy of the Levite song. The Levi'im performed song on the duchan [the Temple platform], which is Pesukay Dizimrah — for all niggun and zimrah is from the side of the Levi'im. Therefore we begin with Hodu — the very verses the Levi'im recited before the Aron [the Ark]. Thus Pesukay Dizimrah follow the korbanos: after shattering the desire for money through korbanos (the rucha that descends), one merits the joy of the Levite song (masah u'matan be'emunah, same'ach b'chelko) — which is Pesukay Dizimrah.
אות כ§20
וְעִקַּר פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשָׂרָה מִינֵי נְגִינָה נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד שֶׁהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁיִּסֵּד דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל הַמְבֹאָר בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם עִנְיָן הַנִּפְלָא וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מַה שֶּׁמְּבֹאָר שָׁם שֶׁהָיָה אֵצֶל הַמֶּלֶךְ "יָד" שֶׁהָיְתָה מַפַּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, הַיְנוּ ( לַאנְד -קַארְט) שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת, שֶׁהָיָה כָּתוּב שָׁם כָּל הַדְּרָכִים וְכָל הַנְּתִיבוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְכָל בְּנֵי אָדָם וְכוּ' עִם כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת שֶׁיֶּאֱרַע לָהֶם וְכוּ', וְכָל הַדְּרָכִים מֵעוֹלָם לְעוֹלָם וְכוּ' וְכָל הַדְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ מִן הָאָרֶץ לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם, הֵן הַדֶּרֶךְ שֶׁעָלָה בּוֹ חֲנוֹךְ, הֵן הַדֶּרֶךְ שֶׁעָלָה בּוֹ משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ וְכוּ', הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל הָיָה כָּתוּב עַל הַיָּד הַנַּ"ל, דְּהַיְנוּ בְּשִׂרְטוּטֵי הַיָּד הָיָה מְצֻיָּר וּמְבֹאָר כָּל זֶה וְכוּ' שִׂים לִבְּךָ הֵיטֵב שָׁם לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְתַעֲמֹד מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם וְתִתְבּוֹנֵן נִפְלְאוֹת אֵל, הֲנִשְׁמַע כָּזֹאת וְכוּ'
The essential Pesukay Dizimrah — which are the aspect of the ten kinds of niggun — derive from David's Kinnor [harp], upon which a northern wind blew. From there all Pesukay Dizimrah that David HaMelech composed derive. All this is the aspect of the Yad [the Hand] described in the Story. Set your heart well upon this awesome and wondrous matter explained there: the King possessed a "Yad" that was a map of all the worlds — a land-kart [map] of all the worlds. Written there were all the roads and paths from place to place, from city to city, from country to country, and all people with all the events that would befall them, and all the roads from world to world, and all the roads from earth to ascend to heaven — the road through which Chanoch ascended, the road through which Moshe and Eliyahu ascended — everything, absolutely everything, was written on the Yad — in the lines of the hand, all this was depicted and explained. Set your heart well to these things and you will stand trembling and astonished, contemplating the wonders of God. Has anything like this ever been heard?
וְהִנֵּה מְבֹאָר שָׁם שֶׁעִקַּר תִּקּוּן שֶׁל הַמְּדִינָה הַנַּ"ל שֶׁנָּפְלוּ לְתַאֲוַת מָמוֹן עִם תִּקּוּן כָּל שְׁאָר הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל הַכֹּל הָיָה עַל-יְדֵי הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם הָיָה כָּתוּב הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּשׁ לְהַגִּבּוֹר לְקַבֵּל גְּבוּרָתוֹ שֶׁעַל-יְדֵי הַדֶּרֶךְ הַזֶּה דַּיְקָא יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִתַּאֲוַת מָמוֹן, וְכֵן הָיוּ כְּתוּבִים שָׁם כָּל הַדְּרָכִים שֶׁל כָּל אַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ הַנַּ"ל, מֵהֵיכָן יְקַבֵּל כָּל אֶחָד עִנְיָנוֹ וּמִדָּתוֹ מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ, כְּגוֹן הַמֵּלִיץ הֶרְאָה לוֹ הַמֶּלֶךְ הַדֶּרֶךְ מֵהֵיכָן יְקַבֵּל מְלִיצָה דִּקְדֻשָּׁה, וְכֵן הֶחָכָם וְכֵן כֻּלָּם.
It is explained there that the essential tikun of the country that fell into the desire for money — together with the tikun of all the other groups — was entirely through the Yad, where the road was written through which the Gibor could receive his might. Through that road specifically one could extract people from the desire for money. Also written there were all the roads of all the King's men — from where each one could receive his particular matter and Middah. For example: the King showed the Orator the road from where he could receive melitzah dikdushah. And so the Wise Man, and all of them.
וְכָל אֵלּוּ הַדְּרָכִים הָיוּ כְּתוּבִים עַל הַיָּד הַנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה תִּקְּנוּ אַחַר כָּךְ אֶת כָּל הַכִּתּוֹת שֶׁנִּתְעוּ כַּנַּ"ל, כִּי כָּל אֶחָד תִּקּוּן הַכַּת שֶׁלּוֹ עַל-יְדֵי מִדָּתוֹ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁקִּבֵּל עַל-יְדֵי דַּרְכּוֹ שֶׁהִשִּיג וְקִבֵּל מִן הַמֶּלֶךְ עַל-יְדֵי הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם הָיוּ כְּתוּבִים הַדְּרָכִים כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל, וּבִפְרָט תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא הָעִקָּר, הַכֹּל הָיָה עַל-יְדֵי הַיָּד הַנַּ"ל
All these roads were written on the Yad, and through this they subsequently rectified all the groups that had strayed — each one rectifying his group through his holy Middah received via his road obtained from the King through the Yad. Thus the essential tikun of all the groups — especially the desire for money, which is primary — was entirely through the Yad.
וְזֶה בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁכְּתוּבִים שָׁם כָּל הַדְּרָכִים וְכָל הָעוֹלָמוֹת וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְכוּ', כִּי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הֵם נִמְשָׁכִין מִבְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד כַּנַּ"ל שֶׁעִקָּרָן נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַיָּד בִּבְחִינַת וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ, וְכַמְבֹאָר זֶה בְּהַתּוֹרָה "וַיְהִי מִקֵּץ" ( בְּסִימָן נד) שֶׁנִּגּוּן וְזִמְרָה הֵם בְּחִינַת יָד, בְּחִינַת ( שְׁמוּאֵל א יט) וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְכוּ', כִּי בְּהַפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אָנוּ מְהַלְּלִים וּמְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל כָּל בְּרוּאֵי מַעְלָה וּמַטָּה עַל כָּל אֲשֶׁר פָּעַל וְעָשָׂה וְיָצַר וּבָרָא וְהֶאֱצִיל אֶת כָּל הַנֶּאֱצָלִים וְהַנִּבְרָאִים וְהַנּוֹצָרִים וְהַנַּעֲשִׂים כְּמוֹ שֶׁנִּזְכָּר כַּמָּה פְּעָמִים פִּלְאוֹת הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וְכוּ', וּבִפְרָט בַּמִּזְמוֹר, הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁשָּׁם חוֹשֵׁב הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים וְכוּ' הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכוּ' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ וְכוּ' הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ וְכוּ'
This is the aspect of Pesukay Dizimrah — which are the aspect of the Yad upon which are written all the worlds with all their roads. For Pesukay Dizimrah derive from David's Kinnor, whose essential source is the Yad: "Vineegain bi'yudoa vitoav luch" — "He played with his hand, and it was good for you" (Shmuel I 19:9). As explained in the teaching "Va'yihee Meekaitz" (LM I:54): niggun and zimrah are the aspect of yad — "he played with his hand." In Pesukay Dizimrah we praise and glorify Him for all creatures above and below — for all that He made, formed, created, and emanated: all the emanated, created, formed, and made beings. As mentioned multiple times in Pesukay Dizimrah, the wonders of the entire creation — as we say: "He makes heaven and earth, the sea and all that is in them." Especially in the Mizmor: "Haliloo es Hashem meen hashumayim" — "Praise Hashem from the heavens," where everything is enumerated: "Praise Him in the heights... praise Him heavens of heavens... for He commanded and they were created... Praise Hashem from the earth..."
וְעַל-יְדֵי שֶׁאָנוּ מְזַמְּרִים לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַבְּרִיאָה וּמְגַלִּין וּמְפַרְסְמִין וּמוֹדִיעִין לַכֹּל כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ וְכוּ' עַל-יְדֵי זֶה מְגַלִּין וּמְאִירִין הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁהוּא ( הַלַּאנְד קַארְט) שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת,
By singing to Hashem, praising and glorifying Him for the entire Creation — revealing and publicizing and making known that He created everything ("for He commanded and they were created") — through this we reveal and illuminate all the roads and paths of all the worlds. This is the aspect of the Yad — the map of all worlds.
כִּי כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת שֶׁיֵּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּפָר לִכְפָר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם וְכֵן מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, מִן הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם וּמִשָּׁמַיִם לִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכוּ', הַכֹּל הוּא בְּחִינַת חִבּוּר וְהִתְאַחֲדוּת בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה שֶׁנִּתְאַחֲדִין וְנִתְחַבְּרִין יַחַד זֶה בָּזֶה וְזֶה בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה בַּדֶּרֶךְ הָעוֹלָה בֵּית אֵל בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם לְעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ וְיֻכְלְלוּ בְּשֹׁרֶשׁ הָאַחְדוּת שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר תַּכְלִית הַכֹּל,
For all roads and paths from place to place, city to city, village to village, country to country, on land and sea, and from world to world, from earth to heaven and from heaven to the heavens of heavens — all are the aspect of connection and unification among the particulars of Creation. They connect and join together, one with another, in order to ascend ever higher — on the road ascending to Bais Ail, on the holy road — from world to world — so they may return and be included in the root of unity: the singular Creator, blessed be His Name. This is the essential tachlis of everything.
כִּי עַל-יְדֵי הַדְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עַל-יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְאַחֲדִין אֵלּוּ שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת יַחַד, כִּי הַדֶּרֶךְ מְחַבְּרָן יַחַד וְכוֹלְלָם יַחַד, כִּי עַל-יְדֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁמִּמָּקוֹם לְמָקוֹם עַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְהָבִיא הַשֶּׁפַע שֶׁבְּזֶה הַמָּקוֹם לְמָקוֹם אַחֵר וְכֵן לְהֵפֶךְ, כְּגוֹן בְּמָקוֹם זֶה שֶׁפַע הַתְּבוּאָה הַרְבֵּה וּבְמָקוֹם אַחֵר שֶׁפַע הַמַּלְבּוּשִׁים הַרְבֵּה וּמוֹלִיכִין סְחוֹרוֹת הַתְּבוּאָה לְשָׁם, וּמִשָּׁם מוֹלִיכִין לְכָאן סְחוֹרוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין זֶה בָּזֶה וְנִתְאַחֲדִין יַחַד וְחַיִּים וְנִשְׁפָּעִים זֶה מִזֶּה נִמְצָא שֶׁכָּל הַדְּרָכִים הֵם בְּחִינַת חִבּוּר וְאַחְדוּת הַמְּקוֹמוֹת יַחַד וְעִקַּר הַכַּוָּנָה בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית כְּדֵי שֶׁיֻּכְלְלוּ יַחַד זֶה בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַחֲזֹר לְשָׁרְשָׁן לְהִכָּלֵל בְּאֶחָד כַּנַּ"ל
Through the roads from place to place, those two places connect and unite — the road joins and encompasses them together. Through the road, one can bring the abundance of one place to another: in this place there is abundant grain, in another place abundant clothing — grain is transported there, clothing is transported here. Through this they connect, unite, and sustain each other. Thus all roads are the aspect of connection and unification of places. The essential intention is for the tachlis: that everything be included together, so they can return to their root — to be included in the One.
וְרַק זֶה נִקְרָא בְּשֵׁם דֶּרֶךְ, כִּי מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ בְּגַשְׁמִיּוּת אוֹ בְּרוּחָנִיּוּת שֶׁלֹּא בִּשְׁבִיל כַּוָּנָה זוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אַף-עַל-פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְאֵינוֹ תּוֹעֶה בַּדֶּרֶךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן בֶּאֱמֶת אֵין תּוֹעֶה בְּדֶרֶךְ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת ( מִשְׁלֵי יד) יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת כִּי בְּוַדַּאי הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וּמְכֻוָּן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּה הַדֶּרֶךְ כְּבוּשָׁה וּסְלוּלָה בְּוַדַּאי אֵין מְשֻׁגָּע וּפֶתִי וְתוֹעֶה בְּדֶרֶךְ עֲקוּמָה יוֹתֵר מִמֶּנּוּ מִכָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁאָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשֵּכֶל וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים וְהוֹלֵךְ לְמֶרְחַקִּים לִסְחוֹרָה וְאֵינוֹ מְכַוֵּן בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אַף-עַל -פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לִבְּרֶעְסְלָא אוֹ לְלַייפְסִיק, אַף-עַל-פִּי-כֵן בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵין דֶּרֶךְ עֲקוּמָה מִזֶּה מֵאַחַר שֶׁמְּאַבֵּד אֶת עוֹלָמוֹ הַנִּצְחִי עַל-יְדֵי זֶה וְטוֹב יוֹתֵר הָיָה לוֹ לִהְיוֹת תּוֹעֶה בִּיעָרִים וּמִדְבָּרִיּוֹת וְלִבְלִי לַעֲבֹר עַל מִצְוֹת ה', מִלֵּילֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה הַמַּטְרִידוֹ מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת חַס וְשָׁלוֹם:
Only this is called a "derech" [road]. For one who travels a road — physically or spiritually — not for this intention, chas vishalom: even though it seems to him he walks the straight road to his destination without going astray — in truth no one is more lost than he. In the aspect of (Mishlai 14:12): "Yaish derech yushur lifnay eesh, vi'achreesuh darchay muvess" — "There is a road that seems straight before a man, but its end is the ways of death." One who walks the "straight road" heading toward bands of wild animals and thieves — even if the road is well-paved — there is no greater fool or wanderer on a crooked path than he. All the more so when a person strays from the path of intellect, walks in the way of sinners, travels far for commerce without intending it for Hashem's sake — even though it seems to him he walks the straight road to Breslau or Leipzig — in truth there is no more crooked road than this, since he loses his eternal world through it. Better to be lost in forests and wildernesses and not transgress Hashem's mitzvos, than to walk this road that uproots him from both worlds, chas vishalom.
הַכְּלָל, כִּי עִקַּר הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם דֶּרֶךְ הוּא הַדֶּרֶךְ שֶׁל צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים כִּי 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד', שֶׁדַּרְכָּם אֲבוּדָה, כִּי אֵינוֹ נִקְרָא בְּשֵׁם דֶּרֶךְ כְּלָל אַף-עַל-פִּי שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהוּא דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לִפְנֵיהֶם מֵאַחַר שֶׁאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת רַחֲמָנָא לִצְלַן כַּנַּ"ל,
The summary: the essential road called "derech" is the road of tzadikim and the upright. "Derech rishu'im toavaid" — "The way of the wicked shall perish" — their road is lost, not called "derech" at all. Even though it seems the straight road before them — since its end is the ways of death, rachmana litzlan.
וְעַל-כֵּן בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁאָנוּ מְגַלִּין וּמוֹדִיעִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף, וּפוֹרְטִין רֹב פְּרָט הַבְּרִיאָה, בָּזֶה אָנוּ מְגַלִּין כָּל הַדְּרָכִים שֶׁל כָּל הַבְּרִיאָה, כִּי עִקַּר כָּל הַדְּרָכִים בְּשָׁרְשָׁן נִמְשָׁכִין מִשֹּׁרֶשׁ הָאַחְדוּת שֶׁשָּׁם הַכֹּל אֶחָד בְּתַכְלִית הָאַחְדוּת וּמִשָּׁם יִפָּרֵד כָּל הַבְּרִיאָה לְמִינֵיהֶם לִמְקוֹמוֹתָם בְּמוֹשְׁבוֹתָם וּכְפִי הַצִּנּוֹר וְהַנָּתִיב שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם מְקַבֵּל זֶה הַמָּקוֹם חִיּוּת מִשֹּׁרֶשׁ אַחְדוּת, כְּמוֹ כֵן הוֹלְכִין מִזֶּה הַמָּקוֹם צִנּוֹרוֹת וּנְתִיבוֹת וּדְרָכִים לְמָקוֹם אַחֵר הַסָּמוּךְ אֵלָיו בְּשָׁרְשׁוֹ וְכֵן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְעַל-יְדֵי אֵלּוּ הַדְּרָכִים הֵם מִתְחַבְּרִין יַחַד כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַחֲזֹר וּלְהִתְאַחֵד וְלַעֲלוֹת לְשָׁרְשָׁם לְתַכְלִית הָאַחְדוּת כַּנַּ"ל.
Therefore in Pesukay Dizimrah, where we reveal and make known that Hashem created everything from beginning to end — specifying most of the details of Creation — through this we reveal all the roads of all Creation. For at root all roads derive from the root of unity, where everything is utterly one. From there all Creation separates into its kinds, to their places and habitats. According to the channel and path through which each place receives life-force from the root of unity, so too paths and roads extend from one place to the next adjacent one in its root — and from place to place. Through these roads they connect together so they can return, unite, and ascend to their root in ultimate unity. All roads derive from the root of unity.
נִמְצָא שֶׁכָּל הַדְּרָכִים נִמְשָׁכִין מִשֹּׁרֶשׁ הָאַחְדוּת וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאָנוּ פּוֹרְטִין אֶת הַבְּרִיאָה בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה וּמְגַלִּין כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ וְכוּ' עַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת שֶׁכֻּלָּם נִמְשָׁכִין מִשֹּׁרֶשׁ הָאַחְדוּת שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא הַיָּחִיד יִתְבָּרַךְ. וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה נִתְגַלֶּה וּמֵאִיר בְּחִינַת יַ"ד ה' שֶׁהוּא בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם כְּתוּבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת עִם כָּל הַדְּרָכִים שֶׁלָּהֶם וְכַנַּ"ל וְכֵן מְבֹאָר עַל-פִּי כַּוָּנוֹת שֶׁפְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הֵם בְּחִינַת חֶסֶד, גְּבוּרָה, תִּפְאֶרֶת, שֶׁהֵם בְּחִינַת יָדַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל כַּנַּ"ל (שער הכוונות, דרושי תפילת השחר, דרוש ב; ועיין עץ חיים ל:ו, ועוד).
Therefore, when we specify the Creation in Pesukay Dizimrah and reveal that “He commanded and they were created,” all the roads and paths are revealed through this, all of them deriving from the root of unity — the singular Creator. Through Pesukay Dizimrah, the aspect of Yad Hashem [the Hand of Hashem] is revealed and illuminated — the Yad upon which all the worlds and all their roads are written. This is also explained according to the Kavanos (Shaar Hakavanos, Drooshay Tifeelas Hashachar 2): Pesukay Dizimrah rectify Oalum Yitzeeruh, which is the aspect of Chesed, Gevurah, and Tiferes, as is known (Aitz Chaim 30:6 and elsewhere). Chesed, Gevurah, and Tiferes are the aspect of the hands — namely, the Yad described above.
וְעַל-יְדֵי הַיָּד הַזֹּאת שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, עַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין כָּל דַּרְכֵי הַקְּדֻשָּׁה וְעַל-יְדֵי זֶה נִתְתַּקְּנִין כָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל עַל-יְדֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו שֶׁהֵם עֲשָׂרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת עֲשָׂרָה הַלְלוּיָהּ שֶׁאוֹמְרִים בְּחִינַת עֲשָׂרָה הַלְּוִיִּים שֶׁבַּמִּזְמוֹר הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ. וְעִקָּר לְהַכְנִיעַ תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר בֵּרוּר וְתִקּוּן הָעֲשִׁירוּת הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת כִּנּוֹר שֶׁל דָּוִד כַּנַּ"ל, שֶׁהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְרוּחַ צְפוֹנִית הַזֶּה הַמְנַשֵּׁב בְּכִנּוֹר שֶׁל דָּוִד וּמְנַגֵּן שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה עַל-יְדֵי זֶה נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הָעֲשִׁירוּת שֶׁנִּמְשָׁךְ מִצָּפוֹן, כִּי מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה
Through this Yad — the aspect of Pesukay Dizimrah — all the holy roads are revealed, and through this all the groups are rectified through the King and his men who are ten. This is the aspect of the ten Halleluyahs we recite — the aspect of the ten Levi'im in the Mizmor "Haliloo Ai-l bikodshoa" And the essential purpose is to subdue the desire for money. The essential birur and tikun of wealth is through Pesukay Dizimrah — the aspect of David's Kinnor upon which the northern wind blew. Through this northern wind blowing on David's Kinnor and playing (the aspect of Pesukay Dizimrah), wealth is clarified and rectified — wealth that derives from the north: "Meetzufoan zuhuv ye'eseh" — "From the north gold comes."
וְעַל כִּי עִקַּר תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת הוּא עַל-יְדֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, שֶׁהוּא חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ, וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ וְכוּ', כִּי עִקַּר תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה הוּא עַל -יְדֵי בְּחִינַת יָד, הַיְנוּ בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל:
The essential tikun of wealth is through Pesukay Dizimrah — the joy of the Levite song. This is: "Vihu'oashehr vihakuvoad meelifunechuh, viAtuh moashail bacoal, ooviYudichuh koa'ach oogvooruh, ooviYudichuh" — "The wealth and honor are from before You, You rule over all, in Your Hand is power and might, in Your Hand..." For the essential tikun of holy wealth is through the aspect of Yad — the Yad described above.
אות כא§21
וְזֶה בְּחִינַת שִׁירַת הַיָּם שֶׁאוֹמְרִים אַחַר כָּךְ, כִּי אָז בִּשְׁעַת קְרִיעַת יַם סוּף זָכוּ לַעֲשִׁירוּת גָּדוֹל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוֹצִיאוּ מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( מְכִילְתָּא בְּשַלַּח), שֶׁגְּדוֹלָה הָיְתָה בִּזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם וְכוּ', כִּי אָז נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הָעֲשִׁירוּת בִּקְדֻשָּׁה, כִּי אָז נִתְגַלָּה יַד ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שְׁמוֹת יד), וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְכוּ'.
This is the aspect of Shiras HaYam [the Song at the Sea] that we recite afterward. For at the time of Kreyas Yam Suf [the splitting of the Sea of Reeds], they merited great ashirus dikdushah [holy wealth] — extracted from the Sitra Achra, from Mitzrayim. As our Sages said (Mechilta, Beshalach): "The spoils of the Sea were greater than the spoils of Mitzrayim." For then wealth was clarified and rectified in kedushah.
וְעַל-כֵּן זָכוּ אָז לְשִׁירָה שֶׁהוּא נִגּוּן וְזִמְרָה בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַיָּד כַּנַּ"ל, בְּחִינַת ( שְׁמוּאֵל א טז) וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ כַּנַּ"ל: וְעַל-כֵּן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שָׁם מֵאִיר בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת ( שְׁמוֹת טו) מִקְדָּשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ.
At that time, Yad Hashem was revealed: "Va'yar Yisroel es haYud hagidoaluh" — "Yisrael saw the great Hand" (Shemos 14:31). Therefore they merited Shirah — niggun and zimrah — the aspect of Pesukay Dizimrah that derives from the Yad: "Vineegain bi'yudoa vitoav luch" — "He played with his hand."
אות כב§22
וְעַל-כֵּן כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים וְהַנְּתִיבוֹת כֻּלָּם יוֹצְאִים מִשָּׁם וְשָׁם נִכְלָלִים יַחַד, כִּי הָאֶבֶן שְׁתִיָּה הִיא הַנְּקֻדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם שֶׁמִּשָּׁם מַתְחִילִין לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהִתְפָּרֵד כָּל הַדְּרָכִים שֶׁבָּעוֹלָם, אֲשֶׁר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה מַכִּיר בָּהֶם וְהָיָה נוֹטֵעַ בָּהֶם עֵץ כָּל פְּרִי, כִּי הָיָה יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֵךְ לְכוּשׁ וְנוֹטֵעַ בּוֹ פִּלְפְּלִין וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם וְגַם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הוּא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין מֵאֶרֶץ לַשָּׁמַיִם.
Therefore all the korbanos were in the Bais HaMikdash. For in the Bais HaMikdash, the aspect of the Yad illuminates: "Mikdush Hashem koaninoo yudechuh" — "The Sanctuary, Hashem, Your Hands established" (Shemos 15:17). Therefore all roads, paths, and byways emerge from there and are included there together.
וְכֵן מֵעוֹלָם לְעוֹלָם עַד אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְעַל -כֵּן שָׁם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ יְכוֹלִים לֵידַע כָּל הָעֵצוֹת וְהַדְּרָכִים שֶׁהיוּ מְסֻפָּקִים וּנְבוֹכִים בָּהֶם, כִּי שָׁם הָיָה הָאוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהוּא חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנָּשָׂא אַהֲרֹן עַל לִבּוֹ שֶׁשָּׁם נוֹדַע וְנִתְבָּרֵר כָּל הָעֵצוֹת וְהַדְּרָכִים, כִּי חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנָּשָׂא הַכֹּהֵן עַל לִבּוֹ וְעַל כְּתֵפָיו בֵּין שְׁנֵי יָדָיו זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁהוּא ( הַלַּאנְד קַארְט) שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת.
The Even Sh'siyah [Foundation Stone] is the point from which the world was founded — from there all the roads of the world begin to extend and branch out. Sh'lomo HaMelech recognized them and planted every kind of fruit tree in them — he knew the road leading to Kush and planted peppers there, as Rashi explains. Also, in the Bais HaMikdash is the Sha'ar HaShamayim [Gate of Heaven] — through which one ascends from earth to heaven, and from world to world, to Ain Sof Baruch Hu.
וְעַל-כֵּן שָׁם בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט הָיָה אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נוֹדָע לַכֹּל כָּל הַדְּרָכִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, כִּי עִקַּר הֶאָרַת הַיָּד שֶׁשָּׁם מְאִירִין וּמִתְגַּלִּין בְּשִׂרְטוּטֵי הַיָּד כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת וְכוּ' שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִקַּר בְּחִינָה זֹאת נִמְשָׁךְ מֵרוּחָא דְּלִבָּא שֶׁהוּא רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּיוֹתֵר בַּיָּדַיִם וְעַל.
Therefore in the Bais HaMikdash one could know all the counsels and roads about which one was doubtful and confused. For there were the Urim V'Tumim — the Choashen HaMishput [Breastplate of Judgment] that Aharon wore upon his heart. There, all counsels and roads were made known and clarified. The Choashen HaMishput that the Kohain wore upon his heart and upon his shoulders — between his two hands — this is the aspect of the illumination of the Yad, the map of all the worlds. Therefore the letters of the Choshen would protrude and combine — through which all roads and proper conduct became known to all.
כִּי עִקַּר הַדֹּפֶק בַּיָּד, וְשָׁם בַּדֹּפֶק יָכוֹל לֵידַע הַיּוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת כָּל דַּרְכֵי הָאָדָם וּמְאוֹרְעוֹתָיו וְעִנְיָנָיו מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתוֹ וַעֲלִילוֹת מִצְעֲדֵי גָּבֶר.
The essential illumination of the Yad — where all roads and paths of all worlds are revealed and illuminated in the lines of the hand — this aspect derives from the rucha dilibah [the spirit of the heart], the pulse-spirit of the heart that extends primarily into the hands. Therefore the essential pulse is in the hand — and there, in the pulse, one who knows and understands can discern all a person's ways, occurrences, and matters: "ma'asay eesh oofkoodusoa, va'aleeloas meetzaday gevehr" — "a man's deeds and his accounting, the steps of a man." This pulse flows into the hand, and there all is concealed and revealed in the lines of the hand — which indicate all the ways of a person, who encompasses all worlds from beginning to end.
וְזֶה הַדֹּפֶק נִמְשָׁךְ לְתוֹךְ הַיָּד, וְשָׁם מִתְעַלֵּם וּמִתְגַּלֶּה כָּל זֶה בְּשִׂרְטוּטֵי הַיָּד, שֶׁמּוֹרִין עַל כָּל דַּרְכֵי הָאָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הָעוֹלָמוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וְעַיֵּן בְּהַתּוֹרָה וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים -הַסְתָּרָה ( בְּסִימָן נו) מְבֹאָר עִנְיַן רוּחַ בְּהַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ הַיָּדַיִם בְּיוֹתֵר, עַיֵּן שָׁם וְעִקַּר כֹּחַ וְחִיּוּת שֶׁל זֶה רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁמִּתְפַּשֵׁט בְּהַיָּדַיִם בְּיוֹתֵר, נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת רוּחָא דְּנָשִׁיב בְּכַנְפֵי רֵאָה שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר חִיּוּת הַלֵּב וְהָאָדָם כִּי אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה דְּנַשְּׁבֵי עַל לִבָּא הֲוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא. וְרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵי רֵאָה הוּא בְּחִינַת רוּחָא הַנַּ"ל, בְּחִינַת רוּחָא נָחִית לְשַׁכֵּךְ חֲמִימָא דְּלִבָּא וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן.
As explained in the teaching "OoviYoam HaBeekoorim — Hasturuh" (LM I:56): the spirit of the pulse in the heart extends into the hands primarily. The essential power and life-force of this pulse-spirit that spreads into the hands derives from the rucha d'nashiv b'kanfay rai'ah [the wind that blows in the wings of the lungs] — from which the essential life-force of the heart and the person derives. For were it not for the wings of the lungs that blow upon the heart, the heart would ignite the entire body. The wind in the wings of the lungs is the aspect of the rucha described above — "roochuh nuchees lishachaich chameemuh dileebuh" — the shattering of the desire for money.
וְזֶה בְּחִינַת חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לֵב הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הָעֶלְיוֹנָה שֶׁשָּׁם כְּתוּבִים כָּל הַדְּרָכִים וְכָל הַמְּאוֹרָעוֹת וְכוּ'. וְעַל-כֵּן שָׁם הָיָה מִתְבָּאֵר וּמִצְטָרֵף וּבוֹלֵט כָּל הַדְּרָכִים וְהָעֵצוֹת שֶׁהָיָה הָאָדָם מְסֻפָּק בָּהֶם כִּי הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שָׁם הָיָה כָּתוּב הַכֹּל כַּנַּ"ל, כִּי הַיָּד הִוא בְּחִינַת רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב כַּנַּ"ל.
This is the aspect of the Choashen HaMishput upon the Kohain's heart — the illumination of the upper Yad, upon which all roads and all occurrences are written. Therefore there, in the Choashen HaMishput, all roads and counsels about which a person was in doubt were clarified, combined, and made to protrude — for everything derives from the Yad, where everything is written.
וְעַל-כֵּן נִקְרָא חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, כִּי מִשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי דִּינֵי מָמוֹנוֹת נִקְרָא מִשְׁפָּט וְכָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי הֵם מְבָרְרִין הָאֱמֶת וּמַצִּילִין עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ וּמַכְנִיעִין הַגַּזְלָנִים וְהַשַּׁקְרָנִים הַמְכַחֲשִׁים מָמוֹן חַבְרֵיהֶם שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת הַכְנָעַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים הָאוּרִים וְתֻמִּים חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, כִּי הֵם בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר הַכְנָעַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יָדָהּ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל:
The Yad is the aspect of the pulse-spirit of the heart. Therefore it is called Choashen HaMishput — for mishput [judgment] is the aspect of the tikun of the desire for money. Dinay mamonos [monetary laws] are called "mishput" — and all monetary laws are the aspect of the tikun of the desire for money: they clarify the truth, rescue the oppressed from his oppressor, and subdue the thieves and liars who deny the money of their fellows. This is the essential subjugation of the desire for money. Therefore the Urim V'Tumim are called "Choashen HaMishput" — for they are the illumination of the Yad, through which the desire for money is essentially subdued — the aspect of mishput, the tikun of the desire for money.
אות כג§23
כִּי עִקַּר בִּטּוּל תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם הָיָה כָּתוּב הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַגִּבּוֹר וְכוּ' שֶׁעַל-יְדֵי זֶה מְבַטְּלִין תַּאֲוַת מָמוֹן, וְשָׁם הָיָה כָּתוּב שֶׁאִם יֵלְכוּ לְהַמְּדִינָה שֶׁכֻּלָּם אֱלֹהוּת לְדַעְתָּם וְכוּ' יִפְּלוּ שְׁנֵיהֶם וְכוּ', שֶׁזֶּה מְרֻמָּז בַּפָּסוּק וַה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְכוּ', עַיֵּן שָׁם,.
The essential nullification of the desire for money is through the Yad, where the road of the Gibor was written — through which one can nullify the desire for money. There it was written that if they go to the country where all consider themselves gods — both will fall, as hinted in the verse: "VaHashem yateh yudoa vichushal oazair vinufal uzoor" — "Hashem will stretch out His Hand, and the helper will stumble and the helped will fall."
כִּי עִקַּר תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בִּבְחִינַת פְּגַם הַיָּדַיִם, בִּבְחִינַת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, שֶׁזֶּה עִקַּר תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲבוֹדָה זָרָה וּכְפִירוֹת שֶׁכּוֹפֵר בְּהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד. וְעַל-כֵּן עִקַּר הַכְנָעָתוֹ וְתִקּוּנוֹ שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי אֱמוּנָה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהַשְׁגָּחָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יָד, בְּחִינַת וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה וְעַל-כֵּן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת בִּטּוּל תַּאֲוַת מָמוֹן, כֻּלָּם הָיוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי הַבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא בְּחִינַת יָד כַּנַּ"ל, עַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַכְנָעָתָם כַּנַּ"ל.
The essential desire for money is in the aspect of pigam hayadayim [damage of the hands]: "Koachee vi'oatzem yudee usuh lee es hachayil hazeh" — "My power and the might of my hand made me this wealth" (Devarim 8:17) — which is the essence of the desire for money: avodah zarah and heresy, denying His Hashgachah [Providence], that everything is from Him alone. Therefore the essential subjugation and tikun of the desire for money is through emunah in Hashem and His Hashgachah — the aspect of Yad: "Vayhi yuduv emunah" — "His hands were faith."
וְעַל-כֵּן בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ הַלְּוִיִּים מְנַצְּחִים בְּשִׁיר וְכוּ', זֶה בְּחִינַת הַנַּ"ל, בְּחִינַת רוּחָא נָחִית לְשַׁכֵּךְ חֲמִימָא דְּלִבָּא וְכוּ' שֶׁהֵם בְּחִינַת הַקָּרְבָּנוֹת בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל, וְאָז כַּד נָחִית הַהוּא רוּחָא לִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי. שֶׁהוּא שִׁיר שֶׁל הַלְּוִיִּים בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת, הַיְנוּ כַּנַּ"ל:
Therefore all the korbanos — the nullification of the desire for money — were in the Bais HaMikdash, which is the aspect of Yad. During the avodah of the korbanos, the Levi'im sang — the aspect of "roochuh nuchees lishachaich chameemuh dileebuh" (the korbanos is the aspect of shattering the desire for money). Then: "Kad nuchees hahoo roochuh, leebuh mikabail laih bichedvuh dineegoonuh diLaivoy" — the heart receives it with the joy of the Levite song — the song of the Levi'im at the time of the korban. This is the aspect of Pesukay Dizimrah after Parshas HaKorbanos.
אות כד§24
וְזֶה בְּחִינַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה שֶׁהוּא בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּי בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה נִתְגַּלָּה הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר תִּקּוּן כָּל הַתַּאֲוֹת וְהַמִּדּוֹת, וּבִפְרָט תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי זֶה.
This is the aspect of Niseyas Kapayim [the raising of hands] during tefillah — which is Bircas Kohanim. During tefillah, the illumination of the Yad is revealed — the essential tikun of all desires and Middos, especially the desire for money, is through this. Therefore Hashem commanded the Kohanim to raise their hands and bless with Bircas Kohanim during tefillah — through their raising of hands they draw forth the revelation of the illumination of the Yad, through which the essential tikun occurs.
וְעַל-כֵּן צִוָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּהֲנִים יִשְּאוּ יְדֵיהֶם וִיבָרְכוּ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כִּי עַל-יְדֵי נְשִׂיאַת כַּפֵּיהֶם הֵם מַמְשִׁיכִין בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן כַּנַּ"ל שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּי הַבְּרָכָה הִיא בְּחִינַת הַתִּקּוּן הֵפֶךְ הַקְּלָלָה שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵחֻרְבַּן הָעוֹלָמוֹת מִבְּחִינַת שְׁבִירַת הַכֵּלִים וְהַמִּדּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת פְּגַם כָּל הַכִּתּוֹת הַנַּ"ל וְהַבְּרָכָה הִיא הַהֵפֶךְ מִזֶּה בְּחִינַת תִּקּוּן כָּל הַמִּדּוֹת בְּחִינַת עוֹלַם הַתִּקּוּן שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַבְּרָכוֹת וְעַל-כֵּן עִקַּר הַבְּרָכוֹת מְקַבְּלִים מִיָּדַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( וַיִּקְרָא ט), וַיִּשָּא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו וַיְבָרְכֵם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר ( סִימָן כד), כִּי עִקַּר הַבְּרָכָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתִּקּוּן הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם דַּיְקָא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כִּי הַבְּרָכָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַתִּקּוּן הוּא עַל -יְדֵי הִתְגַּלּוּת הֶאָרַת הַיָּד שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.
This is the aspect of Bircas Kohanim: the brachah is the tikun — the opposite of the curse that derives from the destruction of the worlds through shiveeras kailim and the Middos (the damage of all the groups). The brachah is the opposite: the tikun of all the Middos, the aspect of Olam HaTikun — the source of all berachos. Therefore the essential berachos are received from the hands: "Vayeesuh Aharon es yuduv el hu'um vayvurichaim" — "Aharon raised his hands and blessed them" (Vayikra 9:22). As Rabbainu z"l said elsewhere (LM I:24): the essential brachah (the tikun) is through the aspect of the Yad.
וְזֶה זוֹכִין בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה דַּיְקָא, כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבַּעַל תְּפִלָּה שֶׁעִקַּר הַתִּקּוּן הָיָה עַל יָדוֹ וְהוּא זָכָה לִמְצֹא אֶת הֶחָכָם הָיָה אֶצְלוֹ הַיָּד הַנַּ"ל וְכוּ', וְעַד שֶׁבָּאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וְכוּ' וְנִתְתַּקֵּן הַכֹּל כַּמְבֹאָר שָׁם בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, וְזֶהוּ 'יְבָרֶכְךָ ה'' בְּמָמוֹן,.
This is Bircas Kohanim with niseyas kapayim specifically during tefillah — the brachah (tikun) comes through the revelation of the illumination of the Yad (niseyas kapayim). This one merits specifically during tefillah — for the essential tikun is through tefillah. This is the Ba'al Tefillah through whom the essential tikun occurred. He merited finding the Chacham [Wise Man] who had the Yad — until they came to the King and everything was rectified, as explained in the Story.
כִּי עִקַּר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם הוּא לְתַקֵּן תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא קָשָׁה מִכֻּלָּם כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן עִקַּר הַבְּרָכָה מַתְחֶלֶת, 'יְבָרֶכְךָ ה', בְּמָמוֹן 'וְיִשְׁמְרֶךָ', מִן הַמַּזִּיקִין, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּזְכֶּה לְמָמוֹן וַעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרָכָה שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָר הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת מִמַּזִּיקֵי עָלְמָא שֶׁהֵם הַקְּלִפּוֹת הַמַּכְנִיסִין תַּאֲוַת מָמוֹן בְּלֵב הָאָדָם רַק שֶׁיִּזְכֶּה לַעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת בְּרָכָה, בְּחִינַת בִּרְכַּת ה' הִיא תַּעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּמָמוֹנוֹ שׁוּם אֲחִיזַת הָעַצְבוּת וְהַדְּאָגָה וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן בְּחִינַת בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה וְרַק יִזְכֶּה לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ תָּמִיד, וְלִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהַכֹּל מֵאִתּוֹ לְבַד, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזּוֹ עִקַּר הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל:
"Yivurechichuh Hashem" — "Hashem bless you" — with money. For the essential Bircas Kohanim and niseyas kapayim is to rectify the desire for money — the hardest of all. Therefore the brachah begins: "Yivurechichuh Hashem" — with money; "vi'yeeshmirechuh" — from the damaging forces. That is: one should merit money and ashirus dikdushah — the aspect of brachah — with the money guarded from the damaging forces of the world (the kelipos that implant the desire for money in the human heart). Rather, one should merit holy wealth — the aspect of brachah: "Beercas Hashem hee sa'asheer, viloa yoaseef etzev eemuh" — "The blessing of Hashem — it makes one wealthy, and He adds no sorrow with it" — that one's money should have no hold of the sadness, worry, and melancholy of the desire for money ("Bi'eetzuvoan toachalenuh"). Rather, one should merit being same'ach b'chelko always, trusting in Hashem that everything is from Him alone — the shattering of the desire for money, which is the essential ashirus dikdushah.
אות כה§25
וְזֶה בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם אַחַר הַתְּפִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן וְכוּ', שֶׁאָז הוּא יְרִידַת הַשֶּׁפַע כַּיָּדוּעַ, כִּי אַחַר שֶּׁנִּתְגַּלָּה בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל עַל-יְדֵי נְשִׂיאַת אַפַּיִם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, עַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין כָּל הַדְּרָכִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁאָז הִיא בְּחִינַת עֲלִיַּת נְשָׁמָה, בְּחִינַת אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּא כַּיָּדוּעַ , כִּי כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ אֲחִיזָה וְשֹׁרֶשׁ בְּאֵיזֶה מִדָּה שֶׁל עֲשָׂרָה בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהֵם הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו וְכָל אֶחָד כְּפִי מִדָּתוֹ כֵּן צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ בְּכָל עֵת לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ וּמִדָּתוֹ,.
This is the aspect of Nifeelas Apayim [falling on one's face] after tefillah, followed by Ashrai and U'va L'Tziyon — which is the time of the descent of shefa [abundance], as is known. For after the Yad is revealed through Niseyas Kapayim of the Kohanim — through which all the roads of all the worlds are revealed — then comes Nifeelas Apayim, which is the aspect of aliyas neshamah [the ascent of the soul]: "Ailechuh Hashem nafshee esuh" — "To You, Hashem, I lift up my soul."
אֲבָל אֵין אָדָם יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ שֶׁל עֲלִיַּת נַפְשׁוֹ כִּי אִם עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל, שֶׁשָּׁם כְּתוּבִים כָּל הַדְּרָכִים וְכוּ' וְכוּ' כַּנַּ"ל.
For every person has a hold and root in one of the ten aspects — the King and his men. Each person according to his Middah must elevate his soul at every opportunity — to renew his power and his Middah. But no person knows the road for his soul's ascent except through the revelation of the Yad, where all roads are written.
וְעַל-כֵּן אַחַר נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁאָז הִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַיָּד הַנַּ"ל כַּנַּ"ל, אָז הַזְּמַן לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם אַחַר שִׂים שָׁלוֹם אַחַר נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ, בְּחִינַת אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּא כַּיָּדוּעַ, כִּי אָז עוֹלָה נֶפֶשׁ כָּל אֶחָד לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ וּמִדָּתוֹ דִּקְדֻשָּׁה עַל-יְדֵי שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל נַפְשׁוֹ הֶאָרַת הַיָּד שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַלֶּה לְהַנֶּפֶשׁ הַדֶּרֶךְ אֵיךְ לַעֲלוֹת לְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְכֹחוֹ וּמִדָּתוֹ כַּנַּ"ל.
Therefore, after Niseyas Kapayim — when the Yad is revealed — then is the time to elevate one's soul and renew one's power. This is Nifeelas Apayim after Sim Shalom, after Niseyas Kapayim — the aspect of aliyas hanefesh: "Ailechuh Hashem nafshee esuh" For then the soul of each person ascends to renew his power and holy Middah — through the illumination of the Yad being drawn upon his soul, revealing to the soul the road by which to ascend and renew itself, its power, and its Middah.
וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְכָל אֶחָד מוֹרִיד שֶׁפַע וְחִיּוּת כְּפִי הִתְחַדְּשׁוּת נַפְשׁוֹ וְכֹחוֹ וְזֶהוּ בְּחִינַת יְרִידַת הַשֶּׁפַע שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר כָּךְ בְּאַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן וְכוּ', הַיְנוּ כַּנַּ"ל:
Afterward, all the souls return — each one bringing down shefa and life-force according to the renewal of his soul and power. This is the descent of shefa that is drawn afterward in Ashrai and U'va L'Tziyon.
Summary & study aids — Hilchos Tefillah Halacha 4
Translator’s editorial summary and study aid; not original teaching
Translator's Summary — Tefillah — Halacha 4
Overview and study aid from the translator; not part of the original text of Likutay Halachos.
Core Message
Tefillah rectifies the many fallen philosophies and corrupted middos by returning every force to its holy root. The false “lands” and groups described in the Story arise when love, fear, beauty, victory, gratitude, covenant, and kingship fall; prayer, korbanos, song, Shima, and the blessings of Shmoneh Esrai clarify them and restore the complete human image.
Main Pillars
Each false ideology is a fallen distortion of a holy middah or spiritual force.
The desire for money is especially resistant and is shattered through korbanos, tzedakah, and being content with one’s portion.
Pesukay DiZimrah cools the heat of the heart through Levite song and holy spirit.
Kreyas Shima and the blessings restore emunah and the unity underlying the many forces.
The blessings of Shmoneh Esrai address distinct human and cosmic needs while gathering them into one prayer.
Practical Takeaways
Identify the holy root hidden inside a distorted trait rather than treating the distortion as self-existing.
Use the ordered siddur to work through action, desire, emotion, belief, and speech.
Practice tzedakah and same’ach bichelko as direct remedies for the desire for money.
— Translator's summary. Not part of the original text of Likutay Halachos. —
Expanded Study Aid — Tefillah — Halacha 4
Key Terms and Concept Notes
Fallen middos — holy powers distorted after the shattering.
False lands / groups — the Story’s images of ideologies built from fallen traits.
Same’ach bichelko — contentment that breaks the heat of monetary desire.
Birur — clarification that extracts the holy spark from distortion.
Series Continuity Note
This is one of the volume’s broadest maps of tefillah. It presents the full prayer service as a systematic repair of the human personality and the world’s competing ideologies.
Diagram 1 — Tefillah — Halacha 4 Flow
Diagram 2 — Tefillah — Halacha 4 Concept Map
— End of translator study aid and diagrams. Not part of the original text of Likutay Halachos. —
Earlier annotations and link context
Earlier Reader contexts are retained separately. Their links identify current source references; they do not assert that an earlier English selection has the same meaning in the corrected edition.
Earlier paragraph 3
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
הלכה ד אות א על פי המעשה נוראה של הבעל תפלה. עיין שם כל המעשה הזאת מתחלתה ועד סופה:
Earlier pointed Hebrew field
עַל-פִּי הַמַּעֲשֶׂה נוֹרָאָה שֶׁל הַבַּעַל תְּפִלָּה עַיֵּן שָׁם כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ: ~
This is the aspect of masa u'matan [business/commerce]. The Shulchan Aruch writes at the end of Hilchos Bais HaK'nesses (Siman 156): "Afterward he should go to his dealings — for any Torah without m'lachah [work] will ultimately cease and lead to sin... Nevertheless, he should not make his work primary but secondary, and his Torah primary. Then both will be sustained in his hand. He should conduct business with emunah... and be careful not to form partnerships with idolaters..."
Earlier paragraph 4
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [345] [346]
וזהו בחינת תפלה בצבור דהיינו בעשרה. כי מבואר שם שהמלך עם אנשיו היו עשרה. שהם המלך והמלכה, הבת מלכה והתינוק. המליץ והאוהב נאמן. הממונה וכו'. והם בחינת עולם התיקון. והנה מי שיש לו עינים לר~ אות יכול להבין מעט שסוד מעש זאת נוגע בענין מיתת המלכים ושבירת כלים ותיקונן. וכבר אמרנו כמה פעמים שכל מה שאנו מוצאין בהמעשיות הוא רק רמז בעלמא, פחות מטפה מן הים ואפילו במקום שהשם יבתרך בעזרנו לכוין האמת, היינו שזה אמת שגם ענין זה נרמז בסוד המעשיות. אבל סוד גוף המעשה בעצם רחוק ונשגב מאד מדעתנו. כי גאו המים נחל נובע אשר לא נוכל לעבור בו:
Earlier pointed Hebrew field
וְזֶהוּ בְּחִינַת תְּפִלָּה בְּצִבּוּר, דְּהַיְנוּ בַּעֲשָׂרָה כִּי מְבֹאָר שָׁם שֶׁהַמֶּלֶךְ עִם אֲנָשָׁיו הָיוּ עֲשָׂרָה, שֶׁהֵם הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, הַבַּת מַלְכָּה וְהַתִּינוֹק, הַמֵּלִיץ וְהָאוֹהֵב נֶאֱמָן, הַמְמֻנֶּה וְכוּ' וְהֵם בְּחִינַת עוֹלַם הַתִּקּוּן וְהִנֵּה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַיִם לִרְאוֹת יָכוֹל לְהָבִין מְעַט שֶׁסּוֹד מַעֲשֶׂה זֹאת נוֹגֵעַ בְּעִנְיַן מִיתַת הַמְּלָכִים וּשְׁבִירַת כֵּלִים וְתִקּוּנָן וּכְבָר אָמַרְנוּ כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָנוּ מוֹצְאִין בְּהַמַּעֲשִׂיּוֹת הוּא רַק רֶמֶז בְּעָלְמָא, פָּחוֹת מִטִּפָּה מִן הַיָּם וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעֶזְרֵנוּ לְכַוֵּן הָאֱמֶת, הַיְנוּ שֶׁזֶּה אֱמֶת שֶׁגַּם עִנְיָן זֶה נִרְמָז בְּסוֹד הַמַּעֲשִׂיּוֹת אֲבָל סוֹד גּוּף הַמַּעֲשֶׂה בְּעֶצֶם רָחוֹק וְנִשְׂגָּב מְאֹד מִדַּעְתֵּנוּ כִּי גָּאוּ הַמַּיִם נַחַל נוֹבֵע אֲשֶׁר לֹא נוּכַל לַעֲבֹר בּוֹ: ~ אות ב אֲבָל עַ
Based on Likutay Moharan II:72 — "Chayim Nitzchiyim" Based on the Torah "Chayim Nitzchiyim" (LM II:72). Study the entire Torah there well, from beginning to end. The general principle: through seeing the face of the Tzaddik alone, one's Moach [brain/mind] sparkles. Through this, one receives Gadlus [greatness] — the aspect of Malchus — each person according to his level: captains of thousands, captains of hundreds, captains of fifties, captains of tens (Shemos 18:21). For greatness and Malchus depend on the sparkling of the Mochin: "Melech asur barahatim" — "A king is bound in the channels" (Shir HaShirim 7:6) — b'rahitei Mochin — the Malchus is bound and tied within the channels of the Mochin. The sparkling of the Mochin = the aspect of building the Beis HaMikdash, which is the Da'as, as our Sages said (Berachos 33a). This = "Chazis ish mahir bimlachto" — "Have you seen a man skilled in his craft?" (Mishlei 22:29). When each person receives greatness and Malchus according to the level of his Moach — through the true leader of the aspect of Moshe — through "V'atah sechezeh... v'samta aleihem" — then each person knows how to produce chiddushim and explanations of Torah according to his level, through the Ruach Elokim received from Moshe, the inclusive leader, the inclusive sage, the inclusive spirit — "Ish asher Ruach Elokim bo" — who illuminates Ruach Elokim within each one = the sparkling of the Mochin: "Va'amalei oso Ruach Elokim, b'chochmah, uvisevunah, uvda'as, uvchol melachah" (Shemos 31:3). Through this they innovate in Torah: "V'Ruach Elokim merachefes" (Bereishis 1:2). But this leader must be greatly holy in the sanctity of the Bris, and must draw this sanctity upon each member of Yisrael. Through this, yir'ah is drawn — which is bushah [shame/awe] — as at the time of Mattan Torah. One must be ashamed even to perform a mitzvah. Bushah = teshuvah; through teshuvah one merits Chayim — Chayim Nitzchiyim [eternal life]: the anavah [humility] of Moshe Rabbeinu that is clothed within each member of Yisrael in every limb comes alive and rises in techiyas hameisim [resurrection]. This is the essential Techiyas HaMeisim: the humility and lowliness of Moshe Rabbeinu — clothed in each person, in every limb — but existing there in a state of "death" (unperceived). Through gazing at the Tzaddik's face, the Mochin sparkle → one receives Malchus → innovates in Torah → yir'ah/bushah falls upon him as at Mattan Torah → this bushah = teshuvah = Chayim → the humility of Moshe is resurrected within him — "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — "Awake and sing, you who dwell in the dust!" (Yeshayah 26:19). This is Chayim Nitzchiyim — all the delight of the World to Come, the aspect of Oneg Shabbos, "To'ameiha chayim zachu" — an inheritance without boundaries — for the delight of the World to Come is boundless and cannot be received or pictured in the body (which is bounded) unless one is truly ayin mamash [literally nothing] — meaning, one merits the true anavah of Moshe Rabbeinu = Techiyas HaMeisim. This is the aspect of Tefillin. For Tefillin are the sparkling of the Mochin, as is known and explained elsewhere (LM I:38). Through this one merits Gadlus/Malchus: "Melech asur barahatim" — b'rahitei Mochin. This is the entire aspect of Tefillin, as our Sages said: this verse refers to Tefillin — the channels of the Mochin. Malchus is bound and tied there — "V'haysah nefesh adoni tzerurah bitzror hachayim" — "My lord's soul shall be bound in the bundle of life" — said about the Malchus of Dovid, tied in the bundle of life = Tefillin = the knot of Tefillin (see LM I:54). Hashem in His mercy commanded us to don Tefillin each day — the sparkling of the Mochin = the Or HaPanim [light of the face] — in order to draw upon ourselves the holiness of the radiant face of the true Tzaddikim, through whose gaze the Mochin sparkle and one merits all the above levels, culminating in Chayim Nitzchiyim (= true humility = Techiyas HaMeisim). But not everyone merits to find and gaze upon the Tzaddik at all times. Therefore Hashem gave us Tefillin each day — so holy that through them each person can draw upon himself the sparkling of Mochin that flow from gazing at the Tzaddik, for Tefillin = Or HaPanim. Therefore our Sages said (Menachos 44a): "One who dons Tefillin merits life": "Hashem aleihem yichyu" (Yeshayah 38:16) = Chayim Nitzchiyim = Techiyas HaMeisim = true humility. This is the joy of Tefillin — as in the Talmud: one was joyful the entire day, saying "I am wearing Tefillin!" (Berachos). For this life is the essential eternal joy: "Todi'eini orach chayim, sova semachos es panecha" (Tehillim 16:11) — merited through Tefillin (= Or HaPanim). The Yud-knot of the Tefillin: our Sages warned that it must not move far from the Tefillin. Yud = the World to Come (Menachos 29b) = Chayim Nitzchiyim = true humility. Yud is the smallest letter — the aspect of true anavah. Our Sages said: the World to Come was created with Yud because "the Tzaddikim there will be few." This seems puzzling — don't all of Yisrael have a share in the World to Come? Rather, "few" = "Ki atem hame'at mikol ha'amim" — "You are the fewest" (Devarim 7:7) — Rashi: you make yourselves small. Only those who truly diminish themselves can receive Chayim Nitzchiyim. This is why our Sages spoke so severely (Rosh HaShanah 17a) about the punishment of one who does not don Tefillin — calling him "posh'ei Yisrael b'gufo" [a sinner of Yisrael in his body], a "karkafta d'la manach Tefillin" [a skull that never wore Tefillin], judged with eternal death. For it is impossible to merit eternal life except through Tefillin. Therefore Shabbos is not a time for Tefillin. For Shabbos itself is the aspect of the World to Come, Chayim Nitzchiyim: "To'ameiha chayim zachu" — as written in the Torah there at its beginning. Therefore one certainly needs no Tefillin to subdue the side of death or to draw Chayim Nitzchiyim — for Shabbos's own holiness is itself Chayim Nitzchiyim. Similarly Yom Tov and Chol HaMoed — they are themselves an os [sign] (Menachos 36b), receiving their holiness from Shabbos ("Techilah l'mikra'ei kodesh"). The essential Tefillin are in the aspect of remembering the Exodus from Egypt — which the parshiyos mention repeatedly — for Tefillin's essential purpose is to merit Chayim Nitzchiyim (= an inheritance without boundaries), which is the essence of the Exodus — liberation from Mitzrayim [boundaries/constriction]. Every exile is called by the name Mitzrayim because it constricts Yisrael, distancing them from holiness (= physicality = boundaries). But through Tefillin we draw upon ourselves the holiness of the Exodus = the holiness of the future Geulah: "Kimei tzeischa mei'eretz Mitzrayim ar'enu nifla'os" (Michah 7:15). Therefore on Yamim Tovim (which are themselves a remembrance of the Exodus) one does not don Tefillin. The Zohar HaKadosh says one is liable to death for doing so — because Tefillin exist to subdue the side of death that rules on weekdays (through the contamination of the serpent, drawn through gadlus — the sin of Adam HaRishon: "Vihyisem kElokim" — the serpent injected envy and gadlus to rival Hashem). Had Adam not sinned, he would have merited Chayim Nitzchiyim in his body. But now one can merit this only through death — returning to dust — and then rising in Techiyas HaMeisim. Even Moshe himself had to die — for the sake of Yisrael — so he could awaken and resurrect the humility clothed within each person. Therefore Tefillin are for weekdays, when the side of death rules; on Shabbos/Yom Tov, the holiness of the day itself subdues the side of death. Therefore a mourner is forbidden to don Tefillin on the first day — because during mourning the side of death has dominion, and one cannot subdue it through Tefillin. Rather, the mourner sits on the ground — to sweeten the judgment at its root, lowering himself to the dust to draw Chayim Nitzchiyim = true humility: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who makes himself a neighbor to the dust in his lifetime. Indeed, one who truly nullifies himself to the point of attaining this anavah does not need to lower himself literally — on the contrary, he can reign and boast, and still be truly humble. As we find with great Tzaddikim who boasted — R' Shimon bar Yochai said in the Idra: "I testify upon myself..." and "I have seen the people of ascent — if they are two, it is I and my son" (Sukkah 45b). This seems contrary to humility, yet it is the ultimate perfection of true humility. As I heard and understood from our Rebbe: the essence of humility is to be able to write about oneself: "And the man Moshe was very humble." The perfection of humility is not to be a lazy sluggard. This = "Shechorah ani v'na'avah" — "I am dark and beautiful" (Shir HaShirim 1:5): dark as the Yud (= the ultimate smallness/humility) — yet beautiful! For one achieves such complete nullification of ego that one can boast of one's beauty. But not everyone merits this in completeness, especially when the side of death prevails (as in mourning). Then the sweetening is through literally sitting on the ground — drawing Chayim Nitzchiyim from the aspect of afar (= true humility), thereby subduing the side of death. This is the tikun of burial in the earth: "V'yashuv he'afar al ha'aretz k'shehayah" (Koheles 12:7) — and then "V'haruach tashuv el HaElokim." Through Adam's sin, one cannot merit Chayim Nitzchiyim (= true humility) without first returning to literal dust — the contamination decays there — and afterward rising in Techiyas HaMeisim. The essential thing: according to how much one made himself like dust in his lifetime — "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who became a neighbor to the dust in life. Therefore the essential light of Tefillin emerges through waking at midnight to study Torah, as explained in the Arizal's writings at length — the light of Tefillin issues from there. For sleep is one-sixtieth of death, and through waking from sleep one subdues the side of death and draws upon oneself the Or HaPanim — by mourning the destruction of the Beis HaMikdash (where the essential Or Pnei Hashem was revealed: "Shalosh pe'amim bashanah yera'eh chol zechurcha es Pnei Hashem" (Devarim 16:16)). By mourning the destruction, one merits to draw upon oneself the holiness of its rebuilding (Ta'anis 30b) = the sparkling of the Mochin = building the Beis HaMikdash. Then one studies Torah — for from there Torah insights are drawn — and through this the light of Tefillin emerges = Chayim Nitzchiyim. Therefore the essential Tefillin depend on the eyes: "V'hayu l'totafos bein einecha" — "They shall be for frontlets between your eyes" (Devarim 6:8). For the essential Tefillin are drawn through the gazing of the eyes — through meriting to see oneself with the true Tzaddikim. This is the aspect of the Name Shakai on the Tefillin. Shakai — because "there is dai [enough / sufficient] in His G-dliness for every creature", which is the opposite of gadlus (as in the Torah "Ani Hashem hu sh'mi"). The ultimate purpose of man is to reach complete bitul — to be truly ayin mamash — to break gadlus entirely and merit the true humility of Moshe Rabbeinu that is clothed in every limb. Then one merits Chayim Nitzchiyim — to be included in Hashem, to delight in Hashem alone — "Ayin lo ra'asah." This is Shakai: you need nothing else. You need no pleasure, no grip on any physicality or yeshus [ego/substance]. Hashem's G-dliness is dai for every creature. Whoever still has any grip on gassus [coarseness] — it is as though he chooses something other than G-dliness. Therefore our Sages said (Sotah 4b): "One who is haughty is as if he worships idolatry." The opposite — true humility — is the Shem Shakai: when one has no gassus, nullifies all self-awareness, has no pleasure except Hashem Himself = dai = enough = no need for anything else. "BaHashem tis'halel nafshi, yishme'u anavim v'yismachu" (Tehillim 34:3) — in Hashem alone does my soul boast; the humble hear and rejoice — for they merit Chayim Nitzchiyim = fullness of joy = Tefillin = Or HaPanim = Shem Shakai. Shakai — dai in His G-dliness for every creature — meaning: the ultimate purpose of every creature is to reach this point where it has no desire, pleasure, or chiyus other than His G-dliness alone. Even the lowliest creature has dai — sufficient delight and chiyus in His G-dliness alone to live Chayim Nitzchiyim forever. Although there will be infinite gradations, even the smallest has dai. "Vaharikosi lachem brachah ad b'li dai" — "I will pour out blessing for you until there is no more dai" (Malachi 3:10). Our Sages said (Ta'anis 9a): "Until your lips wear out from saying dai." I have always wondered what kind of blessing this is! Rather: the reward of the Tzaddikim rises level upon level without limit. So although ultimately every creature will have dai in Hashem alone, Yisrael will merit an even higher level — so high that they will stop saying dai — for dai is a contraction, and those who reach this height will transcend all contractions. Their lips (= instruments of speech) will cease and be nullified — they will no longer say dai, for they will rise above all holy contractions. "Ayin lo ra'asah Elokim zulatecha ya'aseh lam'chakeh lo" (Yeshayah 64:3). This is the aspect of "Kadeish li chol bechor" — the first parshah of Tefillin. And the second parshah "V'hayah ki yevi'acha" also speaks of the holiness of firstborns. The sanctity of firstborns = the sanctity of the Bris — consecrating the first birth and giving it to the Kohen. For all the above — Techiyas HaMeisim, true humility — comes primarily through the sanctity of the Bris of the true Tzaddik, who draws his holiness and abstinence upon all Yisrael, as at Mattan Torah. The essential holiness of the firstborn is to give it to the Kohen — for the Kehunah began with Aharon, who merited it through seeing the face of Moshe his brother — truly, without envy, in genuine humility. Through this he merited the great and awesome distinction of the Keser Kehunah. For through seeing and receiving Moshe's face with joy, the entire Exodus and giving of the Torah depended on this. As explained in the account of Moshe's mission: Moshe refused the mission repeatedly, not wanting to take greatness over his brother Aharon. Until Hashem said: "Halo Aharon achicha haLevi... hinei hu yotzei likrasecha, v'ra'acha v'samach b'libo" — "Behold, he comes to meet you, and when he sees you, he will rejoice in his heart" (Shemos 4:14). Through this he merited the Choshen Mishpat placed upon the heart (Shabbos 139a). "V'ra'acha" — "seeing" precisely — for through seeing the face of the Tzaddik and receiving him with joy = Chayim Nitzchiyim = true humility = the source of joy: "Todi'eini orach chayim, sova semachos es panecha"; "Yishme'u anavim v'yismachu." Through this: the Exodus (= nullifying boundaries and gadlus), and thus Aharon merited the Kehunah — to serve in the Beis HaMikdash where the Mochin sparkle = the craft of the Mishkan: "Chazis ish mahir bimlachto" — "mahir" precisely = the Kohanim, zealous in their service. Therefore the parshiyos of Tefillin speak of the firstborn (= the Kohen), for the Kehunah emerges from seeing the Tzaddik's face — the source of Tefillin's holiness. Therefore the essential Techiyas HaMeisim will come through the seed of Aharon HaKohen. As our Sages said (end of Sotah): Techiyas HaMeisim comes through Eliyahu, remembered for good — and Eliyahu is Pinchas the son of Elazar the son of Aharon HaKohen. For Techiyas HaMeisim (= true humility) is drawn through the holiness of Aharon, who merited the Kehunah through truly seeing the Tzaddik's face with joy. This is why the last parshah of Tefillin concludes with Techiyas HaMeisim: "L'ma'an yirbu yemeichem vimei vneichem al ha'adamah asher nishba Hashem la'avoseichem lases lahem" (Devarim 11:21). Our Sages derived (Sanhedrin 90b): it does not say "lachem" [to you] but "lahem" [to them] — a proof of Techiyas HaMeisim from the Torah. For Tefillin (= Or HaPanim) lead to Techiyas HaMeisim (= true humility: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar"). All the parshiyos of Tefillin speak of Eretz Yisrael — for Techiyas HaMeisim will be primarily in Eretz Yisrael (Kesubos 111a). "Al ha'adamah" specifically = Eretz Yisrael. For Techiyas HaMeisim = true humility = making oneself like afar and adamah: "Hakitzu v'ranenu shochnei afar" — one who became a neighbor to the dust in his lifetime. This is merited specifically through the dust of Eretz Yisrael. For although afar (= making oneself as dust = true humility) is a great virtue, the Torah also warns against being lazy and sluggish (a "shlimaz'lnik"), for true humility is the essence of life. There is an opposite: afar of the Sitra Achra = "V'nachash afar lachmo" = melancholy, laziness — the opposite of "Chazis ish mahir bimlachto." This is the afar of outside Eretz Yisrael — impure earth, where the side of death takes hold. Therefore each person must sanctify himself in the aspect of the holy earth of Eretz Yisrael — where true Techiyas HaMeisim takes place = true humility. Therefore Eretz Yisrael is called "Eretz HaChayim" — "the Land of Life" — for there the earth and dust (= humility) are in the aspect of chayim (= true humility that is the essence of life). Not so the lands of the nations — impure earth — where the side of death prevails (= false humility that is really gadlus). One must truly pray much that he merit true humility — the life of every limb. This is the aspect of the mitzvah of eating matzah and the prohibition of chametz on Pesach — mentioned in the parshiyos of Tefillin: "Shiv'as yamim tochal matzos" (Shemos 13:6-7). One must sanctify one's eating greatly, for the essential decree of death came through the sin of eating (the Tree of Knowledge). The essence of death is the dominance of yeshus [ego/substance] and physicality — hiding the anavah in a state of "death." True life = the humility of Moshe in every limb; death = the concealment of that humility through the dominance of yeshus = ge'us [arrogance]. The essential chiyus is drawn through eating. Therefore eating must be in holiness, according to the Torah — then the chiyus drawn is from the root of life = Chayim Nitzchiyim = true humility. Indeed, Moshe Rabbeinu — who merited ultimate humility in his lifetime — needed no eating at all: he was on the mountain three times for forty days, "Lechem lo achal." His entire chiyus was true eternal life. But the rest of the world must eat. The essential chiyus from food comes from its inner sparks (= spiritual = ayin = humility = Chayim Nitzchiyim). One who eats in this manner — purely, without any admixture of pesoless [waste] — lives forever: "V'achal vachai l'olam" = the true Tzaddikim who are alive forever: "Tzaddikim b'misasam k'ruyim chayim" (Berachos 18a); "Yaakov Avinu did not die" (Ta'anis 5b). Through Adam's sin, everything became mixed. Without the Torah to clarify: "V'sorascha b'soch mei'ai," and blessings before and after eating, one cannot extract the holy chiyus. Our Rebbe mentioned bushah specifically regarding eating: "Misham chafar ochel" (Iyov 39:29) — a person should feel shame when bringing food to his mouth. For one must draw bushah during eating to merit Chayim Nitzchiyim (= humility, drawn through bushah = teshuvah). The Torah warns: "Pen tochal v'savata... v'ram l'vavecha" (Devarim 8:12-14) — lest you eat and be sated and your heart become haughty. Eating without holiness = drawing chiyus from the pesoless = ge'us = death: "Resha'im b'chayeihem k'ruyim meisim." Such eating = "Ki b'yom achalcha mimenu mos tamus." Chametz = the grip of ge'us, for chametz rises by puffing up = ge'us. On Pesach, before the giving of the Torah, it is impossible to subdue this haughty spirit — for its essential subjugation is through the Torah (= Ruach Elokim = sparkling of Mochin). Therefore one must eat matzah — baked in haste before the spirit of this world can grip the dough. Matzah is drawn from a very exalted place — the sparkling of the Mochin that shine on Leil Shimurim with great illumination, through seeing the Tzaddik's face alone even before receiving the Torah. The Exodus itself was in the merit of seeing the Tzaddik: "V'ra'acha v'samach b'libo." All Yisrael saw Moshe's face and believed in him: "Vaya'amen ha'am" — for the essential seeing is with emunah. As our Rebbe said: emunah is the aspect of re'iyah [seeing]. One who sees the Tzaddik without believing — he has not truly seen at all. After Shevi'i shel Pesach (= Kri'as Yam Suf), chametz was permitted — for at the splitting of the sea, the aspect of receiving the Torah began to be drawn. Therefore mitzvos and laws were immediately given: "Sham sam lo chok umishpat" (Shemos 15:25). Kri'as Yam Suf was through "Ruach Elokim merachefes al pnei hamayim" — the Ruach Elokim that hovers over the waters = Torah. Through this they merited great perceptions: "A maidservant at the sea saw what [the prophet] Yechezkel did not see" (Mechilta, Beshalach 3). The physical miracle itself was through ruach: "Vayolech Hashem es hayam b'ruach kadim" (Shemos 14:21); "Nashafta b'ruchacha kisamo yam" (Shemos 15:10). Once receiving Torah began, one could subdue the haughty spirit and clarify the ruach of this world that grips chametz — so that eating could be in the aspect of true life = humility. But on Pesach (before Torah), one must eat matzah — fleeing completely from the ruach of this world. Therefore matzah is mentioned in Tefillin: Tefillin subdue the side of death (= chametz) and draw Chayim Nitzchiyim (= humility = matzah). Matzah = Mochin d'Gadlus — for the greatness of the holy Mochin is the essence of humility: "Bimkom gdulaso sham atah motzei anvasanuso" (Megillah 31a). Therefore matzah is called specifically "lechem oni" — bread of lowliness = humility = the essence of life.
Earlier paragraph 6
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [346] [349]
אות ב אבל על כל פנים זה מובן בביאור שם שמרומז בענין המעשה הזאת מענין שבירת כלים ותקונן. והם עשרה בחינות כנגד עשר ספירות אשר בהם היה השבירה והפגם והביטול כמבואר בעץ חיים. שאף על פי שהשביהר לא היתה כי אם בבחינת ז' מלכים. אבל אף על פי כן גם בג' ראשונות היה בחינת פגם וביטול עיין שם. כי על ידי שבירת כלים משם נמשכין כל התאוות והמדות רעות וכל הטעיות והמבוכות של כל באי עולם הרחוקים מהשם יתברך. שכל אחד נתעה למקום שנתעה על ידי תאוותיו שהתעו ~ אותו לדעות זרות כוזביות. שזהו בחינת כל עניני השטות והטעיות של כל הכתות המבוארים שם. שכולם נתעו ונבוכו מאד מאד על ידי תאוותיהם הרעות. כי זאת הכת נתעו מדעה לדעה ומסברא לסברא עד שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם סברות גדולות והוכחות על זה שעיקר התכלית הוא כבוד. וכת אחרת נתעו ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה וכו' והיה לה גם כן סברות רבות על זה. וכיוצא בזה בשאר הכתו. וכל אחת היה להם סברות רבות על טעותם עד שאפשר באמת לטעות בהם.כמו שאמר רבינו ז"ל שאינו רוצה לגלות כל הסברות שיש לכל כת וכת. כי יש להם כל כך סברות שאפשר לטעות בהם באמת. וכל זה נמשך מבחינת שבירת כלים הנ"ל. שהם בחינת המדות העליונות הקדושות שלא יכלו הכלים לקבל אורם. ועל ידי זה נשברו ונפלו הכלים למטה למדור הקליפות. עד שנתהפך אצלם כל המדות טובות מהיפך אל היפך והפכו דברי אלקים חיים עד נעשה אצלם סברות להיפך מן האמת. והכל מחמת הנצוצות קדושות של המדות העליונות שנפלו בהם. שעל ידי זה נתאחזו בהם הקליפות ומקבלים מהם כח להפוך את האמת לשקר גמור מעין ~ אותו האמת. בבחינת כל שקר שאין בו אמת בתחלתו אינו מתקיים בסופו. כי כל כת וכת מהכתות הרעות הנ"ל שהיו להם סברות בדויותוכוזביות להיפך מן האמת, כל זה נמשך בשרשו מאיזה צד אמת בשרשו ובמקומו. אבל אצלם נתקלקל הזה האמת ונתעו על ידי זה לדעות זרות מאד. כל אחד מעין ~ אותה המדה שנפל אצלם על ידי בחינת השבירה:
p.no-indent{text-indent:0}
Earlier paragraph 8
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [351]
אות ג למשל הכת שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, זה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדושה. כי יש כבוד דקדושה שהוא כבוד השם יבתרך וכבוד תורתו הקדוה וצדיקיו האמתיים. שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד כמו שאמרו רז"ל (יומא ל"ח) כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו וכמבואר בכמה תורות בדברי רבינו ז"ל שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שורש כל הנפשות בחינת (בראשית ל"ט) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי וכו'. עיין שם בהתורה על פסוק ואיה השה לעולה (בסימן י"ב), והבתורה חבלים נפלו לי בנעימים (בסימן ע"א) בלקוטי תנינא ובשאר מקומות. ומחמת שכבוד דקדושה הוא שורש כל הבריאה שנברא בשביל הכבוד. על כן מעת שהיה שבירת כלים ומיתת המלכים שאז נפלו כל המדות הקדושות למטה, ואז נתבלבלו כל העולמות כולם כידוע. שזהו בחינת מה שכתב בהמעשה הנ"ל. שפעם אחת היה רוח סערה שבלבל והפך את כל העולם כולו וכו'. שכל זה הוא סוד בחינת שבירת כלים וכו' שאז נתבלבלו כל העולמות ונתהפכו מסדרן האמת כידוע. ועל כן אז אחר הרוח סערה הנ"ל שהוא בחינת שבירת כלים, אז נתהוו כל הכתות רעות המבוארין שם. שנתעו ונבוכו בדעות זרות שלהם. שכל זה נמשך מנפעילת הנצוצות ממדות הקדושות שנפלו אליהם על ידי שבירת כלים שעל ידי זה טעו והפכו האמת מהיפל אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד מה שבאמת אדרבא הדבר הוא בהיפך מש. כי עיקר התכלית של הבריאה הוא רק כבוד השם יתברך ותורתו וצדיקיו האמתיים. שאי אפשר לזכות לזה. כי אם כשממעטין בכבוד עצמו לגמרי וברוחים מן הכבוד לגמרי באמת. ויודעין פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד אז דייקא יזכה להגיע אל התכלית האמתי לעתיד להכלל בכבוד ה' באמת. בבחינת (ישעיה נ"ח) כבוד ה' יאספך, בחינת (שמואל א' ב') כי מכבדי אכבד וכו'. שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד המקום שהוא כבוד התורה והצדיקים האמתיים. ואינו חושש על כבוד עצמו כלל וכו' כמבואר במקום אחר. והם הפכו האמת מהיפך אל היפך ואמרו שעיקר התכלית הוא כבוד לרדוף אחר הכבוד ח"ו. רחמנא ליצלן מהאי דעתא:
.key-term{color:#6b1d1d;font-weight:600}
Earlier paragraph 10
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [352]
אות ד וכן כת האחרת שטעו בסברותיהם הרעות ואמרו שעיקר התכלית הוא רציחה והיה להם סברות והוכחות רבות על זה. ובאמת אף על פי שלכאורה קחוק להאמין שימצאו אנשים כאלה שיהיה להם סברות שרציחה היא מצוה. אבל באמת יש טעותים כאלה בעולם. עד שיכולין לטעות גם בזה. כי יש סברות רעות כאלה שיוכלו לטעות על ידם לומר שרציחה היא מצוה. כאשר כבר שמעתי מפי רבינו ז"ל קודם שסיפר מעשה זאת. שאמר. שיש שהיה אצלם סברות והוכחות שרציחה היא מצוה. וכפי הנראה מדבריו היה שראה כתוב באיזה ספר שנמצאו והיו אנשים כאלה שאמרו שרציחה היא מצוה. והיה להם סברות רבות על זה. וגם זה הטעות נמשך מנפילת נצוצות מגבורה דקדושה. כי בקדושה יש כעס ונקמה שהיא מצוה גדולה כמו שכתוב אל קנא ונוקם ה'. שזהו בחינת ד' מיתות בית דין ול"ט מלקות. שמצוה על הבית דין לדון בם את מי שנתחייב בהם. והוא תיקון העולמות מאד. כי על ידי מצות ד' מיתות בית דין מייחדין ד' ~ אותיות שם הוי' ברוך הוא וד' ~ אותיות שם אדני וכו'. ושאר יחודים גדולים ותיקונים עליונים נוראים שנעשו על ידם. ואצלם נפלה זאת המדה עד שבאו לידי כעס ורציחה ממש. והפכו דברי אלקים חיים על ידי תאוותיהם הר~ אות ונטו מסברא לסברא עד שנתגעו ואמרו שרציחה מצוה היא, והיא התכלית:
Earlier pointed Hebrew field
וְכֵן כַּת הָאַחֶרֶת שֶׁטָּעוּ בִּסְבָרוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא רְצִיחָה וְהָיָה לָהֶם סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת רַבּוֹת עַל זֶה. וּבֶאֱמֶת אַף-עַל-פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה רָחוֹק לְהַאֲמִין שֶׁיִּמְצְאוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם סְבָרוֹת שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת יֵשׁ טָעוּתִים כָּאֵלֶּה בָּעוֹלָם עַד שֶׁיְּכוֹלִין לִטְעוֹת גַּם בָּזֶה, כִּי יֵשׁ סְבָרוֹת רָעוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁיּוּכְלוּ לִטְעוֹת עַל יָדָם לוֹמַר שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה. כַּאֲשֶׁר כְּבָר שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה קֹדֶם שֶׁסִּפֵּר מַעֲשֶׂה זֹאת שֶׁאָמַר שֶׁיֵּשׁ שֶׁהָיָה אֶצְלָם סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה וּכְפִי הַנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁרָאָה כָּתוּב בְּאֵיזֶה סֵפֶר שֶׁנִּמְצְאוּ וְהָיוּ אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁאָמְרוּ שֶׁרְצִיחָה הִיא מִצְוָה. וְהָיָה לָהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַל זֶה וְגַם זֶה הַטָּעוּת נִמְשָׁךְ מִנְּפִילַת נִיצוֹצוֹת מִגְּבוּרָה דִּקְדֻשָּׁה, כִּי בַּקְּדֻשָּׁה יֵשׁ כַּעַס וּנְקָמָה שֶׁהִיא מִצְוָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה' שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין וּשְׁלשִׁים וָתֵשַׁע מַלְקוּת שֶׁמִּצְוָה עַל הַבֵּית דִּין לָדוּן בָּם אֶת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶם וְהוּא תִּקּוּן הָעוֹלָמוֹת מְאֹד, כִּי עַל-יְדֵי מִצְוַת אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין מְיַחֲדִין אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוָיָה בָּרוּךְ הוּא וְאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם אֲדֹנָי וְכוּ' וּשְׁאָר יִחוּדִים גְּדוֹלִים וְתִקּוּנִים עֶלְיוֹנִים נוֹרָאִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יָדָם וְאֶצְלָם נָפְלָה זֹאת הַמִּדָּה עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי כַּעַס וּרְצִיחָה מַמָּשׁ וְהָפְכוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים עַל-יְדֵי תַּאֲוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְנָטוּ מִסְּבָרָא לִסְבָרָא עַד שֶׁנִּשְׁתַּגְּעוּ וְאָמְרוּ שֶׁרְצִיחָה מִצְוָה הִיא וְהִיא הַתַּכְלִית:
.bold-concept{font-weight:bold;color:#1a3c5e}
Earlier paragraph 12
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [353]
אות ה וכן הכת שאמרו שניאוף הוא התכלית. זה הטעות כבואר לכל מהיכן הוא נמשך. כיידוע שמצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שבתורה כי לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה). והשם יתברך חפץ בקיום העולם על כן מצוה לפרות ולרבות. אבל אין צריכין לעסוק בזה כי אם בשביל קיום המצוה לבד בקדושה ובטהרה גדולה כמבואר בכל הספרים הקדושים. והם מגודל תאוותם הטו את דעתם מן האמת עד שאמרו שזה עיקר התכלית. רחמנא ליצלן מהאי דעתא ומכל דעותיהם הרעות. רחמנא לישזבן:
.transliteration{font-style:italic;color:#555}
Earlier paragraph 14
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [353] [354] [355] [356]
אות ו וכן הכת שאמרו שזה שאוכל מעט ואינו ניזון ממאכלים של שאר בני אדם הור ראוי להיות מלך. ובחרו להם לפי שעה עשיר למלך. זה הענין יכולין להבין קצת ענין הטעות הזה מהיכן נמשך. כי יש צדיקים אמתים שהם קדושם באמת ושברו תאוות אכילה באמת לגמרי עד שאינם יכולים לאכול כי אם מעט דמעט וגם זה המעט שאוכלין הוא בקדושה נוראה עד שכל מאכלים ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם ניזונין ממנו. כי מאכלם הוא בבחינת מן שהוא בחינת (תהלים ע"ח) לחם אבירים אכל איש. שהוא מזון שהמלאכי השרת ניזונין ממנו והוא בחינת מאכל הצדיקים האמתיים בבחינת (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמבואר בספר הא"ב (~ אות א' אכילה סימן ה'). מי שלימודו במוחין זכים עד שהוא ניזון ממאכל שהמלאכים ניזונין ממנו וכו'. וכן מבואר בדבריו ז"ל שיכולין לזכות על ידי ריבוי התבודדות וכיסופין להשם יתברך שעל ידי זה עושה נפשות וכו'. ועל ידי זה זוכין שיהיה כל מאכלו בבחינת לחם הפנים. כמובאר בהתורה אית לן בירא בדברא (בסימן ל"א). וכן מבואר בהתורה תפלה לחבקוק (בסימן י"ט). שעל ידי שלימות לשון הקדש שעל ידי זה זוכין לשמירת הברית. על ידי זה זוכין שכל מאכליו ותענוגיו אינו כי אם מההתנוצצות ה~ אותיות הקדושים שב~ אותו הדבר שהוא אוכל ושותה וכו'. נמצא שזה הצדיק שזוכה לזה אינו אוכל ושותה מאכל ומשקה של שאר בני אדם כלל. רק הוא אוכל ושותה ~ אותיות קדושות שהם בחינת נפשות קדושות שהוא בחינת פנימיות חיות המאכל שמשם עיקר החיות הפנימי וכו'. וכבר מבואר אצלינו מעשה נוראה מענין הצדיק שזכה לזה. שראה בשעת אכילתו שכל הלחם שהיה מונח לפניו היה כולו ~ אותיות וכו'. נמצא שיש צדיקים אמתיים גדולים כאלו שמאכלם אינו כלל מאכל של זה העולם. ומזה נמשך הטעות של הכת הנ"ל שאצלם נפל האמת כנ"ל. עד שחברו בצבועים ושקרנים המתדמין עצמן כקוף בפני אדם, ומרגלין עצמן לאכול מעט מחמת גדלות וגסות הרוח כדי להתכבד ולהתיקר על ידי זה מחמת שרואין שזה הדבר חשוב עכשיו. ובשביל זה מקבלין ~ אותו לרבי ומנהיג כשרואין שאוכל מעט בדקות בחן של שקר. אשר באמת עדיין לא התחילו לילך בדרכי ה'. ועדיין לא נגעו בהקדושה והבתורה הקדושה כלל. ועדיין לא התחילו לשבר שום תאוה ומדה כלל. וגם אפילו תאוות אכילה עדיין לא התחילו לשבר כלל רק ממעטים באכילה בשביל כבוד. וכל זה ויותר מזה מרומז בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנ"ל בהכת שטעו בו ובחרו להם שראוי לקבל מלך מי שיש לו שפע מזונות הרבה ואינו ניזון ממזונות של שאר בני אדם. רק ממזונות דקים וכו'. והבן:
Earlier pointed Hebrew field
וְכֵן הַכַּת שֶׁאָמְרוּ שֶׁזֶּה שֶׁאוֹכֵל מְעַט וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמַּאֲכָלִים שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הוּא רָאוּי לִהְיוֹת מֶלֶךְ וּבָחֲרוּ לָהֶם לְפִי שָׁעָה עָשִׁיר לְמֶלֶךְ זֶה הָעִנְיָן יְכוֹלִין לְהָבִין קְצָת עִנְיָן הַטָּעוּת הַזֶּה מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בֶּאֱמֶת וְשָׁבְרוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה בֶּאֱמֶת לְגַמְרֵי עַד שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֶאֱכֹל כִּי אִם מְעַט דִּמְעַט וְגַם זֶה הַמְּעַט שֶׁאוֹכְלִין הוּא בִּקְדֻשָּׁה נוֹרָאָה עַד שֶׁכָּל מַאֲכָלָם וּמְזוֹנָם אֵינוֹ מַאֲכָל וּמָזוֹן שֶׁהָעוֹלָם נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ, כִּי מַאֲכָלָם הוּא בִּבְחִינַת מָן שֶׁהוּא בְּחִינַת ( תְּהִלִּים עח) לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ שֶׁהוּא מָזוֹן שֶׁהַמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְהוּא בְּחִינַת מַאֲכַל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים בִּבְחִינַת ( מְכִילְתָּא בְּשַלַּח), לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן וְכַמְבֹאָר בְּסֵפֶר הָא"ב ( אוֹת א אֲכִילָה סִימָן ה) מִי שֶׁלִּמּוּדוֹ בְּמֹחִין זַכִּים עַד שֶׁהוּא נִזּוֹן מִמַּאֲכָל שֶׁהַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִין מִמֶּנּוּ וְכוּ' וְכֵן מְבֹאָר בִּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי רִבּוּי הִתְבּוֹדְדוּת וְכִסּוּפִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת וְכוּ' וְעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁיִּהְיֶה כָּל מַאֲכָלוֹ בִּבְחִינַת לֶחֶם הַפָּנִים כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אִית לָן בֵּירָא בְּדַבְּרָא ( בְּסִימָן לא). וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק ( בְּסִימָן יט) שֶׁעַל-יְדֵי שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לִשְׁמִירַת הַבְּרִית עַל -יְדֵי זֶה זוֹכִין שֶׁכָּל מַאֲכָלָיו וְתַעֲנוּגָיו אֵינוֹ כִּי אִם מֵהַהִתְנוֹצְצוּת הָאוֹתִיּוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְכוּ' נִמְצָא שֶׁזֶּה הַצַדִּיק שֶׁזּוֹכֶה לָזֶה אֵינוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם כְּלָל רַק הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אוֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נְפָשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת חִיּוּת הַמַּאֲכָל שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הַחִיּוּת הַפְּנִימִי וְכוּ' וּכְבָר מְבֹאָר אֶצְלֵנוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָאָה מֵעִנְיַן הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לָזֶה שֶׁרָאָה בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ שֶׁכָּל הַלֶּחֶם שֶׁהָיָה מֻנָּח לְפָנָיו הָיָה כֻּלּוֹ אוֹתִיּוֹת וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים גְּדוֹלִים כְּאִלּוּ שֶׁמַּאֲכָלָם אֵינוֹ כְּלָל מַאֲכָל שֶׁל זֶה הָעוֹלָם וּמִזֶּה נִמְשָׁךְ הַטָּעוּת שֶׁל הַכַּת הַנַּ"ל שֶׁאֶצְלָם נָפַל הָאֱמֶת כַּנַּ"ל עַד שֶׁחָבְרוּ בִּצְבוּעִים וְשַׁקְרָנִים הַמִּתְדַּמִּין עַצְמָן כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, וּמַרְגִּילִין עַצְמָן לֶאֱכֹל מְעַט מֵחֲמַת גַּדְלוּת וְגַסּוּת הָרוּחַ כְּדֵי לְהִתְכַּבֵּד וּלְהִתְיַקֵּר עַל-יְדֵי זֶה מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִין שֶׁזֶּה הַדָּבָר חָשׁוּב עַכְשָׁיו וּבִשְׁבִיל זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ לְרַבִּי וּמַנְהִיג כְּשֶׁרוֹאִין שֶׁאוֹכֵל מְעַט בְּדַקּוּת בְּחֵן שֶׁל שֶׁקֶר אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי ה' וַעֲדַיִן לֹא נָגְעוּ בְּהַקְּדֻשָּׁה וּבַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה כְּלָל וַעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר שׁוּם תַּאֲוָה וּמִדָּה כְּלָל וְגַם אֲפִלּוּ תַּאֲוַת אֲכִילָה עֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ לְשַׁבֵּר כְּלָל רַק מְמַעֲטִים בַּאֲכִילָה בִּשְׁבִיל כָּבוֹד. וְכָל זֶה וְיוֹתֵר מִזֶּה מְרֻמָּז בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל בְּהַכַּת שֶׁטָּעוּ בּוֹ וּבָחֲרוּ לָהֶם שֶׁרָאוּי לְקַבֵּל מֶלֶךְ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁפַע מְזוֹנוֹת הַרְבֵּה וְאֵינוֹ נִזּוֹן מִמְּזוֹנוֹת שֶׁל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, רַק מִמְּזוֹנוֹת דַּקִּים וְכוּ' וְהָבֵן:
.source{font-size:.88em;color:#888}
Earlier paragraph 16
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [357] [359] [360] [361] [364] [365] [366] [368] [369] [370]
אות ז וכן הכת שאמרו שמליצה ודיבור הוא התכלית דהיינו שידע כמה לשונות ויהיה מליץ נאה וכו'. זה הטעות מבואר גם כן קצת. כי ידוע את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש עכשיו על ידי המליצים הפושעים.כמו שאמר רבינו ז"ל בדרך צחות כששבח את המליצה מאד. ואמר אחר כך אבל יש מליצים שהם פושעי ישראל כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) ומליציך פשעו בי. כי כל המחקרים והפלוסופים והאפיקורסים רובם ככולם הם מליצים גדולים. ובחרו בדרכי המליצה מאד ללמוד לשונות רבות ולדבר צחות. ולהיות בעל לשון ומליץ נאה. כידוע ומפורסם כל זה. ובאמת בשרשו שבקדשוה המליצה טובה מאד. וכאשר שבח רבינו ז"ל בעצמו את המליצה מאד. ואמר שהמליצה יש לה כח גדול מעורר את האדם. וגם למעלה יכולין לפעול לעורר רחמים וישועה גדולה על ידי המליצה. כי אמר שגם המלמד זכות למעלה נקרא על שם זה מליץ על שם המליצה דייקא. כי זה הזכות בעצמו שהוא מלמד על איזה אדם אם היה אומרו כך בלי דרכי המליצה לא היה פועל כלום לעורר רחמים עליו. כי הלא גם בלעדו יודעין מזה הזכות אך עיקר כחו של המלמד זכות לפעול ישועה ורחמים הוא עלידי המליצה על ידי שאומר ~ אותו הזכות וכיוצא שמלמד בדרך מליצה. דהיינו שמציע הדבר יפה בטענות נ~ אות ונכונות ובדיבורים יפים ובמליצה נאה. על ידי זה יש לו כח לעורר למעלה רחמים וישועה. וכן למטה רואים בחוש כח המליצה. כי אם היו אומרים לאדם סתם שפלוני מת לא יתעורר כל כך לבכות הרבה. אבל אם יעוררו עליו בדרך המליצה להציע הדבר ולהרחיבו. כמה נאה היה אדם זה וכמה נאים מעשיו וכו' וכיוצא בזה כדרך המליצים אז יש כח על ידי המליצה לעורר ולשבר לב הבאדם מאד. כל זה נשמענו מפי רבינו ז"ל. ואחר כך סיים אבל יש מליץ שהוא פושעי ישראל בחינת ומליציך פשעו בי כנ"ל. והנה ענין זה של מעלת המליצה הוא נצרך מאד לכל אדם החפץ חיים אמתים ונצחיים. הרוצה לגשת אל הקדש לילך בדרכי ה' לשוב אליו יתברך. אשר העצה הכללית שהוא יסוד כל העצות. הוא ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו כמבואר אצלינו כמה פעמים. דהיינו שירגיל עצמו בכל יום לילך למקום מיוחד להתבודד שם ולפרש שיחתו לפניו יתברך כאאשר ידבר איש אל רעהו. ולהרבות בטענות והפצרות ובקשות ופיוסים בלשון שמדברים בו. (דהיינו במדינתינו בלשון אשכנז שאנו מדברים בו). שיעזרהו השם יתברך ויזכהו לשוב ממעשיו הרעים ולהתקרב אליו יתברך וכו'. ולענין זה הוא דבר גדול ענין המליצה. דהינו שירגיל עצמו להרחיב שיחתו ולהרבות בטעות ולבקש למצוא לעצמו בכל פעם דברי תחנונים ופיוסים חדשים וטענות נ~ אות ודברי התעוררות של רחמים הרבה. כדרך המפצירים. כדרך הבאים לפני מלכים ושופטים להתחנן על נפשם כשיודעים בעצמם שהם חייבים והם באים לפייסם. שאז מגודל מרירות נפשם יוצא מלבם ממילא דברי תחנונים ופיוסים הרבה עד שלפעמים מעוררים לב המלך או השופט עד שמתחיל לבכות עמהם גם כן מגודל הרחמנות וכיצא בדיבורים אלה הרבה. כי לענין שיחה בינו לבין קונו. שהוא עיקר התכלית האמת שצריכין לזכות על ידי זה לחיים נצחיים לעולמי עד ולנצח נצחים. ולהנצל מבאר שחת ומטיט היון וכו' וכו'. לענין זה צריכין כל מיני דיבורים שבעולם תחנות ובקשות וריצויים ופיוסים והפצרות ורחמנות וחנינה וטענות וכיוצא בזה הרבה. וכל עניני דיבורים אלה וכאלה הם כולם כלולים בבחינת מליצה. כי כל זה נמשך בשרשו מבחינת מליצה העליונה שמשם יסוד דוד המלך עליו השלום ספר תהלים ברוח קדשו שזהכה על ידי רוח קדשו למליצה דקדושה באמת. עד שזכה שספרו הקדוש בפר תהלים כלול מכל לשונות המליצה הקדושה, ועל כן באמת יש לו כח גדול לעורר לב האדם ולעורר רחמים העליונים כשאומרים ~ אותו בכוונת הלב ולקרב את האדם להשם יתברך. והנה מחמת שבקדושה המליצה יקרה מאד. מזה נמשך שאצל הכת הנ"ל נפלה המליצה עד שהפכו דברי אלקים חיים. ובחרו במליצה לרעתם לבלות כל ימהים על דרכי מליצה. כדי להמשיך לב ישראל ח"ו לדרכי המחקרים והפלוסופים אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים אשר על ידי זה עוקרין את עצמן ואת בניהם ותלמידיהם ההולכים בעקבותם משני עולמות כידוע ומפורסם דרכיהם הרעים למה שבאים על ידי מליציהם הפושעים אעד שמחללים שבת בפרהסיא. ומדברים סרה על ה' ועל תורתו הקדושה על תנאים ואמוראים. ומתלוצצים מאגדת רז"ל שבגמרא ומדרשים. והולכים בדרכי העובדי כוכבים ובמנהגיהם ומכריחים את עצמם ומרגילים את עצמם בכל עת ללכת בדרכיהם ובמנהגיהם דייקא הן בעניני הדירות וכלים ובמלבושיהם ובכל תנועותיהם כמפורסם. אשר התורה הקדושה הזהירנו על זה (ויקרא י"ח) ובחוקותיהם לא תלכו. שאסור להתדמות להם בשום דבר כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קע"ח). ולבלות ימים על מליצה כזו שאינה מקרבת להשם יתברך ולעבודתו. אדרבא מרחקות ועוקרת את האדם מלגמרי רחמנא ליצלן בוודאי אין שגעון יותר מזה. והוא ממש ענין הכת הנ"ל. שבחרו באיש צרפתי משוגע למלך בשביל שהיה מליץ נפלא והיה יודע כמה לשונות והיה מדבר תמיד אפילו לעצמו. ואף על פי שהם רוצים לכסות השקר והאפוקורסות שלהם באמת. דהיינו שבתחלה מטעים את בני ישראל ואומרים שרוצים ללמדם מקרא היטב בכל דקדוק הלשון. אבל באמת כל כוונתם להרע וזה עיקר האפיקורסות שלהם שכופרים בתורה שבעל פה לגמרי כמו הקראים ממש. וכשכופרים בתורה שבעל פה אזי ממילא הם כופרים בתורה שבכתב. כי אין יודעים שום דבר מתורה שבכתב בלי דברי רז"ל בגמרא ומדרשים שהוא תורה שבעל פה. ותיפח רוחם ונשמתם שמכריחים עצמם תמיד לפרש המקרא על פי דרך הפשוט דייקא בלי שום דרשה מדרשות רז"ל ופנימיות כוונתם הרעה ניכר לעין כל למי שבקי בהם קצת ובדרכיהם הרעים. שכל כוונתם לפרש המקרא על פי דרכי המליצה לבד כאלו אין בה שום פנימיות ח"ו. והם משבחים את משה רבינו עליוה שלום מאד ואומרים עליו שהיה מליץ ובעל לשון גדול מאד. וקצת נביאים אין נרא להם דברי מליצתם. אוי להם אוי לנפשם ואם ידלגו על ההרים ואם יקפצו על הגבעות לא יוכלו לפרש את התורה הקדושה שתהיה מתיישבת על פי דרכי המליצה. כי יש הרבה מקר~ אות בתורה בלי שיעור שאין סובלים פירוש על פי פשוט כלל. ובפרט שהם סותרים הדין כפי המקובל בידינו מפי משה רבינו עליו השלום בעצמו. כגון (דברים ט"ז) ששת ימים תאכל מצות וכו'. וכן (שם) ובשלת ואכלת בפסח שבאמת אינו נאכל אלא צלי. וכן (שם כ"ה) ארבעים יכנו וכו'. וכיוצא בזה הרבה. ובפרט כל הסיפורי מעשיו שבתורה שכל אותו~ אות ובכל נקודה ונקודה של כל התורה הקדושה יש רזין עילאין רזין גניזין רזין ורזין דרזין לעילא ולעילה עד אין סוף ואין תכלית. וכבר מבואר בזוהר הקדוש שמקלל הרבה את הכופרים שאומרים שאין בהתורה כי אם הפשוטו. ועל כן באמת אין צריכין ללמוד מקרא כי אם עם פירוש רש"י לבד. שרש"י הקדוש מכריח עצמו מאד לפרש המקרא על פי פשוטו. אבל בכל המקומות שאי אפשר לפרשו על פי פשוטו מחמת שקבלת רז"ל הוא מפרשו על פי דברי רבותינו ז"ל. וגם בהמקומות שמפרש המקרא על פי פשוט מביא על פי רוב דברי ז"ל במדרשים וגמרא. לידע ולהודיע שיש עוד כמה דרשות בזה המקרא. והפורש עצמו מפירוש רש"י ללמוד ביאור שלהם הרע וכיוצא באלו הפירושים הוא פורש מן החיים. ועוקר את עצמו מחי החיים ומתורתו הקדושה. ואי אפשר להאריך בזה כאן. כי יקצרו המון יעריעות לספר בגודל מרירות הצרה הזאת שנתהוה עכשיו בדורותינו שנתפשטה הנגע הזאת גם במדינתינו. ועיקר מעלת המליצה הוא בשביל התכלית האמתי לזכות להתקרב על ידה להשם יתברך. ומי שזוכה לליצה כזאת ומבלה ימיו להמליץ דבריו לפני השם יבתרך בתפלה ותחנונים וכו'. או להמליץ דבריו לישראל לעוררם לעבודתו יתברך באמת. בודאי אשרי לו אשרי חלקו. ומי שאינו זוכה לזה בשלימות אינו מעכב לעבודתו. כי אן הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואינו חפץ מהאדם שיעה זמה שאין ביכלתו. ויכול להתקרב להשם יבתרך על ידי שיחתו איך שהוא ואיך שדבר יהיה נחשב בעיני השם יבתרך למליצה יפה ונאה. כי אצל השם יתברך העיקר הוא האמת שיהא כוונת לבו באמת. ומי שמכווין לבו באמת. אזי אף על פי שאינו מליץ ולא למד דרכי המליצה מעולם. אף על פי כן ממילא נפתח פיו ולבו. ויוכל לדבר דיבורים נאים וטענות נכונות להשם יתברך וכו'. שהם נמשכין מבחינת מליצה דקדושה. ועל כל פנים לא יקלקל בדבריו. אבל אלו הנ"ל המרגילים בניהם ללמוד מקרא על פי דרכי המליצה שלהם, שבאים על ידי זה לכפירות גדולות ורשעות מפורסם כנ"ל. על זה נאמר ומליציך פשעו בי כנ"ל. ועל זה נאמר (ערכין ט"ו) ומה יתרון לבעל הלשון. וכמו שכתוב (עמוס ה') הסר מעלי המון שיריך וכו'. וכתיב (יחזקאל ל"ה) העתרתם עלי דבריכם. וכתיב (תהלים ע"ה) אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק. וכתיב (שם ל"א) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז. וכמו שאמרו רז"ל תאלמנה יתפרכון יתרחשון ישתתקון הדוברות על צדיקו של עולם וכו'. הכלל שעל ידי שיש מליצה דקדושה שהיא דבר יקר מאד על ידי זה נתעו על ידי תאוותם הרעות עד שאמרו שעיקר התכלית הוא דברן ובעל מליצה. ובחרו להם איש צרפתי משוגע שהיה יודע כמה לשונות, למלך. ובוודאי הוליך ~ אותם בדרך הישר. אוי להם:
.bracket-def{font-size:.92em;color:#666}
Earlier paragraph 18
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [373] [374]
אות ח וכן הכת שאמרו שעיקר התכלית שמחה ושכרות מבואר גם כן קצת. כי שמחה דקדושה הוא בוודאי דבר גדול מאד. דהיינו לשמוח בה' ובתורתו הקדושה שזה עיקר שלימות העבודה. כמו שכתוב (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וכו'. כי שמחה דקדושה הוא הנקודה הקדושה של כל המצות שכמו שכתוב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. כי העיקר הוא לזכות לשמוח בה' בבחינת (שם ק"ד) אנכי אשמח בה'. וכמו שכתוב (שם ל"ג) כי בו ישמח לבנו וכו'. וכתיב (שם מ"ג) ואבואה וכו' אל אל שמחת גילי. וכתיב (שם ל"ב) שמחו בה' וגילו צדיקים. וכתיב (שם צ"ג) ה' מלך תגל הארץ וכו'. ישמחו השמים ותגל הארץ וכו'. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ח') ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם וכו' כי אם לאכול ולשתות ולשמו שדרשו רבותינו ז"ל לאכול ולשתות ולשמוח בשבתות וימים טובים. כי באמת מי שהוא בכלל האמונה הקדושה האמתיית יש לו לשמוח כל ימיו בכל עת ובכל רגע. כשיזכור את עצמו הטובה והחסד הנפלא שעשה השם יתברך עמנו על ידי משה רבינו עליו השלום אשר פתח את עיניו והמשיך עלינו את האמונה הקדושה להאמין בה' ובמשה עבדו. לקיים תורתו ומצותיו הקדושים בכל יום. אשר אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. וכולנו מאמינים באלקים חיים ומלך עולם, חי לעד וקים לנצח. אדון כל לעילא מן כולא ולית לעילא מיני'. יתברך שמו בפי כל חי לנצח. ואי אפשר לבאר בכתב ובעל פה עוצם השמחה האת. כי לגדולתו אין חקר. כי השמחה הזאת הוא לכל חד כפטום מה דמשער בלבי' בבחינת נודע בשערים בעלה וכו' כמבואר מזה במקום אחר. ומהשמחה הקדוה הזאת כשנפגמת ח"ו. מזה נשתלשל הטעות של הכת הנ"ל שבחרו בהשמחה של הוללות ושכרות שעל זה נאמר (קהלת ב') ולשמחה מה זו עושה. וכמו שאמרו רז"ל בפרק במה מדליקין (דף ל'), ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה. ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה מתוך עצבות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה:
Likutay Halachos — Hilchos Tefillah
Earlier paragraph 20
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [375] [376] [377] [378] [379] [380]
אות ט וכן בענין החכמה. שהיתה כת אחת שחקרו ואמרו שעיקר התכלית הוא חכמה. זה הטעות מבואר מאד מהיכן נמשך. כי בוודאי הוא אמת שחכמה דקדושה יקרה מאד. כי כל הבריאה היתה על ידי החכמה כמו שכתוב (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית. והחכמה היא חיות הכל כמו שכתוב (קהלת ז') החכמה תחליה. אבל עיקר החכמה היא ליראה את ה' ולעבוד ~ אותו יתברך כמו שכתוב (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' וכו'. כי עיקר אמתיית החכמה הוא לדעת שרחוק ממנו החכמה. בבחינת (קהלת ז') אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו וכו'. כמבואר בדברי רבינו ז"ל שעיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה.כי באמת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ועיקר החכמה האמתיית הוא מי שזוכה לשכל האמת להבין ולהשכיל האמת שהעיקר הוא לעבוד ~ אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמור. ועל ידי זה דיקיא יזכה לעיקר החכמה האמתיית דהיינו לדעת ~ אותו יתברך באמונה שלימה באמת. שזה עיקר החכמה. כמו שכתוב (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע ~ אותי. וכתיב (משלי א') יראת ה' ראישת דעת. אבל מי שחכמתו מרובה ממעשיו. מכל שכן הכופרים לגמרי במצות מעשיות רחמנא ליצלן. עליהם נאמר (ירמיה ח') הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. כי אין שטות ושגעון יותר מזה. כשאדם ילוד אשר קרוץ מחומר רוצה לחקור ולהשיג בשכלו דרכי ה'. ורוצה להתחכם על ה' לידע טעמי מצותיו על פי שכלו או לידע דרכי הנהגותיו יתברך. ועל זה נאמר (משלי כ"ו) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכתיב (ישעיה ה') הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. וכיוצא בזה הרבה. ושלמה המלך עליו השלום לרוב חכמתו אמר (משלי ל') כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ואפילו על קצת הטעות שטעה ורצה להתחכם מעט כנגד תורת משה. התחרט אחר כך מאד ואמר לאיתיאל ואוכל וכו' כי בר אנכי וכו' מי עלה שמים וכו' כמו שאמרו רז"ל. מכל שכן וק"ו שאר אנשים. הכלל שעיקר החכמה שיקרה מאד היא בחינת יראת ה' בחינת (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושהים. ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (ברכות י"ז) ועל ידי זה דייקא זוכה לחכמה האמתיית דהיינו לדעת ולהשיג ~ אותו יתברך בחינת (דברים ד') וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. שזה הדעת הקדוש אי אפשר להשיג כי אם על ידי תורה ומצות ומעשים טובים בתמימות ובפשיטות. שזהו בחינת חכמת תורתינו הקדושה שהוא עיקר החכמה האמתיות. כמו שכתוב (משלי ח') אני חכמה וכו' אני בינה וכו'. ואצלם נפל החכמה הזאת דקדושה. עד שאמרו שהחכמות שלהם שהם חכמות חיצוניות הם עיקר התכלית. אשר על ידי חכמות כאלו הם עוקרים עצמן ואת הנמשכין אחריכם מעולם הזה ועולם הבא. ואין להם שום חיות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. כמבואר בדברינו במקום אחר שמי שאין לו אמונה אין לו שום חיים כלל וכמו שכתוב (איוב ה') לוכד חכמים בערמם. שהחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם וכמבואר בדברינו בכמה מקומות. נמצא שגם אלו שחברו בחכמה לתכלית צריכין גם כן תקון גדול להשיבם מחכמות שלהם אל החכמה האמתיית, שהוא תורה ומצות ומעשים טובים וכנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְכֵן בְּעִנְיַן הַחָכְמָה, שֶׁהָיְתָה כַּת אַחַת שֶׁחָקְרוּ וְאָמְרוּ שֶׁעִקַּר הַתַּכְלִית הוּא חָכְמָה, זֶה הַטָּעוּת מְבֹאָר מְאֹד מֵהֵיכָן נִמְשָׁךְ, כִּי בְּוַדַּאי הוּא אֱמֶת שֶׁחָכְמָה דִּקְדֻשָּׁה יְקָרָה מְאֹד, כִּי כָּל הַבְּרִיאָה הָיְתָה עַל-יְדֵי הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים קד), כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְהַחָכְמָה הִיא חִיּוּת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( קֹהֶלֶת ז), הַחָכְמָה תְּחַיֶּה אֲבָל עִקַּר הַחָכְמָה הִיא לְיִרְאָה אֶת ה' וְלַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( תְּהִלִּים קיא), רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' וְכוּ' כִּי עִקַּר אֲמִתִּית הַחָכְמָה הוּא לָדַעַת שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, בִּבְחִינַת ( קֹהֶלֶת ז), אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי וְכוּ', כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיַּשְׂכִּיל שֶׁרָחוֹק מִמֶּנּוּ הַחָכְמָה, כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' וְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית הוּא מִי שֶׁזּוֹכֶה לְשֵׂכֶל הָאֱמֶת לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל הָאֱמֶת שֶׁהָעִקָּר הוּא לַעֲבֹד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת גָּמוּר וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִזְכֶּה לְעִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, שֶׁזֶּה עִקַּר הַחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( יִרְמְיָה ט), אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְכוּ' כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי וּכְתִיב ( מִשְׁלֵי א), יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דַּעַת אֲבָל מִי שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, מִכָּל שֶׁכֵּן הַכּוֹפְרִים לְגַמְרֵי בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת רַחֲמָנָא לִצְלַן עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר ( יִרְמְיָה ח), הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאֲסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם, כִּי אֵין שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן יוֹתֵר מִזֶּה, כְּשֶׁאָדָם יְלוּד אִשָּׁה קָרוּץ מֵחֹמֶר רוֹצֶה לַחֲקֹר וּלְהַשִּיג בְּשִׂכְלוֹ דַּרְכֵי ה' וְרוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם עַל ה' לֵידַע טַעֲמֵי מִצְוֹתָיו עַל-פִּי שִׂכְלוֹ אוֹ לֵידַע דַּרְכֵי הַנְהָגוֹתָיו יִתְבָּרַךְ וְעַל זֶה נֶאֱמַר ( מִשְׁלֵי כו), רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ וּכְתִיב ( יְשַׁעְיָה ה), הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לְרֹב חָכְמָתוֹ אָמַר ( מִשְׁלֵי ל), כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא-בִינַת אָדָם לִי וַאֲפִלּוּ עַל קְצָת הַטָּעוּת שֶׁטָּעָה וְרָצָה לְהִתְחַכֵּם מְעַט כְּנֶגֶד תּוֹרַת משֶׁה, הִתְחָרֵט אַחַר כָּךְ מְאֹד וְאָמַר, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל וְכוּ' כִּי בַעַר אָנֹכִי וְכוּ' מִי עָלָה שָׁמַיִם וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מִכָּל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר שְׁאָר אֲנָשִׁים הַכְּלָל, שֶׁעִקַּר הַחָכְמָה שֶׁיְּקָרָה מְאֹד הִיא בְּחִינַת יִרְאַת ה', בְּחִינַת ( תְּהִלִּים קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֶׁכָּל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם 'לְלוֹמְדֵיהֶם' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'לְעֹשֵׂיהֶם' ( בְּרָכוֹת יז) וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה לַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ לָדַעַת וּלְהַשִּיג אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּחִינַת ( דְּבָרִים ד) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים וְכוּ' שֶׁזֶּה הַדַּעַת הַקָּדוֹשׁ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג כִּי אִם עַל-יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת חָכְמַת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא עִקַּר הַחָכְמָה הָאֲמִתִּיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( מִשְׁלֵי ח), אֲנִי חָכְמָה וְכוּ' אֲנִי בִינָה וְכוּ' וְאֶצְלָם נָפַל הַחָכְמָה הַזֹּאת דִּקְדֻשָּׁה עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עִקַּר הַתַּכְלִית אֲשֶׁר עַל-יְדֵי חָכְמוֹת כְּאִלּוּ הֵם עוֹקְרִים עַצְמָן וְאֶת הַנִּמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶם מֵעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁמִּי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה אֵין לוֹ שׁוּם חַיִּים כְּלָל וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ( אִיּוֹב ה), לֹכֵד חֲכָמִים בְּעָרְמָם שֶׁהַחֲכָמִים נִלְכָּדִים בְּחָכְמָתָם שֶׁל עַצְמָם וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת נִמְצָא שֶׁגַּם אֵלּוּ שֶׁבָּחֲרוּ בְּחָכְמָה לַתַּכְלִית צְרִיכִין גַּם כֵּן תִּקּוּן גָּדוֹל לַהֲשִׁיבָם מֵחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם אֶל הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, שֶׁהִוא תּוֹרָה וּמִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְכַנַּ"ל:
Halacha 4, Part D (§21–25)
Earlier paragraph 22
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [381]
אות י וכן הכת שבחרו להם שלמלך מי שאוכל הרבה. גם זה נמשך מחמת שבקדושה ודאי מצוה שיאכל האדם כפי ההכרח כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה'. וגם יש אכילה של מצוה ממש, כגוןם אכילת שבת ויום טוב ואכילת מצה וקדשים. ומזה נמשך ונפל להם הטעות שאמרו שהתכלית היא האכילה ושצריכין לאכול הרבה. ונשתגעו בשגעון שלהם שזהו עיקר התכלית וכבר מובא בספרים שהיה מלך אחד שהיה בטעות של הכת הזאת. שאמר שהתכלית היא האכילה והיה מתפלל ואומר אלקי תן לי בטן שאוכל לאכול הרבה. כאשר שמעתי סיפר זה מפי רבינו ז"ל בפעם אחר קודם שסיפר מעשה זאת:
Based on the awesome Story of the Ba'al Tefillah (concluded)
Earlier paragraph 24
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [382]
אות יא וביותר נתעו ונבוכו ~ אותה המדינה של עשירות שנפלו לתאוות ממון כל כך. עד שכל החשיבות והגדולה והכבוד שלהם הכל היה כפי ריבוי הממון שיש לו וכו'. ומי שיש לו ממון מעט היה נחשב אצלם לחיה או לעוף וכו'. והיה להם כוכבים ומזלות ומלאכים עד שבאו לידי עבודה זרה ממש. שעשו לעצמן את הבעלי ממון הרבה לאלהים אחרים והקריבו להם קרבנות וכו' ככל המבואר שם במעשה הנ"ל. ומבואר שם שמכל התאוות יכולין להוציא אבל לא מתאוות ממון. כי אם על ידי הדרך שיש להגבור וכו'. כי זה הטעות והמבוכה של הכת והמדינה שבחרו בתאוות ממון. זה הטעות גדול יותר מכל מיני טעיות של כל הכתות הרעות הנ"ל. כי מחמףת שהממון המוכרח הוא הכרח גדול להאדם. על כן שם מתגבר הטעות והמבוכה ביותר. עד שנדמה להם שהממון עיקר התכלית ח"ו. ושצריכין לבלות כל ימיו על זה כאשר מצוי ברוב העולם רחמנא ליצלן אשר באמת הוא בהיפך ממש. כי באמת עיקר הפרנסה הוא רק מהשם יתברך לבד. כמו שכתוב (תהלים ע"ה) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלקים שופט וכו'. וצריכין למעט בעסק ולעסוק בתורה ולבטוח בה' שיצליחו במעט העסק שעוסק. ויזמין לו פרנסתו בסבה קלה. ויהיה לו אמונה שלימה בהשם יתברך שהכל ממנו יתברך לבד:
This is the aspect of Shiras HaYam [the Song at the Sea] that we recite afterward. For at the time of Kri'as Yam Suf [the splitting of the Sea of Reeds], they merited great ashirus d'kedushah [holy wealth] — extracted from the Sitra Achra, from Mitzrayim. As our Sages said (Mechilta, Beshalach): "The spoils of the Sea were greater than the spoils of Mitzrayim." For then wealth was clarified and rectified in kedushah.
Earlier paragraph 26
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [386] [387] [388]
אות יב וזה בחינת תפלה. כי עיקר התיקון של כל המדות הנפולין. שהם בחינת כל הכתות רעות הנ"ל. הוא על ידי תפלה כנ"ל. כמבואר בכתבים שעיקר תקון ובירור כל המדות הוא על ידי תפלה דייקא. וזה בחינת תפלה בעשרה כדי לברר ולתקן כל הכתות הנ"ל על ידי הבעל תפלה עם שאר אנשי המלך הנ"ל. שכולם יחד הם מספר עשרה כנ"ל. כי בכל מקום שמתקבצין מנין עשרה להתפלל נמשך עליהם הארה מעשרה בחינות הנ"ל של אנשי המלך הנ"ל. שהם בחינת עולם התיקון שעל ידי זה מתקנים כל הכתות רעות הנ"ל. שזהו עיקר בחינת תיקון ועליית העולמות והמדות. כי כל אחד מאנשי המלך הנ"ל יש לו כח מיוחד לתקן מדה מיוחד. כגון המליץ של המלך צריך לתקן בחינת המליצה הנפולה שהם הכת הרעה שבחרו מליצה ודיבור לתכלית שבחרו להם תחלה איזה מליץ רע למלך ואחר כך מצאו את המליץ של המלך הנ"ל. וקבלו ~ אותו למלך ועל ידי זה המליץ נתתקנו אחר כך וכיוצא בזה בשאר הכתות שכל אחת זכתה אחר כך לקבל למלך אחד מאנשי המלך השייך להם לפי מדתם שעל ידי זה נתתקנו אחר כך. אך עיקר התיקון היה על ידי הבעל תפלה שעל ידו נתקבצו ונתאספו וחזרו ונתחברו יחד המלך עם כל ביתו ואנשיו כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וגם אחר כך שלחו את הבעל תפהל בכחם לכל הכתות הנ"ל לתקנם כמו שכתוב שם. כי עיקר התיקון על ידי תפלה כנ"ל. ועל כן כשמתקבצין עשרה להתפלל. הם בחינת עשרה אנשים הנ"ל. שהם המלך ואנשיו כנ"ל. ועל ידי זה מתקנים בחינת פגם המדות של כל הכתות רעות הנ"ל. שעיקר התיקון על ידי התפלה כנ"ל ועל כן העיקר הוא הבעל תפלה שהוא השליח צבור והחזו העובר לפני התיבה הוא נקרא בעל תפהל שמוציא את הרבים ידי חובתן כי עיקר התקון כל ידי הבעל תפלה כנ"ל:
At that time, Yad Hashem was revealed: "Vayar Yisrael es haYad hag'dolah" — "Yisrael saw the great Hand" (Shemos 14). Therefore they merited Shirah — niggun and zimrah — the aspect of Pesukay D'Zimrah that derives from the Yad: "V'nigain b'yado v'tov lach" — "He played with his hand."
Earlier paragraph 28
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [389] [391]
אות יג כי כל הכתו רעות הנ"ל הם בחינת מדות הנפולין כנ"ל. והם בכל אדם ובכל זמן כנראה בחוש את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש על ידי פגם המדות רעות הנ"ל. שהוא בחינת פגם וטעיות ומבוכה של כל התכתות הנ"ל. כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד. ורודפים אחר הכבוד מאד. ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל כבוד מעט שרוצים להשיגו. זה רוצה להתכבד על ידי עשירותו. שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וחורי ארץ וכו'. וזה רוצה להתכבד ולהתיקר על ידי תורתו ועבודתו. וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר גדולה וכו'. ויש שמתגבר בהם ביותר מדת הרציחה. כגון רוצחים ממש. או שאינם רוצחים ממש. רק שיש להם בחינת רציחה. שהם בעלי מחלוקת ושנאה וקנאה. ורודפים את האדם עד לחייו וכו'. שזהו גם כן בחינת רציחה. שזאת הרציחה שכיחא מאד בעולם רחמנא ליצלן. וכן בשאר הכתות. כמובן למעיין מאליו. ואפילו באדם אחד נמצאים בחינות מכל הכתות הנ"ל. כי האדם בטבעו יש לו כל המדות רעות קנאה ותאוה וכבוד ושארי תאוות ומדות הרעות שכולם נמשכין מבחינת הכתות הרעות הנ"ל. רק שאצל זה האדם מתגבר זאת המדה רעה ביותר. ועל כן נקרא על שם כת זאת. ואצל אדם אחר מתגברת מדהת רעה אחרת. על כן נקרא על שם ~ אותה הכת האחרות וכן כולם. ומי שרוצה לבעלי להטעות את עצמו ולחשוב על התכלית האמתי תכלית הנצחי. אי אפשר לזכות לזה כי אם כשיזכה להיות מהכת הקדושה של הבעל תפלה הקדוש. שרק הם בחרו בתכלית האמתי והנצחי. שהוא תפלה ושירות ותשבחות להשם יתברך וכו'. ועל ידי התפלה זוכין לשבר כל המדות רעות שיש בכל אדם שנמשכין מכל הכתות הנ"ל. שכולם מתבטלים ונתתקנים על ידי התפלה דייקא כנ"ל. וזהו בחינת תפלה בעשרה כנ"ל:
Therefore all the korbanos were in the Bais HaMikdash. For in the Bais HaMikdash, the aspect of the Yad illuminates: "Mikdash Hashem kon'nu Yadecha" — "The Sanctuary, Hashem, Your Hands established" (Shemos 15). Therefore all roads, paths, and byways emerge from there and are included there together.
Earlier paragraph 30
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [394] [395]
אות יד ועיקר התפלה הוא לתקן את הכת שנפלו לתאוות ממון ביותר. שעליהם נתייגע הבעל תפלה ביותר ויותר לתקנם. כמובן ומבואר שם במעשה הנ"ל. כי רוב המעשה מדברת שם מענין תאוות ממון. שזה טעות והמבוכה של תאוה זאת גרועה מכל הטעיות של כל הכתות. כי תאוות ממון הוא עבודה זרה ממש כמו שכתוב שם שעשו עצמן אלהות וכו'. כי בזה הטעות של תאוות ממון טועים העולם ביותר עד שרובם ככולם מבלים ימיהם ושנותיהם בשביל ת~ אות ממון ומאומה לא ישאו בעמלם כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו. ואין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ועיקר התפלה הוא בשביל לתקן תאוות ממון שהוא עבודה זרה ממש. כי התפלה הוא בחינת אמונה כמו שכתוב (שמות י"ז) ויהי ידיו אמונה ותרגומו והוו ידוהי פרישן בצלו. כמבואר במקום אחר (בלקוטי א' סימן ז'). ואמונה הוא היפך העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון שהוא עבודה זרה וכפירות כנ"ל. וכמבואר בהתורה צוית צדק (בסימן כ"ג). שכל העובודות זרות תחובים בממון עיין שם. ובשביל זה צריכים ליתן צדקה קודם התפלה. כי עיקר שבירת ת~ אות ממון שהוא בחינת התפלה כנ"ל. הוא על ידי צדקה כמו שכתוב בהתורה אשרי העם השגחה (בסימן י"ג) עיין שם:
The Even Sh'siyah [Foundation Stone] is the point from which the world was founded — from there all the roads of the world begin to extend and branch out. Sh'lomo HaMelech recognized them and planted every kind of fruit tree in them — he knew the road leading to Kush and planted peppers there, as Rashi explains. Also, in the Bais HaMikdash is the Sha'ar HaShamayim [Gate of Heaven] — through which one ascends from earth to heaven, and from world to world, to Ain Sof Baruch Hu.
Earlier paragraph 32
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [397] [398] [399]
אות טו ועל כן בתחלת התפלה אומרים פרשת הקרבנות שנחשב כאלו הקרבנו הקרבנות. כי עיקר שבירת וביטול ת~ אות ממון הוא על ידי קרבנות. כי הקרבנות שמקריבין הם נקראין בחינת מאכלין דמלכא כמבואר בזוהר הקדוש. וזה בחינת המאכלים המבוארים בהמעשה הנ"ל. שעל ידים עיקר התיקון של הכת נפלו לתאוות ממון. כמבואר שם שמכל התאוות שאפשר להוציא אבל מת~ אות ממון אי אפשר להוציא כי אם על ידי אלו המאכלים המבוארים שם שהוליך ~ אותם עד שהגיע להם הריח של אלו המאכלים ונתאוו להם מאד וכו'. ואחר כך כשנתן להם מאלו המאכלים אז ראו מיאוס סרחון ת~ אות ממון עד שמאסו בחייהם. וברחו וקברו את עצמן בחפירות וקברים מחמת בושה וכו' עיין שם. ואלו המאכלים הם בחינת קרבות שעיקרם בחינת הריח. בחינת (במדבר כ"ח) אשר ריח ניחוח לה'. והם נקראים מאכלים דמלכא כנ"ל. כי מבואר בכוונת פרשת התמיד שעל ידי הקרבנות נכנע העבודה זרה. וזהו בחינת צו את בני ישראל. אין צו אלא עבודה זרה וכו' עיין שם. היינו שהקרבנות מכניעין ומבטלין העבודה זרה של ת אותממון הוא עיקר העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בממון כנ"ל. וזה שאמרו ר"ל (ת"כ) על פסוק צו את אהרן וכו' הנאמר בפרשת העולה. אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. ביותר צריך לזררז במקום שיש חסרון כיס. היינו כנ"ל. כי הקרבנות הם חסרון כיס. שזהו בחינת שבירת ת~ אות ממון על ידי שמחסרים ממונם בשביל השם יתברך שקונים קבנות מממונם. שזהו עיקר שבירת תאוות ממון כשמוציאין הממון על דבר שבקדושה. כמבואר בהתורה צוית צדק הנ"ל. וזה צו וכו' ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. שהוא בחינת שבירת תאוות ממון שזוכין על ידי הקרבנות שהם נדבת לב בחינת צדקה. כי על שבירת תאוות ממון בחינת חסרון כיס בשביל דבר שבקדושה. צריכין לזרז על זה ביותר מאד מאד. כי להוציא מתאוות ממון קשה ביותר מכל התאוות כנ"ל. נמצא שצו הנאמר בקרבנות מרמז על שבירת תאוות ממון. שזהו בחינת אין מצו אלא זירוז ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אין צו אלא עבודדה זרה. כי שבירת תאוות ממון הוא ביטל העבודה זרה. כי כל העבודה זרה הם בת~ אות ממון כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְעַל-כֵּן בִּתְחִלַּת הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּחְשָׁב כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּ הַקָּרְבָּנוֹת כִּי עִקַּר שְׁבִירַת וּבִטּוּל תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי קָרְבָּנוֹת, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּקְרִיבִין הֵם נִקְרָאִין בְּחִינַת מַאֲכָלִין דְּמַלְכָּא, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְזֶה בְּחִינַת הַמַּאֲכָלִים הַמְבֹאָרִים בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל שֶׁעַל יָדָם עִקַּר הַתִּקּוּן שֶׁל הַכַּת נָפְלוּ לְתַאֲוַת מָמוֹן, כַּמְבֹאָר שָׁם שֶׁמִּכָּל הַתַּאֲווֹת אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא, אֲבָל מִתַּאֲוַת מָמוֹן אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא כִּי אִם עַל-יְדֵי אֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים הַמְבֹאָרִים שָׁם שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתָם עַד שֶׁהִגִּיעַ לָהֶם הָרֵיחַ שֶׁל אֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים וְנִתְאַוּוּ לָהֶם מְאֹד וְכוּ' וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁנָּתַן לָהֶם מֵאֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים אָז רָאוּ מִאוּס סִרְחוֹן תַּאֲוַת מָמוֹן עַד שֶׁמָּאֲסוּ בְּחַיֵּיהֶם, וּבָרְחוּ וְקָבְרוּ אֶת עַצְמָן בַּחֲפִירוֹת וּקְבָרִים מֵחֲמַת בּוּשָׁה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְאֵלּוּ הַמַּאֲכָלִים הֵם בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת שֶׁעִקָּרָם בְּחִינַת הָרֵיחַ, בְּחִינַת ( בַּמִּדְבָּר כח), אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְהֵם נִקְרָאִים מַאֲכָלִים דְּמַלְכָּא כַּנַּ"ל, כִּי מְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת פָּרָשַׁת הַתָּמִיד שֶׁעַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת נִכְנָע הָעֲבוֹדָה זָרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ', עַיֵּן שָׁם, הַיְנוּ שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מַכְנִיעִין וּמְבַטְּלִין הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא עִקַּר הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם בְּמָמוֹן כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( תּוֹרַת כֹּהֲנִים) עַל פָּסוּק צַו אֶת אַהֲרֹן וְכוּ' הַנֶּאֱמָר בְּפָרָשַׁת הָעוֹלָה, אֵין צַו אֶלָּא זֵרוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת, 'בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזֵרוּז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס', הַיְנוּ כַּנַּ"ל, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת הֵם חֶסְרוֹן כִּיס, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל-יְדֵי שֶׁמְּחַסְּרִים מָמוֹנָם בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁקּוֹנִים קָרְבָּנוֹת מִמָּמוֹנָם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן כְּשֶׁמּוֹצִיאִין הַמָּמוֹן עַל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, כַּמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק הַנַּ"ל וְזֶה צַו וְכוּ' 'בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס' שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם נִדְבַת לֵב, בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי עַל שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן בְּחִינַת חֶסְרוֹן כִּיס בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה צְרִיכִין לְזָרֵז עַל זֶה בְּיוֹתֵר מְאֹד מְאֹד, כִּי לְהוֹצִיא מִתַּאֲוַת מָמוֹן קָשֶׁה בְּיוֹתֵר מִכָּל הַתַּאֲווֹת כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁצַּו הַנֶּאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת מְרַמֵּז עַל שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אֵין צַו אֶלָּא זֵרוּז בְּיוֹתֵר צָרִיךְ לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶסְרוֹן כִּיס כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בִּטֵּל הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם בְּתַאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל: ~ אות טז וְזֶהוּ בְּחִינַת קְ
Therefore in the Bais HaMikdash one could know all the counsels and roads about which one was doubtful and confused. For there were the Urim V'Tumim — the Choshen HaMishpat [Breastplate of Judgment] that Aharon wore upon his heart. There, all counsels and roads were made known and clarified. The Choshen HaMishpat that the Kohain wore upon his heart and upon his shoulders — between his two hands — this is the aspect of the illumination of the Yad, the map of all the worlds. Therefore the letters of the Choshen would protrude and combine — through which all roads and proper conduct became known to all.
Earlier paragraph 34
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [400] [401]
אות טז וזהו בחינת קטרת, כי קטרת ישמח לב (משלי כ"ז) היפך תאוות ממון שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה בחינת (בראשית ג') בעצבון תאכלנה. וכן מבואר בהתורה אשרי העם (סימן י"ג) ששבירת תאוות ממון הוא בחי' קטרת ישמח לב. ועיקר הקטרת הם בחינת הריח הקדוש. זה בחינת הריח של המאכלים הנ"ל שעיקר שבירת תאוות ממון הוא על ידי זה. וזה בחינת קטרת מעשרת (יואמ כ"ו) היינו בחינת תיקון העשירות דקדושה שהוא בחינת שבירת תאוות ממון. כי זה הנופל לתאוות ממון אין לו שום עשירות לעולם. כי הוא בעל חוב תמיד ת~ אותו. וכל מה שיש לו חסר לו בייותר ויותר. בחינת (אבות פרק ב') מרבה נכסים מרבה דאגה וכו'. ואין אדם זוכה לעשירות באמת כי אם כשמשבר תאוות ממון ומאמין בהשם יתברך שיזמין לו פרנסו בסבה קלה והוא שמח בחלקו. שזהו עיקר העשירות. כמו שאמרו רז"ל (שם פרק ד') איזהו עשיר השמח בחלקו כמבואר כל זה בהתורה צוית צדק הנ"ל והעשירות דקדושה כזאת שהוא בחינת שבירת תאוות ממון זוכין על ידי קטרת בחינת קטרת ישמח לב בחינת קטרת מעשרת כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְזֶהוּ בְּחִינַת קְטֹרֶת, כִּי קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב ( מִשְׁלֵי כז) הֵפֶךְ תַּאֲוַת מָמוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית ג) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הָעָם ( סִימָן יג) שֶׁשְּׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא בְּחִינַת קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וְעִקַּר הַקְּטֹרֶת הֵם בְּחִינַת הָרֵיחַ הַקָּדוֹשׁ, זֶה בְּחִינַת הָרֵיחַ שֶׁל הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי זֶה. וְזֶה בְּחִינַת קְטֹרֶת מְעַשֶּׁרֶת ( יוֹמָא כו), הַיְנוּ בְּחִינַת תִּקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי זֶה הַנּוֹפֵל לְתַאֲוַת מָמוֹן אֵין לוֹ שׁוּם עֲשִׁירוּת לְעוֹלָם, כִּי הוּא בַּעַל חוֹב תָּמִיד לְתַאֲוָתוֹ וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ חָסֵר לוֹ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּחִינַת ( אָבוֹת פֶּרֶק ב) מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְּאָגָה וְכוּ' וְאֵין אָדָם זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת בֶּאֱמֶת כִּי אִם כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן וּמַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּסִבָּה קַלָּה וְהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הָעֲשִׁירוּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( שָׁם פֶּרֶק ד), אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, כַּמְבֹאָר כָּל זֶה בְּהַתּוֹרָה צִוִּיתָ צֶדֶק הַנַּ"ל וְהָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה כָּזֹאת שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן זוֹכִין עַל-יְדֵי קְטֹרֶת בְּחִינַת קְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, בְּחִינַת קְטֹרֶת מְעַשֶּׁרֶת כַּנַּ"ל:
The essential illumination of the Yad — where all roads and paths of all worlds are revealed and illuminated in the lines of the hand — this aspect derives from the rucha d'libah [the spirit of the heart], the pulse-spirit of the heart that extends primarily into the hands. Therefore the essential pulse is in the hand — and there, in the pulse, one who knows and understands can discern all a person's ways, occurrences, and matters: "ma'asai ish u'f'kudaso, va'alilos mitz'aday gaver" — "a man's deeds and his accounting, the steps of a man." This pulse flows into the hand, and there all is concealed and revealed in the lines of the hand — which indicate all the ways of a person, who encompasses all worlds from beginning to end.
Earlier paragraph 36
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [402] [403] [404] [405] [406]
אות יז וזה בחינת הקרבן פסח שאינו נאכל אלא צלי. שהוא סיון פרשיות ומשניות הקרבנות שאומרים בבקר בעשת התפלה. כי צלי ריחו נודף. כדי להכניע ביורת עבודה זרה של הממון שהכנעתה על ידי הריח של המאכלים ה"ל שהם בחינת מאכלין דקורבנין כנ"ל. וגם צלי שולט בו האש ביותר. כי עיקר הכנעת העבודה זרה שהוא תאוות ממון הוא על ידי האש המבואר בהמעשה הנ"ל. וכמבואר בכוונות שהעבודה זרה הם קליפות קשות מאד. שאי אפשר לבערם כי אם על ידי האש. ועל כן הקרבן פסח הוא צלי אש דייקא. כי הקרבן פסח הוא עיק שבירת תאוות ממון שהוא העבודה זרה. כי קרבן פסח נצטוו ישראל ביציאתן ממצרים ועיקר יציאת מצרים הוא בחינת שבירת תאוות ממון ולזכות לתקון העשירות דקדושה. בחינת (בראשית ט"ו) ואחרי כן יצאו ברכוש גגדול. כי מצרים מלאה גלולים ועבודה זרה שזהו בחינת תאוות ממון ששם כל העבודות זרות כנ"ל. וכן מבואר בסוף המעשה הנ"ל. שמצרים הוא המדינה שסברו בעלי תאוות ממון שהם כולם אלהות מריבוי הממון שלהם. עד שאמרו שהם כולם אלהות ונוסעים עם מלאכים שהסוסים שלהם הם מלאכים מחמת שמצופין בעשירות גדול. עיין שם מה שכתוב שכל המעשה נוראה מרומזת בישעיה קפיטל ל"א הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וכו' עיין שם. נמצא שמצרים הוא עיקר בחינת העבודה זרה של תאוות ממון וזה עיקר בחינת יציאת מצרים בחינת שבירת תאוות ממון. וכן מבואר בהתורה תקעו א' בליקוטי תנינא שפסח הוא תיקון תאוות ממון וזהו בחינת הקרבן פסח שהוא צלי אש וכנ"ל. כי הקרבן פסח היה מן הצאן שזה היה העבודה זרה של מצרים שבשביל זה נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע ולשבר העבודה זרה שלהם כמו שאמרו רז"ל (שמ"ר פרק י"א) כי המצרים שהיו שקועים בעבודה זרה שהוא תאוות ממון היו עובדים לצאן שהוא בחינת העשירות כמו שכתוב ועשתרות צאנך שמעשרות את בעליהן (חולין פ"ד). על כן נמשכו בטעיות שלהם עד שעשו הצאן שהוא בחינת עשירות לעבודה זרה ממש ועל כן נצטוינו להביא הקרבן פסח מן הצאן כדי להכניע העבודה זרה זאת של ממון ועשירות. וזהו בחינת שני כבשים של התמידים בכל יום שהם מן הצאן. כדי לשבר ולבטל בכל יום ויום תוקף הקליפה והעבודה זרה של ממון והעשירות. שצריכין להקריב שני תמידין מן הצאן בכל יום ערב ובוקר כדי שבר עבודה זרה זאת של ממון שקשה מאד לשברה כי אם על ידי המאכלים הנ"ל שהם בחינת קרבנות כנ"ל. ובשביל זה היו יעקב אבינו והאבות רועי צאן כדי לברר העשירות מן הקליפה כדי להניע תאוות ממון שהוא בחינת העבודה זרה של מצרים שהיו צאן כנ"ל. ועל כן זכה יעקב על ידי זה לעשירות דקדושה, כי זכה להכניע העבודה זרה זאת של ממון שעל ידי זה דייקא זוכין לעשירות אמתי דקדושה כנ"ל. וזה שמבואר בפרשה של כניסתן למצרים שאמר להם יוסף שיאמרו שהם רועי צאן כי תועבת מצרים כל רועי צאן (בראשית מ"ו). כי כל עיקר כניסתן למצרים היה להכניע ולשבר תאוות הממון והעשירות שהוא בחינת צאן שמעשרות את בעליהן וכנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְזֶה בְּחִינַת הַקָּרְבַּן פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צְלִי שֶׁהוּא סִיּוּם פָּרָשִׁיּוֹת וּמִשְׁנָיוֹת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאוֹמְרִים בַּבֹּקֶר בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כִּי צְלִי רֵיחוֹ נוֹדֵף, כְּדֵי לְהַכְנִיעַ בְּיוֹתֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל הַמָּמוֹן שֶׁהַכְנָעָתָהּ עַל-יְדֵי הָרֵיחַ שֶׁל הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת מַאֲכָלִין דְּקֻרְבָּנִין כַּנַּ"ל וְגַם צְלִי שׁוֹלֵט בּוֹ הָאֵשׁ בְּיוֹתֵר, כִּי עִקַּר הַכְנָעַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תַּאֲוַת מָמוֹן, הוּא עַל -יְדֵי הָאֵשׁ הַמְבֹאָר בְּהַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל וְכַמְבֹאָר בַּכַּוָּנוֹת שֶׁהָעֲבוֹדָה זָרָה הֵם קְלִפּוֹת קָשׁוֹת מְאֹד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַעֲרָם כִּי אִם עַל-יְדֵי הָאֵשׁ וְעַל-כֵּן הַקָּרְבַּן פֶּסַח הוּא צְלִי אֵשׁ דַּיְקָא כִּי הַקָּרְבַּן פֶּסַח הוּא עִקַּר שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא הָעֲבוֹדָה זָרָה, כִּי קָרְבַּן פֶּסַח נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם וְעִקַּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְלִזְכּוֹת לְתִקּוּן הָעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת ( בְּרֵאשִׁית טו) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, כִּי מִצְרַיִם מְלֵאָה גִּלּוּלִים וַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדוֹת זָרוֹת כַּנַּ"ל וְכֵן מְבֹאָר בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה הַנַּ"ל, שֶׁמִּצְרַיִם הוּא הַמְּדִינָה שֶׁסָּבְרוּ בַּעֲלֵי תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת מֵרִבּוּי הַמָּמוֹן שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁאָמְרוּ שֶׁהֵם כֻּלָּם אֱלֹהוּת וְנוֹסְעִים עִם מַלְאָכִים שֶׁהַסּוּסִים שֶׁלָּהֶם הֵם מַלְאָכִים מֵחֲמַת שֶׁמְּצֻפִּין בַּעֲשִׁירוּת גָּדוֹל, עַיֵּן שָׁם מַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁכָּל הַמַּעֲשֶׂה נוֹרָאָה מְרֻמֶּזֶת בִּיְשַׁעְיָה קַפִּיטְל לא, הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה וְעַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם נִמְצָא שֶׁמִּצְרַיִם הוּא עִקַּר בְּחִינַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן וְזֶה עִקַּר בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְכֵן מְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה תִּקְעוּ א בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא שֶׁפֶּסַח הוּא תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן וְזֶהוּ בְּחִינַת הַקָּרְבַּן פֶּסַח שֶׁהוּא צְלִי אֵשׁ וְכַנַּ"ל, כִּי הַקָּרְבַּן פֶּסַח הָיָה מִן הַצֹּאן שֶׁזֶּה הָיָה הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן כְּדֵי לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( שְׁמוֹת רַבָּה פֶּרֶק יא) כִּי הַמִּצְרִים שֶׁהָיוּ שְׁקוּעִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תַּאֲוַת מָמוֹן הָיוּ עוֹבְדִים לַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ, שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן ( חֻלִּין פד) עַל-כֵּן נִמְשְׁכוּ בַּטָּעֻיּוֹת שֶׁלָּהֶם עַד שֶׁעָשׂוּ הַצֹּאן שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲשִׁירוּת לַעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וְעַל-כֵּן נִצְטַוִּינוּ לְהָבִיא הַקָּרְבַּן פֶּסַח מִן הַצֹּאן כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הָעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן וַעֲשִׁירוּת וְזֶהוּ בְּחִינַת שְׁנֵי כְּבָשִׂים שֶׁל הַתְּמִידִים בְּכָל יוֹם שֶׁהֵם מִן הַצֹּאן, כְּדֵי לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל בְּכָל יוֹם וְיוֹם תֹּקֶף הַקְּלִפָּה וְהָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מָמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁצְּרִיכִין לְהַקְרִיב שְׁנֵי תְּמִידִין מִן הַצֹּאן בְּכָל יוֹם עֶרֶב וָבֹקֶר כְּדֵי לְשַׁבֵּר עֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לְשַׁבְּרָהּ כִּי אִם עַל-יְדֵי הַמַּאֲכָלִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת כַּנַּ"ל וּבִשְׁבִיל זֶה הָיוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ וְהָאָבוֹת רוֹעֵי צֹאן כְּדֵי לְבָרֵר הָעֲשִׁירוּת מִן הַקְּלִפָּה כְּדֵי לְהַכְנִיעַ תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ צֹאן כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן זָכָה יַעֲקֹב עַל-יְדֵי זֶה לַעֲשִׁירוּת דִּקְדֻשָּׁה, כִּי זָכָה לְהַכְנִיעַ הָעֲבוֹדָה זָרָה זֹאת שֶׁל מָמוֹן שֶׁעַל -יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכִין לַעֲשִׁירוּת אֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל וְזֶה שֶׁמְּבֹאָר בַּפָּרָשָׁה שֶׁל כְּנִיסָתָן לְמִצְרַיִם שֶׁאָמַר לָהֶם יוֹסֵף שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהֵם רוֹעֵי צֹאן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רוֹעֵי צֹאן ( בְּרֵאשִׁית מו), כִּי כָּל עִקַּר כְּנִיסָתָן לְמִצְרַיִם הָיָה לְהַכְנִיעַ וּלְשַׁבֵּר תַּאֲוַת הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת צֹאן שֶׁמְּעַשְּׁרוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן וְכַנַּ"ל:
As explained in the teaching "U'v'Yom HaBikkurim — Hastarah" (LM I:56): the spirit of the pulse in the heart extends into the hands primarily. The essential power and life-force of this pulse-spirit that spreads into the hands derives from the rucha d'nashiv b'kanfay rai'ah [the wind that blows in the wings of the lungs] — from which the essential life-force of the heart and the person derives. For were it not for the wings of the lungs that blow upon the heart, the heart would ignite the entire body. The wind in the wings of the lungs is the aspect of the rucha described above — "rucha nachis l'shachaich chamimah d'libah" — the shattering of the desire for money.
Earlier paragraph 38
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [407]
אות יח ובשביל זה אומרים קריאת שמע אצל הקרבנות. כי קריאת שמע היא אמונת היחוד שזה עיקר בחינת הקרבנות שמכניעין העבודה זרה והכפירות שהוא בחינת תאוות ממון ששם מכל העבודה זרה כנ"ל ולזכות לאמונה הקדושה בהשם יתברך שזהו עיקר בחינת קריאת שמע:
Earlier pointed Hebrew field
וּבִשְׁבִיל זֶה אוֹמְרִים קְרִיאַת שְׁמַע אֵצֶל הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי קְרִיאַת שְׁמַע הִיא אֱמוּנַת הַיִּחוּד שֶׁזֶּה עִקַּר בְּחִינַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּכְנִיעִין הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַכְּפִירוֹת שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּאֲוַת מָמוֹן שֶׁשָּׁם כָּל הָעֲבוֹדָה זָרָה כַּנַּ"ל וְלִזְכּוֹת לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת קְרִיאַת שְׁמַע: ~ אות
This is the aspect of the Choshen HaMishpat upon the Kohain's heart — the illumination of the upper Yad, upon which all roads and all occurrences are written. Therefore there, in the Choshen HaMishpat, all roads and counsels about which a person was in doubt were clarified, combined, and made to protrude — for everything derives from the Yad, where everything is written.
Earlier paragraph 40
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [408] [409] [410]
אות יט ואחר הקרבנות אומרים פסוקי דזמרה. כי אחר שמכניעין ומשברין העבודה זרה והקליפה הקשה של תאוות ממון אחר כך מעלין כל נצוצות הקדושה של העשירות על ידי פסוקי דזמרה שהם מבררין הטוב מהרע כמבואר בדברי רבינו ז"ל (סימן נ"ד) שעיק הבירור הוא על ידי בחינת ניגון וזמרה וכו'. כי פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות הם בבחינת מה אמר רבינו ז"ל בהתורה אשרי העם השגחה (סימן י"ג). על מאמר הזוהר הקדוש רוחא נחית לשכך חמימא דלבא. ולבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי וכו' עיין שם. מבואר שם שרוחא הוא בחינת רוח נדיבה צדקה שמשבר חמימות הלב של תאוות ממון ואז זוכה להיות שמח בחלקו. וזה בחינת ולבא מקבל ליה בחדוה דנגונא דליוואי זה בחינת משא ומתן באמונה. בחינת שאו זמרה ותנו תוף בחינת שמח בחלקו וכו' עיין שם. וזהו בחינת קרבות ופסוקי דזמרה אחר כך. כי קורבנות הם בחינת רוחא הנ"ל. שהוא בחינת רוח נדיבה צדקה. שזהו בחינת קרבנות שהם בחינת נדבת לב. כמו שכתוב (שמות כ"ה) איש אשר ידבנו לבו וכו'. ועל ידי ההוא רוחא בחינת קרבנמות משככין חמימות הלב של תאוות ממון. ואחר כך אומרים פסוקי דזמרה. זה בחינת ולבא מקבל לי' בחדוה דנדגונא דליוואי כי פסוקי דזמרא הם בחינת חדוה דנגונא דליוואי שהם היו עוסקים בשיר על הדוכן שהם פסוקי דזמרה כי כל נגינה וזמרה הוא מסטרא דליוואי כידוע. ועל כן מתחילין הודו שהם הפסוקים בעצמן היו אומרי הלוים לפני הארון כמובא. ועל כן אומרים פסוקי דזמרה אחר הקרבנות. כי אחר שזוכין לשבר תאוות ממון על ידי הקרבות שזהו בחינת רוחא נחית וכו' כנ"ל. אחר כך זוכין לבחינת חדוה דנגונא דליוואי שהוא בחינת משא ומתן באמונה וכו' כנ"ל. שזהו בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת חדוה דנגונא דליוואי כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְאַחַר הַקָּרְבָּנוֹת אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, כִּי אַחַר שֶׁמַּכְנִיעִין וּמְשַׁבְּרִין הָעֲבוֹדָה זָרָה וְהַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן אַחַר כָּךְ מַעֲלִין כָּל נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל הָעֲשִׁירוּת עַל-יְדֵי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם מְבָרְרִין הַטּוֹב מִן הָרַע, כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ( סִימָן נד) שֶׁעִקַּר הַבֵּרוּר הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת נִגּוּן וְזִמְרָה וְכוּ', כִּי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר פָּרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת הֵם בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַתּוֹרָה אַשְׁרֵי הָעָם-הַשְׁגָּחָה ( סִימָן יג) עַל מַאֲמַר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ רוּחָא נָחֵית לְשַׁכֵּךְ חֲמִימָא דְּלִבָּא וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי וְכוּ', עַיֵּן שָׁם מְבֹאָר שָׁם שֶׁרוּחָא הוּא בְּחִינַת רוּחַ נְדִיבָה-צְדָקָה שֶׁמְּשַׁבֵּר חֲמִימוּת הַלֵּב שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן וְאָז זוֹכֶה לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְזֶה בְּחִינַת וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי זֶה בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה, בְּחִינַת שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, בְּחִינַת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְזֶהוּ בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת וּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר כָּךְ, כִּי קָרְבָּנוֹת הֵם בְּחִינַת רוּחָא הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ נְדִיבָה-צְדָקָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נִדְבַת לֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שְׁמוֹת כה), אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ וְכוּ' וְעַל-יְדֵי הַהוּא רוּחָא בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת מְשַׁכְּכִין חֲמִימוּת הַלֵּב שֶׁל תַּאֲוַת מָמוֹן אַחַר כָּךְ אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, זֶה בְּחִינַת וְלִבָּא מְקַבֵּל לֵהּ בְּחֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי, כִּי פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הֵם בְּחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי, שֶׁהֵם הָיוּ עוֹסְקִים בְּשִׁיר עַל הַדּוּכָן, שֶׁהֵם פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה, כִּי כָּל נְגִינָה וְזִמְרָה הוּא מִסִּטְרָא דְּלֵיוָאֵי, כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן מַתְחִילִין הוֹדוּ שֶׁהֵם הַפְּסוּקִים בְּעַצְמָן הָיוּ אוֹמְרִים הַלְּוִיִּים לִפְנֵי הָאָרוֹן כַּמּוּבָא וְעַל-כֵּן אוֹמְרִים פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה אַחַר הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי אַחַר שֶׁזּוֹכִין לְשַׁבֵּר תַּאֲוַת מָמוֹן עַל-יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת רוּחָא נָחִית וְכוּ' כַּנַּ"ל אַחַר כָּךְ זוֹכִין לִבְחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי שֶׁהוּא בְּחִינַת מַשָּא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶדְוָה דְּנִגּוּנָא דְּלֵיוָאֵי כַּנַּ"ל: ~ או
The Yad is the aspect of the pulse-spirit of the heart. Therefore it is called Choshen HaMishpat — for mishpat [judgment] is the aspect of the tikkun of the desire for money. Dinay mamonos [monetary laws] are called "mishpat" — and all monetary laws are the aspect of the tikkun of the desire for money: they clarify the truth, rescue the oppressed from his oppressor, and subdue the thieves and liars who deny the money of their fellows. This is the essential subjugation of the desire for money. Therefore the Urim V'Tumim are called "Choshen HaMishpat" — for they are the illumination of the Yad, through which the desire for money is essentially subdued — the aspect of mishpat, the tikkun of the desire for money.
Earlier paragraph 42
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [411] [412] [414] [415] [416] [417] [418] [419] [420] [421] [422]
אות כ ועיקר פסוקי דזמרה שהם בחינת עשרה מיני נגינה נמשכין מבחינת כנור של דוש שהיתה רוח צפונית מנשבת בו שמשם נמשכין כל פסוקי דזמרה שיסד דוד המלך עליו השלום. וכל זה הוא בחינת היד הנ"ל המבואר בהמעשה הנ"ל עיין שם ענין הנפלא והנורא הזה מה שמבואר שם שהיה אצל המל "יד" שהיתה מפת כל העולמות היינו (לאנד _ קארט) של כל העולמות. שהיה כתוב שם כל הדרכים וכל הנתיבות ממקום למקום ומעיר לעיר וממדינה למדינה וכל בני אדם וכו' עם כל המאורעות שיארע להם וכו'. וכל הדרכים מעולם לעולם וכו'. וכל הדרכים שיש מן הארץ לעלות לשמים. הן הדרך שעלה בו משה ואליהו וכו'. הכל כאשר לכל היה כתוב על היד נ"ל. דהיינו בשרטוטי היד היה מצוייר ומבואר כל זה וכו'. שים לבך היטב שם לדברים האלה ותעמוד מרעיד ומשתומם ותתבונן נפל~ אות אל. הנשמע כזאת וכו'. והנה מבואר שם שעיקר תיקון של המדינה הנ"ל שנפלו לתאוות ממון עם תיקון כל שאר הכתות הנ"ל הכל היה על ידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך שיש להגבור לקבל גבורתו שעל ידי הדרך הזה דייקא יכולין להוציא מתאוות ממון וכן היו כתובים שם כל הדרכים של כל אנשי המלך הנ"ל. מהיכן יקבל כל אחד ענינו ומדתו מה שהוא צריך. כגון המליץ כהראה לו המלך הדרך מהיכן יקבל מליצה דקדושה. וכן החכם וכן כולם. וכל אלו הדרכים היו כתובים על היד הנ"ל ועל ידי זה תקנו אחר כך את כל הכתות שנתעו כנ"ל. כי כל אחד תיקון הכת שלו על ידי מדתו בקדושה שיבלו על ידי דרכו שהשיג וקבל מן המלך עלידי היד הנ"ל ששם היו כתובים הדרכים כנ"ל. נמצא שעיקר התיקון של כל הכתות הנ"ל. ובפרט תקון תאוות ממון שהוא העיקר. הכל היה על ידי היד הנ"ל. וזה בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת היד הנ"ל שכתובים שם כל הדרכים וכל העולמות וכל אשר בהם וכו'. כי פסוקי דזמרה הם נמשכין מבחינת כנור של דוד כנ"ל. שעיקרן נמשך מבחינת היד בבחינת ונגן בידו וטוב לך וכמבואר זה בהתורה ויהי מקץ (בסימן נ"ד) שנגון וזמרה הם בחינת יד בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וכו', כי בהפסוקי דזמרה אנו מהללים ושבחים ~ אותו יתברך על כל ברואי מעלה ומטה על כל אשר פעל ועשה ויצר וברא והאציל את כל הנאצלם והנבראים והנוצרים והנעשים כמו שנזכר כמה פעמים פל~ אות הבריאה כולה בפסוקי דזמרה. כמו שכתוב עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם וכו'. ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים ששם חושב הכל. כמו שכתוב הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו'. הללוהו שמי השמיים וכו' כי הוא צוה ונבראו וכו'. הללו את ה' מן הארץ וכו'. ועל ידי שאנו מזמרים להשם יתברך ומשבחין ומפארין ~ אותו יתברך על כל הבריאה. ומגלין ומפרסמין ומודיעין לכל כי הוא יתברך ברא הכל כמו שכתוב כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה מגלין ומאירין הדרכים והנתיבות של כל העולמות כולם, שזהו בחינת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. כי כל הדרכים והנתיבות שיש ממקום למקום מעיר לעיר ומכפר לכפר וממדינה למדינה ביבשה ובים וכן מעולם לעולם. מן הארץ לשמים. ומשמים לשמי השמים וכו'. הכל הוא בחינת חיבור והתאחדות בפרטי הבריאה שנתאחדין ונתחברין יחד זה בזה וזה בזה. כדי שיוכלו לעלות לעמלה מעלה בדרך העולה בית אל בדרך הקדש מעולם לעולם. כדי שיחזרו ויוכללו בשורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך שמו שזה עיקר תכלית הכל. כי על ידי הדרכים שיש ממקום למקום. על ידי זה נתחברין ונתאחדין אלו שני המקומות יחד. כי הדך מחברן יחד וכוללם יחד. כי על ידי הדרך שממקום למקום על ידי זה יכולין להביא השפע שבזה המקום למקום אחר. וכן להיפך. כגון מבקום זה שפע התבואה הרבה ובמקום אחר שפע המלבושים הרבה ומוליכין סחורות התבואה לשם. ומשם מוליכין לכאן סחורות המלבושים וכיוצא זה בכל המקומות ועל ידי זה נתחברין זה בזה ונתאחדין יחד. וחיים ונשפעים זה מזה. נמצא שכל הדרכים הם בחינת חיבור ואחדות המקומות יחד. ועיקר הכוונה בשביל התכלית כדי שיוכללו יחד זה בזה. כדי שיוכלו לחזור לשרשן להכלל באחד כנ"ל. ורק זה נקרא בשם דרך כי מי שהולך באיזה דרך בגשמיות או ברוחניות שלא בשביל כוונה זו ח"ו אף על פי שנדמה לו הושלך בדרך הישר ל~ אותו המקום ואינו תועה בדרך אף על פי כן באמתאין תועה בדרך יותר ממנו. בבחינת (משלי י"ד) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. כי בוודאי ההולך בדרך הישה ומכוון למקום גדודי חיות ולסטים. אף על פי שזה הדרך כבושה וסלולה. בוודאי אין משוגע ופתי ותועה בדרך עקומה יותר ממנו. מכל שכן וכל שכן כשאדם תועה מדרך השכל והולך בדרך חטאים והולך למורחקים לסחורה ואינו מכוון בשביל השם יתברך אף על פי שנדמה לו שהולך בדרך הישר לברעסלא או ללייפסיק. אף על פי כן באמת בוודאי אין דרך עקומה מזה מאחר שמאבד את עולמו הנצחי על ידי זה וטוב יותר היה לו להיות תועה ביערים ומדבריות ולבלי לעבור על מצות ה'. מלילך בדרך הזה המטרידו משני עולמות ח"ו. הכלל כי עיקר הדרך שנקרא בשם דרך הוא הדרך של צדיקים וכשרים כי דרך רשעים תאבד שדרכם אבודה. כי אינו נקרא בשם דרך כלל אף על פי שנדמה להם שהוא דרך הישר לפניהם. מאחר שאחריתה דרכי מות רחמנא ליצלן כנ"ל. ועל כן בפסוקי דזמרה שאנו מגלין ומודיעין שהשם יתברך ברא הכל מראש ועד סוף. ופורטין רוב פרט הבריאה. בזה אנו מגלין כל הדרכים של כל הבריאה כי עיקר כל הדרכים בשררשן נמשכין משורש האחדות. ששם הכל אחד בתכלית האחדות ומשם יפרד כל הבריאה למיניהם למקומותם במושבותם וכפי הצנור והנתיב שדרך שם מקבל שה המקום חיות משורש אחדות. כמו כן הולכין מזה המקום צנורות ונתיבות ודרכים למקום אחר הסמוך אליו בשרשו וכן ממקום למקום ועל ידי אלו הדרכים הם מתחברין יחד כדי שיוכלו לחזור ולהתאחד ולעלות לשרשם לתכלית האחדות כנ"ל. נמצא שכל הדרכים נמשכין משורש האחדות ועל כן כשאנו פורטין את הבריאה בפסוקי דזמרה ומגלין כי הוא צוה ונבראו וכו'. על ידי זה נתגלין כל הדרכים והנתיבות שכולם נמשכין משורש האחדות שהוא הבורא היחיד יתברך. ועל כן על ידי פסוקי דזמרה נתגלה ומאיר בחינת י"ד ה' שהוא בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל העולמות עם כל הדרכים שלהם וכנ"ל. וכן מבואר על פי כוונות שפסוקי דזמרה הם בחינת חג"ת שהם בחינת ידים היינו בחינת היד הנ"ל כנ"ל. ועל ידי היד הזאת שהוא בחינת פסוקי דזמרה על ידי זה נתגלין כל דרכי הקדושה ועל ידי זה נתתקנין כל הכתות הנ"ל. על ידי המלך ואנשיו שהם עשרה שזהו בחינת עשרה הללויה שאומרים בחינת עשרה הלוים שבמזמור הללו אל בקדשו. ועיקר להכניע תאוות ממון כנ"ל. כי עיקר בירור ותקון העשירות הוא על ידי בחינת פסוקי דזמרה שהם בחינת כנור של דוד כנ"ל. שהיתה רוח צפונית מנשבת בו. ורוח צפונית הזה המנשב בכנור של דוד ומנגן שזה בחינת פסוקי דזמרה. על ידי זה נתברר ונתתקן העשירות נמשך מצפון כי מצפון זהב יאתה ועל כי עיקר תיקון העשירות הועא על ידי פסוקי דזמרה. שהוא חדוה דנגנא דליוואי כנ"ל. וזהו והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך וכו'. כי עיקר תיקון העשירות דקדושה הוא על ידי בחינת יד. היינו בחינת היד הנ"ל:
The essential nullification of the desire for money is through the Yad, where the road of the Gibor was written — through which one can nullify the desire for money. There it was written that if they go to the country where all consider themselves gods — both will fall, as hinted in the verse: "VaHashem yateh yado, v'chashal ozair v'nafal azur" — "Hashem will stretch out His Hand, and the helper will stumble and the helped will fall."
Earlier paragraph 44
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [424] [425]
אות כא וזה בחינת שירת הים שאומרים אחר כך. כי אז בשעת קריעת ים סוף זכו לעשירות גדול דקדושה שהוציאו מן הסטרא אחרא ממצרים כמו שאמרו רז"ל (מכילתא בשלח). שגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים וכו' כי אז נתברר ונתתקן העשירות בקדושה. כי אז נתגלה יד ה' כמו שכתוב (שמות י"ד) וירא ישראל את היד הגדולה וכו'. ועל כן זכו אז לשירה שהוא ניגון וזמרה בחינת פסוקי דזמרה הנמשך מבחינת היד כנ"ל בחינת (שמואל א' י"ט) ונגן בידו וטוב לך כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְזֶה בְּחִינַת שִׁירַת הַיָּם שֶׁאוֹמְרִים אַחַר כָּךְ, כִּי אָז בִּשְׁעַת קְרִיעַת יַם סוּף זָכוּ לַעֲשִׁירוּת גָּדוֹל דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוֹצִיאוּ מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִמִּצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ( מְכִילְתָּא בְּשַלַּח), שֶׁגְּדוֹלָה הָיְתָה בִּזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם וְכוּ', כִּי אָז נִתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן הָעֲשִׁירוּת בִּקְדֻשָּׁה, כִּי אָז נִתְגַלָּה יַד ה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שְׁמוֹת יד), וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה וְכוּ' וְעַל-כֵּן זָכוּ אָז לְשִׁירָה שֶׁהוּא נִגּוּן וְזִמְרָה בְּחִינַת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה הַנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַיָּד כַּנַּ"ל, בְּחִינַת ( שְׁמוּאֵל א טז) וְנִגֵּן בְּיָד
The essential desire for money is in the aspect of p'gam hayadayim [damage of the hands]: "Kochi v'otzem yadi asah li es hachayil hazeh" — "My power and the might of my hand made me this wealth" (Devarim 8) — which is the essence of the desire for money: avodah zarah and heresy, denying His Hashgachah [Providence], that everything is from Him alone. Therefore the essential subjugation and tikkun of the desire for money is through emunah in Hashem and His Hashgachah — the aspect of Yad: "Vayhi yadav emunah" — "His hands were faith."
Earlier paragraph 46
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [425] [426] [427] [428] [429] [430] [431] [432]
אות כב ועל כן כל הקרבנות היו בבית המקדש. כי בבית המקדש שם מאיר בחינת היד הנ"ל. בבחינת (שמות ט"ו) מקדש ה' כוננו ידיך. ועל כן כל הדרכים והשבילים והנתיבות כולם יוצאים משם ושם נכללים יחד. כי האבן שתיה היא הנקודה שממנה הושתת העולם שמשם מתחילין להתפשט ולהתפרד כל הדרכים שבעולם. ששר שלמה המלך עליו השלום היה מכיר בהם והיה נוטע בהם עץ כל פרי כי היה ידוע הדרך ההולך לכוש ונוטע בו פלפלין וכו' כמו שפירש רש"י שם. וגם בבית המקדש הוא שער השמים שדרך שם עולין מארץ לשמים. וכן מעולם לעולם עד אין סוף ברוך הוא. ועל כן שם בבית המקדש היו יכוים לידע כל העצות והדרכים שהיו מסופקים ונבוכים בהם.כ י שם היה האורים ותומים שהוא חשן המשפט שנשא אהרן על לבו ששם נודע ונתברר כל העצות והדרכים. כי חשם המשפט שנשא הכהן על לבו ועל כתיפיו בין שני ידיו זה בחינת הארת היד הנ"ל שהוא (הלאנד קארט) של כל העולמות. ועל כן שם בחשם המשפט היה ~ אותיות בולטות ומצטרפות שעל ידי זה נודע לכל כל הדרכים איך להתנהג. כי עיקר הארת היד ששם מאירין ומתגלין בשרטוטי היד כל הדרכים והנתיבות וכו' של כל העולמות. עיקר בחינה זאת נמשך מרוחא דלבא שהוא רוח הדופק שבלב שנמשך ביותר בידים ועל כי עיקר הדפק ביד. ושם בדפק יכול לידע היודע ומבין את כל דרכי האדם ומאורעותיו ועניניו מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר. וזה הדפק נמשך לתוך היד. ושם מתעלם. ומתגלה כל זה בשרטוטי היד. שמורין על כל דרכי האדם שכלול מכל העולמות מראש ועד סוף. ועיין בהתורה וביום הבכורים הסתרה (בסימן נ"ו) מבואר ענין רוח בהדופק שבלב שנמשך לתוך הידים ביותר עיין שם. ועיקר כח וחיות של זה רוח הדופק שבלב שמתפשט בהידים ביותר, נמשך מבחינת רוחא דנשיב בכנפי ריאה שמשם עיקר חיות הלב והאדם. כי אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא. ורוח שבכנפי ריאה הוא בחינת רוחא הנ"ל בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהוא בחינת שבירת ת~ אות ממון. וזה בחינת חשן המשפט על לב הכהן שהוא בחינת הארת היד העליונה ששם כתובים כל הדרכים וכל המאורעות וכו'. ועל כן שם היה מתבאר ומצטרף ובולט כל הדרכים והעצות שהיה האדם מסופק בהם כי הכל נמשך מבחינת היד הנ"ל שם היה כתוב הכל כנ"ל. כי היד הוא בחינת רוח הדופק שבלב כנ"ל. ועל כן נקרא חשן המשפט כי משפט הוא בחינת תיקון ת~ אות ממון. כי דיני ממונות נקרא משפט וכל דיני ממונות הם בחינת תיקון תאוות ממון. כי הם מבררין האמת ומצילין עשוק מיד עושקו ומכניעין הגזלנים והשקרנים המכחשים ממון חבריהם שזהו עיקר בחינת הכנעת תאוות ממון. ועל שם זה נקראים האורים ותומים חשן המשפט כי הם בחינת הארת היד הנ"ל שעיקר הכנעת תאוות ממו על ידה שזהו בחינת משפט שהוא בחינת תיקון תאוות ממון כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְעַל-כֵּן כָּל הַקָּרְבָּנוֹת הָיוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שָׁם מֵאִיר בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל, בִּבְחִינַת ( שְׁמוֹת טו) מִקְדָּשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ וְעַל-כֵּן כָּל הַדְּרָכִים וְהַשְּׁבִילִים וְהַנְּתִיבוֹת כֻּלָּם יוֹצְאִים מִשָּׁם וְשָׁם נִכְלָלִים יַחַד, כִּי הָאֶבֶן שְׁתִיָּה הִיא הַנְּקֻדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם שֶׁמִּשָּׁם מַתְחִילִין לְהִתְפַּשֵּׁט וּלְהִתְפָּרֵד כָּל הַדְּרָכִים שֶׁבָּעוֹלָם, אֲשֶׁר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הָיָה מַכִּיר בָּהֶם וְהָיָה נוֹטֵעַ בָּהֶם עֵץ כָּל פְּרִי, כִּי הָיָה יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ הַהוֹלֵךְ לְכוּשׁ וְנוֹטֵעַ בּוֹ פִּלְפְּלִין וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם וְגַם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הוּא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין מֵאֶרֶץ לַשָּׁמַיִם וְכֵן מֵעוֹלָם לְעוֹלָם עַד אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וְעַל -כֵּן שָׁם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיוּ יְכוֹלִים לֵידַע כָּל הָעֵצוֹת וְהַדְּרָכִים שֶׁהיוּ מְסֻפָּקִים וּנְבוֹכִים בָּהֶם, כִּי שָׁם הָיָה הָאוּרִים וְתֻמִּים שֶׁהוּא חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנָּשָׂא אַהֲרֹן עַל לִבּוֹ שֶׁשָּׁם נוֹדַע וְנִתְבָּרֵר כָּל הָעֵצוֹת וְהַדְּרָכִים, כִּי חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט שֶׁנָּשָׂא הַכֹּהֵן עַל לִבּוֹ וְעַל כְּתֵפָיו בֵּין שְׁנֵי יָדָיו זֶה בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁהוּא ( הַלַּאנְד קַארְט) שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת וְעַל-כֵּן שָׁם בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט הָיָה אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נוֹדָע לַכֹּל כָּל הַדְּרָכִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, כִּי עִקַּר הֶאָרַת הַיָּד שֶׁשָּׁם מְאִירִין וּמִתְגַּלִּין בְּשִׂרְטוּטֵי הַיָּד כָּל הַדְּרָכִים וְהַנְּתִיבוֹת וְכוּ' שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת עִקַּר בְּחִינָה זֹאת נִמְשָׁךְ מֵרוּחָא דְּלִבָּא שֶׁהוּא רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּיוֹתֵר בַּיָּדַיִם וְעַל כִּי עִקַּר הַדֹּפֶק בַּיָּד, וְשָׁם בַּדֹּפֶק יָכוֹל לֵידַע הַיּוֹדֵעַ וּמֵבִין אֶת כָּל דַּרְכֵי הָאָדָם וּמְאוֹרְעוֹתָיו וְעִנְיָנָיו מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתוֹ וַעֲלִילוֹת מִצְעֲדֵי גָּבֶר וְזֶה הַדֹּפֶק נִמְשָׁךְ לְתוֹךְ הַיָּד, וְשָׁם מִתְעַלֵּם וּמִתְגַּלֶּה כָּל זֶה בְּשִׂרְטוּטֵי הַיָּד, שֶׁמּוֹרִין עַל כָּל דַּרְכֵי הָאָדָם שֶׁכָּלוּל מִכָּל הָעוֹלָמוֹת מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף וְעַיֵּן בְּהַתּוֹרָה וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים -הַסְתָּרָה ( בְּסִימָן נו) מְבֹאָר עִנְיַן רוּחַ בְּהַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ הַיָּדַיִם בְּיוֹתֵר, עַיֵּן שָׁם וְעִקַּר כֹּחַ וְחִיּוּת שֶׁל זֶה רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב שֶׁמִּתְפַּשֵׁט בְּהַיָּדַיִם בְּיוֹתֵר, נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת רוּחָא דְּנָשִׁיב בְּכַנְפֵי רֵאָה שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר חִיּוּת הַלֵּב וְהָאָדָם כִּי אִלְמָלֵא כַּנְפֵי רֵאָה דְּנַשְּׁבֵי עַל לִבָּא הֲוֵי לִבָּא אוֹקִיד כָּל גּוּפָא. וְרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵי רֵאָה הוּא בְּחִינַת רוּחָא הַנַּ"ל, בְּחִינַת רוּחָא נָחִית לְשַׁכֵּךְ חֲמִימָא דְּלִבָּא וְכוּ' שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת תַּאֲוַת מָמוֹן. וְזֶה בְּחִינַת חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לֵב הַכֹּהֵן שֶׁהוּא בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הָעֶלְיוֹנָה שֶׁשָּׁם כְּתוּבִים כָּל הַדְּרָכִים וְכָל הַמְּאוֹרָעוֹת וְכוּ'. וְעַל-כֵּן שָׁם הָיָה מִתְבָּאֵר וּמִצְטָרֵף וּבוֹלֵט כָּל הַדְּרָכִים וְהָעֵצוֹת שֶׁהָיָה הָאָדָם מְסֻפָּק בָּהֶם כִּי הַכֹּל נִמְשָׁךְ מִבְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל שָׁם הָיָה כָּתוּב הַכֹּל כַּנַּ"ל, כִּי הַיָּד הִוא בְּחִינַת רוּחַ הַדֹּפֶק שֶׁבַּלֵּב כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן נִקְרָא חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, כִּי מִשְׁפָּט הוּא בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי דִּינֵי מָמוֹנוֹת נִקְרָא מִשְׁפָּט וְכָל דִּינֵי מָמוֹנוֹת הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן, כִּי הֵם מְבָרְרִין הָאֱמֶת וּמַצִּילִין עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ וּמַכְנִיעִין הַגַּזְלָנִים וְהַשַּׁקְרָנִים הַמְכַחֲשִׁים מָמוֹן חַבְרֵיהֶם שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת הַכְנָעַת תַּאֲוַת מָמוֹן וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָאִים הָאוּרִים וְתֻמִּים חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, כִּי הֵם בְּחִינַת הֶאָרַת הַיָּד הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר הַכְנָעַת תַּאֲוַת מָמוֹן עַל יָדָהּ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מִשְׁפָּט שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן תַּאֲוַת מָמוֹן כַּנַּ"ל: ~ אות כג כִּי עִקַּר בִּטּוּל תַּאֲוַת מָמוֹן הוּא עַל-יְדֵי הַיָּד הַ
Therefore all the korbanos — the nullification of the desire for money — were in the Bais HaMikdash, which is the aspect of Yad. During the avodah of the korbanos, the Levi'im sang — the aspect of "rucha nachis l'shachaich chamimah d'libah" (the korbanos = shattering the desire for money). Then: "Kad nachis hahu rucha, libah m'kabail laih b'chedvah d'nigunah d'Liva'ai" — the heart receives it with the joy of the Levite song — the song of the Levi'im at the time of the korban. This = Pesukay D'Zimrah after Parshas HaKorbanos.
Earlier paragraph 48
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [434]
אות כג כי עיקר ביטול תאוות ממון הוא עלידי היד הנ"ל ששם היה כתוב הדרך של הגבור וכו' שעל ידי זה מבטלין תאוות ממון. ושם היה כתוב שאם ילכו להמדינה שכולם אלהות לדעתם וכו' יפלו שניהם וכו'. שזה מרומז בפסוק וה' יטה ידו וכשל עוזר ונפל עזור וכו' עיין שם. כי עיקר תאוות ממון הוא בבחינת פגם הידים בבחינת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה שזה עיקר תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה וכפירות שכופר בהשגחתו יתברך שהכל מאתו יתברך לבד. ועל כן עיקר הכנעתו ותקונו של אתוות ממון הוא על ידי אמונה בהשם יתברך והשגחתו שזהו בחינת יד בחינת ויהי ידיו אמונה. ועל כן כל הקרבנות. שהם בחינת ביטול תאוות ממון כולם היו בבית המקדש כי הבית המקדש הוא בחינת יד כנ"ל. על ידי זה עיקרר הכנעתם כנ"ל. ועל כן בשעת העבודה של הקרבנות היו הלוים מנצחים בשיר וכו'. זה בחינת הנ"ל, בחינת רוחא נחית לשכך חמימא דלבא וכו' שהם בחינת הקרבנות בחינת שבירת תאוות ממון כנ"ל. ואז כד נחית ההוא רוחא לבא מקבל לי' בחדוה דנגונא דליוואי. שהוא שיר של הלוים בשעת הקרבן שזה בחינת פסוקי דזמרה אחר פרשת הקרבנות, היינו כנ"ל:
This is the aspect of N'si'as Kapayim [the raising of hands] during tefillah — which is Bircas Kohanim. During tefillah, the illumination of the Yad is revealed — the essential tikkun of all desires and Middos, especially the desire for money, is through this. Therefore Hashem commanded the Kohanim to raise their hands and bless with Bircas Kohanim during tefillah — through their raising of hands they draw forth the revelation of the illumination of the Yad, through which the essential tikkun occurs.
Earlier paragraph 50
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [437]
אות כד וה בחינת נשיאת כפים בשעת התפלה שהוא ברכת כהנים. כי בשעת התפלה נתגלה הארת היד הנ"ל שעיקר תקון כל התאוות והמדות ובפרט תאוות ממון הוא על ידי זה ועל כן צונו השם יתברך שהכנים ישאו ידיהם ויברכו ברכת כהנים בשעת התפלה. כי על ידי נשיאת כפיהם הם ממשיכין בחינת התגלות הארת היד הנ"ל שעל ידי זה עיקר התיקון כנ"ל שזהו בחינת ברכת כהנים כי הברכה היא בחינת התיקון היפך הקללה שנמשכת מחורבן העולמות מבחינת שבירת הכלים והמדות שהם בחינת פגם כל הכתות הנ"ל. והברכה היא ההיפך מזה בחינת תיקון כל המדות בחינת עולם התיקון שמשם כל הברכות. ועל כן עיקר הברכות מקבלים מידים כמו שכתוב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו ויברכם כמו שאמר רבינו ז"ל במקום אחר (סימן כ"ד) כי עיקר הברכה שהוא בחינת התיקון הוא על ידי בחינת היד הנ"ל. וזהו בחינת ברכת כהנים בנשיאת כפים דייקא בשעת התפלה כי הברכה שהוא בחינת התקון הוא על ידי התגלות הארת היד שזהו בחינת נשיאת כפים וזה זוכין בשעת התפלה דייקא. כי עיקר התיקון על ידי התפלה. שזהו בחינת הבעל תפלה שעיקר התיקון היה על ידו. והוא זכה למצוא את החכם היה אצלו היד הנ"ל וכו'. ועד שבאו אל המלך וכו' ונתתקן הכל כמבואר שם בהמעשה הנ"ל. וזהו יברכך ה' בממון כי עיקר ברכת כהנים ונשיאת כפים הוא לתקן תאוות ממון שהוא קשה מכולם כנ"ל. ועלגכן עיקר הברכה מתחלת, יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקין דהיינו שיזכה לממון ועשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה שיהיה נשמר הממון והעשירות ממזיקי עלמא שהם הקליפות המכניסין תאוות ממון בלב האדם. רק שיזכה לעשירות דקדושה שהוא בחינת ברכה בחינת ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. שלא יהיה בממונו שום אחיזת העצבות והדאגה והמרה שחורה של תאוות ממון בחינת בעצבון תאכלנה. ורק יזכה לשמוח בחלקו תמיד. ולבטוח בהשם יתברך שהכל מאתו לבד. שזה בחינת שבירת תאוות ממון שזו עיקר העשירות דקדושה כנ"ל:
This is the aspect of Bircas Kohanim: the berachah is the tikkun — the opposite of the curse that derives from the destruction of the worlds through sh'viras kailim and the Middos (the damage of all the groups). The berachah is the opposite: the tikkun of all the Middos, the aspect of Olam HaTikkun — the source of all berachos. Therefore the essential berachos are received from the hands: "Vayisa Aharon es yadav vay'varchaim" — "Aharon raised his hands and blessed them" (Vayikra 9). As Rabbainu z"l said elsewhere (LM I:24): the essential berachah (the tikkun) is through the aspect of the Yad.
Earlier paragraph 52
Earlier Reader text retained for its original links and annotations; related source references do not assert translation or personal-highlight equivalence.
Current source references: [440] [441] [442] [443] [444]
אות כה וזה בחינת נפילת אפים אחר התפלה. ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון וכו'. שאז הוא ירידת השפע כידוע. כי אחר שנתגלה בחינת היד הנ"ל. על ידי נשיאת הפים של הכהנים. על ידי זה נתגלין כל הדרכים של כל העולמות כולם. ואזיהוא בחינת נפילת אפים שאז היא בחינת עליית נשמה בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי כל אדם יש לו אחיזה ושורש באיזה מדה של עשרה בחינות הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל. שהם המלך ואנשיו. וכל אחד כפי מדתו כן צריך להעלות נפשו בכל עת לחדש כחו ומדתו. אבל אין אדם יודע הדרך של עליית נפשו כי אם על ידי התגלות בחינת היד הנ"ל ששם כתובים כל הדרכים וכו' וכו' כנ"ל. ועל כן אחר נשיאת כפים שאז היא בחינת התגלות היד הנ"ל כנ"ל. אז הזמן להעלות נפשו לחדש כחו שזהו בחינת נפילת אפים אחר שים שלום אחר נשיאת כפים שהוא בחינת עליית הנפש. בחינת אליך ה' נפשי אשא כידוע. כי אז עולה נפש כל אחד לחדש כחו ומדתו דקדושה על ידי שנמשך על נפשו הארת היד שעל ידי זה נתגלה להנפש הדרך איך לעלות לחדש נפשו וכחו ומדתו כנ"ל. ואחר כך חוזרים כל הנפשות וכל אחד מוריד שפע וחיות כפי התחדשות נפשו וכחו. וזהו בחינת ירידת השפע שנמשך אחר כך באשרי ובא לציון וכו'. היינו כנ"ל:
Earlier pointed Hebrew field
וְזֶה בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם אַחַר הַתְּפִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹמְרִים אַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן וְכוּ', שֶׁאָז הוּא יְרִידַת הַשֶּׁפַע כַּיָּדוּעַ, כִּי אַחַר שֶּׁנִּתְגַּלָּה בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל עַל-יְדֵי נְשִׂיאַת אַפַּיִם שֶׁל הַכֹּהֲנִים, עַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלִּין כָּל הַדְּרָכִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם וַאֲזַי הוּא בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁאָז הִיא בְּחִינַת עֲלִיַּת נְשָׁמָה, בְּחִינַת אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּא כַּיָּדוּעַ , כִּי כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ אֲחִיזָה וְשֹׁרֶשׁ בְּאֵיזֶה מִדָּה שֶׁל עֲשָׂרָה בְּחִינוֹת הַנַּ"ל, שֶׁהֵם הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו וְכָל אֶחָד כְּפִי מִדָּתוֹ כֵּן צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ בְּכָל עֵת לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ וּמִדָּתוֹ, אֲבָל אֵין אָדָם יוֹדֵעַ הַדֶּרֶךְ שֶׁל עֲלִיַּת נַפְשׁוֹ כִּי אִם עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת בְּחִינַת הַיָּד הַנַּ"ל, שֶׁשָּׁם כְּתוּבִים כָּל הַדְּרָכִים וְכוּ' וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן אַחַר נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁאָז הִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַיָּד הַנַּ"ל כַּנַּ"ל, אָז הַזְּמַן לְהַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת נְפִילַת אַפַּיִם אַחַר שִׂים שָׁלוֹם אַחַר נְשִׂיאַת כַּפַּיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲלִיַּת הַנֶּפֶשׁ, בְּחִינַת אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּא כַּיָּדוּעַ, כִּי אָז עוֹלָה נֶפֶשׁ כָּל אֶחָד לְחַדֵּשׁ כֹּחוֹ וּמִדָּתוֹ דִּקְדֻשָּׁה עַל-יְדֵי שֶׁנִּמְשָׁךְ עַל נַפְשׁוֹ הֶאָרַת הַיָּד שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַלֶּה לְהַנֶּפֶשׁ הַדֶּרֶךְ אֵיךְ לַעֲלוֹת לְחַדֵּשׁ נַפְשׁוֹ וְכֹחוֹ וּמִדָּתוֹ כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִים כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְכָל אֶחָד מוֹרִיד שֶׁפַע וְחִיּוּת כְּפִי הִתְחַדְּשׁוּת נַפְשׁוֹ וְכֹחוֹ וְזֶהוּ בְּחִינַת יְרִידַת הַשֶּׁפַע שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר כָּךְ בְּאַשְׁרֵי וּבָא לְצִיּוֹן וְכוּ', הַיְנוּ כַּנַּ"ל: @ תפלה ה: ~ אות א עַל-פִּי הַתּוֹרָה בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן פד: וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, דַּע שֶׁעִקַּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל-יְדֵי הַתְּפִלָּה וְכוּ' וּבִשְׁבִיל זֶה עַל-פִּי רֹב כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל נוֹפֵל לוֹ מַ
This is Bircas Kohanim with n'si'as kapayim specifically during tefillah — the berachah (tikkun) comes through the revelation of the illumination of the Yad (n'si'as kapayim). This one merits specifically during tefillah — for the essential tikkun is through tefillah. This is the Ba'al Tefillah, through whom the essential tikkun occurred. He merited finding the Chacham [Wise Man] who had the Yad — until they came to the King and everything was rectified, as explained in the Story.
💬 Comments
…Comments are currently read-only.
Loading comments…